גילי חסקיןהאיגואנות
כתב: גילי חסקין.
ראה גם, באתר זה: איי הגלפגוס – אדם ונוף; עולם החי של איי הגלפגוס.
צילום: מולה יפה
ראו סרטון : איי הגלפגוס עם גילי חסקין
האיגואנה היא זוחל מוזר, מרשים, מכוער ומרהיב. נערץ על ידי תרבויות מסוימים ונאכל על ידי אחרות. דומני שרבים מתייחסים אליה בהתפעלות, משום שהיא מזכירה במשהו דרקון קטן. אנו נתקלים באיגואנות בטיולינו במקומות שונים באמריקה הטרופית וכמובן באיי הגלפגוס, שם אפשר למצוא גם איגואנה שהסתגלה לחיים בים.
באופן כללי, הזוחלים הם מחלקה של חולייתניים אקטותרמיים (הנעזרים בגורמים חיצוניים לקביעת חום גופם. בפי העם, "בעלי דם קר"). הם בעלי ריאות.
גוף הזוחלים מכוסה קשקשים קרניים בצורות שונות הבנויים מתאים קרניים מתים וצפופים, המהווים הגנה מפגיעות חיצוניות וכחיץ לשמירת נוזלי הגוף וחומו. תאים אלה בנויים בעיקר מקרטין[1]. השכבה החיצונית של האפידרמיס מוחלפת מפעם לפעם בתהליך הנקרא התנשלות. עם התפתחות השכבות של האפידרמיס מתנתקים העצבים וצינורות הדם מן השכבה החיצונית ומתחיל שחרורה מן השכבות שמתחתיה. אצל הנחשים ואצל כמה לטאות מתקלף עור הנשל כחטיבה אחת. אצל מרבית הלטאות נושלת השכבה החיצונית קרעים קרעים שגודלם שונה.
צילום: משה אגמי
לחלק מן הזוחלים פתחי צדע שאפשרו לשרירי הלסת להתפתח ולהתעבות, וכתוצאה מכך עוצמתם גדלה. הזוחלים מטילים בייבשה ביצים שקליפתן גלדנית או סידנית.
עלייתם של הזוחלים לייבשה חייבה את התפתחותן של התאמות שונות לרבייה יבשתית ובהן ההפריה הפנימית. הביצה המסוגרת בקליפתה והקרומים העובריים שמאפשרים העמדת צאצאים ללא תלות בסביבה מימית. נאחר שהביצה מופרית לפני עזיבתה את גוף הנקבה, התאפשרה עטיפתה של הביצה בקרום הגנה תוך כדי מעבר בצינור הביצים. השקעה זו בשכלול הביצה והתפתחות העובר בתנאים מוגנים, אפשרה את הפחתת מספר הביצים בתטולה, אצל הזוחלים, לעומת הדו חיים.
חושיהם של הזוחלים התפתחו במיוחד לקליטת אותות הנישאים באוויר והם מאפשרים בחינה של תנאי הסביבה: ההבחנה באויבים וזיהוי של פריטי מזון. שכלולן של מערכות החושים אפשר התפתחות של תקשורת ואת קיומן של מערכות חברתיות, האופייניות למינים רבים של זוחלים. על החושים בעור ידוע אך מעט, אבל קרוב לוודאי שקיימת חישת טמפרטורה וכאב דרך העור. החוש המפותח ביותר אצל הזוחלים הוא הראייה.
לגבי חוש הריח: בנוסף לנחיריים, קיים אצל הזוחלים (למעט התנינים) איבר הרחה נוסף , הלוא הוא איבר יעקובסון. תאי העצב המצויים באיבר מסוגלים לזהות תרכובות כימיות שונות. שני כיסים, שמוצאם במעברי האף, נפתחים מין החך אל חלל הפה לפני הנחיר הפנימי. הם משמשים לטעימת חומרים המצויים בחלל הפה. הלשון אוספת פרודות של חומרי ריח מן האוויר. ובמגע של הלשון עם איבר יעקובסון נבחנים חומרי הריח הללו.
צילם: משה אגמי
מוצא הזוחלים מדוחיים קדמוניים. הם היו בעלי החיים השליטים על פני אדמת כדור הארץ בעידן המזוזואי[2]. מהם התפתחו שתי הקבוצות האנדותרמיות (בעלות כושר לוויסות פנימי של חום הגוף; בפי העם, בעלי דם חם): היונקים במהלך תקופת הטריאס[3] והעופות במהלך תקופת היורה[4]. מכאן איבדו הזוחלים את מעמדם הרם. מתוך שבע עשרה סדרות של זוחלים שהיו מיוצגות בעולמנו, קיימות כיום רק ארבע.
צילום: גילי חסקין
עם זאת, מספר מיני הזוחלים גדול מאד והוא מגיע ל-6000 מינים לערך. מחלקת הזוחלים כוללת כיום את הסדרות הבאות:
א. צבים.
ב. מחודקי ראש – Rhynchocephalia ובה מין אחד – ספנודון.
ג. תנינאים.
ד. קשקשאים
ב בה שתי תת סדרות עיקריות: לטאות, נחשים [קיימת גם תת סדרה בשם טיבעונים – לטאות דמויי תולעים]. חלק מן החוקרים טוען שלטאות ונחשים הן שתי סדרות שונות, בתוך על סדרת הקשקשאים.
ה. בעבר נכללו במחלקה גם דינוזאורים, פטרוזאורים וזוחלים ימיים.
אצל כול הקשקשאים איבר ההזדווגות הזכרי הוא כפול hemipenes הוא ממוקם בבסיס הזנב ויכול להישלף החוצה בעת ההזדווגות. זו מבוצעת באמצעות אחד משני אברי ההזדווגות בלבד. איבר ההזדווגות הכפול יוצר בבסיס הזנב עיבוי מיוחד ובאמצעותו אפשר להבחין בין זכרים לבין נקבות.
קשה לאפיין את כל המחלקה באמצעות סימני היכר אחידים וכוללים מכיוון שהזוחלים עברו שינויים הדרגתיים תוך כדי התפתחותם מהדו-חיים. מגוון מקומות החיות שבהם נמצאים הזוחלים – ים, מקווי מים מתוקים, קרקע לצורותיה השונות והצומח שעליה, גרם להם להתפתח בצורות שונות, בהתאמה לאורח חייהם.
תת הסדרה הגדולה ורבת המינים במחלקת הזוחלים היא הלטאות. מונים בה 17 משפחות הכוללות 3400 מינים. ללטאות כמה סימנים המבדילים אותם מן הנחשים:
א. לרוב הלטאות גפיים מותחות. יש ביניהן מינים שגפיהם התנוונו או נעלמו, אבל קיימים שרידים לחגורת הכתפיים או האגן, אליהם צמודים הגפיים.
ב. לרובן עפעפיים נעים להגנה על העיניים.
ג. מפתחי האוזניים ועור התוף שלהם גלויים בדרך כלל.
ד. לרוחב הגחון ערוכות שורות אחדות של קשקשים.
ה. שני חלקי הלסת התחתונה של הלטאות מחוברות ביניהם בחיבור יציב ולא במיתר גמיש. כתוצאה מכך פועלת הלסת התחתונה כחטיבה אחת.
ו. לרוחב הגולגולת, מצדה העליון, מתמשך מפרק גמיש ובר תנועה, המחבר את מערכת הלסת העליונה ואת שאר עצמות הפנים אל קדירת המוח. הודות למפרק זה יכולות הלטאות לפעור את פיהן לרווחה.
ז. לרוב ניכרת אצל הלטאות עין קדקוד. זהו איבר דמוי עין שרידית. במקרים רבים היא מפותחת ומסוגלת להבחין בין אור וצל[5]. איבר זה גם מסייע להבשלתם של איברי המין, בלוטת התריס ושאר הפרשות הורמונליות.
התכונה היסודית והמשותפת לרוב המינים היא מבנה גוף מותאם ללכידת טרף קטן יחסית – לרוב חרקים – ולבליעתו. בכך שונות הלטאות מן הנחשים המותאמים לאכילת טרף גדול.
חושי הלטאות מפותחים. המפותח שבהם חוש הראייה. הוא מסייע ללטאות גם בהשגת הטרף. ברשתית העין יש כתם צהוב, המעיד על ראייה משובחת. רוב המינים ניזונים מחרקים ומפרוקי רגליים קטנים. מינים רבים ניזונים גם מצמחים. מיעוטם בעיקר מצמחים. רוב רובן של הלטאות אינן מטפלות בביצים או בצאצאים.
המשפחה הגדולה ביותר מבין הלטאות היא האיגווניים Iguanidae)) ובה 65 סוגים וכ-700 מינים. מרביתם שוכנים באמריקה. מינים מעטים חיים במדגסקר ובאיי פיג'י. הם דומים לחרדוניים בצורתם, בהתנהגותם ובארגונם החברתי. הם נמצאים יחד עם משפחת החרדוניים Agamidae) בעל משפחת האיגוונות. קבוצה זו כוללת את הלטאות בעלות הארגון החברתי המפותח ביותר בתת סדרת הלטאות. לכולם לשון קצרה, עבה ובשרנית שכמעט ואינה נשלפת מן הפה. להבדיל מהזיקיתיים למשל, היורים את הלשון כמעין פלצור דביק ומכווצים אותה חזרה לחלל הפה. ההבדל המרכזי בין שתי המשפחות הוא במבנה מערכת השיניים.
בולטים במשפחה זו בני הסוג איגואנה (Iguana), החיים באמריקה הטרופית ומיטיבים לטפס על עצים. רבים מהם ניצודים ונאכלים על ידי המקומיים. אזורי מחייתה של האיגואנה מגוונים ומשתנים בהתאם למין. ישנם מינים החיים על עצים, מינים הנפוצים דווקא בסביבה צחיחה ואחרים החיים בסמיכות למקווה מים. יש מינים החיים ביערות, אחרים במדבר. יש מינים שמקום החיות שלהם הוא בשטחים סלעיים ואחרים בחולות. איגואנת הים (Amblyrhynchus cristatus) היא הלטאה היחידה שהיא ימית, והיחידה שחיה בחבורות. היא צוללת לתוך מי הים, כדי לאכול את הצמחים שעל קרקעיתו. עיקר מזונה – אצות. מבנה גופו של כל מין מותאם לסביבתו. מפורסמים במיוחד מיני האנוליס (Anolis), המכונים "זיקיות" בקרב האמרינידים ("אינדיאנים"), בשל כושרם לטפס על עצים ולהחליף את צבעיהם. המרשימה שבהם היא האיגואנה הירוקה(Iguana Tuberculata) האיגוונות, כמרבית הזוחלים היא חובבת חום, אבל יש מינים שהסתגלו לקור כגון האיגואנה הקרקעית (Liolamaemus) שבהרי האנדים, המסוגלת ללכת אפילו כשחום הסביבה הוא רק 1.5 מעלות.
מיני המשפחה פעילים בעיקר בשעות היום. מרביתם ניזונים מחרקים, אולם יש גם מינים צמחוניים. באיי גלפגוס למשל נפוצה איגואנה ממין קונולופוס (conolophus) הניזונה מאכילת צבר, כולל הקוצים שבו.
אחד הסוגים המסקרנים ביותר בקרב בני המשפחה הוא איגואנית מקרינה (Phrynosoma) הנפוץ בדרום אמריקה. ראשה של איגואנה זו מעוגל וקצר, הגוף והזנב קצרים ורחבים והעור מכוסה קוצים גדולים דמויי קרניים. בשל הופעתה יוצאת הדופן זכתה לכינוי "קרפדה בעלת קרניים". בני הסוג נוהגים להתיז מעיניהם טיפות דם למרחק של מטר, ככל הנראה כאמצעי הגנה מפני תוקפים, אם כי לא מדובר בדם ארסי. עיקר מזונם הוא נמלים והם שוכני חולות.
איגואנה מצויה (Iguana iguana)
האיגואנה המצויה היא הלטאה הגדולה ביותר במשפחת האיגואניים. משקלה 4-8 ק"ג ואורך גופה מגיע לעתים אפילו לשני מטרים. . מכונה גם "איגואנה ירוקה" על שום צבע גופה, אם כי הצבע עשוי להשתנות בהתאם לגיל ולתנאי הסביבה. כך למשל צבע עורם של הצעירים מאופיין לעתים בכתמים חזקים של ירוק וחום, ואילו צבע עורם של הבוגרים בדרך כלל אחיד יותר. ההבדלים בצבע ניכרים גם במשך שעות היום: בבוקר, כשטמפ' הגוף נמוכה, צבע העור נהיה כהה יותר כדי לספוג טוב יותר את חום השמש, ואילו בצהרים הוא מתבהר או מחוויר כדי להקטין את השפעת הקרינה.
האיגואנה המצויה ניכרת בשורת קשקשים גבוהים וזקופים לכל אורך הגב, וזנב ארוך ההולך ומתחדד בקצהו. יש לה סנטר כפול המתנדנד ברפיון מתחת לגרון, העיניים קבועות בצדי הראש ומוגנות על ידי זוג עפעפיים נוקשים וזוג עפעפיים תחתונים וגמישים. באמצע הגולגולת, מאחורי העיניים, ממוקמת "עין שלישית" (עין קודקודית) – ראה לעייל אצל הלטאות. הראש עצמו מרובע וקשקשיו גדולים יותר מאלו המכסים את שאר הגוף.
איגואנה מצויה היא על פי רוב שוכנת עצים. בדרך כלל הפרטים הבוגרים תופסים את ענפי העץ הגבוהים, ואילו הצעירים מתרכזים באזורים הנמוכים יותר. סביבת מחיה זו מאפשרת לאיגואנות לקיים בנינוחות את עיקר פעילותן: התחממות באור השמש (עניין קריטי לשמירה על טמפ' הגוף הרצויה וסיוע למערכת העיכול). ירידה מן העץ נעשית רק לצורך מטרה ברורה, למשל כאשר הנקבות מבקשות להטיל את ביציהן במחילות בקרקע. למרות שהן מבכרות חיים באזורים מיוערים, האיגואנות מסתגלות בקלות גם למגורים בשטחי צמחיה פתוחים יותר. כמו כן, הן מעדיפות אזורים בהם יש מקווה מים, היות והן נחשבות שחייניות מעולות והמים משמשים עבורם מקום מקלט מפני טורפים.
בניגוד למרבית הלטאות, שהן טורפות בעלי חיים קטנים ואוכלות אותם בשלמותם, מזונה המועדף של איגואנה מצויה הוא עלים ופירות, אולם היא מסוגלת לעכל גם חסרי חוליות קטנים ואף שיירי פגרים. בעזרת הלשון היא תופסת את המזון וחותכת אותו לפיסות קטנות מבלי להזדקק כמעט ללעיסה. צעירי האיגואנה בימים הראשונים לחייהם ניזונים גם מצואה של הבוגרים.
איגואנה מצויה מגיעה לבגרות מינית במלאת לה שלוש או ארבע שנים. גינוני החיזור מתרחשים בתוך טריטוריה מוגדרת ולעתים נוצרים קרבות בין הזכרים השונים. כדי למשוך את תשומת ליבה של הנקבה, הזכר נד בראשו מעלה ומטה, מנפח ומצמצם את פימתו (אותו אזור הנראה כסנטר כפול) ולעתים אף מתחכך או נושך את צווארה של הנקבה. הזכרים הדומיננטיים אף מסמנים באמצעות פרומון[6] את הטריטוריה שכבשו לעצמם (ענפים, אבנים והנקבות עצמן).
בזמן ההזדווגות הזכר מטפס על גבה של הנקבה. כדי לרסנה הוא תופס בשיניו את עורה, באזור הכתפיים, ולעתים גורם לפציעתה. הוא מכוון את פתח פי הטבעת שלו בסמוך לזה של הנקבה ואז שולף מתוך גופו את אחד מאיברי מינו ומחדירו לגופה. ההזדווגות עצמה נמשכת דקות ספורות, ולאחריה יכולה הנקבה להרות מיד או לשמור בגופה את זרעו של הזכר במשך מספר שנים, עד שיגיע הרגע הנכון להפרות את ביציותיה. השחלות של כול הקשקשאים הן זוג אברים דמויי שק.
צילום: גילי חסקין
הנקבה מטילה את ביציה 59 – 84 ימים לאחר ההזדווגות. מספרן המקסימלי של ביצים להטלה אחת – 65, אולם הממוצע עומד על כ-10-30 ביצים לתטולה. גודל הביצה כ-15.4 מ"מ קוטר ו-40 מ"מ אורך. הביצים מוטלות בקן הנחפר באדמה בעומק של 45 ס"מ עד מטר ויותר. לעתים זהו קן משותף לכמה נקבות. לביצה חלמון רב להזנת העוברים. אלה בוקעים כשהם מפותחים ביותר. הם דומים להוריהם וניזונים באופן עצמאי. הצאצאים בוקעים מן הביצים כעבור 90 – 120 יום, עצמאיים מיומם הראשון. את שבירת קליפת הביצה הם מבצעים באמצעות שן מיוחדת (caruncle) הנושרת זמן קצר לאחר בקיעתם החוצה. חלמון הביצה הוא שמספק לצעירים את מזונם בשבוע הראשון לחייהם.
רונן רז שעבד בוונצואלה הפנה את תשומת לבי לכך שהמקומיים מייחסים לאכילת ביצי איגוונה כסגולה מצוינת לשיפור האון הגברי. תיאור זה מאומת על ידי קטע מ"אהבה בימי כולירה", ספרו של גבריאל גרסיה מארקס, בו מתאר מה עשו נוסעי הספינה שנתקעה בנהר, כדי להעביר את זמנם: בינתיים ארגנו להם הנוסעים המשועממים תחרויות שחיה וציד, והיו שבים ובידיהם איגואנות חיות , מבקיעים אותן לאורכן, וחוזרים ותופרים אותן במחטים לתפירת שקים, לאחר שהוציאו מתוכן אשכולות של ביצים שקופות ורכות והניחו אותן מושחלות, מחרוזות- מחרוזות, להתייבש על מעקה הספינה". רז מציין כי האיגואנה היא חיית היבשה היחידה שלאדם אין סבלנות לחכות עד שהיא תטיל את ביציה, והוא לוקח אותן בעודן בתוכה.
מתיאוריו של רז למדתי כי המקומיים תופסים אתה איגואנה, מבצעים חתך קטנטן בצד הבט, לוחצים בעדינות סביב החור, שולפים ביצה ואחריה מחליקה שרשרת ארוכה של ביצים לבנות וחלקות, אחוזות בקרום רירי זו לזו. לאחר שרוקנו אתה איגואנה, תוחבים לחתך עשבים ירוקים והנקבה בדרך כלל מתאוששת מן הניתוח.
עיקר העימותים בין הפרטים נעשה סביב תפיסת מקום רביצה תחת השמש, עניין שהוא כאמור קריטי להישרדותן של האיגואנות. בכל הנוגע לאספקטים אחרים של החיים בטבע – אין הדברים מגיעים לכדי עימות בשל ריבוי המשאבים במרחב הפתוח. לעומת זאת, בתנאי שביה, כאשר מרחב המחיה מצומצם, יכולות האיגואנות לנהוג באלימות זו כלפי זו ואף לגרום לפציעות הדדיות.
אויביה העיקריים של איגואנה מצויה הם עופות דורסים (המאיימים בעיקר על הצעירים) וכן בני האדם אשר צדים את האיגואנה ואת ביציה למאכל ולמכירה כחיית מחמד. צבע גופה של האיגואנה משמש לה כאמצעי הסוואה בין ענפי העצים וכך היא מצליחה בדרך כלל לחמוק מעיניהם של תוקפיה. אם היא נמצאת בסמוך למקור מים – ברגע שתרגיש מאוימת תקפוץ לתוך המים ותשחה את דרכה אל החופש. אם נלכדה בידי שוביה, יכולה האיגואנה (כמו מרבית הלטאות) לנתק את הזנב משאר גופה ולנצל את גורם ההפתעה כדי לברוח. הזנב גדל מחדש בתוך פרק זמן של שנה, אם כי אינו מגיע לאורכו המקורי.
אורך חייה של האיגואנה בתנאי שביה יכול להגיע עד 20 שנה. בטבע לעומת זאת משך החיים הממוצע עומד על כ-8 שנים בלבד. איגואנה מצויה נחשבת חיית מחמד נפוצה למדי ויש לציין כי גידולה בתנאים לא מתאימים יכול בהחלט לקצר את חייה.
איגוונות באיי הגלפגוס.
לא רק הצבים הגיעו כאן לממדים מרשימים. גם איגואנות הים ואיגואנות היבשה הן בעלי-חיים גדולים, ובהופעתן הן מזכירות את הדינוזאורים של פעם.
איגואנת הים Amblyrhynchus Cristatu)) היא המרשימה בין זוחלי גלפגוס. היא חיה ברוב האיים ולעתים בצפיפות רבה מאד: עד 3,000 איגואנות בכל קילומטר של חוף סלעי. צבעי האיגואנות הימיות שונים מאי לאי. רוב האוכלוסיות שחרחרות אפרפרות, אך בחלק מן האיים, דוגמת האי אספניולה, גופן של האיגואנות, ובעיקר של הזכרים הגדולים, מוכתם באדום. לטאה גדולה זו (זכרים גדולים מגיעים לאורך 1.5 מטר) היא למעשה הלטאה הימית היחידה בעולם.
הן נמצאות בכול האיים ובכול מקום בו יש חוף מתאים ונוח. הן מעדיפות אזורים נרחבים של גאות ושפל. מפורסמות ביכולת שחייתן וצלילתן, אך ברוב המקרים רק הזכר הגדול ניזון הרחק מהחוף ומסוגל לשחות בין הגלים הנשברים. רוב הנקבות והצעירים ניזונים בשוניות חשופות ליד החוף. יכולת צלילת האיגואנות מרשימה. צלילה טבעית נמשכת בין 5 ל-10 דקות, במקומות הרדודים של 1.5 עד 5 מ'. אבל לעיתים הן צוללות לעומק של יותר מ-12 מ' ויכולות להישאר מתחת למים 16 דקות ואף יותר. האיגואנות הימיות יכולות להאט את קצב הלב ולהקטין את הדופק, דבר המאפשר להן לשהות זמן רב מתחת למים. גם המטבוליזם שלהם מותאם לצורכיהם ומאפשר להם לשהות זמן רב ללא חידוש אספקת חמצן.
לרוב אוכלות איגואנות הים את האצות באזור הכרית (תחום הגאות והשפל). הן צוללות עד לעומק 5 מטרים כדי לאכול אצות, או שהן מגרדות אותן בשיניהן מעל הסלעים שנחשפו בשפל. האיגואנות הימיות ניזונות בעיקר מאצות חומיות. גובהן של אצות אלו כ-1 ס"מ והן גדלות במהירות. האצות מכסות שטחים נרחבים ותוך שבועיים מכפילות את משקלן פי שש. יש לציין, כי ברוב המערכות הביולוגיות הביו מאסה של הצמחים גדולה משל בעלי החיים, אבל לא כך באיי הגלפגוס.
כדי להתמודד עם כמויות המלח הגדולות, בלוטות המלח של האיגואנות גדולות יותר מאשר בקרב הזוחלים האחרים. בלוטות המלח נמצאות מעל העיניים ומחוברות לנחיריים בצינורית דקה. את המלח הן מוציאות על ידי התעטשויות תכופות, דבר הנראה בטעות כיריקה והתוצאה, ריכוזי מלח סביב הראש שלהן. הפעילות היומית של האיגוונה תלויה בטמפרטורה. הזכרים הגדולים ממתינים עד אמצע היום, כאשר השמש נמצאת בשיא חומה והיה להם שהות להתחמם טרם שיצאו לים כדי לחפש את מזונם. ייתר האיגואנות ממתינות לשפל ואז ניזונות מקוו החוף. הם יאכלו עד שהים ישוב וישטוף אותם.
כמו שאר הזוחלים, גם האיגואנות הם יצורים אקטותרמיים (בעלי טמפרטורת גוף משתנה) והם חייבים לווסת את חום גופם באמצעות התנהגות: לאחר עליית השמש הם עומדים בתנוחה שחושפת חלק ניכר מגופם לקרני השמש המחממות. כאשר חום הגוף מגיע לטמפרטורה של 35.5 מעלות, היא תאבד חום על ידי התנשפות.
כדי לשחות ביעילות, גם כדי לחפור, האיגואנה צריכה להיות בעלת טמפרטורת גוף כבוהה, לכן השחייה בים נעשית דרך כלל באמצע היום. בעת השחייה יכולה האיגואנה לאבד 12 מעלות מחום גופה. לכן, אחרי השחייה, פורשות האיגואנות את עצמן על סלעים, כדי לקלוט את חום השמש. ובו זמנית הן מחדשות את מלאי החמצן שלהן. לקראת חשיכה הן מנסות לקלוט את הקרניים האחרונות המחממות ואז זוחלות מלחת לצמחיה על מנת לשמור את חום גופן. רוב האיגואנות נמצאות בקבוצה גדולה במהלך השנה. הזכרים הטריטוריאליים נמצאים באזור הגבוה ביותר בטריטוריה שלהם ועומדים בתנוחה שתבליט את גופם. התנהגות טריטוריאלית מערבת תחרות ומלחמה בין הזכרים. בתחילת עונת הרבייה, האיגואנות נעשות תוקפניות ומחפשות טריטוריה כדי לשמור על הביצים. לביצים נשקפת סכנה מטורפים שונים, כגון נחשים ועופות.
האיגואנות היבשתיות מן הסוג קונולופוס Conolophus)) מרשימות פחות מקרובותיהן הימיות, אולם גם הן גדולות.פרטים גדולים מגיעים לאורך שלמעלה ממטר ולמשקל של 13 ק"ג. נמצאות באזורים היבשים של האיים המרכזיים והמערביים. האיגואנה היבשתית היא בעלת צבע אפור עד צהבהב (בניגוד לאיגואנה הירוקה של אקוודור), וגם היא אנדמית לאיי גלפגוס. המקום הנוח ביותר לצפות באיגואנת היבשה הוא באי הזעיר פלזה סור, ששטחו בסך הכול 130 דונם. מצויה בו אוכלוסייה קטנה של איגואנות, 300 פרטים בוגרים, שהתרגלו לחברת בני אדם.
בניגוד לאיגואנות הלבה שהן אוכלות כול, איגואנת היבשה היא צמחונית מובהקת (herbivore), והיא אוכלת צמחים רבים, אך הצבר הוא בסיס המזון שלה.
הן מסלקות את הקוצים של הקקטוסים על ידי חיתוכם עם הציפורניים. לעתים הן מטפסות על שיחים על שיחים כדי להשיג מזון. אבל כשמדובר בקקטוסים זהו עניין מסובך. הקקטוסים הגבוהים הם בעלי קליפה חלקה ואילו הקקטוסים הנמוכים הם בעלי קוצים. במקרים כאילו ניזונות האיגואנות מהפירות הנופלים.
האיגואנות היבשתיות מגיעות להתבגרות מינית בגיל 8 עד 12 שנה. הם יכולים לחיות למעלה מ-16 שנה. כאשר הנקבה מוכנה לזיווג היא רומזת זכר אל ידי אופן עמידתה ועל ידי הפצת הפרומונים שלה. הזכר יעקב אחריה במעגלים קטנים והולכים, עד שיתקרב אליה, יתפוס אותה וילכוד אותה עם רגלו, כך שהאזורים הגניטליים שלהם ייפגשו. אחרי הזיווג היא נמלטת מהזכר במהירות.
הנקבות מטילות 2-25 ביצים. זמן עונת הרבייה משתנה בין האיים השונים. מתחיל בסנטה קרוז בספטמבר, באיזבלה בינואר, בפרננדינה ביוני.
את הביצים טורפים אנפות, נצים וינשופים. הם עושים זאת בעיקר בבקר כאשר גופן של האיגואנות עדיין קר והן זזות באיטיות. האיגואנות הצעירות ניזונות מחרקים והן נעשות צמחוניות עם התבגרותן. בדומה לצבים, גם לאיגואנות היבשתיות יש יחסי גומלין עם ציפורים קטנות המרחיקות מגופן קרציות ופרזיטים אחרים. יחסים אלו מועילים לשני הצדדים, כך שהאיגואנות נותרת נקירות והציפורים שבעות.
ניתן לראות איגואנות יבשתיות בכול האיים, למעט האי סנטיאגו, שם נפגעו בגלל פעילות האדם וחיות הוכנסו לאי. על כך ניתן ללמוד מהתרשמותו של דרווין, שנכתב בשנת 1845: "איני יכול לתת הוכחה ניצחת יותר לגודל אוכלוסיית איגואנות היבשה, מאשר לציין שכאשר היינו באי ג'יימס (סנטיאגו), לא יכולנו משך זמן מה למצוא שטח שאין בו מחילות של לטאות אלה, על מנת לנטות בו את אוהלנו היחיד".
לעומת זאת, באי הקטן South Plaza, מסיבה לא ברורה, האיגואנות נראות בכול מקום. במשך השנה הן מצויות באזור הקקטוסים, מלבד עונת הרבייה, בה הנקבות נעות לאזורים חוליים שממערב לאי.
איגואנת היבשה היא צמחונית מובהקת, והיא אוכלת צמחים רבים, אך הצבר הוא בסיס המזון שלה. ניתן לראות איגואנות יבשה בשני האיים שהזכרנו לעייל ובאי פרננדינה. לטאות אלה נפגעו קשות בידי האדם ובדי החיות שהובאו לאיים. על כך ניתן ללמוד מהתרשמותו של דרווין, שנכתב בשנת 1845: "איני יכול לתת הוכחה ניצחת יותר לגודל אוכלוסיית איגואנות היבשה, מאשר לציין שכאשר היינו באי ג'יימס (סנטיאגו), לא יכולנו משך זמן מה למצוא שטח שאין בו מחילות של לטאות אלה, על מנת לנטות בו את אוהלנו היחיד".
כיום מרחפת על איגואנות היבשה סכנת הכחדה. ב"מרכז דרווין" החלו בפרויקט של ריבוי איגואנות יבשתיות בשבי והשבתן לאיים. מעניין לציין, ששני סוגי האיגואנות הגדולות אנדמיים וחיים רק באיי גלפגוס. הם דומים האחד לשני יותר מאשר לכל סוג יבשתי מדרום אמריקה. סביר להניח, שמוצאם ממין של איגואנה גדולה שהגיעה לאיים מן היבשת בעבר הרחוק. כאן עברו התמיינות לכיוון של חיים יבשתיים ולכיוון של חיים ימיים, וכך התפתחו איגואנת הים ואיגואנת היבשה. איגואנת היבשה המשיכה להתמיין, והתפתחו ממנה שני מינים שונים. יתכן שאיגואנות הים חיו בכל האיים בסביבת חיים דומה, ולכן כלולות כולן במין אחד בלבד.
איגוונת הלבה
איגואנת הלבה מהסוג טרופידורוס Tropidurus)) היא הקטנה בבנות משפחת האיגואניים החיה באיים.
בארכיפלג נמצאו שבעה מינים שונים של טרופידורוס. מין מסוים מופיע רק באיים המרכזים והמערביים, שכנראה היו מחוברים בעבר. יש מין שמופיע רק באיים ההיקפיים. הזכרים גדולים בהרבה מן הנקבות הן באורך והן במשקל (פי שנים עד שלוש). זכרים גדולים מגיעים כאן עד לאורך 30 סנטימטר. הזכרים גדולים בהרבה מן הנקבות הן באורך והן במשקל. הם גם צבעוניים יותר. לרוב הנקבות צבעים דהוהים ורק גרונן צבוע באדום. הזכרים מנוקדים וגרונם לרוב שחור.
איגואנות הלבה מצויות בשפע ברוב האיים, ונראות מתחממות על הסלעים או צדות חרקים. לעתים הן מגוונות את תפריטן בפרחים או בחלקי צמחים עסיסיים. כל המינים נבדלים זה מזה בגודל, בצבע, בהרגלי התזונה ובהתנהגות. בתצפיות שערך כאן החוקר האמריקאי קרפנטר (1966) הוא מצא, שלכל מין דגם שונה של קידות ראש בשעת איום וחיזור. מקובל להניח גם, שלכל איגואנות הלבה היה אב משותף, אך בהמשך השתנו האוכלוסיות באיים השונים בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. עם הזמן הלכו השינויים וגדלו, והתפתחה התמיינות המתבטאת היום בקיומם של שבעת המינים השונים.
כמו לטאות רבות אחרות, גם לטאות הלבה מראות שינויי צבע בהתאם לשינוי במצבי הרוח ובטמפרטורה. לטאות החיות באזורים חשוכים יראו צבעים כהים יותר מאשר לטאות החיות באזורים חשוכים. לטאות אלה אוכלות זבובים, חיפושיות, חרגולים, חגבים, נמלים, עכבישים ומספר עקרבים לעיתים ניזונות גם מצמחיה. הלטאות הקטנות משמשות טרף לנחשים, ציפורים כמו נצים, אנפות ומרבי רגליים. לטאות אלה יכולות גם לאבד את זנבן, לברוח מהטורף ואחר כך לגדלו במהירות. גם לטאות הלבה הן בעלות ריתמוס יומי התלוי מאד בטמפרטורה. עם שחר הם יוצאים לסלעי הבזלת ומנסים להעלות את חום גופם. לאחר חימום של חצי שעה הם יוצאים לפעול וכשנעשה חם מדי הם מחפשים צל. מכיוון שלעתים הטמפרטורה מאד גבוהה בימי שמש, הן "עומדות על העקבים ומעלות את כפות הרגליים מעל פניה קרקע כדי להקטין את מעבר החום. אחר הצהרים, כשהאוויר מתחיל להתקרר הן שוב פעילים עד הדמדומים אז הם מסתתרים תחת העלים כדי למור על חום קופם במשך הלילה. בימים קרים הפעילות מתחילה מאוחר יותר ומסתיימת מוקדם ואין הפסקה באמצע היום. הזכרים לטאות הלבה בוגרים מינית בגיל שלוש והנקבות בגיל 9 חודשים. עונת הרבייה בדרך כלל בעונה החמה. הנקבות מטילות 3-6 ביצים מדי 3-4 שבועות. בעת הגידול שני המינים נראים דומים מאד, עד שהזכר מקבל את צבעיו המאפיינים בהגיעו לבגרות מינית.
אמנם, איגואנות הלבה אינן בגדר אטרקציה תיירותית, בהשוואה לקרובותיהן, איגואנות הים ואיגואנות היבשה. אך תרומתן לביסוס תיאוריית האבולוציה חשובה יותר.
[1] קרטינים (Keratin) היא קבוצה של חלבונים סיביים בלתי מסיסים ובלתי ניתנים לעיכול שיוצרים את הרקמות הקרניות של הגוף, כגון ציפורניים, שיער והשכבה החיצונית ביותר של העור. אצל בעלי חיים מסוימים הקרטין הוא המרכיב את הקרן. משפחת הקרטינים משמשת גם את הסיבים המתווכים בשלד התא.
מבחינים בשני סוגי קרטין:
α קרטין מרכיב את השיער (כולל צמר), קרניים, ציפורניים ופרסות של יונקים.
β קרטין- קשה יותר ומרכיב את הקשקשים והציפורניים של זוחלים, שריוני צבים, וכן את הנוצות והמקור אצל עופות.
[2] . עידן המזוזואיקון הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 180 מיליוני שנים, מלפני 245 מיליוני שנים ועד לפני 65 מיליוני שנים. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון.
[3] טריאס (Triassic) הוא תור בעידן המזוזואיקון. אורכו 37 מיליון שנים: מלפני 245 מיליון שנים עד לפני 208 מיליון שנים. בתור הטריאס התפתחו הדו-חיים, יצאו מן המים והפכו לזוחלים אמפיביים, שהפכו אחר כך לצבים, ללטאות ולתנינים. בתור הטריאס התפתחו מינים שונים כגון הפלסירות, ולבסוף גם הדינוזאורים. בתור זה נוצרו היבשות והתחילו להופיע צמחים הנושאים פרחים
[4] . יוּרָה (Jurassic) היא תור בעידן המזוזואיקון. תור זה החל לפני כ-199.6 מיליון שנים והסתיים לפני כ-145.5 מיליון שנים. תור היורה בא אחרי הטריאס ואחריו בא הקרטיקון.
בתור היורה הגיעו הדינוזאורים לשיאם, וביבשה שלטו הזאורופודים הענקיים שהגיעו לאורך של למעלה מ-20 מטר ומשקל של עשרות טונות. תור זה התאפיין באקלים לח יחסית וריבוי של יערות גדולים שסיפקו מזון לזאורופודים. סרט הקולנוע "פארק היורה" עוסק בעובדה זו, והפך את תור היורה למפורסם ביותר מכל יחידות הזמן הגאולוגיות.
[5] אצל הספנודון, מסדרת מחודקי הראש, יש בעין קודקודית שרידים של עדשה ורשתית והיא מכוסה בקשקש שקוף.
[6] הורמון מין זכרי
מאיזה גיל האיגואנה נחשבת בוגרת ומתי היא מגיעה למקסימום גודל
זה משתנה בהתאם למין. בין גיל 10 ל-15