גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 28-02-2025
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו גם: האיים הקנריים – המלצות לקריאה. מבוא לאיים הקנריים
האיים הקנריים הם חלק מספרד והתרבות היא קודם כל תרבות ספרדית. יחד עם זאת, צמחו ופעלו באיים, סופרים, ציירים ומוזיקאים, שפיתחו קול ייחודי.
בניטו פרס גלדוס
גיבור התרבות החשוב ביותר של האיים הקנריים הוא הסופר בניטו פרס גלדוס (Benito Perez Galdos), שחי וייצר במאה ה-19. הוא נחשב לגדול סופריה של ספרד, אחרי מיגל דה סרוונטס, יוצרו של "דון קיחוטה". גלדוס נולד בלאס פלמאס שבאיים הקנריים בשנת 1843, בנו העשירי של איש צבא. על ילדותו ונעוריו לא ידוע דבר. בשנת 1861 (בגיל 18), עקר למדריד הבירה ללמוד משפטים ובמהרה השתלב בחיי הבוהמה של העיר ובחוגי הספרות שלה. כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה, חלם על קריירה ספרותית ושלח ידו בכתיבה בעיתונים. כבן שלושים, בהשפעת חוסר היציבות שבספרד, החל ללמוד את תולדות ספרד המודרנית, כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, "מעיין הזהב". בזמן שעבד על הרומן נסע לצרפת וחזר לספרד דרך ברצלונה, שם שהה כשפרצה מהפכת 1868, שהורידה את המלכה איזבל מכס המלוכה.
גלדוס תירגם את צ'ארלס דיקנס לספרדית, הרצה על יצירותיו של ויליאם שייקספיר ורחש הערצה רבה ליצירותיו של מיגל דה סרוונטס. אחר כך כתב מחזור של כעשרים רומנים, המכונים "אפיזודות לאומיות" (Episodios Nacionales). זו פרוזה היסטורית המקיפה את תולדות ספרד למן קרב טרפלגר (1805) ועד להחזרת שושלת בורבון לכתר ב-1874. מחזור רומנים זה מבוסס על תחקיר מעמיק, המשתמש בספרי זיכרונות, עדויות, מאמרים בעיתונים וכיוצא באלה והוא נחשב לתעודה הטובה ביותר ללימוד רוח הזמן.
גלדוס היה סופר פורה ביותר, ופרסם בין היתר שלושים ואחד רומנים ומחזות רבים. בכתיבתו הושפע מאמיל זולא ומהפילוסוף הגרמני פרידריך קראוס (Karl Christian Friedrich Kraus) . הדמויות המאכלסות את יצירתו לקוחות ברובן מן החברה במדריד בת זמנו, שהייתה המוקד הפוליטי והתרבותי של ספרד והוא מוחה כנגד הסדר החברתי הישן. כמן כן שילב ביצירותיו אירועים היסטוריים ופוליטיים, ברובם מחיי העיר. משווים את גלדוס לסופר הצרפתי אונורה דה בלזק (Honoré de Balzac), מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ולצ'רלס דיקנס. יש המכנסים אותו "טולסטוי הספרדי". בנוסף למקומו כסופר, הוא היה פוליטיקאי ליברלי ונבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים.
גלדוס מת ב־1920 במדריד. ציור דיוקן יפה שלו , שצייר, Joaquín Sorolla נמצא במוזיאון על שמו, אשר בלאס פלמס. בראשית המאה ה-21, ראו אור בתרגום עברי שניים מ-77 הרומנים של גלדוס. תחילה, 'גלוריה' אחריה 'דוניה פרפקטה' . הרומן הראשון שכתב גלדוס אחר המחזור ההיסטורי. אילו ספרים בעלי מסר נוקב, כשאין מתייחסים לעלילה בלבד, קם לנגד עיני הקורא עולם ישן שלם ומורכב, והתחושה החזקה היא הזדהות עם התקוממותו של הסופר נגד מבנהו ומהלכיו. שני הרומנים הם אנטי־דתיים במובהק, בעיקר אנטי־קתוליים, אם כי ב"גלוריה" משחקת תפקיד מכריע גם הדת היהודית. שניהם מצטיינים באירוניה מושחזת, המוקיעה את הצביעות, הבערות והשחיתות שבחברה הפאודלית־הכפרית המתוארת בהם, שניהם מתמודדים עם המפגש הגורלי בין החדש והישן, המודרני והמסורתי. גלדוס הוא קודם כל ספרדי, ולא בהכרח "קנרי" ולא מתייחס במיוחד לאיים הקנריים בכתיבתו.
מיצירתו "גלוריה" מתגלית זיקתו של גלדוס לנושא היהודי, שניתן להסביר בקשר מכתבים שקיים עם בני זוג יהודים ממוצא יווני. אין זה מובן מאליו לכתוב על יהודים שהם בבחינת נפקדים בחברה הספרדית השמרנית, כארבע מאות שנה לאחר גירושם, וכמה עשרות שנים בטרם החלה ספרד לגלות עניין בחידוש הקשר עם יהודייה הגולים, גלדוס אינו מתיימר אפוא לייצג את שכבת האנוסים ויהודי ספרד המגורשים, אבל עושה איתם מעשה חסד נדיר, באמצעות הנכחתם בספרות הספרדית של תקופתו[23]
פדרו גרסיה קבררה
הסופר והעיתונאי פדרו גרסיה קבררה (Pedro García Cabrera) נולד ב-19 באוגוסט 1905 באי לה גומרה שבאיים הקנריים, ומת ב-20 במרץ 1981. הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בשירה הספרדית של המאה ה-20, במיוחד בהקשר של ספרות האיים הקנריים.
קבררה גדל בסביבה כפרית בלה גומרה, מה שהשפיע רבות על יצירתו ועל הקשר העמוק שלו לטבע ולים. הוא עבר לטנריף כדי ללמוד, ושם החל לכתוב שירה ולעסוק בעיתונאות. מאוחר יותר הצטרף לחוגי האוונגרד הספרדיים והחל לפתח סגנון ייחודי. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939). קבררה היה מעורב פוליטית כתומך ברפובליקה הספרדית, ובשל כך נעצר ונכלא על ידי המשטר הפרנקיסטי. תקופה זו הותירה חותם עמוק ביצירתו והשפיעה על הנושאים שבהם עסק, כגון חירות, צדק ועמידות רוחנית. קבררה היה ידוע ביצירתו הייחודית ששילבה בין נושאים חברתיים, פוליטיים, וטבעיים, עם זיקה עמוקה לנופי האיים הקנריים ולחוויות החיים שם. כתיבתו של קבררה נעה בין סגנונות שונים, בעיקר סוריאליזם, רומנטיקה וליריקה,
קבררה ראה את הים כסמל לחירות וכמקום של חיבור בין האדם לעולם. נופי האיים הקנריים מופיעים בשירתו כחלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו. שיריו מתארים לעיתים קרובות את המאבק לחופש ואת התקווה לשוויון וחירות. למרות זיקתו העמוקה לשורשים המקומיים שלו, קבררה חיפש להביע רעיונות אוניברסליים על האדם, החיים והקיום.
על יצירותיו, ראו : האיים הקנריים – המלצות לקריאה
קרלוס פינטו גרוטה
קרלוס פינטו גרוטה (Carlos Pinto Grote) – משורר וסופר חשוב שהיה גם רופא. נולד ב-9 ביולי 1923 בסנטה קרוס דה טנריפה שבאיים הקנריים, ונמת ב-3 במארס 2015. הוא נחשב לדמות מפתח בשירה ובתרבות של האיים הקנריים, ותרם רבות לקידום הספרות המקומית בזירה הלאומית והבינלאומית.
פינטו גרוטה היה בעל אישיות רב-תחומית: לצד קריירת הכתיבה, הוא עסק ברפואה ושילב את עבודתו המקצועית עם עיסוקיו הספרותיים. לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מדריד, חזר לטנריף, שם המשיך לעבוד כרופא, ובמקביל פיתח את פעילותו האמנותית. הוא היה מקורב לתנועה הספרותית באיים הקנריים, אך יצירתו חצתה את גבולות האזור וזכתה להערכה גם ברמה הלאומית והבינלאומית. פינטו גרוטה היה חבר באקדמיה המלכותית הספרדית לשפה (RAE), דבר שהעיד על מעמדו הבכיר בעולם הספרות.
כמו סופרים רבים מהאזור, נופי האיים, הים, והתרבות המקומית שימשו השראה מרכזית ביצירתו. השירה של פינטו גרוטה מאופיינת בליריות עמוקה, בשפה עשירה ובמחשבה פילוסופית. רבים משיריו חוקרים את מושג הקיום, הזמן והמוות, לעיתים דרך פרספקטיבה אישית. הוא כתב על אהבה במובניה השונים – כרגש אישי, כקשר אוניברסלי וככוח מחייה.
על יצירותיו, ראו : האיים הקנריים – המלצות לקריאה
אלפרדו קראוס טרוחיליו (Alfredo Kraus Trujillo 1927-1999), היה זמר אופרה מפורסם, בן האיים הקנריים, ששמו וקול הטנור שלו, יצאו למרחוק. נולד בעיר Las Palmas שבגראן קנריה, לאב אוסטרי ולאם ספרדיה. החל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל ארבע ולשיר במקהלת בית הספר בגיל שמונה. אחיו פרנסיצקו למד יחד איתו והתפרסם בקול הבריטון שלו. הוא נסע להשתלם בשירה בברצלונה וולנסיה. לראשונה הופיע על הבמה במדריד בזרזואלה (אופרטות ספרדיות), בשנת 1954. את הופעתו הראשונה באופרה, בשנת 1965, עשה קראוס בקהיר, בתפקיד הדוכס, באופרה 'ריגולטו' של ורדי. לאחר מכן זכה במדליה בתחרות המוזיקה הבינלאומית בז'נבה ופנה לקריירה אופראית רצינית. בתוך שנים ספורות הפך לאמן בינלאומי. שהשקיע מחשבה בבחירת התפקידים ובהבנתם, והאינטרפרטציה בתפקיד הייתה חשובה לו יותר מהיכולת הקולית. הודות לטכניקה המעולה שלו ושימוש זהיר בקולו, קראוס המשיך לשיר בפומבי עד גיל שבעים[24]. והאודיטוריום המרכזי בעיר לאס פלמאס שבגראן קנריה, נקרא על שמו.
נסטור דה לה טורה (Néstor Martín-Fernández de la Torre), המכונה בפשטות Néstor , נחשב לגדול הציירים שהגיעו מן האיים הקנריים. הוא נולד בלאס פלמאס שבגראן קנריה בשנת 1887 ומת בה בשנת 1938. בין לבין, למד וצייר בפריז, בספרד האיברית ובמושבות הספרדיות של צפון אפריקה. האומנות שלו היא סימבולית, בסגנון הארט דקו. כמו כן, תכנן תפאורות עבור מחזות. בעירו יש מוזיאון על שמו, בו מציגים תמונות מחייו ואת יצירותיו.
בין גיבורי התרבות של האיים אפשר למנות את האדריכל, הצייר והפסל, סזאר מנריקה (César Manrique ) יליד בעיר ארסיפה (Arrecife), בירת לנזרוטה (Lanzarote) , ב-1919.
הוא נחשב לדמות מפתח בשימור התרבות והנוף של האיים, בזכות תפיסת עיצוב ייחודית ששילבה בין טבע לאדריכלות, תוך שמירה על הרמוניה סביבתית. מנריקה האמין כי האדם והטבע צריכים להתקיים בהרמוניה מלאה, ולכן עבודותיו משלבות חומרים טבעיים, מערות געשיות, ואסתטיקה שמדגישה את הסביבה המקומית.
בשנת 1945, הוא עבר למדריד ולמד באקדמיה המלכותית לאומנויות היפות של סן פרננדו (Real Academia de Bellas Artes de San Fernando). בתחילת דרכו, הוא היה צייר מופשט והושפע מהזרמים המודרניסטיים האירופיים של אותה תקופה.
בשנות ה-60, מנריקה עבר לניו יורק, שם נחשף לעבודותיהם של אמנים מובילים כמו ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ומארק רותקו Mark Rothko). החוויה השפיעה עליו עמוקות, אך הוא בחר לשוב ללנזרוטה ולנצל את כישוריו כדי להגן על האי ולפתח אותו באופן בר-קיימא.
עם שובו ללנזרוטה, מנריקה שם לעצמו מטרה: לשלב אמנות, טבע ואדריכלות מבלי לפגוע בסביבה. בניגוד לפיתוח התיירותי ההרסני שהתרחש במקומות אחרים בספרד, הוא פעל לשמר את האי תוך התאמת מבנים לסביבה. השפיע מאד על תכנון ושימור המבנים של לזנרוטה, כאשר הבחין בפוטנציאל התיירותי שלהם. בזכות פועלו, האי לנזרוטה נותר אחד המקומות היפים והשמורים ביותר בספרד, ללא גורדי שחקים או פיתוח מאסיבי שפוגע בנוף הטבעי. אחד הביטויים של עבודתו הוא היעדרם של מלונות גבוהים בשטח האי. כמו כן, ההקפדה על שימוש בצבעים הטבעיים בעיטורים החיצוניים.
ב-1992 נהרג בתאונת דרכים.
פרוייקטים חשובים
- המוסד של סזאר מנריקה (Fundación César Manrique),
המוסד אשר שוכן בטהיגה (Tahitaga), הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר ליצירתו. נפתח למבקרים רק ב-1992, לאחר שנהרג בתאונת דרכים. המוסד מבוסס על ביתו של מנריקה, שם גר לפני שעבר למקום שקט יותר. הבית נבנה בתוך בועות וולקניות שנוצרו כתוצאה מהתפרצויות געשיות. קירותיו הם למעשה קירות בזלת טבעיים. חמישה חדרים מחוברים דרך מערות טבעיות. החללים הפנימיים משלבים אלמנטים מודרניסטיים עם צמחייה מקומית. כיום, הבית משמש כמוזיאון וקרן שימור אמנות וסביבה.
המוסד הוא גם גלריה לאומנות המבוססת על עבודותיו של מנריקה וכן על יצירות שאסף בימי חייו, כמו של האומנים הקטלניים פבלו פיקסו וחואן מירו. הכסף הנגבה מהכרטיסים מיועד לעידוד האומנות בלזנרוטה. הבית עצמו הוקם באתר בו היתה התפרצות געשית במאה ה-18 לאחר שובו של מנריקה מניו יורק ב-1966. החדרים בקומה הראשונה , כולל חדרי העבודה (סטודיו), נבנו בזיקה למסורת של לזנרוטה ועדיין מעוצבים מודרנית, עם חלונות גדולים וחלל פתוח. בקומה הקרקע, לייתר דיוק המרתף, כוללת חמישה אזורים, חצובים בבזלת. במרכז, מערה הכוללת את אזור הנופש, במקום מערה מרכזית שבה בריכת שחיה, מקום לבר בי קיו ואולם ריקודים קטן.
2. מערת חאמהוס דל אגואה (Jameos del Agua)
אחד הפרויקטים המפורסמים של מנריקה. זהו חלל טבעי שנוצר לאחר זרימת לבה. המקום כולל בריכה מלאכותית מוקפת בסלעים געשיים. יש בו מסעדה ואולם מופעים, שעוצבו בתוך מערות טבעיות. הוא נחשב לאחת הדוגמאות היפות ביותר לשילוב בין טבע לאדריכלות.
3 מיראדור דל ריו (Mirador del Río)
תצפית זו, השוכנת על צוק בגובה 475 מטרים, מציעה נוף עוצר נשימה על האי לה גרסיוסה ((La Graciosa), מעבר למיצר אל ריו (El Río). המבנה חצוב בתוך הצוק, כך שאינו פוגע בנוף הטבעי. מנריקה שילב בו חלונות ענקיים שמספקים מבט פנורמי מרהיב.
4. גן הקקטוסים (Jardín de Cactus)
בפרויקט זה, מנריקה יצר גן בוטני מרהיב, שבו אלפי סוגי קקטוסים מקומיים ובינלאומיים. העיצוב שלו מדגיש את החיבור בין צמחייה טבעית לנוף הגעשי. המבנה המרכזי נבנה בסגנון כפרי עם שימוש באבן וולקנית.
5. טימאנפאיה (Parque Nacional de Timanfaya)
שמורת הטבע הגעשית טימאנפאיה נחשבת לאחת משמורות הטבע המרשימות ביותר בספרד. מנריקה דאג לכך שלא יבנו בה מלונות או כבישים מודרניים. בנה מסעדה המנצלת את החום הגעשי לבישול מזון. דאג לכך שהתיירות במקום תהיה ידידותית לסביבה.
כיום, רבים מחשיבים אותו לחלוץ של האדריכלות הסביבתית. תרומתו ניכרת באתרים שתכנן, בתודעה הסביבתית שהשריש, ובשמירה על לנזרוטה כאי בעל מראה ייחודי בעולם. סזאר מנריקה לא היה רק אדריכל – הוא היה חזון חי שהצליח לשלב אמנות, טבע ותכנון אורבני בדרך יוצאת דופן. המסר שלו היה פשוט אך עוצמתי: האדם והטבע אינם אויבים – הם יכולים (וצריכים) לחיות בהרמוניה זה עם זה.
פדרו פריסיו (Pedro Paricio)
פדרו פריסיו הוא האמן המפורסם ביותר באיים הקנריים. יליד 1982 מהאי טנריף, שם החל את דרכו האמנותית. הוא למד אמנות בבית הספר לאומנויות יפות בסלמנקה ולאחר מכן המשיך את לימודיו בברצלונה. במהלך הקריירה שלו, התגורר פריסיו בלונדון, שם הציג את עבודותיו במספר תערוכות. לאחר 19 שנים מחוץ לספרד, חזר פריסיו לטנריף, אותה הוא מתאר כמקום עם אור עוצמתי וצבעים עזים המשפיעים על יצירתו.
יצירותיו של פריסיו מתאפיינות בצבעוניות עזה ובחקר מתמיד של צורות ודמויות. הוא שואב השראה מאמנים מודרניים כמו פבלו פיקאסו, ומאמין שכל אמן חייב להתמודד עם מורשתו של פיקאסו. בתערוכה שהציג בלונדון, הקדיש פריסיו את עבודותיו למחווה לפיקאסו, מתוך רצון לכבד את המסורת האמנותית ובו בזמן לפתח קול ייחודי משלו. הוא נחשב לאחד האמנים הבולטים והמשפיעים בדורו, עם סגנון ייחודי המשלב צבעים עזים והשפעות מהאמנות המודרנית.
כיום, פריסיו מתגורר בטנריף עם משפחתו. הוא מקדיש את מרבית יומו ליצירה, עובד כעשר שעות ביום בסטודיו שלו, ומקפיד להקדיש את סופי השבוע למשפחתו. הוא מאמין שעבודה קשה ומשמעת הם המפתחות להצלחה אמנותית, ומדגיש את החשיבות של התמדה והתמקדות ביצירה. עבודותיו מוצגות בגלריות ובאוספים פרטיים ברחבי העולם, והוא ממשיך לתרום לסצנת האמנות העולמית עם יצירותיו הייחודיות והמעוררות השראה.
חואן דה לה וגה
חואן דה לה וגה (Juan de la Vega 1806-1883), תלמידו של אנטוניו גאודי, חי ופעל באיים.
לה וגה גדל בסביבה שבה השפעות תרבותיות והיסטוריות עמוקות היו חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. בשנות לימודיו הוא נחשף למגוון זרמים עיצוביים – החל מהמודרניזם ועד לפוסט-מודרניזם – דבר שעצב את הגישה הייחודית שלו לעיצוב חללים. במהלך לימודיו באחד המוסדות האקדמיים המובילים, למד כיצד לשלב עקרונות קלאסיים עם טכנולוגיות מתקדמות, ובכך יצר בסיס פורמלי למחשבתו האדריכלית.
עבודותיו של חואן דה לה וגה מאופיינות בשילוב הרמוני בין אלמנטים היסטוריים לבין פתרונות עיצוביים מודרניים. הוא מצא דרך להביא לידי ביטוי את המורשת התרבותית של המקום בו בנה את יצירותיו, ובמקביל לאמץ טכניקות וחומרים חדשניים המותאמים לעידן המודרני. אחד מהמאפיינים הבולטים בגישתו הוא הדגש על שימושיות המרחב לצד יופי עיצובי. הוא תכנן מבנים שבהם לא רק שהמראה החיצוני מושך ומרהיב, אלא גם כל חלל נבנה מתוך מחשבה על נוחות, תאורה טבעית, זרימת אוויר והתאמה לצרכים של המשתמשים.
בהתאם לרוח התקופה, חואן דה לה וגה שם דגש על עיצוב מחדש של מרחבים ציבוריים והשתלבותם בסביבה האורבנית. הוא יצר פרויקטים ששימשו כמרכזי תרבות ופנאי, והביאו לשיפור איכות החיים בעיר, כאשר כל פרויקט מתמקד בשילוב בין הפונקציונליות לבין ההקשר ההיסטורי והתרבותי המקומי. לצד הפרויקטים המודרניים, חואן דה לה וגה עסק גם בשימור ושחזור מבנים היסטוריים, תוך שמירה על רוח המקום והתאמתו לצרכים העכשוויים.
חואן דה לה וגה לא רק יצר מבנים, אלא גם השפיע עמוקות על דור שלם של אדריכלים ומעצבים. גישתו החדשנית, ששמה דגש על אינטגרציה בין טכנולוגיה, תרבות ומסורת, הפכה למודל לחיקוי והשראה בפרויקטים ברחבי העולם. מורשתו מתבטאת לא רק ביצירותיו הפיזיות, אלא גם בערכים שהוא הטביע בנוגע לאופן שבו עיצוב נכון יכול לשפר את חיי היומיום ולהעשיר את הסביבה האורבנית.
לה וגה מצטיין ביצירתיות ובחדשנות, והוא מהווה דוגמה לאופן שבו ניתן לשלב בין העבר לעתיד. עבודותיו המגוונות, בין אם מדובר בפרויקטים ציבוריים מרהיבים או במיזמים לשימור מורשת, מדגישות את יכולתו לשנות ולהעשיר את המרחב העירוני תוך שמירה על זהות תרבותית עמוקה. השפעתו ניכרת גם היום, והוא ממשיך להוות מקור השראה למעצבים ואדריכלים בכל רחבי העולם.
בטנריף. צילום: גילי חסקין