מבוא לטיול באיים הקנריים

כתב: גילי חסקין; ‏11/02/2021

תודה לגדעון ביגר ולאריה אלאלוף על הערותיהם. תודה לאליק שחף על תשובותיו והפניותיו.

ראו גם: האיים האזוריים, טיול באיים האזוריים, איי קאבו ורדה

לאלבום מטיול לאיים הקנריים; אלבום תמונות מהקרנבל בטנריף; אלבום תמונות מהקרנבל בלנזרוטה.

"סערה שהתאבנה", כך תיאר הסופר הספרדי מיגל דה אונאמונו (Unamuno) בתחילת המאה העשרים את הנופים הפראיים של גראן קנריה (Gran Canaria), השני בגודלו מבחינת אוכלוסייה והשלישי מבחינת גודל בארכיפלג האיים הקנריים (Las Islas Canarias) שבאוקיינוס האטלנטי.

האיים הקנריים הם קבוצה של שבעה איים עיקריים ושישה איים קטנים נוספים, הממוקמים באוקיינוס האטלנטי, ממערב לחופי מרוקו. האיים הללו הם איים געשיים, אשר נוצרו בתהליך גיאולוגי מורכב שהתרחש לאורך מיליוני שנים.

אורך החופים הכולל של האיים הקנריים  הוא 1,583 קילומטרים ומכיוון שהם מציעים שמש כמעט כל השנה, הם הפכו ליעד נופש נודע. אולם יש בהם הרבה יותר: מגוון של נופים: הרי געש, אזורים צחיחים לצד יערות עבותים, עצי דרקון ענקיים ושפע של גנים בוטניים. כמו כן קיימים בהם יערות מחט ויערות סובטרופיים. הנוף ההררי המבותר מצטיין במספר רב של חרוטים געשיים. יש בהם ערים יפות, כפרים ציוריים, אדריכלות ייחודית ופולקלור מעניין.

אין נהרות באיים, אך ישנם נחלים רבים.

המשורר הספרדי אנטוניו דה ויאנה (Antonio de Viana) כתב במאה ה-16, בספרו: Antigüedades De Las Islas Afortunadas

"באוקיינוס האטלנטי, בין נחשולים מגוונים

שוכנים צוקים גבוהים וחסונים

בסלעים החומים, ובחופים חוליים, הם לא נכנעים לגלים,

האיים של קנריה, טנריף

פלמה, גומורה, לנסרוטה,

פוארטוונטורה, קרובים כל כך לאפריקה,

מרחק שמונים ליגות מחופיה,

ומקאדיס מאתיים וחמישים.

בצפון מזרח, דרום מערב, מערב ומזרח, בהם רוחות טובות נושבות"[1].

חלוקה מנהלית

הארכיפלג מורכב משבעה איים: טנריף (Tenerife), לה פלמה (La Palma), לה גומרה (La Gomera), אל היירו (El Hierro), שמרכיבים את מחוז סנטה קרוס דה טנריפה, ומנגד, גראן קנריה (Gran Canaria), פוארטוונטורה (Fuerteventura) ולנזרוטה (Lanzarote) ועוד שישה איונים שמרכיבים את מחוז לאס פאלמס (Las Palmas). האי טנריף הוא הגדול ביותר (2,059 קילומטרים רבועים). אל היירו הוא הקטן (268.51 קילומטרים רבועים) והמערבי ביותר.

האיים נמצאים  מעט צפונית לחוג הסרטן (קו רוחב 28˚), כשהם קרובים פי עשרה לחוף מרוקו (115 קילומטרים), מאשר לחוף ספרד (1150 ק"מ), לה הם שייכים. מרחקם מהאי המערבי למזרח, הוא 500 ק"מ ולקרבה לאפריקה יש משמעות גדולה לגבי האקלים וכתוצאה מכך גם הצמחייה.

האיים הקנריים הם אחת הקהילות האוטונומיות של ספרד. שטחם הכולל של שבעת האיים, ביחד עם ששת האיונים הקטנים יותר, הוא 7,447 קילומטרים רבועים.

מספר התושבים כ-2 מיליון. (כ-4.5% מאוכלוסיית ספרד).

לקהילה האוטונומית הקנרית שתי ערי בירה החולקות שטח וסמכויות. הן: לאס פאלמס דה גראן קנריה (Las Palmas de Gran Canaria) – בירת מחוז לאס פאלמס, וסנטה קרוס דה טנריפה (Santa Cruz de Tenerife) – בירת מחוז סנטה קרוס דה טנריפה.

השם

השם "האיים הקנריים היה מוכר בתקופה הרומית. מקורו של השם נותר מעורפל. לדברי פליניוס הזקן, השם Canaria, היינו, "אי הכלבים" ניתן להם בשל ריבוי הכלבים (Canes) שבהם והתייחס בתחילה רק לגראן קנריה. יש הטוענים שלא מדובר בכלבים, אלא בכלב הים הנזירי (Monachus monachus), שהוא כיום אחד היונקים הנדירים בעולם. הסבר אחר טוען שהתושבים המקוריים, הגואנצ'ים העריצו את הכלבים וחנטו אותם. יש הטוענים שהם העריצו את אל החניטה המצרי אנוביס (Abubis), שראשו ראש תן.

במאה ה 14 הביאו מהאיים הקנריים כלבים גדולים לתערוכה ובעקבותיה נקראו האיים "גרנד קאנס" ומכאן גראן קנריים. השם הקודם היה תמראנה – מהמילה תמר[2]. יתכן והשם נובע מ-Canarios, כפי שנקראו הילידים של גראן קנריה (גואנצ'ס זהו שמם של ילידי טנריף).

מכל מקום, האיים לא נקראים על שם הציפור הקנרית, נהפוך הוא, הן נקראות על שם האיים; כמו האורן הקנרי (ראה להלן)/

מקארונזיה

האיים הם חלק מאיי מקארונזיה (Macaronesia), שם שהוראתו ביוונית עתיקה – "האיים המבורכים". הכוללים בנוסף לאיים הקנריים, גם את האיים האזוריים, מדירה וכף ורדה.  כל האיים הללו נוצרו מפעילות געשית תת-ימית הקשורה לשינויים בלוחות טקטוניים ותהליכי היווצרות הרי געש תת-ימיים.

ראו באתר זה: האיים האזוריים.

למרות המרחקים הגאוגרפיים בין הארכיפלגים, הם חולקים היסטוריה גאולוגית, אקולוגיה ייחודית וצמחייה מיוחדת הכוללת צמחים רליקטיים מהתקופה הטֶרְצְיָרִית. כל האיים וולקניים ונוצרו כתוצאה מהתפרצויות געשיות שהתרחשו במשך עשרות מיליוני שנים. הפעילות הגעשית נמשכת עד היום, במיוחד באיים האזוריים ובאיים הקנריים.
הארכיפלגים מעולם לא היו מחוברים ליבשות, מה שהוביל להתפתחות של מינים אנדמיים, אשר התפשטו באמצעות זרמים ימיים, רוחות, וציפורים. איי מאקארונזיה מתאפיינים באקלים סובטרופי וים-תיכוני, אך השפעות גיאוגרפיות וגובה השטח יוצרות מגוון רחב של אזורי אקלים, כולל:

יערות הלאורוסילבה – שרידי יערות עתיקים המתקיימים בעיקר במדיירה ובחלק מהאיים הקנריים (כגון לה גומרה וטנריף).
מדבריות צחיחים – בעיקר באיי כף ורדה ובדרום האיים הקנריים.
מישורים געשיים – עם נופים המזכירים את הירח, כמו בלנזרוטה ובאיים האזוריים.

האקלים באיים הוא סוב טרופי ומדיירה קרירה וגשומה יותר מהאיים הקנריים ומאיי כף ורדה הצחיחים למדי. אף לא אחת מקבוצות האיים הייתה בעברה חלק מיבשת כלשהי, כך שהתפתחו בהן פאונה ופלורה ייחודיים (קבוצות איים אלה נמצאות כיום בשליטתן של שלוש מדינות – פורטוגל, ספרד וכף ורדה (נהגה: קָבּוּ וֶרדִי)), שעד 1975 היתה שייכת לפורטוגל.

פלוטארכוס (בחיבורו "חיי סרטוריוס" ) מתאר את מקרונזיה, להלן: "כאשר היה סרטוריוס בשפכו של נהר בטיס [השם הרומי של גוודלקיביר], בספרד, הוא פגש ביורדי-ים, אשר זה עתה שבו משני איים באטלנטי, שמופרדים זה מזה על ידי תעלה צרה בלבד, ומרחקם מהחוף של אפריקה [המתרגם מניח שמדובר בחוף של גיברלטר] 10,000 פורלונגים (furlongs), שווה ערך ל 2,018 ק"מ}   ק"מ. אלה מכונים "האיים המבורכים", היכן שהגשם יורד לעתים רחוקות, וגם אז בממטרים מתונים; אבל ברובם, יש להם רוחות בריזה מתונות, שנושאות טללים רכים, אשר מעשירים את הקרקע לא רק כדשנה ומתאימה לחריש ולנטיעות, אלא כה שופעת ופורייה, עד כי היא מניבה מעצמה צמחים ופירות מעודנים בשפע רב, המספיקים להאכיל ולענג את התושבים, אשר נהנים כאן מכל הדברים ללא צרה או עבודה קשה. עונות השנה ממוזגות, וחילופי העונה מרבעון לרבעון הם כה מתונים, עד כי האוויר, במשך רוב הזמן, רגוע ומרענן, והאקלים בדרך כלל נעים ומהנה. הרוחות הצפוניות והמזרחיות העזות, אשר נושבות אל עבר האיים האלה מאירופה ומאפריקה, מתחלקות ומתפוגגות בשל המרחק הרב, ומאבדות מעוצמתן לפני הגיען אל האיים. הרוחות הדרומיות והמערביות העדינות הנושבות בהם, גורמות לעתים רסס קל של גשם; אולם רוב הזמן הן מרוות ומעברות את האדמה בטללים שופעים ובלחות המזינה של האוויר אשר הם מביאים מן הים; וכך מאמינים, אפילו בקרב הברברים עצמם, שזה מושבם של המבורכים, וכי אלה שדות אליזיום (Elysium) אותם מהלל הומרוס.

להמשך קריאה: הגיאוגרפיה והטבע של האיים הקנריים

מטבח

המטבח באיים הקנאריים הוא תערובת של בישול ספרדי, עם השפעות אפריקאיות ודרום אמריקאיות. הרבה דגים, פירות ים, מגוון של גבינות ושפע של פירות טרופיים וים תיכוניים. מאכל מפורסם הוא Papas Arrugadas – תפוחי אדמה קטנים שמבושלים בקליפותיהם במי ים ומשום כך קליפתם מתקמטת. מגישים אותם בדרך כלל בתוספת של מוחו (Mojo), רוטב שעשוי מפלפלים אדומים חריפים, שמן זית ושום.

כאשר הגיעו לכאן המתיישבים הראשונים,  לא היה להם הרבה מה לאכול, הם נאלצו לבשל את מה שהיה בנמצא. זה היה מקומי מאד ועונתי מאד. הרבה בשר ודגים מומלחים, הרבה מיני ירקות ובעיקר גופיו (gofio) – קמח טחון מדגנים קלויים. זהו למעשה המרכיב היחידי בחיי התושבים של האיים בימינו, הנקשר אל הילידים, שנהגו להכין גופיו, לא רק מחיטה, אלא גם משורשי שרכים. הם היו מערבבים את הקמח עם מים ומאכילים בו כמה שיותר אנשים. כיום קולים את הדגנים במעין תוף, שמסתובב על האש ואז טוחנים אותם. הגופיו פופולרי מאד באיים, במיוחד בטנריף, אבל נפוץ במקומות רבים בעולם. בכמה מקומות באיים הקנריים, מגישים גופיו, כשהוא מעורבב בציר דגים והופך למשחה נימוחה, אותה "מנגבים" עם גלידי בצל, באופן המזכיר אכילת חומוס. מכיוון שבימים ההם לא היה קירור, היו משמרים בשר על ידי בישולו האיטי בשומן חזיר וכיסויו בשומן שנקרש. השומן מונע מגע של הבשר עם החמצן ואפשר לשמור אותו בסביבה מוצלת מספר חודשים. מלבד תנאי המחייה הספרטניים באופיים, הבישול הקנרי הושפע מספרד שבמשך מאות שנים ספגה השפעה צפון אפריקאית.

מאכל פופולרי הוא ארנבון ברוטב סלמורחו (Conejo en Salmorejo). הארנבונים הגיעו לאיים יחד עם פלישת הספרדים התרבו במהירות והפכו לחלק מתרבות האוכל של האיים.

בניגוד לסלמורחו האנדלוסי, המבוסס על רסק עגבניות, הרוטב הקנרי מבוסס על רוטב יין אדום. למטיילים הישראלים מוגש בשר עוף כתחליף לארנבון. באיים אוכלים הרבה תפוחי אדמה, אותם מגדלים בעיקר בטנריף, שם הם גדלים במקומות הגבוהים, בדומה לארץ מולדתם פרו. לחובבי המתוקים, באיים מוגש אואבוס מולוס (Huevos Mollos), קינוח של מוס חלמון, בתמצית שקדים מרים, שהגיע כנראה מצרפת. פופולרי מאד קפה עם אלכוהול, שנקרא קרחיו (Carajillo).