כתב: גילי חסקין; ‏11/02/2021

תודה לגדעון ביגר ולאריה אלאלוף על הערותיהם. תודה לאליק שחף על תשובותיו והפניותיו.

ראו גם: האיים האזוריים, טיול באיים האזוריים, איי קאבו ורדה

לאלבום מטיול לאיים הקנריים; אלבום תמונות מהקרנבל בטנריף; אלבום תמונות מהקרנבל בלנזרוטה.

"סערה שהתאבנה", כך תיאר הסופר הספרדי מיגל דה אונאמונו (Unamuno) בתחילת המאה העשרים את הנופים הפראיים של גראן קנריה (Gran Canaria), השני בגודלו מבחינת אוכלוסייה והשלישי מבחינת גודל בארכיפלג האיים הקנריים (Las Islas Canarias) שבאוקיינוס האטלנטי.

אורך החופים הכולל של האיים הקנריים  הוא 1,583 קילומטרים ומכיוון שהם מציעים שמש כמעט כל השנה, הם הפכו ליעד נופש נודע. אולם יש בהם הרבה יותר: מגוון של נופים: הרי געש, אזורים צחיחים לצד יערות עבותים, עצי דרקון ענקיים ושפע של גנים בוטניים. כמו כן קיימים בהם יערות מחט ויערות סובטרופיים. הנוף ההררי המבותר מצטיין במספר רב של חרוטים געשיים. יש בהם ערים יפות, כפרים ציוריים, אדריכלות ייחודית ופולקלור מעניין.

אין נהרות באיים, אך ישנם נחלים רבים.

המשורר הספרדי אנטוניו דה ויאנה (Antonio de Viana) כתב במאה ה-16, בספרו: Antigüedades De Las Islas Afortunadas

"באוקיינוס האטלנטי, בין נחשולים מגוונים

שוכנים צוקים גבוהים וחסונים

בסלעים החומים, ובחופים חוליים, הם לא נכנעים לגלים,

האיים של קנריה, טנריף

פלמה, גומורה, לנסרוטה,

פוארטוונטורה, קרובים כל כך לאפריקה,

מרחק שמונים ליגות מחופיה,

ומקאדיס מאתיים וחמישים.

בצפון מזרח, דרום מערב, מערב ומזרח, בהם רוחות טובות נושבות"[1].

חלוקה מנהלית

הארכיפלג מורכב משבעה איים: טנריף (Tenerife), לה פלמה (La Palma), לה גומרה (La Gomera), אל היירו (El Hierro), שמרכיבים את מחוז סנטה קרוס דה טנריפה, ומנגד, גראן קנריה (Gran Canaria), פוארטוונטורה (Fuerteventura) ולנזרוטה (Lanzarote) ועוד שישה איונים שמרכיבים את מחוז לאס פאלמס (Las Palmas). האי טנריף הוא הגדול ביותר (2,059 קילומטרים רבועים). אל היירו הוא הקטן (268.51 קילומטרים רבועים) והמערבי ביותר.

האיים נמצאים  מעט צפונית לחוג הסרטן (קו רוחב 28˚), כשהם קרובים פי עשרה לחוף מרוקו (115 קילומטרים), מאשר לחוף ספרד (1150 ק"מ), לה הם שייכים. מרחקם מהאי המערבי למזרח, הוא 500 ק"מ ולקרבה לאפריקה יש משמעות גדולה לגבי האקלים וכתוצאה מכך גם הצמחייה.

האיים הקנריים הם אחת הקהילות האוטונומיות של ספרד. שטחם הכולל של שבעת האיים, ביחד עם ששת האיונים הקטנים יותר, הוא 7,447 קילומטרים רבועים.

מספר התושבים כ-2 מיליון. (כ-4.5% מאוכלוסיית ספרד).

לקהילה האוטונומית הקנרית שתי ערי בירה החולקות שטח וסמכויות. הן: לאס פאלמס דה גראן קנריה (Las Palmas de Gran Canaria) – בירת מחוז לאס פאלמס, וסנטה קרוס דה טנריפה (Santa Cruz de Tenerife) – בירת מחוז סנטה קרוס דה טנריפה.

השם

השם "האיים הקנריים היה מוכר בתקופה הרומית. מקורו של השם נותר מעורפל. לדברי פליניוס הזקן, השם Canaria, היינו, "אי הכלבים" ניתן להם בשל ריבוי הכלבים (Canes) שבהם והתייחס בתחילה רק לגראן קנריה. יש הטוענים שלא מדובר בכלבים, אלא בכלב הים הנזירי (Monachus monachus), שהוא כיום אחד היונקים הנדירים בעולם. הסבר אחר טוען שהתושבים המקוריים, הגואנצ'ים העריצו את הכלבים וחנטו אותם. יש הטוענים שהם העריצו את אל החניטה המצרי אנוביס (Abubis), שראשו ראש תן.

במאה ה 14 הביאו מהאיים הקנריים כלבים גדולים לתערוכה ובעקבותיה נקראו האיים "גרנד קאנס" ומכאן גראן קנריים. השם הקודם היה תמראנה – מהמילה תמר[2]. מכל מקום, האיים לא נקראים על שם הציפור הקנרית, נהפוך הוא, הן נקראות על שם האיים; כמו האורן הקנרי (ראה להלן)/

מקארונזיה

האיים הם חלק מאיי מקארונזיה (Macaronesia), שם שהוראתו ביוונית עתיקה – "האיים המבורכים". הכוללים בנוסף לאיים הקנריים, גם את האיים האזוריים, מדירה וכף ורדה.

ראו באתר זה: האיים האזוריים.

כולם איים געשיים שהתרוממו משלוחות של הרכס המרכז אוקייני (ראה להלן). האקלים באיים הוא סוב טרופי ומדיירה קרירה וגשומה יותר מהאיים הקנריים ומאיי כף ורדה הצחיחים למדי. אף לא אחת מקבוצות האיים הייתה בעברה חלק מיבשת כלשהי, כך שהתפתחו בהן פאונה ופלורה ייחודיים (קבוצות איים אלה נמצאות כיום בשליטתן של שלוש מדינות – פורטוגל, ספרד וכף ורדה (נהגה: קָבּוּ וֶרדִי)), שעד 1975 היתה שייכת לפורטוגל.

גיאולוגיה

אלו איים געשיים. הגבוהה בפסגות האיים היא פיקו דה טיידה Pico de Tieda)), המתנשאת באי טנריפה לגובה של 3,718 מ' והיא גם הנקודה הגבוהה ביותר בספרד. הר משוכב (Stratovulcan) זה מתנשא אם כך לגובה של מעל ל 7 ק"מ, מעל סביבתו (מקרקעית האוקיאנוס), דבר הופך אותו להר הגעש השלישי בגובהו היחסי בכדור הארץ אחרי Mauna Loa ו- Mauna Kea שבהוואי. גובהו ויופיו (סלעי בזלת שחורים וצבעוניים המזדקרים מתחתית לועו, הפכו אותו לאתר מורשת עולמית).

הילידים שחיו באיים האמינו שבתוך ההר שוכן הגיהינום ובו חי גויטה (Guayota), מלך הרשע. הוא חטף אליו את מאגק (Magec) – אל האור וגרר אותו פנימה. תפילותיהם של בני האדם, גרמו לאחמאן (Achamán), האל העליון, להציל את מאגק ולסתום את הלוע בפקק הגעשי שנראה למרחוק. היוונים הכירו היטב את הר הגעש הגבוה שבאמצע הים. טוענים כי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה החמישית לפני הספירה, המכונה "אבי ההיסטוריה" הכיר את ההר ונתן לו את השם "אטלס". הוא טען שההר הוא כה גבוה, עד שלא ניתן לראות את שיאו, בגללה עננים המקיפים אותו בקיץ או בחורף.

נקודות החיכוך שבין הלוחות, המרכיבים את קרום כדור הארץ, גורמות לרעידות אדמה לאורכן ולהתפרצויות וולקניות ב"נקודות חמות", הנמצאות במוקדי חיכוך בין הלוחות. הנקודות החמות הללו הן אלה שיצרו את קבוצות האיים שבאוקיינוס האטלנטי, כולל את האיים הקנריים. האיים  בנויים מחומר וולקני, שפרץ מתוך הרכס המרכז אטלנטי לפני כ-80 מיליון שנה. הרכס המרכז אטלנטי, שהתגלה כבר ב-1871, על ידי צוות של חיל הים הבריטי, באניית הוד מלכותו "צ'לנג'ר' (Challenger). זהו רכס תת ימי ארוך, שנמשך לאורך 40,000 ק"מ (הארוך בעולם), בין אמריקה לארואסיה ואפריקה וצורתו כקו המתאר של היבשות הללו. בשנות החמישים של המאה העשרים, התברר שהרכס מורכב לא רק משדרה הררית מרכזית, אלא גם מרכסי משנה ומעמקי שבר פנימיים. התפרצויות של הרי געש, חיברה כמה איים קטנים לאיים גדולים יותר, כך למשל, האי טנריף, נוצר מחיבור של שלושה איים שונים.

האיים ה"זקנים" ביותר נמצאים במזרח והצעירים יותר, במערב. הבלייה שיטחה את האיים המזרחיים, לכן הם נמוכים יחסית, בעוד שהאיים המערביים תלולים, ודרמטיים יותר. לה גומרה וגראן קנריה הם בעלי צורה חרוטית טיפוסית ורוב האיים, למעט פוארטוונטורה ולנזרוטה, הם הרריים מאד וקצותיהם נופלים במצוקים על הים. עומק הים סביב האיים כ-3000 מ'. כך שהגובה של הרי הגעש בקנריים, מגיע ל-4,000-5,000 מעל בסיסם.

בעבר הגיאולוגי הלא מאד רחוק, התנשא הר געש, במקום בו שוכן האי טנריף,  לגובה של מעל 5,000 מטר מעל פני הים. לפני כ-170,000 שנה, ארעה התפרצות רבת עוצמה באי. כתוצאה מכך, התמוטט ההר כולו לתוך הים. מכתש גדול (Caldera) נותר במקום ומעיד על האירוע הדרמטי שהתרחש שם. במקביל נוצר הר געש חדש, הר טיידה (Taide), שמתנשא כיום לגובה של 3,718 מטר מעל פני הים.

לחששם של גיאולוגים רבים, גורל דומה מאיים על האי הסמוך La Palma. אם האי יתמוטט, ייווצר גל צונאמי גדול, שעלול לפגוע קשות בחוף המזרחי של ארה"ב. תיירים אמריקאים נוהגים לדרוש בדאגה רבה לשלומו של האי, כאשר הם מבקרים בו…

ב-19 בספטמבר 1921 התפרץ הר געש קומברה וייחה (Cumbre Vieja ). בדרום האי הספרדי לה פלמה, מעט לפני ההתפרצות, בעקבות אזהרות המדענים, פונו כ-40 חקלאים ותושבים הסובלים ממוגבלות בניידות וחיים ביישובים בקרבת ההר. אחרי ההתפרצות נשלחו חיילים ושוטרים לסייע לתושבי הכפרים הסמוכים למוקד ההתפרצות להתפנות למקלטים באזור. כאלף תושבים התפנו לחמישה מקלטים. ההתפרצות בדרום לה פלמה הייתה בסביבות 15:15 שעון מקומי, ברכס געשי שנמצא בפארק הלאומי קומברה וייחה (Cumbre Vieja Natural Park). אחד מהרי הגעש התפרץ אחרי שבוע של פעילות סיסמולוגית ערה: במשך כשבוע דווח על כ-22 אלף רעידות אדמה באזור הפארק הלאומי, שהגיעו לעוצמה של 3.8 דרגות. הההתפרצות נמשכה שלושה חודשים.

ההתפרצות הראשונה שתועדה בהר הגעש הייתה ב-1430, ההתפרצות האחרונה הייתה בשנת 1971. באותה שנה נהרג גבר שהתקרב ללוע הר הגעש וצילם תמונות בסמוך ללבה. לא נגרם נזק לבתים באותה התפרצות.

חלק מההרים עדיין פעילים ההתפרצות האחרונה הגדולה בזמנים ההיסטוריים אירעה באי לנזרוטה, בין השנים  1730-1736. ההתפרצות האחרונה של הר הגעש טיידה היתה ב-1909. ב-1949 התפרץ הר הגעש לאס מנצ'אס (Las Manchas)), שבאי לה פלמה.

האיים עשירים בתופעות וולקניות שונות. המפורסמת שבהן היא המנהרות הוולקניות, שנוצרו כאשר זרימת הלבה היתה איטית ונמשכה בהפסקות. הזרימה האיטית אפשרה לקרום החיצוני של הלבה להיקרש, שאשר זרם של לבה המגיע בהמשך, דוחף את הלבה הצמיגית החוצה, לאורך פנים המנהרה שנוצרה. ראו באתר זה: תופעות געשיות בעולם.

הקרקע הוולקנית עשירה במינרלים והיא פורייה מאד. ההשקיה מאפשרת לגדל מספר רב של צמחים. מים שמקורם בפסגות ההרים נאגרים  בבורות ענקיים. מטעי בננות מכסים את השפלה בצפון האיים גראן קנריה וטנריף (בדרום גדלים עגבניות. כמו כן מגדלים תבואות, הדרים וטבק.

טראסות

בחלק מהתיאורים מופיעות טראסות על מדרונות ההרים. במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, סיקלו התושבים אבנים מהמדרון  והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בהר, בבניה יבשה, כפי שעשו עמיתיהם באזורים הרריים רבים ברחבי העולם. אי הצטברות מים, חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. לרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי). המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה. שיטת הטראסות מחייבת ארגון חברתי מסודר לחלוקת המים[3]. באיים הקנריים אין טראסות במובן הרגיל והמקובל אצלנו, יש יותר גדרות אבן מאשר טראסות ( בלנזרוטה, לגדרות האבן יש תפקיד של הגנה על הצמחים מרוח וספיחת לחות).

אקלים

האקלים הוא סובטרופי, המשקעים נדירים באיים המזרחיים, ואילו בלה פלמה שבמערב הארכיפלג, כמות המשקעים השנתית עולה על 1,200 מילימטרים.

באיים המרכזיים והמערביים גדל יער סובטרופי, שהוא תוצר של האקלים הייחודי לאיים הקנריים, הרוח הנקראת "אליסיום" (Elisiom), מביאה עננים ספוגי מים הנתקלים בהרים הגבוהים של גראן קנאריה וטנריפה ומותירים את חלקו הצפון מזרחי תחת עננות לחה במרבית שעות היממה. זהו מקור המים העיקרי של האיים הללו. [רוחות האליסיום מכונות גם "רוחות הסחר"].  לעתים מגיעה רוח מזרחית מאפריקה הנקראת קלימה (Calima).

האיים  נהנים מאקלים נוח בשל שני מאפיינים: הרוחות הקבועות המנשבות לעבר קו המשווה  והנוכחות של זרם קר בחופים. ללא ההשפעות הללו, האיים היו הרבה יותר חמים. המשקעים אינם רבים, אבל מאד אפקטיביים. בשל משטר הרוחות, מגיעים עננים מכיוון דרום מערב, ונוכחים על האי, דבר הגורם לרסיסים של גשם, המכונים "גשם אופקי". מפגש מערכות האקלים האטלנטית והסהרית, יוצר אקולוגיה מיוחדת. אדי המים מתלכדים סביב עצמים (בעיקר גזעים ועלים) וזורמים טיפה טיפה. המים נאספים בתעלות ומובלים לשדות. אם נתבונן במפה של טנריף למשל, החלק המערבי, שמקבל הרבה עננים, מניב צמחיה עשירה. להבדיל, החלק המזרחי, החופשי מעננים, צחיח.

למעלה מ-250 ימים בשנה פסגות ההרים מכוסות עננים. מראשי ההרים, נראים העננים כשמיכת פוך צפופה. העננים, הנוצרים כתוצאה מאינוורסיה -היפוך-של חום . האוויר הקר מטפס מעל האוויר החם ויוצר עננות), בגלל מפגש המערכות האטלנטיות עם הרמה הסובטרופית של הסהרה. קו עננים נמצא בגובה של 2,000 מ'. הלחץ הגבוה אינו מאפשר להם לעלות. מעל הקו הזה השמיים נקיים. האיים נחשבים לאידיאליים עבור צפייה בכוכבים. לכן הוקמו בטנריף ולה פלמה, מצפים אסטרונומיים, המושכים אליהם חובבי כוכבים מרחבי תבל.

צמחיה

מגוונת מאד.

ככל שמתקדמים מערבה, כמות המשקעים עולה ואתה מיני הצמחים. בכיוון ההפוך, הצמחיה מדלדלת, ובאי לנזרוטה, גדלים בעיקר צמחים קסרופיליים (חובבי יובש), היינו, כאילו שהסתגלו למיעוט מים.

בחלק מן המקומות גדל יער שרידי של יערות ער עבותים, שמכונים 'לאורוסילביה, (Laurissilva –בלטינית "יער הער"). זהו הלחם מילים של לאורוס = ער- אציל; סילביוס = אל היער הרומי. [הער-אציל (Bay laurel), שגדל בארץ ישראל המכונה בפי העם "דפנה", הוא בן למשפחת העריים, קרוביו הרחוקים הם האבוקדו והקינמון, אך להבדיל מהם, מקורו בים התיכון. הוא צמח ירוק עד רב שנתי הגדל כעץ או כשיח]. מקור השם "ער" הוא בתלמוד. עליו המיובשים משמשים כתבלין ונקראים עלי דפנה. מקור השם "דפנה" הוא מיוונית. זר עלי דפנה מסמל מן העת העתיקה ועד היום ניצחון ותהילה ולכן החל משנת 2,000 מחולק פרס בינלאומי לספורטאים מצטיינים – Laureus World Sports Awards, על שם הצמח. הער האציל כמעט ולא מופיע בקנריים ואם כן הוא נדיר, יש מיני ער רבים אחרים].

כמו כן, גדלים ביערות אלו כמה מינים של משפחת האברשיים ומיני שרכים רבים, שיוצרים יחד יער צפוף.

יערות הלאוריסילבה כוללים בעיקר עצים בעלי עלים רחבים וירוקי-עד, המגיעים לגובה של עד 40 מטרים. רבים ממיני הצמחים הגדלים ביערות אלו אנדמיים לאיים אלו, והם נותנים מחסה למגוון עשיר של צמחי תת-היער (צמחים נמוכים הגדלים "בצילה" של צמחיית השכבה העליונה), של חסרי חוליות, של עופות ושל עטלפים, כולל מספר מינים אנדמיים. בעבר, יערות הלאוריסילבה כיסו חלק נרחב מהאיים האזוריים ומאיי מדיירה, ואף חלק מהאיים הקנריים המערביים, –אולם היקף היערות הצטמצם משמעותית כתוצאה מכריתתם, שנועדה לפינוי מקום לחקלאות ולמרעה, וכן כתוצאה מחדירתם של מינים מתורבתים (מינים שהגיעו לסביבה שאינם שייכים אליה באופן טבעי, והועברו אליה במתכוון או בשוגג בשל פעילות אנושית). מיקומם של האיים המקרונזיים, בצפון האוקיינוס האטלנטי מיתן את השפעות התנודות האקלימיות, ושמר על האקלים המתון והגשום שאפשר ושמאפשר את קיומם של היערות עד היום.

יערות העד האלה, שחלקם נחשבים ליערות עננים, מהווים שריד של היערות הסובטרופיים שחיו באירופה בתקופת הפליוקן (לפני 15 – 40 מיליוני שנים), כאשר האקלים באזור היה גשום יותר וכיסו חלקים נרחבים באגן הים התיכון ובדרום אירופה.

יערות הלאוריסילבה נסוגו בהדרגה, כשאת מקומם תפסו צמחים קסרופילים (חובבי יובש), בעלי עמידות גבוהה יותר לבצורות. מרבית יערות הלאוריסילבה, שעוד נותרו באירופה, לאחר תהליך נסיגת קרחונים, נעלמו לפני כ-10,000 שנים לערך בסוף עידן הפלייסטוקן (לפני 3-1 מיליון שנים), בתהליך תהליך התייבשותו (היחסית) של אגן הים התיכון ונעלמו. יערות הער נותרו לפליטה באזורים ממוזגים יחסית כמו הקנריים, מדירה והאזוריים.

יערות הלאוריסילבה הרחבים ביותר נמצאים באיי מדירה, שם הם נמצאים בגבהים שבין 300 ל-1,400 מטרים במדרונות הצפוניים, ובגבהים שבין 700 ל-1,600 מטרים במדרונות הדרומיים. באיי מדירה מכסים היערות כ-150 קמ"ר[4]. באיים הקנריים, לשם השוואה, מכסים היערות כ-60 קמ"ר בטנריפה, כ-27 קמ"ר בפארק הלאומי גאראחונאי (Garajonay) שבאי לה גומרה, וכן שטחים קטנים באיים לה פלמה וגראן קנריה. באיים האזוריים, חלקים קטנים של יערות לאוריסילבה, נשארו באיים פיקו (Pico), טרסיירה (Terceira) וסאו מיגל (São Miguel).

ראו באתר זה:  טיול באיים האזוריים.

מכיוון שהם כבר בני 40 מיליון שנה, הם מכונים בפי האקולוגים "מאובנים חיים"; להבדיל ממרבית הצמחייה המוכרת באירופה, שראשיתה בתקופה שלאחר נסיגת הקרחונים.

מכיוון שמינים רבים של צמחים השתמרו הודות לבידוד, האיים הקנריים מכונים "גלפאגוס בוטני". בהקשר זה יש להזכיר כי אניית הוד מלכותו "ביגל" (HMS Beagle), בה שט צ'ארלס דרווין, לא הורשתה לרדת באיים הקנריים, בגלל חשש להפצת מגפת כולירה. כמו שקרה באיי גלפגוס, שם הבחין דרווין בשוני שבין מקורי הפרושים, החיים באיים השונים, קרה באיים הקנריים עם צמחים בני הסוג חֲבַלְבַּל , שהתמיינו אחרת, באיים שונים. כך גם עם הטבוריטיים  (Crasulacea) הבשרניים. ביניהם ניצחה (Eonium), ששותלים בבתי קברות.

באיים הקנריים יש כ-30 מינים של פרחים דמויי חרצית. עמיתי אליק שחף שואל בקול רם, אם יתכן שדרווין היה מגיע לרעיון של "מוצא המינים", באיים הקנריים.

ראו באתר זה: צ'ארלס דרווין

קיימים לא מעט  מיני צמחים שהגיעו מספרד, כמו העכנאי (מקור שם הצמח הוא בדמיון שבין מראה הפרח לבין פה פעור של נחש (עכן), המודגש על-ידי צלקת העלי המפוצלת כלשון של נחש), שהתמיין באיים למינים שונים מעט, זה מזה. ביניהם מין שהסתגל לאקלים המיוחד של הטיידה, מעל לגובה העננים מינים רבים נכחדו על ידי המתיישבים האירופאים. למרבה המזל, כומר בשם חוסה קלביחו (José de Viera y Clavijo), הבין את חשיבות הפלורה הייחודית, כתב ספר אודות הצמחים והקים בסוף המאה ה-18, גן בוטני באי גראן קאנריה (שכיום נקרא על שמו). מכול מקום, גם כיום האיים הקנריים הם אחת מחזיתות המחקר הבוטני בעולם.

מעבר ליערות העד, ידוע במיוחד הוא האורן הקנרי – מין אנדמי של האיים הקנריים. זהו עץ זקוף וגבוה, ירוק עד, המגיע לגובה של 30 – 45 מ' ולקוטר גזע של 1.5 מ'. צמרתו איננה צפופה, הענפים מסודרים זה מעל זה ונוטים לצדדים כעין נברשת, יוצרים צמרת חרוטית אשר מקבלת צורה רחבה במשך השנים. בניגוד לייתר מיני האורנים, "מחטיו" ערוכים בקבוצה של שלוש. אורן קנרי הוא עץ ממוצא סובטרופי, שאיננו עמיד באקלים קר. הוא יכול לשאת טמפרטורות רק עד 6 – 10 מתחת לאפס. הוא חי בבתי גידול השונים מאוד זה מזה מבחינת כמויות המשקעים. הוא נחשב לעץ שעליו קולטים ערפל, שעולה מהאוקיינוס, והמים מטפטפים אל הקרקע מתחתם. קליטת מים זאת יכולה להכפיל את כמות המשקעים במקום ומאפשרת את צמיחת העץ גם בתנאים של מיעוט משקעים. העץ הוא בעל איכות מיוחדת. הוא ריחני ויחד עם זאת קשה ועמיד מאוד. זהו האורן היחידי שמקורן באיים. המינים האחרים הם מיובאים. בשנים האחרונות יש מגמה לנטוע את האורן הקנרי לישראל, בשל עמידותו נגד שריפות.

העננים מספקים את הלחות לחזזית מסוג אוסניאה (ocinea), שנחשבת לחזזית הארוכה ביותר בעולם רואים אותה על הענפים מלווה בעוד מין אחד או שניים. אלו חזזיות שיחניות, שמכיוון שהן  שוכנות על גבי העץ, הן נקראות "חזזיות אפיפיטיות"[5]. כל עץ נושא על ענפיו  כמות גדולה של פיטומסה (מסה של חומר צמחי), שלעתים מגיעה למשקל של עשרות ק"ג. הסוג אוסניאה נחשב לסוג רגיש מאד לזיהום אויר. בוטנאי פיני בשם מילנדר (Milander), היה הראשון לזהות שאוסניאה ועוד חזזיות מסוימות, נעלמות מגני לוקסמבורג בפריס והסיק שהחזזית משמשת כמין היגיומטר (מהמילה היגיינה) – מודד בריאות של האוויר[6]. הכמות השופעת של אוסיניאה באיים הקנריים, מלמדת שהאוויר פה נקי מאד. כמוכן נראות חזזיות   אפיליתיות  החיות על סלעים, וחזזיות אפיגאיות, הגדלות על הקרקע. גבוה יותר, בהרים גדלים גם עצי הערער (Juniperus communis). התנאים הייחודיים והבידוד הולידו מספר רב של מינים אנדמיים. 40% ממיני הצמחים הם אנדמיים (לשם השוואה: בישראל, רק 10% מהמינים הם אנדמיים)[7].

באיים הקנריים גדלים עצים מיובאים רבים. בולטים במיוחד עצי הגרבילאה החסונה (Grevillea robusta), ממשפחת הפרוטאיים (Proteaceae), שהובאו מהחוף המזרחי של אוסטרליה. כך למשל האלוורה (Aloe vera) ובני משפחתה (Asphodelaceae), הבולטים בצבעים צהובים.  כמו כן, הובאו לכאן מיני סוּקוּלֶנטים ( Succulentus) – צמחים בעלי עלים וגבעולים עבים ובשרניים המכילים תאים אוגרי מים[8]. חלבלוביים מאפריקה וקקטוסיים מאמריקה. על אחד ממיני הקקטוסים גדלת כנימת הקוצ'ינל (Cochinel), ממנה יצרו העמים הילידים שחיו במקסיקו, את הצבע האדום[9]. היה זה מוצר היצוא השני בחשיבותו מאמריקה, אחרי המתכות היקרות.

העץ המיוחד ביותר האיים הוא הדרקונית (Dracaena), או "עץ הדרקון". בן למשפחת האספרגליים (Asparagales); בה נכללת גם האגבה. לעץ  גזע גבוה מאוד וענפים שמזדקרים מכל צדדיו. העץ שונה מרוב העצים המוכרים. רומנטיקנים טוענים שהוא מקרין איזו סמכות אצילית וכובד ראש של זקנה.

המקומיים טוענים שיש לעץ תכונות רפואיות, קוסמטיות, עליו משמשים בסיס לצבע נפלא לשיער ואפילו איכויות מיסטיות – אם שורפים כמה זרדים שנקטפו ממנו השדים והמכשפות נמלטים על נפשם. העץ הגדול והמפורסם מכולם נמצא בעיירה הקטנה איקוד דה לוס וינוס (Icod de los Vinos), אשר בטנריף. גובהו 17 מטרים, רוחב הגזע שישה מטרים והשם הספרדי שלו "דראגו מילנאריו" (Drago Milenario ) -דרקון אלף השנים -מלמד על המוניטין שיצא לו. המקומיים גאים  להציג אותו כ"יצור החי העתיק ביותר בעולם". התואר המרשים הזה נובע מהבחנה שעשה במאה ה-18 המדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט (Humboldt), שקבע שהעץ בן 6,000 שנים. מהר מאוד התברר שהיתה כאן כנראה הגזמה מופלגת. בוטנאים נוטים היום להעריך את גילו של הדרקון הענק בין אלפיים ל-3,000 שנה. בכמה מקומות כתבו בוטנאים אוהבי מחלוקות שמדובר בשטות גמורה והעץ של איקוד הוא בן 500 שנים לכל היותר. איש מהם לא מעז כיום לבקר במקום. גם הם יודעים שמדובר בעיירה שהכנסתה השנתית מבוססת בעיקר על חובבי העץ. הבעיה העיקרית בהערכת גילו של העץ נובעת מכך שבמין זה (Dracaena draco) אין בגזע טבעות שנתיות המצביעות על הגיל המדויק . עץ זה גדל לאט מאד. אך מאחר והוא מאריך ימים, התפתחה אמונה, שאם אדם יאכל את הדם (השרף) הניגר ממנו,  גם הוא יאריך ימים.

הקשר לאטלנטיס.

הפילוסוף היווני אפלטון, סיפר כי שמע מכוהני טאניס המצרית, על יבשת בשם 'אטלנטיס', שתושביה חיו בארמונות מפוארים והיו בעלי תרבות מפותחת ומרשימה. יום אחד פער הים את פיו ובלע את יבשת אטלנטיס על כל המצוי בה. עקבותיה נעלמו כלא היו ומאז מנסים חוקרים רבים למצוא את היבשת האבודה. יש אומרים, ששכנה ליד האי היווני סנטוריני ונחרבה בהתפרצות געשית, שהרסה גם את התרבות המינואית בכרתים לפני כ- 3,500 שנים, ויש הטוענים כי שכנה באוקיינוס האטלנטי, לא הרחק מחופי אפריקה. על פי גרסה זו, הותירה אטלנטיס האגדית עם שקיעתה, שרידי איים, שהבולטים בהם הם האיים הקנריים. (מכאן מקור השם האוקיאנוס האטלנטי)

בתקופת הרנסנאס, חוקרים, ספנים והרפתקנים, ראו בהר הגדול טיידה, שבולט באמצע הים, פסגה המתנשאת מהיבשת האבודה, ששקעה במצולות. קיים דמיון בין הנופים בחלק מהאיים שבאוקיאנוס האטלנטי, לתיאורי אפלטון אודות אטלנטיס. אפלטון הזכיר סלעים שחורים, לבנים ואדומים – ואכן, אפשר לראות סלעים וולקניים בצבעים הללו פזורים בין סלעי האיים האזוריים, האיים הקנריים ואיים אחרים באוקיאנוס האטלנטי. מזג האוויר הממוזג ואספקת הפירות הרבה, מתאימים לאיים הקנריים, למדירה ולאיים האזוריים, ואילו ההר טיידה, המתרומם מן הרמה המרכזית באי טנריף יכול להיות ההר שתיאר אפלטון. אפלטון מדווח גם על מעיינות חמים וקרים, שיצר באיים קלשונו של האל פוסידון. (אין בנמצא מעיינות כאילו באיים הקנריים, אך מעיינות כאלה עדיין קיימים באיים האזוריים).

ז'אן אלבר פואקס הציע בספרו "ההיסטוריה התת־ימית של בני האדם", שבמאה העשירית לפנה"ס, היה גובה פני הים נמוך ב-‏135 עד 150 מטרים מהמפלס הנוכחי. קודם לכן התרחשה התרוממות עצומה של פני המים בקצב מהיר הרבה יותר.

להתרוממות פני הים גרמו הצפות שמקורן המסת הקרחונים האחרונים. תהליך זה לווה בגשמים ובהתפרצויות געשיות, בפרט באזורים הוולקניים של האוקיאנוס האטלנטי. האירוע נראה כקיצו של העולם במבול אדיר ממדים. במלים אחרות, התשלובת התרבותית האטלנטידית, שהתפתחה באיים ובחופים הסמוכים, שבהם היה מזג האוויר נוח יחסית, נעלמה בהצפות ובתוהו ובוהו הסיסמי. פואקס משער שעלייה זו בגובה פני המים היא שגרמה להתרחבות גדולת הממדים של הים התיכון – ים שקרקעיתו מתאפיינת ברצף של הרים ועמקים.

הסופר האמריקני צ'ארלס ברליץ פרסם ב-‏1969 בספרו "אטלנטיס", רשימה שבה ציטט 270 השערות שונות על מיקומה האפשרי של היבשת האבודה, מבלי לקבוע מסמרות לגבי אמינות כל התיאוריות הללו, יש לתת את הדעת על כך שכמעט חמישית מהן קובעות כי אטלנטיס לא הייתה קיימת מעולם' אלא במוחותיהם של אלה שכתבו עליה. רבים מהם סברו כי אפלטון המציא את אטלנטיס ,כמעין מטאפורה להמחשת המדינה המושלמת שלו, ואולי שמע את השם מפי נוסעים' שהביאו אותו מאזור מערב הים התיכון וצירף אותו לשמן של ערים או מדינות קיימות, שארגונן הפנימי היה מתקדם ושהישגיהן בתחומי ההנדסה האדריכלות מרשימים; וייתכן שעשה זאת רק כדי להרשים את שומעיו[10].

ראו באתר זה: אטלנטיס, היבשת האבודה.

הילידים

התושבים המקוריים של האיים היו הגואנצ'ים (Guanches)) שעסקו בדיג ובלקט פירות וכן בחקלאות ובגידול צאן . לא היה קשר בין האיים. לכול אי היתה אוכלוסייה ותרבות שונות מעט. הגואנצ'ים היו תושביו הקדומים של האי טנריפה ושמם הוענק לייתר תושבי הארכיפלג. הוראת שמם guanchinet, היא "איש טנריף". (Guan פירושו אדם ו-Chinet, הוראתו "טנריף"). השם שובש על ידי הקסטיליינים ל"גואנצ'ס".

מוצא התושבים היה קרוב לברברים של מרוקו ותרבותם מכמה אספקטים היתה נאוליתית באופייה (תקופת האבן). בשל רמתם הנמוכה של כלי החרס, טוענים המקסימליסטים במחקר, כי  הגואנצ'ים הגיעו לכאן מן החוף האפריקאי בשנת 1,000 לפנה"ס אולי קודם לכן. אבל,  מהשרידים שיש על האיים רואים שזו לא היתה תרבות ימית. לא מצאו עדויות לעוגנים או ספינות. איך הגיעו? איך נעו מאי לאי? )רואים אי אחד ממשנהו(. יתכן שמי שהביא אותם הוא ג'ובה השני, מלך נומידיה. אולי בכפייה. בשנים הראשונות לספירה.

הם התגוררו במערות בסלע הוולקני, לבשו עורות עזים, אכלו קמח (gofio) טחון מדגנים קלויים וגבינה עשויה מחלב עזים או כבשים, ובשר חזירים. כנראה שדתם היתה מונותאיסטית והם הותירו אחריהם צורות גיאומטריות בלתי מפוענחות. רמת כלי החרס שלהם היתה בסיסית. רק הדרך בה קברו את מתיהם הראתה תחכום כלשהו. הם היו כמעט תמיד חנוטים בתוך עורות עזים. הם היו כנראה אלו שהמציאו את קפיצת המוט, הנהוגה באתלטיקה עד היום. באי גראן קנריה, נמצאו Pintaderas, היינו חותמות מחומר שרוף, עליהם שורטטו  דגמים גיאומטריים, לצביעת הגוף[11],

בבדיקת גולגולות של מתים, אובחנה טכניקת של  הנחת לוחית כסף או זהב לכיסוי המוח על גולגולת שנפגעה. אומנות עדינה זו הייתה בשימוש ,לא רק אצל הגואנצ'ים, אלא גם בקרב בני האינקה של פרו. מיסטיקנים הציעו שמדובר בתרבות אטלנטידית משותפת, שבלבה יבשת אטלנטיס האבודה. סביר להניח, שהייתה זו התפתחות טבעית ואוטונומית אצל שני עמים שונים (קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת).

תושבי האיים הללו קיימו תרבות שהיו בה עירוב של תחכום רב ושל פשטות שנותרה כשריד לתקופת האבן. בין השאר, הייתה להם שיטת מונרכיה של עשרה מלכים, הם עבדו את השמש, היה להם מסדר מיוחד של כוהנות קדושות המוקדשות לשמש, הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות השקיה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו חפצי קדרות זהים לאלה של האינדיאנים,. שפתם המדוברת, שאבדה בינתיים, הייתה כנראה קרובה לזו של הברברים (תושבי צפון אפריקה המקוריים, הלא־ ערביים), ואולי גם לזו של עמי הטוארג (Tuareg) של אפריקה המערבית .

מגלה הארצות הגנואזי ניקולוסו דה רקו (Nicoloso da Recco), הביא בשנת 1341 תיעוד של שפת הגואנצ'ים, בעיקר על ידי תרגום של שמות מספרים, אך שפה זו אבדה זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי.

רק במאה ה-19 הבינו שיש חשיבות לרכז את הידע אודות התרבות שנעלמה. היה זה הכומר חואן דה אבראו ( (Juan de Abreu, שריכז את הידע שצבר בספר "עולם הגואנצ'ים" (Mundo Guanche). ב-1873 התגלתה ב-Gáldar , שבגראן קאנריה, מערה ובה ציורים גיאומטריים צבעוניים של הגואנצ'ים, מהמאות ה-13-14[12] לספירה. במשך שנים, לא עודדה ספרד את המחקר אודות הגואנצ'ים. בתקופת שלטונו של פרנסיצקו פרנקו , אסור היה אפילו להזכיר את קיומם, מחשש שמרוקו תתבע חזקה על האיים הקנרים. כיום המצב שונה כמובן; תרבות הגואנצ'ים ובעיקר סיפורם מהווים אטרקציה תיירותית. שפת הגואנצ'ים נכחדה, אך נאחזה בכמה שמות של מקומות. לאחר הילידים נמחקו כקבוצה אתנית מאובחנת, הפכו  אותם האירופאים (הכובשים שהכחידו את הילידים), למושא של רומנטיקה, ולימים מושא של שדה מחקר היסטורי ואנתרופולוגי[13].

בשנות ה-90 של המאה ה-20, בשנים האחרונות לחייו, חי בטנריף, האנתרופולוג וההרפתקן תור היירדאל (Thor Heyerdahl). הוא הגיע לשם לראשונה כדי לחקור ערמה של אבנים בגוימאר ((Güímar, שייתכן שנבנתה בידי מתיישבים ספרדים קדומים, אך לדעתו מדובר  במכלול של שש פירמידות מדורגות. הנחת היסוד שלו היתה שבני תרבות הגואנצ'ס , הם שבנו את האתר. הוא שיער שגוימאר שמשה כבירתם של הגואנצ'ים. היירדאל היה משוכנע שהאתר היה עדיין פעיל כשהספרדים הגיעו לאי בתחילת המאה ה-16. הגואנצ'ים היו עובדי השמש, כמו האצטקים במקסיקו. המקדש כולו בנוי כך שקוו האורך שלו פונה אל הנקודה שבהרים, מעליה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. הוא דחה את הטענה של מתנגדיו הגורסים שהפירמידות הן תולדה של סיקול אבנים והדגיש שמדובר במבנה ארכיטקטוני, שהושקעה בבנייתו עבודה ומחשבה רבות. הוא השתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר.

ראו באתר זה: מסעותיו של תור היירדאל.

האיים הקנריים בתודעה האירופאית

סביר להניח  שלקדמונים בעידן הקלאסי היה ידע כלשהו אודות האיים: מדירה, הקנריים וכף וורדה, כולל חופי אפריקה הסמוכים; אולם העדויות הכתובות שהותירו אינן ברורות ומבולבלות, וקשה להבין כיום לאיזה אי הם מתכוונים בתיאוריהם; ובכל זאת, עצם הכרת מיקומם ואופיים של האיים, מובילים להכרה שהקדמונים – פיניקים למשל, אכן הכירו את האיים. לפחות את חלקם. היוונים הקדמונים כללו אותם תחת מסגרת אחת בשם: "האיים המבורכים" = מקרונזיה (Macaronesia).

האיים היו יודעים ליוונים ולפיניקים, בני קרת חדשת. המיתולוגיה היוונית מספרת על לדון (Ladón), שהיה דרקון ענק, בעל מאה ראשים, ששמר על גן ההֶסְפֶּרִידּוֹת, קבוצה של איים קסומים, שבו גדל פרדס של תפוחי זהב המעניקים חיי נצח. יתכן שהכוונה לאיים הקנריים. שם גרו גם שלוש בנותיו של הטיטאן אטלס.

לפי פליניוס הזקן נקראו האיים גם "איי המזל" (Fortunate Insulae). הוא ופלוטרכוס מספרים על מסעו של המלך יובה השני (48 לפני הספירה – 23 לספירה) – מלך מאוריטניה, חתנם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה – אל האיים ב-40 לפני הספירה[14]. משלחת זו ששילבה תרבות ומחקר בוטני עם אינטרסים של סחר עבדים, מצאה את חלקם של האיים הקנריים בלתי מיושבים. אולם, שני איים נשאו סימנים של נוכחות יישובית קדומה למשלחת; את זה שייכו למגלים קדומים, ככל הנראה פיניקים, ולבני אדם שנסחפו לכאן, שלא ברצונם, בידי רוחות הסחר והזרם הקנארי. המשלחת צפתה בהר הגעש טיידה, שכוסה בשלג.

פלוטארכוס (בחיבורו "חיי סרטוריוס" ) מתאר את מקרונזיה, להלן:

"כאשר היה סרטוריוס בשפכו של נהר בטיס [השם הרומי של גוודלקיביר], בספרד, הוא פגש ביורדי-ים, אשר זה עתה שבו משני איים באטלנטי, שמופרדים זה מזה על ידי תעלה צרה בלבד, ומרחקם מהחוף של אפריקה [המתרגם מניח שמדובר בחוף של גיברלטר] 10,000 פורלונגים (furlongs) – שווה ערך ל 2,018 ק"מ . אלה מכונים "האיים המבורכים", היכן שהגשם יורד לעתים רחוקות, וגם אז בממטרים מתונים; אבל ברובם, יש להם רוחות בריזה מתונות, שנושאות טללים רכים, אשר מעשירים את הקרקע לא רק כדשנה ומתאימה לחריש ולנטיעות, אלא כה שופעת ופורייה, עד כי היא מניבה מעצמה צמחים ופירות מעודנים בשפע רב, המספיקים להאכיל ולענג את התושבים, אשר נהנים כאן מכל הדברים ללא צרה או עבודה קשה. עונות השנה ממוזגות, וחילופי העונה מרבעון לרבעון הם כה מתונים, עד כי האוויר, במשך רוב הזמן, רגוע ומרענן, והאקלים בדרך כלל נעים ומהנה. הרוחות הצפוניות והמזרחיות העזות, אשר נושבות אל עבר האיים האלה מאירופה ומאפריקה, מתחלקות ומתפוגגות בשל המרחק הרב, ומאבדות מעוצמתן לפני הגיען אל האיים. הרוחות הדרומיות והמערביות העדינות הנושבות בהם, גורמות לעתים רסס קל של גשם; אולם רוב הזמן הן מרוות ומעברות את האדמה בטללים שופעים ובלחות המזינה של האוויר אשר הם מביאים מן הים; וכך מאמינים, אפילו בקרב הברברים עצמם, שזה מושבם של המבורכים, וכי אלה שדות אליזיום (Elysium) אותם מהלל הומרוס"[15].

הגעת האירופאים

התושבים הקדומים של האיים הקנריים היוו מוקד עניין לאירופאים. בראשית היו אלה פשיטות סחר-העבדים, ועד מהרה הפכו למסעות כיבוש והתנחלות בקנה מידה מלא – למעשה, היתה זו ראשיתו של הקולוניאליזם האירופי.

הערבים הגיעו אל האיים בשנת 999. בשנת 1150 מוזכרים הגואנצ'ים בספר "נוזטול מושטאק" (Nuzhatul Mushtaq), שכתב הגיאוגרף הערבי, אל אידריסי, עבור רוג'ר השני, מלך סיציליה. יתכן שספינות ערביות בודדות נסחפו בסערות אל חופי אמריקה, כפי שאירע לספינת מפרשים מהאיים הקנריים במאה ה- 18, אשר נשאה דגנים ואנשים מלנזרוטה לטנריף. תקלה (כנראה בתורן הראשי) מנעה מהספינה מלהגיע אל טנריף, ורוחות חזקות נשאו אותה מערבה, עד שהגיע למרחק שני ימי הפלגה מחופי קרקס – וונצואלה, כאן פגשה בספינה בריטית, שסיפקה מים לאלה ששרדו את המסע, וניווטה אותה אל נמל La Guaira. עדות מעניינת ותומכת לתיזה הזאת, מצויה במסעו השני של כריסטופר קולומבוס לאיי הודו המערבית: הוא עגן באי גוואדלופה (Guadalupe), שבים הקריבי, שם מצא עמוד תורן של ספינה, מונח על החוף, דבר שהיווה עדות לכך שספינה הגיעה אל העולם החדש לפניו.

במאות ה-12 וה-13 הגיעו ספנים מגנואה, פורטוגל, ספרד וצרפת.

החל מהמאה ה-14 ביקרו ספנים רבים באיים, בעיקר ממיורקה, פורטוגל וגנואה. הספן הגנואזי לאנסלוטי מאלוסלו (Lancelotto Malocello), ביקר ב-1312 באי לנזרוטה והאי נקרא על שמו. מחבר צרפתי בשם לבט (Labat), בחיבורו "ההיסטוריה של החוף המערבי של אפריקה", מספר שהנורמנים סחרו עם חופי אפריקה, הרחק עד סיירה לאונה, עוד בשנת 1364 מאחזיהם באפריקה נחרבו זמן קצר לאחר מכן, והמסחר פסק בשל מלחמות האזרחים בצרפת ב -1392. המחבר מציע שהנורמנים היו ראשוני האירופאים שהגיעו לאיים הקנריים . אנשי מיורקה הקימו באיים מיסיון, שהיה קיים בין 1350 ל-1400.

האזכור הראשון שהיה לנו אודות הקנריים, שפורסם בציבור באירופה, לאחר נפילתה של האימפריה הרומית, היה בין השנים 1326 ל-1334, באמצעות ספינה צרפתית שנסחפה בינות לאיים. בעקבות גילוי זה, העניק האפיפיור קלמנט השישי, לאציל מאראגון בשם דון לואיס, זיכיון על האיים הללו, בתנאי שידאג להטפה ולהפצת הבשורה הנוצרית בקרב הילידים. אך התכנית כשלה בשל מותו הפתאומי של דון לואיס. כמה מבני ביסקאיה (המפרץ של חבל הבסקים) ותושבי סביליה, חברו יחדיו ב-1385, כדי לצייד צי בן חמש ספינות בקדיז (Caziz) שבדרום-מערב אנדלוסיה, במטרה לפשוט על האיים הקנריים ועל החוף המערבי של אפריקה, כדי לבזוז אותם.

לאחר שעגנו בחוף האפריקאי, הפליגו מערבה, ופגעו באי שכיום ידוע בשם לנזרוטה (Lancerota). הילידים הגיעו בהמוניהם אל החוף כדי לראות ולפגוש את הפולשים, אולם הספרדים ירו חצים אל תוך ההמון, הרגו כמה, פצעו אחרים, והפחידו את השאר עד כי ברחו; ומיד פשטו הספרדים על היישוב בו שכנו המקומיים, בזזו אותם ונשאו עימם עורות עזים, חלב-נרות וכבשים; לקחו בשבי 170 ילידים ובהם המלך Guanareme ואשתו Tinguafaya והביאו את השלל לאנדלוסיה. המשלחת הבאה אל לנזרוטה הגיעה מסביליה, בשנת 1393. הצי הזה לא ניסה להכניע את האי, אבל חזר מיד, אף הוא, עם עורות עזים ומספר שבויים. וכך נראה היה שכל מה שעניין  את הספרדים במשלחות האלה, היה ביזה לשמה.

כיבוש האיים עצמם מתחיל בשנת 1400, במסעו של מגלה הארצות ז'אן דה בטנקור (Bethencourt), איש נורמנדי, שהגיע למקום עם חברו גאדיפר דה לא סאלה (Gadifer de la Salle), באישור הכס הקדוש והכתר הקסטיליאני, בחיפוש אחר עבדים ואוצרות. הכיבוש נעשה בהנהגתו של אנריקה השלישי, מלך קסטיליה, שטען שהאיים הללו הם רכושו. הם הגיעו קודם כל לאי המזרחי ביותר, לנזרוטה (Lancerota), כאשר נחתו הספנים על החוף, התאספו הילידים בדבוקה אחת כדי להגן על עצמם, כי חשבו שהזרים באו כדי לבזוז ולשבות אותם, כפי שעשו אחרים בעבר: אבל כשראו שהפולשים מזויינים היטב, ומלוכדים, פחדו לתקוף, ונסוגו אל לב הארץ, והניחו למשלחת לחנות בנחת במקום נוח; לילידים לא היו אמצעי לחימה פרט למקלות ואבנים. כשהבינו הילידים שהצרפתים חנו כמה ימים באותו אתר, ללא ניסיון מעקב או ביזה של המקומיים, אזרו עוז להתקרב ואף להיכנס אל מחנה הצרפתים, וזכו ליחס מנומס מצד ראשי המשלחת. אלו אפשרו לילידים לקחת מה שרצו, ולבוא וללכת ככל שחפצו. יחס חיובי זה הסיר את פחדיהם של המקומיים, עד כדי כך שכאשר החלו הצרפתים לבנות מצודה למגורים ולהגנה, ב-Porto Rubicon, עזרו הילידים בשמחה בנשיאת אבנים, סיד וכל מה שנחוץ היה לעבודה. בטנקור וגאדיפר היו מאד מרוצים משלוותם וכניעותם של הילידים; לכן, החליטו לנוע הלאה אל האי הבא, שמרחקו מלנזרוטה הוא 2 ליג (= 11 ק"מ), ולהשאיר בפורט רוביקון, קצין עם כמה אנשים. הם הגיעו לאי ונתנו לו את הכינוי Fortuite, כיום Fuertaventura.

הילידים, שראו  הרבה זרים, התכנסו בהמוניהם כדי להתנגד. הם היו בעלי מזג לוחמני גדול מזה של ילידי לנזרוטה, חזקים מהם וגדולי גוף. הצרפתים, הבינו שכאן יש מציאות אחרת, ובשל מספרם המועט הרימו עוגן ומפרש, צפו על כמה איים אחרים מן הים ושבו ללנזרוטה, כאן התיישבו ונועצו כיצד להמשיך. מספרם הזעום הביא אותם להחלטה לשלוח את גאדיפר לצרפת ולגייס אנשים נוספים, איתם יכבשו את האיים. ואכן הוא הפליג לצרפת, אך לרוע המזל, הוא מת ימים ספורים לאחר הגעתו. כשהידיעות הגיעו אל בטנקור והוא הבין שהסיוע המצופה נשלל ממנו, הוא יצא לספרד שם ביקש עזרה במימוש תכניותיו. בעזרת קשרים משפחתיים ואחרים השיג ממלך קסטיליה אנריקה השלישי, כתב הענקה ל"איים המבורכים" (שטען שהם רכושו), כולל התואר "מלך". כשזה נעשה, פנה לסביליה, צייד את הצי היטב באנשים ובמצרכים, לשם כיבושם של איים אלה, והמלך סיפק לו גם ממון כדי לשלם עבור נשק ותחמושת[16].

פורטוונטורה נכבש בקלות יחסית. חמשת האיים האחרים השיבו מלחמה שערה. האי אל היירו (El Hierro)  ותושביו שכונו "בימבצ'ים" (Bimbache), היה הבא בתור. אחריו נפלו לה גומרה, גראן קנריה, לאס פלמס. בטנקור הקים בסיס באי לה גומרה, אך חלפו לא מעט שנים עד שהאיים נכבשו לגמרי. הילידים בלה גומרה, גראן קאנאריה, טנריפה ולה פאלמה, התנגדו לפולשים. ב-1448 ניסה הנסיך הפורטוגלי אנריקה הספן, לנכס לעצמו את האיים. פעולה שלא התקבלה על ידי הקסטיליינים ולא על ידי הילידים.

ראו באתר זה: אנריקה הספן

. למרות שהאפיפיור ניקולס החמישי קבע שהאיים שייכים לפורטוגל, החיכוכים המשיכו עד שב-1479 נחתם שלום אלקסובסס (Alcáçovas), שקבע את שליטת קסטיליה באיים הקנריים ושליטת פורטוגל באיים האזוריים, מדירה וכף ורדה. האי האחרון שנכבש על ידי הספרדים היה טנריף. בקרב אסנטחו (Acentejo)  ב-31 למאי 1494, ארבו הגואנצ'ים לקסטיליינים והרגו רבים מהם. רק חמישית מהפולשים שרדו. משום כך נתקבע הקרב בזיכרון ההיסטורי בתור "לה מטנזה" (La Matanza), כלומר, "השחיטה". את המאבק הנהיג המלך המקומי בנקומו (Bencomo), שפסלו מתנוסס בעיירה קנדלריה (Candelaria ), אשר בטנריף.

בין הנסוגים היה המפקד אלפונסו פדננדז דה לוגו (Alonso  Fernandez de Lugo), שחזר לאיים ובשנת -1496, ניצח את הגואנצ'ים בקרב אגרה (Aguere). אחרוני הילידים נכנעו והאיים סופחו לממלכת ספרד. תמונה מפורסמת מראה את דה לוגו, מציג את המלך המקומי השבוי, בפני המלכים הקתולים, פרדיננד ואיזבל.

כאשר הגיעו האירופאים לאיים, נדהמו התושבים שחיו שם לגלות כי קיימים בני אדם אחרים מלבדם. הם היו משוכנעים שכל האנושות נכחדה באסון נורא ורק הרים אחדים (באיים בהם חיו הם עצמם) נשארו מעל לפני המים.

כיבוש האיים הקנריים היה תקדים לכיבוש יבשת אמריקה והתאפיין בשעבוד האוכלוסייה המקומית, השלטת הנצרות תוך הרס המבנים החברתיים והתרבות המקומית ומעט התערבבות עם האוכלוסייה המקומית.  האיים הקנריים גם היוו מעבדת ניסויים מושלמת להתנסות הקולוניאלית של קסטיליה ובהמשך של ספרד, כששימשו חוליית קשר טבעית בין הרקונקוויסטה (Reconquista), לכיבוש של אמריקה.

בכיבוש ובקולוניזציה של הקנריים, ניתן להבחין מיד את ההמשכיות וההגברה של הטכניקות, שכבר נוסו היטב במהלך ימי הביניים, והחישול של שיטות חדשות, שיכנסו לשימוש בכיבוש של העולם החדש. היה דמיון בולט בין שיטות שננקטו ברקונקוויסטה, לבין אלה ששימשו בכיבוש של הקנריים, כיבוש שפרדיננד ואיזבלה תפשו כמלחמת קודש והמשך של המערכה נגד הכופרים הפגאניים. הכיבוש של הקנריים, כמו הרקונקוויסטה, היה תערובת של יוזמות פרטיות וציבוריות. רוב הרקונקוויסטה, בעיקר בשלביה המאוחרים, נוהלה בידי הכתר. המדינה גם השתתפה במשלחות לאיים הקנריים, אשר מומנו חלקית בידי הכתר ומוסדות ציבוריים. אולם לצד אלה של המדינה, התקיימו יוזמות פרטיות. פרננדז דה לוגו ערך חוזה פרטי עם אגודה של סוחרים מסביליה – היה זה תקדים, מהחוזים הראשונים שנחתמו – מהסוג שלימים ישמש למימון המשלחות לגילוי אמריקה. אפילו משלחת שאורגנה ומומנה כולה בידיים פרטיות, היתה תלויה בכתר, שהעניק את הסמכות החוקית. כאן, שוב, הרקונקוויסטה סיפקה תקדים שימושי. היה זה מנהגו של הכתר, לערוך חוזים עם מנהיגים, של משלחות צבאיות נגד המורים (הערבים והברברים בחצי האי האיברי). כנראה חוזים כאלה, הם אלה שהיוו השראה למסמך הידוע כ- קפיטולציות (capitulacion), שלימים היה המסמך המקובל בעריכת הסכמים בין הכתר הספרדי והכובשים (conquistadores) של אמריקה.

ראו באתר זה הקולוניאליזם בדרום אמריקה

המטרה של הקפיטלציות, היתה לשמר זכויות של הכתר, בטריטוריות שזה עתה נכבשו, כמו גם להבטיח שמנהיג המשלחת יקבל חסדים (Mercedes), או תגמולים על שירותיו. תגמולים אלה יכלו להיות משרה רשמית, כמו למשל adelantdo de Las Palmas = מושל לאס פאלמס, שהוענק לפרננדז דה לוגו. "אדלנטדו"  (adelantado) שהיה במקורו תואר שעבר בירושה, הוענק על ידי מלכי קסטיליה בימי הביניים, ונשא עמו סמכויות צבאיות וזכויות ממשל על פרובינציות ספר. מנהיג של משלחת, ציפה גם ליהנות מהשלל והביזה, בצורת נכסי ניידי ושבויים, ולקבל מענקים של קרקע ותוארי אצולה, בדיוק כמו קודמיו בימי הרקונקיסטה.

בתקופת הגילויים, נחשב ההר טיידה, שהוזכר לעייל, להר הגבוה בעולם, מכיוון שהוא שימש נקודת ניווט מרכזית במסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה ולימים לעבר אמריקה. משטר הרוחות הביא את הספרדים חיש קל מחצי האי האיברי אל האיים הקנריים (רוחות בכיוון ההפוך, היטיבו עם הפורטוגלים, בדרכם חזרה). בשל מיקומם האסטרטגי, היו האיים לתחנת מעבר הכרחית לסוחרים בדרכם להודו, לאפריקה ולאמריקה; דבר שהביא שגשוג כלכלי למגזרים מסוימים באוכלוסייה. מעבר לכך שמדובר במאחז יבשתי ספרדי אל מול חופי אפריקה, הסיבה לכך היתה בעיקר משטר הרוחות באיים, שיש לו נטייה משמעותית לכיוון מערב, מקום נוח להפלגה מערבה לתוך האוקיינוס. בנוסף, האיים – על פי חישוביו (המוטעים) של קולומבוס – נמצאו במרחק הקצר ביותר מהודו. ב-9 באוגוסט 1492, לאחר ששה ימי הפלגה, עגן קולומבוס באי גראן קנריה, ששימש כבירת הארכיפלג. בדרכם, כאשר חלפו ליד האי לה גומרה, דיווח קולומבוס, שראה "אש גדולה יוצאת מתוך ההר הגבוה שבטנריף". כנראה מדובר בהתפרצות געשית. הרכילאים מספרים שכאשר נאלץ קולומבוס להתעכב כדי לתקן את אחת מספינותיו, זכה להיפגש עם דונה ביאטריס דה פרזה אי בובדילה (Beatriz de Bobadilla y Ulloa-Ossorio), ששמה של יופייה יצא לפניה. בעלה הרננדו פרזה (Peraza), שהיה מושל האי גומרה, נהרג זמן קצר קודם לכן על ידי הילידים וקולומבוס יצא נשכר מכך למשך כמה ימים. ביתו בגראן קנריה היה למוזיאון. קולומבוס יצא לדרכו שוב ב-6 בספטמבר, התעכב עוד יום לחופי האיים, כדי להמתין לרוחות, יצא לדרכו וב-12 באוקטובר הגיע ליבשת החדשה. אכן, קולומבוס לא ידע שהגיע לאמריקה. אך מסעו שינה את ההיסטוריה העולמית.

ראו באתר זה: כריסטופר קולומבוס.

הספרדים גידלו באיים סוכר ואף הקימו מפעלים לייצור רום. לאחר שכוח העבודה הזול עבר לאיים הקריביים, עברו המתיישבים לגידול בננות. באותם ימים סבלו האיים מהתקפות של שודדי ים, בעיקר בריטים והולנדיים, "נבלים ברשות הממלכה", שנשלחו כדי לתקוף אניות ספרדיות ותוך כדי כך פשטו על ערי החוף.

במאה ה-18, סימנה ממשלת ספרד לעצמה את הצורך לנצר ו"לתרבת" את הילידים של טקסס וכן להרחיק את הצרפתים מהטריטוריה הספרדית לכן החליטו להקים שם מיסיונים וליישב אותם. בשנת 1729 הועברו לטקסס 400 משפחות ספרדיות. מרביתן מן האיים הקנריים.

ב-24 ביולי 1797, השתתף האדמירל הבריטי הורשיו נלסון (Horatio Nelson), בהתקפה על העיר סנטה קרוז בטנריף, המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. משום כך, לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה. הניצחון הספרדי נחוג עד היום בטנריף.

במשך מאות שנים סבלו תושבי האיים מן העובדה שהכובשים האירופאים הפכו את כלכלתם למעבדת ניסויים חקלאיים; לא תמיד מוצלחת. הבעיה העיקרית היתה מונוקולטורה. הישענות על ענף ייחודי. פעם גידלו כאן קנה סוכר, רק קנה סוכר. אחר כך גידלו ענבים ויצרו יין, כולם. אחר כך באו העגבניות ואחריהן הבננות, שאת שרידיהן אפשר עדיין לראות בכמה מקומות באי. כל אחד מן הגידולים האלה, שלט פעם שליטה מוחלטת על כלכלת האיים המאוכלסים יותר. כל אחד מהענפים, הביא ממון רב למקימיו בתקופת הפריחה והותיר את רוב תושבי האי על סף רעב, כאשר קרס. בסיומו של כל גל פריחה כזה בא גל הגירה גדול, שהביא רבים מבני האיים הקנריים למרכז אמריקה ולדרומה. את לקח חשיבות טיפוחם במקביל של כמה מקורות פרנסה לא למדו עד היום. בדיוק כשם שבמהלך ההיסטוריה העגומה התבססו באי בכל פעם על מקור הכנסה יחיד ופגיע, כך עושים גם עתה. הפעם – תיירות.

במאה ה-19 זכו המושבות הספרדיות באמריקה לעצמאות מדינית, דבר שהיה אחד הגורמים למשבר כלכלי באיים, אשר הביא להגירתם של רבים מהתושבים לארצות אמריקה. תנועה מקומית שדרשה עצמאות  בשנת 1902 ודוכאה על ידי הצבא הספרדי.

מאז הועלו מדי פעם דרישות לאוטונומיה, שהדחף להן היו בעיקר בעיות כלכליות בארכיפלג הקנרי. במקביל לתהליכי הליברליזציה הלאומית, תנועת עצמאות קנארית בשם מפאיא"ק (MPAIAC)  [17], טוענת לייצג את דרישותיהם של 'צאצאי' של הילידים הקדומים של האיים הקנריים – למרות שתושבי האיים מחשיבים עצמם כיום כספרדים לכל דבר. בסוף שנות ה-70,  מתוסכלים מחוסר תמיכה, פנו חברי MPAIAC לטרור, ושאבו תמיכה וסיוע מאלג'יריה ומהארגון לאחדות אפריקה – OAU. בעשותם כך, היו לכלי משחק שניתן לוותר עליו בפוליטיקה של מערב הים התיכון, ובנוסף לבעיות הקיימות של בני האיים הקנריים, נוסף הלחץ של האנטי-קולוניאליזם האירופי, בחלקו מסולף ובחלקו מוגזם. במהלך השנים, רבים מתושבי האיים הקנריים היגרו לוונצואלה, עד שיש המכנים אותה "האי הקנרי השמיני".

מוצא משפחתו של משחרר דרום אמריקה, סימון בוליבר, הוא מהאי גראן קנריה (סבתו נולדה וגדלה באי). אשתו רוזה נולדה וגדל בעיירה טרור (Teror). בית המשפחה נמצא שם עד היום.

ראו באתר זה: סימון בוליבר

בתחילת המאה ה-20 החלו חברות אנגליות לגדל בננות באיים. ב-1927 חולקו האיים לשתי פרובינציות, בגלל העוינות בין שתי אליטות בסנטה קרוס ובלאס פאלמס ולכן שתי ערים אלו כיום הן שתי ערי הבירה של האיים הקנריים. ב-1936 החל פרנסיצקו פרנקו באיים הקנריים, את מסעו לכיבוש ספרד. בשלהי שנות ה-70 (תחילת תקופת הדמוקרטיה בספרד), פעל באיים ארגון טרור בדלני בשם FAG, שדרש עצמאות מדינית מלאה לאיים, אך לא זכה לתמיכת הציבור וחדל מפעילותו. ב-1982 קיבלו האיים, מעמד של קהילה אוטונומית.

ב-1977 התרחש באי טנריף, אסון התעופה הגדול ביותר במאה העשרים. צירופי מקרים, טעויות אנוש, מזג אוויר ערפילי ובעיות טכניות, הוביל שני מטוסי 'בואינג' – האחד של חברת KLM והשני של חברת 'פאן אמריקן' – להתקדם להמראה על המסלול היחידי, זה מול זה. האסון קיפח את חייהם של 585 בני אדם. ( טוענים שהתאונה היא גם חלק מהתגובה לפעילות הטרור באיים – הודעה על פצצה בשדה התעופה במדריד, שגרמה להסטת נחיתות לשדות אחרים…ובהם לטרניף ולתאונה).

הבעיה העיקרית שאתה מתמודדים כיום האיים הקנריים (שהם חלק מספרד ומהאיחוד האירופי), היא הגעה מסיבית של מהגרים אפריקנים לחופיהם. בכל שנה יותר ויותר מהגרים חסרי מסמכים מפליגים בסירות מחופי מרוקו ומאוריטניה ורבים מהם טובעים באוקיינוס. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2006 למשל, הצליחו להגיע לחוף 2,371 מהגרים, אך כאלף אחרים נספו. הגירה הבלתי חוקית ממשיכה. ב-20 בנובמבר 2020 התפרסם כי 1600 מהגרים אפריקאיים הגיעו לאיים הקנריים במשך סוף שבוע אחד. מרביתם מגיעים מסנגאל, הנמצאת במרחק של 1,600 ק" מ משם.

תרבות

מכיוון שהתושבים הקדומים ותרבותם נכחדו ומרבית התושבים החדשים באו מספרד, לא התפתח בידול תרבותי רב בין האיים. יוצא דופן הוא האי לה גומרה, שתושביו מאמינים שיש ביניהם אנשים רבים, בעלי כוח על טבעי במבטיהם. יש שם מרפאים שמפעילים את כוחם העל טבעי למעשים טובים כגון ריפוי של מחלות עור, מחלות נפש או סתם נקע של חבר שמעד בהליכה במישורי הבזלת. אנשים לא מעטים, מודעים לכוחם הנסתר ומרכיבים משקפי שמש, ליתר ביטחון, גם בימי חורף סגריריים, כדי לא לפגוע, חס וחלילה, עם כוחו של מבטם במשגה בחבר.

קסם אחר גרם לארגון אונסק"ו להתעניין באי ולהכריז על תקשורת הסילבו (Silbo Gomero) הייחודית לאי, כמסורת הראויה להישמר עבור כלל האנושות. "סילבו" היא צורת תקשורת עתיקה, שפה שלא מועברת בדיבור אלא באמצעות שריקות וידועה גם כ- el silbo, "השריקה". מקור שמה הוא בפועל הספרדי silbar, שפירושו לשרוק. כדי להשמיע את השריקה יש להכניס את אחת האצבעות בצורת U בצד הפה ולהסיטה, ולהשתמש בכף היד השנייה כעין וסת לקולות. האדם ה"משוחח" בשפה זו, מסוגל למסור משפטים שלמים ומורכבים.

שפת השריקות הגיעה כנראה יחד עם ברברים צפון אפריקאים, כנראה על ידי השליט הנומידי שהוזכר לעייל, יובה השני. תקשורת סילבו הייתה קיימת כנראה בכל שבעת האיים הקנריים, אך נשמרה רק בלה גומרה, שלטונו של פרנקו, אסר עליהם לשרוק, והם כמעט איבדו את היכולת המיוחדת שאפשרה לתושבי האי לתקשר למרחקים זה עם זה. במו עיני ואוזני ראיתי כיצד אדם שהיה בחדר, הדריך אדם אחר, למצוא חפץ שלא יכול היה לדעת היכן הוטמן, כשהוא מדריך אותו בשפת השריקות בלבד.

יש לשער שהשריקה שימשה לתקשורת בלתי מילולית מקדמת דנא, ובעזרתה ניתן היה לתקשר על פני מרחקים גדולים ולהזהיר מסכנות. אזכורה הראשון של השריקה בכתב מופיע בתנ"ך בספר מלכים: "וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ט, ח) – השריקה כאן היא אות לתדהמה, כפי שמפרש רש"י: "וכן דרך כל הרואה חורבן פתאום לשרוק". כדרך לתקשורת מופיעה השריקה בספר ישעיהו: "וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא." (ספר ישעיהו ה, כו) כבר בעת העתיקה היה מקובל גם לשרוק לאות בוז: קיקרו מתפאר במכתב לאטיקוס (Atticus), משנת 61 לפנה"ס, בכך שזכה לתשואות, מבלי שנשרקה לו ולו שריקת בוז אחת (“sine ulla pastoricia fistula”). אף שבמקורות אחדים יש רמיזות לכך, לא ניתן לקבוע בוודאות אם בעת העתיקה היה נהוג לשרוק מנגינות[18].

אונסק"ו מבטיח לשמור על העצים העתיקים ששרדו בלה גומרה, אך דואג גם לתושבי היערות השורקים. הארגון הכניס את סילבו לרשימת המסורות הנבחרות בעולם שקיומן חיוני לאנושות. אך יזמים מקומיים לא המתינו להכרה בינלאומית: כבר בראשית המאה ה-20, הם הובילו מאבק מוצלח, שהפך את התקשורת העתיקה, למקצוע חובה בבתי הספר באי. החל  מכיתה א', הילדים באי לומדים אנגלית, חשבון וגם לשרוק. לטובת השריקות מוקצה שיעור אחד בשבוע, כך שגם ילדים חסרי כישרון שריקה, יוכלו להבין את השריקות של חבריהם. "מכיוון ששפה היא אוסף של צלילים שאנחנו נותנים להם פרשנות של מילים", מסבירים המקומיים כי  "את אותם הצלילים אפשר לבטא בשריקה"[19].  בהתאם לכישרון השורק ולכיוון הרוח, הצלילים החדים יכולים להישמע למרחק שבין שניים עד חמישה ק"מ. זוהי צורת תקשורת חיונית באי הררי וקשה לתנועה, עם כפרים שעד לפני 25 שנה היו כמעט לא נגישים כלל, אפילו לא ברגל. עכשיו, כשבאי נבנו כבישים והגיעו מכוניות רועשות, שמקשות על איכות השמיעה של השריקות, סילבו הפכה יותר למסורת מאשר לתקשורת של ממש.

לאוזן לא מיומנת קשה להבדיל בין שריקות סילבו, לבין שריקות של ציפור, שכמותן יש לא מעט ביערות הטרופיים שמכסים את האי. תושבי לה גומרה השתמשו ביעילות רבה בתקשורת השריקות כדי להקשות על הספרדים לכבוש את האי במאה ה-15. לא היה עוד אי בין האיים הקנריים, שהצליח להתנגד לכובשים כל כך הרבה זמן ולגרום להם לאבדות כה כבדות. גם היום הסילבו עוזר. לא בכל מקום באי יש קליטה לטלפון הנייד, אבל קליטה לשריקות יש בכל מקום. התושבים טוענים כי: "לעיתים הרבה יותר מהיר להפיץ חדשות בשריקות מאשר להגיע לאזורי קליטה של הטלפון הנייד".

גיבור התרבות החשוב ביותר של האיים הקנריים הוא הסופר בניטו פרס גלדוס (Benito Perez Galdos), שחי וייצר במאה ה-19. הוא נחשב לגדול סופריה של ספרד, אחרי מיגל דה סרוונטס, יוצרו של "דון קיחוטה". גלדוס נולד בלאס פלמאס שבאיים הקנריים בשנת 1843, בנו העשירי של איש צבא. על ילדותו ונעוריו לא ידוע דבר. בשנת 1861 (בגיל 18), עקר למדריד הבירה ללמוד משפטים ובמהרה השתלב בחיי הבוהמה של העיר ובחוגי הספרות שלה. כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה, חלם על קריירה ספרותית ושלח ידו בכתיבה בעיתונים. כבן שלושים, בהשפעת חוסר היציבות שבספרד, החל ללמוד את תולדות ספרד המודרנית, כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, "מעיין הזהב". בזמן שעבד על הרומן נסע לצרפת וחזר לספרד דרך ברצלונה, שם שהה כשפרצה מהפכת 1868, שהורידה את המלכה איזבל מכס המלוכה[20].

גלדוס תירגם את צ'ארלס דיקנס לספרדית, הרצה על יצירותיו של ויליאם שייקספיר ורחש הערצה רבה ליצירותיו של סרוונטס. אחר כך כתב מחזור של כעשרים רומנים, המכונים "אפיזודות לאומיות" (Episodios Nacionales). זו פרוזה היסטורית המקיפה את תולדות ספרד למן קרב טרפלגר (1805) ועד להחזרת שושלת בורבון לכתר ב-1874. מחזור רומנים זה מבוסס על תחקיר מעמיק, המשתמש בספרי זיכרונות, עדויות, מאמרים בעיתונים וכיוצא באלה והוא נחשב לתעודה הטובה ביותר ללימוד רוח הזמן[21].

גלדוס היה סופר פורה ביותר, ופרסם בין היתר שלושים ואחד רומנים ומחזות רבים. בכתיבתו הושפע מאמיל זולא ומהפילוסוף הגרמני פרידריך קראוס (Karl Christian Friedrich Kraus) . הדמויות המאכלסות את יצירתו לקוחות ברובן מן החברה במדריד בת זמנו, שהייתה המוקד הפוליטי והתרבותי של ספרד והוא מוחה כנגד הסדר החברתי הישן. כמן כן שילב ביצירותיו אירועים היסטוריים ופוליטיים, ברובם מחיי העיר. משווים את גלדוס לסופר הצרפתי אונורה דה בלזק (Honoré de Balzac), מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ולצ'רלס דיקנס. יש המכנסים אותו "טולסטוי הספרדי". בנוסף למקומו כסופר, הוא היה פוליטיקאי ליברלי ונבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים[22].

גלדוס מת ב־1920  במדריד. ציור דיוקן יפה שלו , שצייר, Joaquín Sorolla נמצא במוזיאון על שמו, אשר בלאס פלמס. בראשית המאה ה-21, ראו אור בתרגום עברי שניים מ-77 הרומנים של גלדוס. תחילה, 'גלוריה' אחריה 'דוניה פרפקטה' . הרומן הראשון שכתב גלדוס אחר המחזור ההיסטורי. אילו  ספרים בעלי מסר נוקב, כשאין מתייחסים לעלילה בלבד, קם לנגד עיני הקורא עולם ישן שלם ומורכב, והתחושה החזקה היא הזדהות עם התקוממותו של הסופר נגד מבנהו ומהלכיו. שני הרומנים הם אנטי־דתיים במובהק, בעיקר אנטי־קתוליים, אם כי ב"גלוריה" משחקת תפקיד מכריע גם הדת היהודית. שניהם מצטיינים באירוניה מושחזת, המוקיעה את הצביעות, הבערות והשחיתות שבחברה הפאודלית־הכפרית המתוארת בהם, שניהם מתמודדים עם המפגש הגורלי בין החדש והישן, המודרני והמסורתי. גלדוס הוא קודם כל ספרדי, ולא בהכרח "קנרי" ולא מתייחס במיוחד לאיים הקנריים בכתיבתו.

מיצירתו "גלוריה" מתגלית זיקתו של גלדוס לנושא היהודי, שניתן להסביר בקשר מכתבים שקיים עם בני זוג יהודים ממוצא יווני. אין זה מובן מאליו לכתוב על יהודים שהם בבחינת נפקדים בחברה הספרדית השמרנית, כארבע מאות שנה לאחר גירושם, וכמה עשרות שנים בטרם החלה ספרד לגלות עניין בחידוש הקשר עם יהודייה הגולים, גלדוס אינו מתיימר אפוא לייצג את שכבת האנוסים ויהודי ספרד המגורשים, אבל עושה איתם מעשה חסד נדיר, באמצעות הנכחתם בספרות הספרדית של תקופתו[23]

ראו באתר זה: בניטו פרס גלדוס.

אלפרדו קראוס טרוחיליו (Alfredo Kraus Trujillo 1927-1999), היה זמר אופרה מפורסם, בן האיים הקנריים, ששמו וקול הטנור שלו, יצאו למרחוק. נולד בעיר Las Palmas שבגראן קנריה, לאב אוסטרי ולאם ספרדיה. החל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל ארבע ולשיר במקהלת בית הספר בגיל שמונה. אחיו פרנסיצקו למד יחד איתו והתפרסם בקול הבריטון שלו. הוא נסע להשתלם בשירה בברצלונה וולנסיה. לראשונה הופיע על הבמה במדריד בזרזואלה (אופרטות ספרדיות), בשנת 1954. שנת 1956, את הופעתו הראשונה באופרה, עשה קראוס בקהיר, בתפקיד הדוכס, באופרה 'ריגולטו' של ורדי. לאחר מכן זכה במדליה בתחרות המוזיקה הבינלאומית בז'נבה פנה לקריירה אופראית רצינית. בתוך שנים ספורות הפך לאמן בינלאומי. שהשקיע מחשבה בבחירת התפקידים ובהבנתם, והאינטרפרטציה בתפקיד הייתה חשובה לו יותר מהיכולת הקולית. הודות לטכניקה המעולה שלו ושימוש זהיר בקולו, קראוס המשיך לשיר בפומבי עד גיל  שבעים[24]. והאודיטוריום המרכזי בעיר לאס פלמאס שבגראן קנריה, נקרא על שמו.

נסטור  דה לה טורה (Néstor Martín-Fernández de la Torre), המכונה בפשטות Néstor , נחשב לגדול הציירים שהגיעו מן האיים הקנריים. הוא נולד בלאס פלמאס שבגראן קנריה בשנת 1887 ומת בה בשנת 1938. בין לבין, למד וצייר בפריז, בפסרד האיברית ובמושבות הספרדיות של צפון אפריקה. האומנות שלו היא סימבולית, בסגנון הארט דקו. כמו כן, תכנן תפאורות עבור מחזות. בעירו יש מוזיאון על שמו, בו מציגים תמונות מחייו ואת יצירותיו.

בין גיבורי התרבות של האיים אפשר למנות את האדריכל סזאר מנריקה (César Manrique ) יליד האי לנזרוטה, ב-1919. השפיע מאד על תכנון ושימור המבנים של לזנרוטה, כאשר הבחין בפוטנציאל התיירותי שלהם. אחד הביטויים של עבודתו הוא היעדרם של מלונות גבוהים בשטח האי. כמו כן, ההקפדה על שימוש בצבעים הטבעיים בעיטורים החיצוניים.

ב-1982 הקים פאונדיישן (קרן ששכנה בביתו) שנפתח למבקרים רק ב-1992, לאחר שנהרג בתאונת דרכים. המוסד מבוסס על ביתו של מנריקה, שם גר לפני שעבר למקום שקט יותר. המוסד הוא גם גלריה לאומנות המבוססת על עבודותיו של מנריקה וכן על יצירות שאסף בימי חייו, כמו של האומנים הקטלניים פבלו פיקסו וחואן מירו. הכסף הנגבה מהכרטיסים מיועד לעידוד האומנות בלזנרוטה. הבית עצמו הוקם באתר בו היתה התפרצות געשית במאה ה-18 לאחר שובו של מנריקה מניו יורק ב-1966. החדרים בקומה הראשונה , כולל חדרי העבודה (סטודיו), נבנו בזיקה למסורת של לזנרוטה ועדיין מעוצבים מודרנית, עם חלונות גדולים וחלל פתוח. בקומה הקרקע, לייתר דיוק המרתף, כוללת חמישה אזורים, חצובים בבזלת. במרכז, מערה הכוללת את אזור הנופש, במקום מערה מרכזית שבה בריכת שחיה, מקום לבר בי קיו ואולם ריקודים קטן.

האמן המפורסם ביותר באיים הוא הצייר פדרו פריסיו (Pedro Paricio), יליד טנריף, 1982. הוא למד אמנות בסלמנקה ובברצלונה, התגורר בלונדון אבל אחרי 19  שנה, חזר לטנריף אותו הוא מגדיר כ"מקום בו האור כה עוצמתי, שהדברים בו מתפוצצים מול העיניים. הכול נוצץ והצבעים עזים". אור שהשפיע מאד על עבודותיו.

ניתן להזכיר גם את האדריכל חואן דה לה וגה (Juan de la Vega), תלמידו של אנטוניו גאודי, שחי ופעל האיים.

)

מטבח

המטבח באיים הקנאריים הוא תערובת של בישול ספרדי עם השפעות אפריקאיות ודרום אמריקאיות. הרבה דגים, פירות ים, מגוון של גבינות ושפע של פירות טרופיים וים תיכוניים. מאכל מפורסם הוא Papas Arrugadas – תפוחי אדמה קטנים שמבושלים בקליפותיהם במי ים ומשום כך קליפתם מתקמטת. מגישים אותם בדרך כלל בתוספת של מוחו (Mojo), רוטב שעשוי מפלפלים אדומים חריפים, שמן זית ושום. כאשר הגיעו לכאן המתיישבים הראשונים,  לא היה להם הרבה מה לאכול, הם נאלצו לבשל את מה שהיה בנמצא. זה היה מקומי מאד ועונתי מאד. הרבה בשר ודגים מומלחים, הרבה מיני ירקות ובעיקר גופיו (gofio) – קמח טחון מדגנים קלויים. זהו למעשה המרכיב היחידי בחיי התושבים של האיים בימינו, הנקשר אל הילידים, שנהגו להכין גופיו, לא רק מחיטה, אלא גם משורשי שרכים. הם היו מערבבים את הקמח עם מים ומאכילים בו כמה שיותר אנשים. כיום קולים את הדגנים במעין תוף, שמסתובב על האש ואז טוחנים אותם. הגופיו פופולרי מאד באיים, במיוחד בטנריף, אבל נפוץ במקומות רבים בעולם. בכמה מקומות באיים הקנריים, מגישים גופיו, כשהוא מעורבב בציר דגים והופך למשחה נימוחה, אותה "מנגבים" עם גלידי בצל, באופן המזכיר אכילת חומוס. מכיוון שבימים ההם לא היה קירור, היו משמרים בשר על ידי בישולו האיטי בשומן חזיר וכיסויו בשומן שנקרש. השומן מונע מגע של הבשר עם החמצן ואפשר לשמור אותו בסביבה מוצלת מספר חודשים. מלבד תנאי המחייה הספרטניים באופיים, הבישול הקנרי הושפע מספרד שבמשך מאות שנים ספגה השפעה צפון אפריקאית. מאכל פופולרי הוא ארנבון ברוטב סלמורחו (Conejo en Salmorejo). הארנבונים הגיעו לאיים יחד עם פלישת הספרדים התרבו במהירות והפכו לחלק מתרבות האוכל של האיים. בניגוד לסלמורחו האנדלוסי, המבוסס על רסק עגבניות, הרוטב הקנרי מבוסס על רוטב יין אדום. למטיילים הישראלים מוגש בשר עוף כתחליף לארנבון. באיים אוכלים הרבה תפוחי אדמה, אותם מגדלים בעיקר בטנריף, שם הם גדלים במקומות הגבוהים, בדומה לארץ מולדתם פרו. לחובבי המתוקים, באיים מוגש אואבוס מולוס (Huevos Mollos), קינוח של מוס חלמון, בתמצית שקדים מרים, שהגיע כנראה מצרפת. פופולרי מאד קפה עם אלכוהול, שנקרא קרחיו (Carajillo).

פולקלור

לאיים פולקלור ייחודי, שנוצר בעיקר כתוצאה מהמפגש בין אירופה לדרום אמריקה עם ההשפעה של הקרבה לאפריקה ומעט יסודות מקומיים.

הסגנון המוסיקלי החשוב ביותר הוא ה-"אנדצ'ה" (Endecha) – פזמונים ישנים עצובים, טחרסטה (Tajaraste) –מקצב של תופים גוואנצ'ים, פוליה (Folía) – שירים רומנטיים עגמומיים; איסה (Isa) – פזמונים סוערים שמקורם בריקוד החוטה (Jota) הספרדי; ארורו (Arroró) – שירי ערש ועוד.

כלי הנגינה הידוע ביותר הוא טימפלה (timple), שנראה כשילוב של הגיטרה עם הצ'רנגו (Charango) הפרואני. נגן מפורסם בכלי זה הוא בניטו קבררה (Cabrera) יליד לנזרוטה (1963). יש שימוש בכלי נגינה דמוי קסטנייטות, שנקרא chácaras. תופי Panderetas מאורכים שמקורם בקריביים. מקובלים מאד Rondalla, שהיא הרכב מוסיקלי (אנסמבל) של כלי מיתר.

התושבים משמרים את המסורת. כך למשל, מרבים לחבוש את הכובע הקלוע שיוצר באקוודור ומכונה בעולם "כובע פנמה".

האיים נודעו בעולם בחגיגות של קורפוס כריסטי (Corpus Christi) – חג הלחם והיין הקדושים של המשיח, העוברות במסלולן דרך מרבדי פרחים, היוצרים שטיחים בעלי דוגמאות מושקעות. בעיר לה אורוטבה (La Orotava) שבטנריף, הצטרפו עם השנים, למרבדי הפרחים, גם שטיחי חול צבעוני, הנטחן מאבנים בעלות גוונים שונים. האירוע נחוג ביום ראשון שלאחר חג השילוש הקדוש, או שבועיים לאחר הפֶּנְטֵקוֹסְט (שבועות)[25].

הקרנבל

ידוע במיוחד הקרנבל, ארבעה ימים של הילולה כאוטית, בטרם יתחיל הלנט (Lent), צום של ארבעים ימים, לזכר הימים בהם התבודד ישו במדבר, מסרב לפיתויי השטן.

ראו באתר זה: הקרנבל

הקרנבל הובא על ידי הכובשים הספרדים לטנריף  במאה ה-15, והפך לחלק בלתי נפרד מחיי המקומיים באי. יש עדויות לקיום הקרנבל מזמן הגעת האירופאים לאי טנריף. כיום הוא נחגג במקומות רבים, אבל המפורסם והגדול ביותר הוא בעיר סנטה קרוז. מכיוון שתושבי העיר מכונים צ'יצ'ררו (Chicharrero), מכונה הקרנבל שם כ- Carnival Chicharrero. קרנבל זה נחשב לפופולרי ביותר בעולם, אחרי זה של ריו דה ז'ניירו, אולי משום כך, כרתו שתי הערים, ברית ערים תאומות[26]. ב-1987 הוכרז הקרנבל, כאתר מורשת תרבותית, על ידי ארגון אונסק"ו.

בעבר היה נהוג להניח אנשים על שמיכה ולהעיף אותם אל על, כפי שמשתקף בציור El Pelede (בובת הקש), של הצייר הספרדי הנודע פרנסיצקו דה גויא (Francisco Goya). היה זה מודל עבור הגובלנים המרשימים שקישטו את קירות ארמונו של המלך קרלוס השלישי. ציור זה מתאר משחקי קרנבל, שהיו מקובלים בספרד באותם ימים. מעבר לכך שהציור היה אלגוריה למצבם של מוסדות המדינה, הוא ממחיש את האווירה הפרועה שהיתה נהוגה אז באותם ימים פרועים של קרנבל. על רקע ציור זה מעניין לקרוא את תיאורו של מיגל דה סרוונטס , בספר 'דון קיחוטה': "איתרע מזלו של סנצ'ו ובין הנוכחים בפונדק היו ארבעה צמרים מסגוביה, שלושה חייטים מכיכר-הסוס בקורדובה ושני תושבים מן השוק של סוויליה, אנשים עליזים ורוחשי טוב, הוללים וליצנים, וכולם, כמו נתקפו והודרכו על-ידי אותה רוח עצמה, קרבו אל סנצ'ו, הורידוהו מן החמור והשליכוהו על שמיכה ממיטת אורח שאחד מהם הביא מן הבית פנימה, אבל כשנשאו עיניהם וראו שתיקרה נמוכה מדי לצורכיהם, גמרו בדעתם לצאת לחצר שגבולה השמיים, ושם הניחו את סנצ'ו באמצע השמיכה והחלו להניפו אל-על ולהשתעשע בו כמו שמשתעשעים בכלב בימי הקרנבל"[27].

כ

בזמן שלטונו של פרנקו בספרד, נאסר קיומו של הקרנבל, אם כי החגיגות נמשכו בשם "חג החורף", גם בימים אפלים אלו. אולם בשנת 1975 הוא חזר – ובגדול לכול האיים. עם הזמן מוסדו והריקודים הכאוטיים ברחובות והפכו לתהלוכות בסגנון ריו דה ז'נירו. כבר בשבועות שקודמים לקרנבל נערכות תחפושות שונות ונחשפים שירי הקרנבל והפוסטר של השנה, אותו עיצבו לאורך השנים, אומנים רבים. האירועים נערכים במשך כשלושה שבועות במקומות שונים, וכוללים נשפים סוערים, תהלוכות ססגוניות ורעשניות, תחרויות מוסיקה וריקודים, כולל התרסה נגד המוסכמות, שבאה ידי ביטוי בתחפושות פרובוקטיביות. מוקד החגיגות היא פלאסה אספניה (Plaza  España) במרכז העיר סנטה קרוז ( Santa Cruz) שבטנריפה. כל העיר מקושטת באלפי נורות ובכל פינה מוכרים "צ'ורוס" (Chorus) – חטיפי בצק מטוגנים בשמן ומצופים בשוקולד חם. יש בקרנבל תהלוכות, בובות ענק ושאר מסורות קרנבליות, אבל אירוע השיא בקרנבל של טנריף הוא הערב (בדרך כלל השלישי) בו מופיע הקהל כולו לבוש בבגדי המין השני. בסנטה קרוז פועלות בחודשים שלפני הקרנבל חנויות בדים מיוחדות, בהן מוכרים לגברים בדים מהם יתפרו שמלות מפוארות לקרנבל ולנשים חליפות ערב מפוספסות וגבריות להפליא. העסקים פורחים.

תיעוד בכתב משנת 1605 מציין את המנהג של גברים להתלבש בבגדי נשים, שמקורו כנראה בצורך של הגבר להתחבר לחלקים הפמינינים (נשיים) בנפשו.

הקרנבל נפתח באופן רשמי, ביום רביעי הקודם ליום רביעי של האפר, באירוע בחירת מלכת הקרנבל. אז צועדות המועמדות בתלבושות מפוארות ומוגזמות, שמשקלן מגיע לעשרות ק"ג. בימים שאחר כך, הרחובות מלאים בתהלוכות ססגוניות, המתחרות ביניהן בריקוד, נגינה, שירה וכמובן תחפושות. .

ב-1987 הזמרת הקובנית סליה קרוז (Celia Cruz), הגיע לקרנבל צ'יצ'ררו עם להקת Billo's Caracas Boys, כשסביבם  מצטופפים 250,000 איש. הקונצרט הזה מצוין בספר השיאים של 'גינס' כמספר הגדול ביותר של אנשים שהתכנסו לקונצרט תחת כיפת השמים. בשנת 2019, למעלה מ-400,000 איש רקדו לנגינתו של חואן לואיס גרה (Juan Luis Guerra) מהרפובליקה הדומיניקנית. אך בשל ה"בלגן" הגדול, לא נרשם האירוע בספר השיאים.

את סיומו של הקרנבל מציין טקס "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina), המתרחש ביום ד' של האפר (Dies Cinerum). שיירה של "אלמנות" מקוננות, שחלקן גברים לבושים בגדי אבל נשיים, כולל ביריות ורעלות שחורות,  צועדות אחרי המנוח, שהוא סרדין ענק, המכונה 'צ'יצ'רו' (Chicharo) הנישא על מוט.  הן מקוננות על אובדנו של הדייג המופלא, שהיה הבעל של כולן.

באירוע עולץ זה, לובשים הצועדים גרביונים שחורים, מתמרחים בשפתונים אדומים ומתהדרים בחזה נשי שופע אותו הם מניחים על גופם השעיר. קשה לפספס את קולות הנהי שלהן. מן הסתם הן מצטערות על סיומו של הקרנבל ושובם של החיים למסלולם המוכר. את הסרדין המובל בראש התהלוכה, יוצרים אסירים בבית הסוהר המקומי. קולות הנהי המצחיקים שלהן, בדרך למדורה, הם אכן סימן לסיומה של החגיגה העולצת.

.הצייר הספרדי פרנסיצקו דה גויה, תיאר בציור בשם "לווית הסרדין" (1812-14), את סיום הקרנבל במדריד, בסוף המאה ה-18. מקורו של הטקס במסורת ספרדית עתיקה שלפיה נהגו לקבור שומן חזיר, כסמל לפרידה מהבשר ותחילת צום הלנט. כיום הטקס הוא פרודיה על המסורת, והסרדין מחליף את שומן החזיר. מכיוון שקשה להפסיק לחגוג והצום הקתולי אינו אירוע מעודד, חוזר הקרנבל למופע אחרון הנקרא גם "פיניאטה" (Piñata) בסופו של אותו שבוע.

באיים שונים התפתחו מסורות קרנבל שונות. מיוחד במינו הוא הקרנבל שבאי אל-היירו, כמו בשאר האיים הקנריים, חוגגים את הקרנבל במהלך שלושה סופי שבוע – כאשר כל סוף שבוע מוקדש לעיירת מחוז שונה ברחבי האי. האירוע הראשון יתרחש תמיד במחוז לה פרונטרה (La Frontera). השוני כאן הוא באופי האירוע שמתרחש בערבים של יום ראשון ושלישי הראשונים של הקרנבל: אילים (כבש זכר) אנושיים המכונים Los Carneros’ מתפרשים ברחובות העיירה כדי ליצור פחד ובהלה למשך כמה שעות. שני פסלים מוצבים בקצות הרחוב הראשי כדי להכריז על פתיחת האירוע, ולהזהיר את כל הנכנס למתחם. המקומיים מספרים שהדמויות מבוססות, בקירוב, על דמותו של האל הרומי Fauno, אשר היו לו רגלי תיש וגוף אדם. נראה שמקורו בדמותו של האל פאן, מהמיתולוגיה היוונית, אשר זרע בהלה ופחד ביערות יוון, ומשמו נגזר הביטוי "פאניקה".

הקרנרוס הם כולם זכרים, וקיימת תחרות עזה בקרב צעירי המקום כדי להתקבל להיות אחד מהם. הלבוש הביזארי של עורות ופרוות אילים והקרניים הכבדות שהם עוטים על ראשם, התכנסויותיהם החשאיות, כדי להכין עצמם לאירוע יוצרים מסתורין והערצה אצל המקומיים – הם מהווים מעין אגודת סתרים מקומית. הם צובעים את גפיהם ופניהם החשופים במשחת נעליים שחורה. סביב מותניהם תלויים פעמוני בקר. כל קרנרו מלווה ברועה, עטוי באריג גס מבד יוטה ועל פניו מסיכה גרוטסקית. ואז מופיע "המשוגע" El Loco, כשהוא לבוש כמו הרועים אבל בעל שיער אדמוני בהיר וחובש מסיכה דומה. תפקידו של המשוגע להשמיע, צרחות מקפיאות דם ולגרור שלשלאות ומצ'טה על הקרקע. כל האירוע אפוף במתח וציפייה, במיוחד של צעירי המקום, שמתגרים בקרנרוס כדי שירדפו אחריהם. הקרנרוס חזקים ואתלטיים, ואם תפסו מישהו, גם תיירים לא ימלטו מהם, ימרחו את פניו במשחת נעליים שחורה.

מסורת החג נשכחה וכמעט נזנחה לחלוטין לאחר מלחמת האזרחים של ספרד (1936-1939). ביוזמתו של תושב העיירה Frontera, ששמו Benito Gutierrez, חודשה המסורת. הוא התעקש לקיים ולשמר אותה, כולל עזרה והנחייה של צעירים בהכנת התלבושות הביזאריות[28]. הצום המסתיים בחג הפסחא (Pascua). התענית מושלכת; ידע הבשרים, האהבה והייצר זוכים מחדש בלגיטימיות שלהם. הקרב הזה, בין הגשמי לתענית, בא לידי ביטוי בציור מופלא של פטר ברויגל (בְּרֶחֶל)[29].

בחודש יוני, מציינים התושבים, כמו רבים אחרים בעולםה קתולי, את קורפוס קריסטי (Corpus Christi) , בתהלוכות , פרחים והרבה צבע. זהו אירוע פוטוגני להפליא ובעל משמעות עמוקה עבור המקומיים.
שמו המלא: "חג הלחם והיין הקדושים של המשיח"; בלטינית – Corpus Domini – ("גוף האדון") או "קורפוס קריסטי". המושג מופיע בברית החדשה, ב"איגרת הראשונה אל הקורינתיים", ומציין את כלל מאמיניו של ישוע: "ואתם גוף המשיח וכל אחד מכם חלק ממנו".
תהלוכות קורפוס קריסטי נוצרו בימי הביניים המאוחרים, כחלק מעלייתה של דוגמת טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה (מלטינית: Transubstantiatio), שגורסת כי הלחם הקדוש יוצא מהמקום הקדוש אל המרחב החולי. הקורפוס קריסטי מוקדש לטקס הקורבן הקדוש, המכונה אֶוּכְרִיסְטִיַה. במהלכו מקודשים ונאכלים לחם ויין, המייצגים את בשרו ודמו של ישוע. הקורפוס קריסטי הוא אחד החגים הססגוניים ביותר בנצרות והוא ידוע בשטיחי פרחים מרהיבים הנפרסים לראווה, בארצות קתוליות לא מעטות. באופן כללי, העברתו של חפץ קדוש זוכה לתקרה השומרת את קדושתו, וזוכה לרצפה מהודרת משום כך, מאופיין הקורפוס קריסטי, במטריה הדורה ובשטיחים מרהיבים. כאשר מעבירים חפץ קדוש מאד – מקובל לתת לו כבוד על ידי מנחה מתכלה. קטורת, למשל, היא מנחה מתכלה. שטיחי פרחים מצרכים עבודה ותרומת כסף ומאמץ. בכך מגדירים את יחס ההערצה ודרגת הקדושה של החפץ שעובר. ישכה הרני הסבה את תשומת לבי לכך , שיש רקע עתיק, יומין אולי אפילו פרה נוצרי, של פריסת בגדים וצמחים לכבוד בואו של מלך, כמתואר בברית החדשה, כאשר מדמים את כניסת ישוע לכניסת מלך). לעתים, בחתונות שמתקיימות בכפרים, בארצות הקתוליות של אירופה, מתקינים גם שם שטיחי פרחים, קטנים מן הסתם.
בטנריף מכונה החג גם "פסטיבל הפרחים" (יש עדויות על קיום החג כאן, כבר במאה ה-15, אבל המסורת של פריסת הפרחים התחילה רק בראשית המאה ה-20 ). לאורך מסלול התהלוכות נפרסים מרבדי פרחים המכונים "אינפיוראטה" ("Infiorata") – מילולית: "עטור פרחים". לעיתים נישא בתהלוכה, על כתפי הצועדים, גם מזבח עטור פרחים.
פעמים מלווה את התהלוכה מקהלת גברים, שמגיעה בסופו של המצעד, לכנסייה המקומית שם היא פוצחת בשירת "טה דאום" (Te Deum), שהוראתה "השבח לאל". זהו חג ססגוני מחד ואפוף מתח דתי מאידך. לילה קודם, המוני אדם גודשים את הרחובות ומכינים ביחד את המרבדים הססגוניים, עליהם תפסע למחרת בבקר, התהלוכה הקדושה, הנקראת Santísimo Sacramento. תושבי העיר מקשטים את מדרגות בתיהם במרבדים עשויים מעלים, פרחים ושיחי אברש, שלעתים "מחוזקים" בפרחים מנייר ומנסורת צבעונית. אחרים פורסים מרבדי פרחים ברחובות, שהופכים לפנטזיה פרחונית, בשלל צבעים. תוך כמה דקות, ידרסו הצועדים עמל של כמה שעות…

הקרנבל וקורפוס קריסטי מייצגים שני קטבים של אמונה דתית. קורפוס קריסטי הוא נקודת השיא של מסירות נוצרית קתולית. בעוד הקרנבל הוא טקס היפוך חתרני של הסדר החברתי[30]. כמו במקומות רבים אחרים, הפך הקרנבל מאירוע כאוטי, לפסטיבל מאורגן, מתוייר ומכניס רווחים. גם השבוע הקדוש (Semana Santa) של הפסחא מצטיין בתהלוכות רבות רושם, אך אינו מושך אליו תיירים רבים.

עמיתי אליק שחף, הפנה את תשומת לבי לכך, שחיבורים שונים שנכתבו בספרד, ביניהם ספרו של המשורר חואן רויז (Juan Ruiz), 'ספר האהבה הטובה' (Libro de buen amor), מלמדים שלעתים עונת הקרנבל (הנחוג 40 ימים לפני הפסחא), נמשכה עד לקורפוס כריסטי ומעבר לו . אף על פי ש"יום שלישי של השומן", המכונה בצרפתית 'מארדי גרא' (Mardi Gras), נתפס כסיומו של הקרנבל (Carnestolendas), היו לאורך השנה, אירועים תרבותיים, בעלי מאפיינים קרנבליים (Carnivalesque), שהיוו מעין גשר תרבותי בין אירועים למדניים חמורי סבר, לבין מנהגים של עליצות ופריקת עול, ששורשיהם פרה נוצריים. האריסטוקרטיה יכלה להשתתף בתחרויות מפוארות ובמצעדים רבי רושם, בעוד שהעם הפשוט נותר צופה מן הצד. מאז שלהי ימי הבינים, נוצר מיזוג, לכאורה מוזר, בין אירועים רווי יצר, לעתים מופקרים, שעיקרם פריקת עול, לבין הקורפוס כריסטי, שהוא שיא של מסירות נוצרית. דומה ויש כאן התקדמות, מטקסי ההיפוך של הסדר החברתי, אל התהלוכה המושקעת ומוקפדת של גופו של ישו, שקם לתחיה ברחובות העיר

תיירות

עד שנות ה-70 של המאה ה-20, הכלכלה של האיים היתה מבוססת על חקלאות. אך כיום הוא מתבסס בעיקר על תיירות. בתחילת המאה העשרים הגיעו רק קומץ של עשירים  רובם אנגלים, להחלים באי החמים במהלך החורף. העצה המקובלת שנתנו לידידיהם עם שובם ללונדון היתה להצטייד בתרופות משלשלות, שיקלו קצת על הצרבת שגורמים השום ושמן הזית, שהמקומיים מרבים כל כך להשתמש בהם בתבשיליהם.

האיים מספקים, לשמחת הנופשים, חופי ים לרוב. כדי להגביר את האטרקטיביות שלהם, נוצרו במאה הקודמת, במבצע מורכב ושנוי במחלוקת,  חופים חוליים. טונות על טונות של חול זהוב יובאו ממדבר סהרה. לצד החופים הזהובים, אפשר למצוא חופים געשיים עם חולות שחורים, חופי סלע משוננים, חופים של חלוקי אבן, בריכות מעוצבות מעשי ידי אדם ובריכות בזלת שנוצרו בדרך הטבע. באיים הקנריים, ששטחם כמחצית הנגב, יש 12 מיליון תיירים בשנה. כאן הוגדר המושג "תעשיית תיירות". טנריף זוכה בחלק הארי מנתח אדיר זה. הנתונים של ממשלת ספרד מראים שההכנסות מתיירות מגיעות ל-120 אלף דולר לכל מטר חוף בטנריף. קנה המידה הזה – מטר חוף – אינו מקרי. רוב המגיעים לטנריף עוזבים אותו לאחר ביקור מהנה מבלי שראו אפילו חלק קטן מנוף האי. רבים מהם מסתפקים ב"פלאיה דה לאס אמריקס", בדרום או "בפלאיה דה לה ארנה" במערב, מבלי שייראו את נופיו המופלאים וכפריו הציוריים של האי[31]. הבא אחריו מבחינת ביקור תיירים הוא גראן קאנאריה, שטוענים שהוא המגוון מכולם. אם כי יותר ויותר תיירים מגיעים ללה פלמה, בשל נופיו המוריקים היפים. יש באי יערות עבותים, פסגות נישאות ומטעי בננות. עם אתרי הטבע הפופולאריים ניתן למנות את הפארק הלאומי Caldera De Tauburiente שבו נמצא המכתש הוולקני הגדול בעולם, ומצפה הכוכבים Roque de los Muchachos ששוכן בראש ההר הגבוה בלה פלמה, בגובה 2,432 מטר, ומשקיף על נופים נפלאים. מרבית התיירים מגיעים לאי כדי לערוך טיולים רגליים.

בעשור האחרון גילו המטיילים את האי לנזרוטה, שהוכרז כשמורת טבע ביוספרית. בפארק הלאומי טימאנפאיה (Timanfaya) יש "נוף ירחי" והרים הבנויים טוף שחור ואדום,, כתוצאה מהתפרצות געשית שאירעה ב-1730 ונמשכה שש שנים. אטרקציה מיוחדת היא מערת ורדס (Cueva de Los verdes) ובה  שני קילומטרים של מעברים תת קרקעיים שנוצרו כתוצאה מהתפרצות..בחאמאוס דל אגואה (Jameos de Agua) יש אגם תכול יפהפה שבו חיים סרטנים זהירים, ובמפרץ (El Golfo) שוכנת Laguna de los Coclos, שהיא למעשה אגם בצבע ירוק בוהק. ואם לא די בטיול בין נופים וולקניים, סוכני התיירות הזריזים מציעים למטיילים טיולי טרקטורונים ורכיבה על גמלים. מטיילים מעטים מגיעים אל היירו שנופיו יוצאי דופן בין הקנריים. יש בו צוקים תלולים, חופים סלעיים, יערות אורן קנרי ושדות בזלת שחורים. יש מטיילים הטוענים כי המדרונות בשלל גווני הירוק ועדרי הכבשים המנקדים את השדות בנקודות שצבען קרם,  מזכירים לעיתים קרובות את נופי אירלנד, יותר מאשר את נופי האיים האחרים.

יש איים בהם מוקד העניין העיקרי הוא סצנת חוף תוססת עם ברים, פאבים  ומסיבות פרועות בנוסח פלמה דה מיורקה. איים אחרים נותרו כמובלעות  של שקט ושלווה בהם נשתמרו מסורות עתיקות. יתכן שאחד המרכיבים בקסם הקנרי, בנוסף לחופים, לנופים, לצמחיה ולאדריכלות, הוא האופי הנינוח של בני המקום הם מכנים את עצמן aplatanos, מילה קנרית, מקומית המתאר סוג של עצלנים, לייתר דיוק נינוחים, המתייחסים למושגים כמו זמן באופן מאד גמיש. תיירים אירופאים רבים באים לתקופות ארוכות. לעתים חצי שנה, בכל תקופת החורף האירופאי. יש גם כאילו שעברו לחיות באיים. יש קהילה בריטית, קהילה סקנדינבית, סינית, הודית. התושבים סבורים שרב תרבותיות רק מעשירה את המקום. כך למשל, לפני מספר שנים, ארגנה קהילת פורטו דה לה קרוז שבטנריפה, חגיגות לכבוד יום העצמאות של פינלנד. ניתן לראות בגראן קנריה, חתונה הודית מסורתית.

הצורך למשוך כמה שיותר תיירים, מוליד אטרקציות, שחלקן שנויות במחלוקת. פארק התוכים (Loro Park), אשר בפוארטו דה לה קרוז (Puero de la Cruz), טנריף, הנחשב לאחד מגני החיות הגדולים בעולם, מעורר התנגדות בקרב חובבי טבע, הטוענים כי מקומם של התוכים אינו בכלובים. יזם גרמני בשם וולפגן קייסלינג (Wolfgang Kiessling), חזה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת את צמיחת התיירות באזור והחליט להשקיע בטנריף. ב-1972 פתח את פארק התוכים ומאז גדל בהדרגה. כיום מציגים בפארק כ-4,000 תוכים, מ-350 מינים שונים. זהו אוסף התוכים הגדול בעולם. כיום יש בו בעלי חיים נוספים וב-2006 הביאו למקום אורקות (ballena asesina) – לווייתנים קטלניים – דבר שעורר התנגדות ציבורית בעיקר נגד המופעים המוצגים לקהל. לטענת היזמים, יעוד של הפארק הוא העלאת המודעות למצבם של היונקים הימיים וחיות הבר בכלל. הוויכוח לא הוכרע והתיירים ימשיכו להגיע ולהעניק פרנסה לתושבי המקום.

בזמנו של פרנקו צמחה באיים הקנריים ארכיטקטורת בתי מלון "מתועשת", שיצרה באיים, פגיעה נופית חמורה אך יצרה תשתית להמוני התיירים המגיעים היום. ללא ההשקעה בבניית מתקני הבראה ונופש לעובדים בספרד באיים הקנריים לא היתה מתאפשרת קליטת התיירות המסיבית היום…

הערות

[1] תרגום, "טנריף" חוברת מטרופוליס, , גליון 73, עמ' 1.

[2] תודה לאריה אלאלוף

[3] כך למשל, פיתחו בהר חברון שיטות למדידה של המים המגיעה לכול איכר בתורו (קנה מידה). כך קמו ה"סובאכים", ארגוני ההשקייה המפותחים של באלי.

[4] יערות הלאוריסילבה במדיירה הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ב-1999. הסיבות שהביאו להכרתו כאתר מורשת עולמית הן היותו שריד לסוג של יערות ושל מערכות אקולוגיות שהיה נפוץ בעבר אולם כמעט נעלם, וכן המגוון הביולוגי העצום ביחס לשטחו: כ-66 מיני צמחים וסקולאריים אנדמיים ליערות הלאוריסילבה במדיירה, וכן כמה מיני בעלי חיים אנדמיים כמו Columba trocaz (יונה שאוכלת את פירות העצים ביער) ולטאת ה-Lacerta dugesii. חשיבות השימור של יערות הלאוריסילבה רבה עוד יותר בשל הכמות הגדולה של המינים הנמצאים בסכנת הכחדה החיים בשטחם – http://www.madeira-island.com/features/1999/laurissilva/

[5] אֵפִּיפִיט (או "צמח על צמח") הוא צורת חיים המתקיימת בעיקר ביער הגשם הטרופי, כאשר צמח אחד גדל על צמח אחר (או על חפץ דומם כלשהו) מבלי להיות טפיל עליו ומבלי לקיים עמו יחסי הדדיות, אלא משתמש בו כמקום לאחיזה בלבד (קומנסליזם). הצמח הנושא אותו משמש מעין מצע לאפיפיט, אשר שורשיו כלל אינם בקרקע. האפיפיטים קולטים את המים ומינרלי המזון המומסים בהם והחיוניים לגידולם מהאוויר הלח אשר בסביבתם.

[6] זה השם של עבודת הדוקטורט של יעקב גַרטי (Garty): "חזזיות כביו-אינדיקאטורים לזיהום אויר".

[7] בטקסונומיה, אֶנְדֵּמִיּוּת היא מאפיין של טקסון כלשהו, בדרך-כלל מין, הקיים באזור תפוצה (אראל) מצומצם, שעל-פי רוב יש לו אפיון אקולוגי ברור וגבולות חדים. כלומר, הטקסון מוגבל בתפוצתו לאזור גאוגרפי מסוים וקטן יחסית, ואינו גדל באופן טבעי בשום מקום אחר בעולם. במקרים רבים, התנאים הפיזיים בתחום תפוצתו של טקסון אנדמי שונים מהתנאים באזור הסובב (מטריקס), שבו לא נמצא הטקסון. מינים אנדמיים נתונים לעיתים קרובות בסכנת הכחדה גבוהה, שכן שינוי אקולוגי באזור מוגבל אחד יכול להביא להכחדתם.

המונח "אנדמי" מקורו ביוונית, בשילוב של en (בתוך) עם demos (אוכלוסייה)

[8] משמעות המילה "סוקולנט" בלטינית היא "עסיס".

[9] מקורו של הצבר במקסיקו, והוא הובא לאגן הים התיכון דרך ספרד במאה ה-19. באותם ימים נהגו לגדל על פירות הצבר כנימת קוצ'ינל (Dactylopius coccus), שממנה מפיקים צבע ארגמן. עדות לכך נמצאה בכתביו של הנרי בייקר טריסטרם, חוקר טבע אנגלי שביקר בארץ ישראל כמה פעמים במחצית השניה של המאה ה-19, ומצא צברים במדרונות הר עיבל. כנימת הקוצ'ינל לא שרדה את המסע, אך הצבר השתרש והפך לסמל לאומי ישראלי ופלסטיני כאחד. בצד הישראלי מסמל מיתוס הצבר את העברי-ישראלי החדש, ואילו בתרבות הפלסטינית הוא מזוהה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ומייצג בשירה כפרים שננטשו בשנת 1948.

[10] הבלוג של אורי קציר, /8/2004

[11] Herrera Piqué, Alfredo. "Las "Pintaderas" Canarias". Universidad de Las Palmas de Gran Canaria. Retrieved 17 September 2013.

[12] נערכו עבודות שימור ב שנים 1974 . נסגר לציבור ב 1982- , כדי למנוע דעיכת הציורים בשל – עבודות שימור בשנים 1970-1974.האתר נסגר ב-, כדי להגן על הציורים מהלחות. נפתח מחדש לביקורים 2006

[13] תודה לאליק שחף על התרגום.

[14] יובה השני, בעלה של קלאופטרה  סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה,  יובה הראשון. הומלך על נומידיה, הממלכה הברברית שבצפון אפריקה אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

[15] תודה לאליק שחף על התרגום

[16] Juan de Abreu Galindo

https://archive.org/stream/historyofdiscove00abre#page/n17/mode/2up

[17]Movimiento por la Autodeterminación e Independencia del Archipiélago Canario

[18] בתרבויות רבות נקשרה השריקה, ועודנה נקשרת, לכישוף ולאמונות טפלות. תפקידה של השריקה היה לזמן או לגרש שדים. השריקה נקשרה גם לשטן, ובאזורים נוצריים ומוסלמיים אחדים נתפסה כטמאה ונאסרה. באופרה "מפיסטופלה" של המלחין האיטלקי אריגו בויטו, השטן שורק במקום לשיר. לעתים קרובות, נאסרה השריקה בפומבי במיוחד לנשים. בתוככי מכרות נחשבה השריקה לעתים כמביאה מזל רע

[19] נפתלי הילגר  "לה גומרה: שריקות בין הגבעות", אתר האינטרנט של מסע אחר.

[20] "מהפכת 1868", פרצה למעשה ב-1866. המהפכה, הקרויה גם "המהוללת" (La Gloriosa). תחת הנהגתם של האדמירל טופטה, של חואן פרים ושל סראנו, פרצה ב-19 בספטמבר והיתה למעשה מרד צבאי נגד המלכה איזבל השנייה.

[21] רות אלמוג, "הארץ", 08.11.2013

[22] עוד על חייו, ראו: http://en.wikipedia.org/wiki/Benito_P%C3%A9rez_Gald%C3%B3s

[23] עינת טלמון, "אצבעו המאשימה של האנוס", שבת, המוסף הספרותי של מקור ראשון

[24] http://www.operavivra.com/artists/tenors/kraus-alfredo/

[25] פֶּנְטֵקוֹסְט מציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. הפנטקוסט מסיים את עונת הפסחא.

[26] "Ciudades hermanadas con Santa Cruz de Tenerife". Archived from the original on 16 July 2011. Retrieved 26 February 2010.

[27] מיגל דה סרוונטס, דון קיחוטה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994, עמ' 124-125

[28] תודה לאליק שחף על המובאה

[29] http://en.w ikipedia.org/w iki/T he_Fight_Betw een_Carnival_and_L ent

[30]  https://www.guidetocanaryislands.com/el-hierro-carnival/  תודה לאליק שחף על הערתו

[31] משה גלעד, "טנריף מסלול טיול", אתר האינטרנט של מסע אחר