דת השינטו ביפן

כתב: גילי חסקין; עריכה: 24-03-25

תודה לגדעון ביגר, ליאור מורג ויובל נעמן, על הערותיהם.

ראו באתר זה: שער לתרבות יפן; הכנה עיונית לטיול ביפן.

"שינְטוֹ" (Shinto) הוא הכינוי בדת הקדומה של יפן אשר מהווה עד היום את דתם של רוב היפנים. זוהי דת טבע. דת ללא מצוות וללא כתבי קודש. לדת זו לא היה מייסד מסוים, לא היה לה היסטוריה ולא הייתה לה מערכת של חוקי מוסר. פרוש המילה "שינטו" הוא "דרך האלים". ואכן, זו דת של ריבוי אלים. כל אדם עשוי להפוך לאל במותו ולפיכך הפולחן הוא גם פולחן האבות. בניגוד למרבית דתות העולם העתיק, דת יפן הקדומה שרדה והחזיקה מעמד עד היום, בצורת דת השינטו. ה"שינטו" שרד שלא כמו דתות טבע אחרות, הודות לגמישות ולסובלנות שגילה כלפי דתות אחרות והסובלנות שגילו כלפיו. לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. עקרונות הדת, דבר שהיה בולט בתרבות היפנית לפני המלחמה ובמהלכה, כבר כמעט ואינו מתקיים וחלק ממנהגיה הפכו לפעולות יומיומיות בחברה.

מבוא

דת השינטו, הדת הילידית של יפן, שזורה עמוקות בנוף, במנהגים ובזהות התרבותית של העם היפני. היא אינה שיטה של חוקים נוקשים, אלא מערכת חיה של אמונה, טקסים, וסמלים שמאפשרת לאדם לחיות בהרמוניה עם כוחות הטבע והקָאמי – ישויות רוחניות מקודשות. העיסוק בשינטו הוא חלק חשוב בטיול ביפן.

המילה 'שינטו' היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 – שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים").מתוך חיבור עמוק לעולם הגשמי והרוחני גם יחד, נוצרו בשינטו עשרות סמלים וטקסים שמלווים את חיי היומיום, את מעגל השנה, ואת תחנות החיים. שלא כמו בדתות רבות אחרות, אדם אינו צריך להצהיר על עצם אמונתו בשינטו כדי להיות שינטואיסט.

השינטו היא דת אסתטית, הרואה ביופי קדושה. המקדש חייב להיות תמיד נקי ויפה (שני מושגים המיוצגים ביפנית על ידי אותה מילה – קירֶה). מקדשים רבים מצויים במקום של נוף מרהיב, היופי הוא של הטבע ולכן המקדש הוא צנוע ופשוט. השינטו היא דת לאומית, עצמאותה של יפן הוצגה בשינטו כהוכחה לכך שהאלים מגנים עליה. השפה היפנית נחשבת לקדושה ורק מי שמפעמת בו "הרוח היפנית" (יָמָאטוֹ דַמַאשי) יכול להבין אותה ולקיים בה קשר עם האלים. השינטו אינו רואה במין חטא או חולשה ולכן אין בה נזירוּת  והכוהנים שלה נישאים.

האלים

האמונה הבסיסית של דת יפן הקדומה היא שהעולם מלא אלים שנקראו "קאמי" (Kami). מילולית: רוח ומכאן: קאמיקאזה – "רוח האלים"[1]). הכינוי הזה ניתן לטייפון שטרף את ספינות המונגולים במאה ה-13 והטייסים היפנים שהתאבדו על המשחתות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה).

כך שמשמעותה של המילה "שינטו" ביפנית הינה "דרך הקאמי", או "דרך האלים". הקאמי הם חסרי צורה מיוחדת, ומהווים את כוחות החיים של העולם. הם שוכנים בכל מקום שיחפצו. כאשר הם שוכנים במקום מסוים, הם מעניקים לו את קדושתם. היפנים ידועים באהבת הטבע שלהם והם רואים בטבע אופי אלוהי. קאמי אוהבים לשכון במקומות בולטים או יפים במיוחד בטבע, או בכוחות הטבע עצמם. משום כך, מקדשי השינטו שוכנים בטבע ובניגוד למקדשים (Temples), המרשימים במבנה שלהם או בפסלים המוצגים בהם, המקדשים השינטואיסטים (Shrines), מרשימים באופן בו הם משתלבים בנוף.

האדם היה זקוק לקאמי. האלים יכולים לעזור לבני אדם, אך גם לפגוע בהם[2]. האמונה הייתה דרך פיוסם וריצויים. הקאמי תוארו כיצורים אנושיים. אמנם הם לא נראו לעין אך היו מעין בני אדם. הם נחלקו לזכרים ונקבות, מיוחסים להם רגשות ותכונות אנושיות (רגש, שנאה, כעס, שמחה, צחוק ועוד). אין בשינטו שטן. הקאמי ביפן לא נחלקו לטובים או רעים באופן חד משמעי. כל אל יכול להזיק או להועיל, תלוי ליחס שהוא מקבל. האמונה הייתה שככל שיירצו את האלים, ככל שהפולחן יהיה תכוף יותר ומפייס יותר, כך האלים יהיו מטיבים יותר. מספר האלים הוא עצום. הביטוי המקובל הוא "שמונה מיליון אלים", אך זהו מספר סמלי המתייחס לריבוי הגדול ולא למספר מסוים. האלים דומים לבני אדם: יש אלים ויש אלות, הם נולדים, מקיימים יחסי מין, כועסים, שמחים, נעלבים, מתקוטטים, בעלי רגשות אוהבי מזון טעים וחובבי אלכוהול.  האלים פועלים מעל לבני האדם (המשמעות המקורית של המילה "קאמי" היא "מעל"); ולכן הם קובעים את גורלם. ההפרדה הפונקציונאלית בין האלים אינה ברורה ואלים רבים ממלאים את אותה פונקציה עצמה. האלים החשובים יושבים בשמים ומדי פעם יורדים לאדמה. אחרים מתגוררים בארץ – בעיקר על ראשי ההרים. יש אלים הממונים על מקומות שונים, אחרים מגנים על משפחות או כפרים. האלים מעורבים בעבודת האדמה. בראשית הקיץ הם מסייעים לשתול את האורז, בחורף הם חוזרים לביתם. לכן ניצבים מקדשים רבים למרגלות ההרים, על הגבול שבין המדרון לשדות המעובדים. בחודש העשירי (בסביבות נובמבר), טרם שובם להרים, מתכנסים האלים באיזומו שבמערב יפן, לכן נקרא חודש זה "החודש ללא אלים".

האלוהות הראשית היא אלת השמש "אמאטרסו אומיקמי" (Amatersu Omikami) שמשמעה = האלה הגדולה הזוהרת בשמים. זוהי האלה הגדולה הנותנת חיים לעולם. היא אחראית על פריון האדמה והאדם. מקדשה – הנמצא באיסֶה (Ise) שבמרכז יפן – הוא החשוב בדת השינטו. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. (אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית). אלת השמש  היא האם הקדמונית של משפחת הקיסר. וכך קשורה הקיסרות, ואתה גם הפוליטיקה ביפן הקדומה ובימינו, במסורת השינטו.

אחיה הוא אל הסערה "סוּסָה-נוֹ-אוֹ"  (Susanoo-no-Mikoto) נחשב גם הוא לאלוהות חשובה. מקדשיו נקראים "יָסָאקָה" או "ג'יון", מצויים בכל רחבי יפן. בנו הוא אל הארץ "אוֹקוּנינוּשי" (Ōkuninushi), במקדשו שבאיזומו (Izumo) מתכנסים האלים בסתיו. גם מקדש זה, שהוא מקדש השינטו השני בחשיבותו ביפן, בנוי בסגנון העתיק של מקדש איסה וגם אותו נהגו להרוס ולבנות מחדש עד סוף המאה ה- 18. האל טנג'ין (Tenjin) נערץ כאל הלימודים והחכמה וכפטרון האומנויות. עובדים לו במיוחד תלמידי בתי הספר.

יש קאמי שעובדים אותם רק במקום מסוים, אבל יש קאמי המפורסמים ונערצים בכל יפן. למשל: האל הצ'ימן (Hachiman) שבמקור נערץ כאל המלחמה, אבל כוחו רב לו גם כאל פריון והצלחה.

אל זה הוא גלגולו של הקיסר אוג'ין, בנה של העוצרת הקיסרית ג'ינגו, שעל פי המסורת כבשה את קוריאה במאה ה-3, כאשר נשאה אותו ברחמה.

אחד האלים הפופולאריים הוא אל האורז וההצלחה "אינארי" (Inari), ששליחו הוא השועל, והוא מביא שלום בית וברכה ופריון. בפתחי המקדש פושימי אינארי (Fushimi Inari Taisha) אשר בקיוטו, ניצבים פסלי שועלים והוא נבדל ממקדשים אחרים במספר הגדול של השערים המובילים אל פתחו. אל אחר הוא הדיג אֶבּיסוּ, הדואג לבית ולרווחת הדירים.

עוד אלים מפורסמים הם אלים של הרים או מקדשים גדולים, שנערצים בכל יפן. קאמי רבים שוכנים בבתי אנשים: בכל בית מסורתי, ישנו מקדש לקאמי של הבית, מגן הבית. בכל כפר יש מקדש מרכזי לקאמי מגן הכפר, או השכונה. בדרך כלל קאמי כאלה הם מקומיים, שייכים רק לכפר המסוים, והם נחשבים לאלים-הורים קדמונים: האבות והאימהות המתים של אנשי הכפר הופכים עם הזמן להיות האל המגן של הכפר.

סיפורי האלים של מסורת השינטו מקובצים בעיקר בשני ספרי מיתולוגיה שנאספו במאה ה-8 בתקופת נארה: הקוג'יקי (Kojiki) או "רשומות הדברים העתיקים", שנחתם ב-712  (נכתב ביפנית בסימנים סיניים; הניהונגי (Nihongi), או "הכרוניקות של יפן", שנחתם ב-720 (נכתב סינית, בדגם ההיסטוריה הסינית). החוקרים נוטים לראות בקוג'יקי את הגרסאות המיתיות העתיקות והמקוריות יותר.

במיתולוגיה מסופרים סיפורי בריאת העולם ובריאת יפן, וכן סיפורי עלילות האלים בשמים, כמו סיפור העימות שבין אלת השמש אמאטרסו  (Amaterasu) לאחיה אל הסערה סוסה-נו-או , עימות שהסתיים בפרישתה של אלת השמש ובהסתתרותה במערת הסלע אשר בשמים. עם הסתתרות השמש במערה – נפל חושך על העולם וסכנת מוות איימה עליו. סיפור הוצאתה או משיכתה של אלת השמש אל מחוץ למערה הוא אחד המיתוסים החשובים של יפן. כאן מסופר איך ערכו כל 8 מיליון האלים טכס גדול מול המערה בשמים, טכס שבמהלכו שרו כל ציפורי השיר וקראו לאלה לצאת, ושכלל מיני כישופים, ניחושים ותפילות.

האלים הכינו מראה גדולה ותלו אותה בפתח המערה על עץ מקודש, בין ענפיו הם תלו שרשרות של חרוזים מאגיים הנקראים 'מאגאטאמה' (Magatama) ומנחות של סרטים לבנים הנקראים 'גוהיי' (Gohei). בסופו של דבר, באה אלה צעירה, רקעה ברגליה על דלי הפוך ופרצה בריקוד מפתה וסוער מול המערה. ברקדה נכנסה האלה לטראנס פשטה את בגדיה וחשפה את מערומיה. ריקודה זה גרם לכל האלים לצחוק, ובכך עוררו את סקרנותה של אלת השמש במערה. כאשר הציצה לראות מי היא הרוקדת ומדוע צוחקים האלים, משכו אותה האלים החוצה. לאחר צאתה מתחו האלים חבל מכושף מאחורי האלה כדי שלא תוכל לסגת אחורה. וכך חזרו האור והחיים לעולם. פרטיו של טכס זה הפכו מודל לפולחן של דת השינטו.

טוהרה וטומאה

בבסיס דת השינטו עומדת ההנחה כי הטוהר  – קִיּוֹמֵה (Kyome) הוא תנאי הכרחי לקשר נכון והרמוני בין האדם לַקָּאמִי – רוחות הטבע והאלים שבמרכז האמונה. בניגוד לרעיון המוסרי של חטא, המוכר בדתות אחרות, השינטו מדברת על מצב רוחני או אנרגטי, שבו האדם נקי או לא־נקי – טהור או מזוהם – אך לא בהכרח טוב או רע.

פגיעתם של הקאמי רעה במי שטימא אותם, או התקרב אל מקדשיהם בטומאה. המונח קֶגָארֶה (Kegare) מתאר מצב של טומאה, או זיהום רוחני, שעלול להידבק באדם בעקבות מגע עם מוות, מחלה, לידה, דם, אסון טבע, או אפילו רגשות שליליים חזקים. קֶגָארֶה נתפס כהפרת האיזון הטבעי, והוא עלול לפגוע ביכולת להתחבר לקָאמי, להשתתף בטקסים או להיכנס למקומות קדושים.  אסור לכוהן שינטו לבוא במגע עם המת ולקיסר אסור להשתתף בטקסי הלוויה גם לא של משפחתו. מצב של קֶגָארֶה אינו נחשב ל"עונש", אלא פשוט לתוצאה של מגע עם כוחות חזקים שאינם תואמים את הסדר הטהור של הקיום. זו גישה פרקטית ואנרגטית, שמבקשת להשיב את ההרמוניה ולא להעניש או לשפוט.

כדי להשתחרר ממצב של קֶגָארֶה, עובר האדם תהליך של קִיּוֹמֵה– כלומר טיהור. הוא כולל מגוון של טקסים, מחוות וחוויות גופניות ורוחניות:

• מִיסוֹגִי (Misogi) – רחצה במים זורמים (נהר, מפל או ים) כסמל לטיהור הגוף והנפש. פולחני הטהרה נערכים גם לפני טקסים שונים וגם לפני הקמת בניין חדש.
• הָארָאֶה (Harae) – טקס טיהור פורמלי שנערך על ידי כוהני שינטו הנקראים קָנּוּשִי (Kanushi), באמצעות תפילה, מחוות טקסיות, ולעיתים גם שימוש בחפצים מקודשים כמו ענפי סָאקָאקִי (עץ ירוק-עד ממשפחת הקמליות) או מקל טיהור – גּוֹהֵיי (Gohei)' שמחוברים אליו שני סרטי נייר לבן משוננים – שִידֶה (Shide). בני משפחה של מת ונשים אחרי הווסת חייבים פרישה זמנית מהחברה ובהיטהרות.
• שִיבּוּי (Shibui) – פעולות יומיומיות של ניקיון וסדר, שנחשבות לטיהור מתמשך של הסביבה האישית.

גם פעולות פשוטות, כמו שטיפת ידיים ופה בכניסה למקדש, נחשבות לקִיּוֹמֵה בסיסי שמכין את המבקר למפגש רוחני.

השינטו אינה דת של עונשים ואיסורים, אלא של שימור ההרמוניה עם הטבע ועם הרוח. הטוהרה – קִיּוֹמֵה – היא תהליך של חזרה אל הסדר הפנימי והחיצוני, והשתחררות מקֶגָארֶה, שהיא תוצאה טבעית של החיים עצמם.

בסופו של דבר, השאיפה היא לחיות באופן שיאפשר מגע ישיר עם הקָאמי – בפשטות, בכבוד ובניקיון של גוף, לב וסביבה.

חיים שלאחר המוות

כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" (Ujiko) – מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" (ujigami) – מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להיעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצירופו לפנתיאון הקאמי לאחר מותו. ילדים המתים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ", כלומר "ילד מים", אשר נחשבים למביאי מזל רע.

לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולאריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית.

בגלל שהשינטו חי בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן של אמונות אלו לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפות העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן, כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה.

מקדשי השינטו

מקדשי השינטו קרויים מיה, ג'ינגה או ג'ינגו (Jingū). לכל אל חשוב יש מקדש משלו, ואילו אלים פחות חשובים חולקים מקדש אחד.  בכניסה למקדשי השינטו יש  שער סמלי עשוי מעץ שמוביל למקדש קטן ופשוט. בכניסה למקדש קשור חבל שמסמל את קדושתו של המקום. בכל מקדש ישנו חפץ קדוש- מראה/חבל/אבן יקרה. מסביב למקדש, כל העצים הם מקודשים ונקראים גושינבוקו (Goshinboku) . גם האבנים הנקראות "שינטאי" (Shintai) , הן קדושות. השינטאי הוא למעשה כל חפץ שנחשב למשכן של הקאמי. אבנים האלה מסמלות את נוכחות האלים. בחלק מהמקדשים האבנים מופיעות בצורתן הגולמית. באחרים הן מסותתות או מעוצבוץ. כל אבן כזו היא חייודית ומקושרת לקאמי ספציפי.

בתוך המקדש נוהגים הכוהנים לרקוד, לשיר, למחוא כף או לצלצל בפעמון, כדי למשוך את תשומת ליבו של האל

מקדש השינטו הידוע הראשון הוקם לכבודה של אלת השמש במאה השלישית, בו שמור ראי מברונזה, טמון בקופסא שאיש אינו רשאי לפתוח אותה, אפילו לא הקיסר. המקדש הפנימי קרוי "נאיקו" (Naikū), שהוא החשוב ולידו מקדש "גקו" (Gekū) המקדש החיצוני – שניהם מצויים בעיר "איסֶה" (Ise). המקדשים האלה בנויים בסגנון העתיק עשויים מעץ ברוש יפני. מאז שנת 690 נוהגים להרוס את שני המתחמים מדי עשרים שנה ולבנותם מחדש.

הפולחן במקדש זה נשמר בצורתו הקדומה, את האש שבה מבשלים את האורז, מנחה לאלת השמש, מבעירים על ידי שפשוף שני המקלות. הקיסר הוא הכוהן העליון שלה ועד היום הוא משגר שליחים כדי לדווח על אירועים שונים וציון ימי חג.

ידוע גם מקדש איזומו (Izumo) במערב יפן, מקדשו של אל הרוח או הסערה.

הסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (למרות שסגידה במקדש קטן בבית, מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הינם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי (Torii) – מילולית: מושב הציפורים,- השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער, פסלי חיות משמר, כהגנה על הכניסה.

בין השער למקדש מצוי אגן לשטיפת ידיים והפה. המקדש עשוי עץ פשוט וניצב כמו הבתים הקדומים של יפן. הוא מצוי על כלונסאות כדי להרחיקו מהטומאה.

במקדשים אלו אין פסלים או תמונות של האלים, אולם מצוי בכל מקדש חפץ קדוש (גושינטאי) שבו שוכנת האלוהות. לרוב זה מראה-סמלה של אלת השמש, לפעמים חרב או אבן יקרה. החפץ שמור בתוך ארון ולא נחשף לקהל.

תיבות תרומה –  סַאִיסֶן (Saisen) – קופסאות שבהן מטילים מטבעות כהבעת תודה או בקשה. (נקראת גם היא סַאִיסֶן־בָּקוּ ). נהוג לזרוק את המטבע לתוך התיבה, להתכופף, למחוא כפיים, ולהתפלל או להביע משאלה. הפעולה פשוטה, אך יש בה סמליות עמוקה של תודה, בקשה, והבעת כבוד כלפי הקָאמי.

שקיקי מזל – אוֹמָמוֹרִי (Omamori) – קמעות שמעניקים הגנה או הצלחה לפי תחום מסוים.

כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן.

הפולחן

לא מתפללים בתוך המקדש אלא ניצבים בפתח וכל אחד יכול לבוא, המתפלל מושך בפעמון או מחיאת כף פעמיים, הוא מצמיד את שתי כפות ידיו זו לצד זו, קד בראש ומשמיע את תפילתו בסיום הוא מוחא כף. הסימן המציין כי הסלעים והעצים קדושים זה שִׁימֶנָאווה (Shimanewa) החבל שכרוך מסביב, ממנו תלויות רצועות נייר לבן משוננות הקרויות שִׁידֶה . גזרי הנייר והחבל קיבלו מעמד של קדושה והם מופיעים במקדשים ובסביבתם בצורות שונות. השימנאווה נחשב לחיץ בין טהור לטמא, ומסמל את נוכחותם של הקָאמי

במשך הזמן התפתח המנהג לעלות לרגל למקדשים מפורסמים, וסביבות המקדשים הפכו לשווקים ססגוניים.

הלכלוך טמא בעיני היפנים, והניקיון הוא בעל תכונת הקאמי. כהני השינטו – הקאנושי (Kannushi) נוהגים לטהר עצמם ואת סביבתם בזמן המאצורי. בעת הפולחן, מזמינים את הקאמי להיות נוכח, או "מורידים" את הקאמי למקום הפולחן, ועל כן חייבים מקבלי פניו להיות טהורים ונקיים, בגופם ובנפשם. לפני כל פולחן תוחמים את מקום הפולחן (חצר, מקדש, אבן קדושה וכו') בחבל מקודש, ועליו תולים גזרי נייר לבנים. מתחם מקודש זה מטוהר לפני הזמנת הקאמי אליו. כלי הטהרה הם בעיקר מים. גם מלח הוא גורם מטהר, על כן משליכים מתגוששי הסומו מלח אל הזירה לפני כל קרב, על מנת לטהרה.

עוד אמצעי טיהור הוא נפנוף בענפים ירוקים מסוימים, או בגוהיי (Gohei), מקל שעליו תלויים גזרי נייר צחורים. הגוהיי מסמן את נוכחותו של הקאמי, ומהווה הן מקום משכן לקאמי שהוזמן לטכס, והן כלי לטהרה רוחנית.

הניקיון הוא אספקט אחד של הטהרה. האחר הוא היופי, האסתטיקה. כל המנחות המוגשות לקאמי בעת הטכס – מנחות של מאכלים, עוגות אורז, או אורז בתפזורת וסאקה (יין אורז), פירות ודגים – יוגשו תמיד בצורה אסתטית, נקיה ומסודרת.

טקסי הטיהור מהווים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי (אלים, ראה להלן), למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום. טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות היו מנועות מלטפס להר פוג'י עד לשנת 1868.

לדת השינטו גם נופך אומנותי. כאמור, השינטו עוסק גם בהערצת יופיו של הטבע, לא רק של כוחות החיים שבו. ואכן, הקאמי הם חובבי האומנויות, בעיקר אומנויות הבמה.

מאצורי

בכל מקדש שינטו נהגו לשמח את האלים, מגישים להם אורז מבושל ויין אורז. חגי השינטו הם עליזים ומהווים הזדמנות לחגיגה באוכל, שתייה וריקוד. טכסי השינטו נקראים "מאצורי" (Matsuri).  זאת מילה שפרושה הוא גם חג וגם פסטיבל, גם חגיגה, גם פולחן או טכס.

כל מקדש מבצע מאצורי (פסטיבל), בדרך כלל בקיץ ובאביב. לקראת החג תולים בפתח המקדש חבל קש שממנו משתלשלות פיסות נייר לבן והכוהנים עורכים טקסים של שירה, ריקוד וניגון דתיים הקרויים קָאגוּרָה ("מוסיקת האלים"). זוהי אחת מצורות הריקוד והניגון הדתיים העתיקים והמרהיבים ביפן. מדובר בטקסים של ריקוד, מוזיקה ושירה שמבוצעים כמחווה לאלים (קַמִי) במקדשים שינטואיסטיים, לרוב כחלק מפסטיבלים עונתיים, טקסי טיהור, או הוקרת תודה על יבולים ושלום.

קאגורה שואבת השראה מהמיתולוגיה השינטואיסטית. כאשר אמטראסו הסתגרה בתוך מערה בעקבות ריב עם אחיה סוסאנוֹאוֹ, העולם שקע בחשכה, כפי שהוזכר קודם. כדי לפתות אותה לצאת, האלה אמה-נו-אוזומה רקדה ריקוד פרוע ומצחיק מול שער המערה, שגרם לצחוק רב בקרב האלים. הסקרנות של אמטראסו הוציאה אותה מהמערה – והאור שב לעולם. הריקוד הזה נחשב ל"קאגורה" הראשון.

בעיקרו, המאצורי הוא חגיגה לנוכחותו של הקאמי, ולכן זוהי חגיגה של שמחה ושל צחוק. וכך, רוב המאצורי מהווים הזדמנות לעסוק בריקודים, בשירה, בתיאטרון, בבישולים ובאכילה, וכן לעריכת ירידים ותהלוכות. בזמן המאצורי, הקאמי מבקרים את קהילותיהם. אנשי הקהילה נוהגים לערוך לקאמי "סיור" בשכונה או בכפר שסביב למקדש. וקבוצה של צעירים ערומים למחצה נושאים על כתפיים, בעזרת שני מוטות. דגם של המקדש, המכונה מיקושי (Mikoshi) בקריאות שמחה ובריקודים.

הכוהנות

הכוהנות (מיקוֹ) המשרתות במקדש היו שמאניות (Shaman), שנכנסו לטראנס באמצעות הניגון והריקוד כדי ליצור תקשורת עם האל. בזמנים שעברו היו היפנים גם עורכים שיחות ושואלים שאלות את הקאמי בתיווכן של השמניות שהיו "נאחזות" בידי הקאמי המבקר, ומעבירות את מסריו ישירות לקהילה. מנהג זה של "איחוז" עומד בבסיסה של דת השינטו.

המלכה הימיקו (Himiko) הייתה שליטה מסתורית וחשובה של ממלכת יאמאטאי (Yamatai) ביפן הקדומה, במאה ה-3 לספירה. מקורות סיניים, בעיקר הכרוניקות ההיסטוריות "Chronicles of the Three Kingdoms", הם המקורות העיקריים שמזכירים אותה, שכן ביפן כמעט לא נשמרו עליה תיעודים בני הזמן.

ראו באתר זה: תולדות יפן בעת העתיקה

ציור של המלכה הימיקו

הימיקו מתוארת ככוהנת-מלכה, בעלת כוחות רוחניים מיוחדים. היא לא נישאה, חיה בבידוד, וליווה אותה צוות של משרתות ונשים. אחיה סייע לה בניהול ענייני המדינה. היא עלתה לשלטון לאחר תקופה של מלחמות אזרחים, והביאה עמה יציבות פוליטית. השלטון שלה התאפיין במיסטיקה ובפולחן, והאמונה הייתה שהיא מקיימת קשר עם הרוחות והאלים.

ראו באתר זה: שמאניזם

שרידים לכך עדיין ניתן לראות בדת העממית. ישנו גם יסוד הומוריסטי וארוטי והקשר בין פריון האדמה ופריון האדם. במקדשים רבים מצויים פסלי איבר מין גבריים ונשיים ונחשבים לסגולה לפריון.

הספורט המזוהה ביותר עם יפן וזה המבטא טוב יותר את רוחה הוא הסומו (Sumo)/ למעשה, הסומו התחיל כטקס פולחני במסגרת פסטיבלים שינטואיסטיים, שבהם נאבקו גברים כחלק מהקרבה לאלים (קמִי) כדי להביא יבול טוב או הרמוניה בקהילה. הזירה עצמה (דוחיו) נחשבת לקדושה. מעליה תלוי מבנה דמוי גג של מקדש שינטו (נקרא צוקאבורי), ויש טקסי טיהור לפני הקרבות — ממש כמו טיהור של מקדש.

לפני כל קרב, המתאבקים מבצעים סדרת תנועות סמליות, שמקורן שינטואיסטי:

• פיזור מלח לטיהור הזירה. טפיחות רגליים חזקות כדי לגרש רוחות רעות.
• הרמת הידיים כמעין הצגת כוונות טהורות (בלי נשק או רמאות).
• השופט של הקרב לובש בגדים הדומים לכהן שינטו מסורתי (גיוג’י), ולעיתים אף נושא חרב טקסית.

עד היום, מתקיימים מופעי סומו באירועים במקדשי שינטו, כסוג של הצגה טקסית בפני האלים — לאו דווקא תחרות.

אֶמַה

אֵמָה (Ema) היא לוחית עץ קטנה שעליה כותבים מאמינים את בקשותיהם או תפילותיהם, ותולים אותה במקדשי שינטו ברחבי יפן. המילה "אמה" מורכבת משני קאנז’י: 絵 (אֶ – ציור) ו־馬 (מָה – סוס), כלומר: "סוס מצויר". אמנם כיום הלוחיות מגיעות בשלל עיצובים, ובהן ציורים של אלים, מזלות, או סמלים אישיים, אך במקור, האֵמָה הייתה קשורה באופן ישיר לסוסים – ולעיתים אף בצורת פסל ממשי.

בימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). בתרבות השינטו, הסוס נחשב שליח קדוש של הקאמי (הרוחות/האלים), ויש לו תפקיד רוחני במסורת הדתית היפנית. במקדשים עתיקים ברחבי יפן – ובמיוחד מקדשי שינטו הקשורים לחקלאות, גשמים ופריון – ניתן למצוא פסלי סוסים עשויים עץ או אבן, בדרך כלל בלבנים ולבנות (שחור ולבן), שהם צבעי הסוסים שהוקדשו לאלים. לעיתים היו אלה בגודל טבעי, ולעיתים מיניאטוריים. הפסלים מוקמים בתוך או ליד המקדש, לרוב בתוך סככות עץ או מבנים קטנים, ונחשבים כסמלים חיים של נוכחות אלוהית. במסורת הפולחנית, הסוס הוא המתווך בין האדם לאלים, ולכן גם כשהוא מוצג כפסל – הוא נתפס כחי, נושא אנרגיה וסגולה.

בעבר, כאשר מאמינים ביקשו מהאל עזרה – בגשם, פוריות, ריפוי או הצלחה – הם נהגו לתרום סוס ממשי למקדש, כמתנה לקאמי. הסוס נועד "לרכוב" אל עולמם של האלים ולשאת את הבקשה. אך עם הזמן, תרומת סוס אמיתי הפכה לבלתי-מעשית לרוב האנשים, ובמקומה נוצר דימוי סמלי: ציור של סוס על לוח עץ, או פסל קטן של סוס, שנועד לייצג את התרומה הרוחנית. מנהג זה פופולארי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של אישיות נערצת), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהוקרת תודה.

בפיקניקים, בעיקר בתקופת הסקורה (פריחת הדובדבן, ראו להלן), אנשים חובשים לעתים מסכה של סוס.

אמה בפתח מקדש השינטו שבטקיימה

השינטו מבטא את רוחה של יפן.

הר פוג'י כסמל שינטו

רבים מהקאמי מייצגים כוחות טבע: הרוח, הירח, מפלי מים, נחלים וימים. מקומות בטבע – הרים, נהרות, עצים, מפלים – יכולים להיחשב למקודשים אם מאמינים כי הם משכנם של קאמי – רוחות או ישויות אלוהיות.הרים נישאים – נחשבים לאלים. בין ההרים הבולטים אפשר למנות את הר פוג'י (Mt. Fuji) המפורסם, שפסגתו היתה פעם מכוסה בשלג עולמים. כך גם הר אונטקה (Ontake) אשר באזור נגנו (Nagano), ועוד רבים.

הר פוג'י, הגבוה בהרי יפן ואחד מסמליה הלאומיים והתרבותיים המרכזיים, נחשב לאחד המקומות המקודשים ביותר ביפן, והוא נתפס כקאמי בפני עצמו – או בית לשורה של קאמי, במיוחד לאלה הקשורות באש, טבע, טיהור והתחדשות.

הקשר בין הר פוג'י לשינטו עמוק, עתיק ורב־שכבות, ומשלב מיתולוגיה, פולחן, טוהרה רוחנית, גאוגרפיה קדושה וסמלים של זהות לאומית ודתית. ההר נחשב לא רק כישות פיזית אלא כישות רוחנית, ובמובן מסוים – כאם קולקטיבית, כאנרגיה נשית אדירה, כחזות עוצמה אלוהית טהורה. אחת מהקאמי המזוהות עם הר פוג'י היא קונוהאנה סאקויה-הימה (Konohanasakuya-hime) , שהיא אלת הפריחה והאש, ולעיתים מזוהה עם ההתפרצויות הוולקניות של ההר. לפי המיתולוגיה, היא נישאה לניניגי נו מיקוטו (Ninigi no Mikoto) – נכדה של אמטראסו, אלת השמש – ובכך הפכה לחלק מהשושלת המיתולוגית שממנה נובע הקיסר היפני. האמונה הרווחת רואה בהר פוג'י כמקדש טבעי לאלה זו, ולכבודה נבנו מקדשים לרגלי ההר , כגון מקדש פוג'י סנגן – (Fuji Sengen Shrine)  ובהר עצמו. הטקסים שנערכו בו כללו תפילות לביטחון בטיפוס, בקשת גשמים, פוריות, ושלום משפחתי.

העלייה לרגל לפסגת הר פוג'י הייתה במשך מאות שנים חלק מתרגול דתי. מאמינים נהגו להיטהר לפני העלייה במקווה מים, על פי רוב באגם קאוואגוצ'י (Kawaguchi) אחד מחמשת האגמים שלמרגלות ההר, ולהתפלל לאורך המסלול במקדשים קטנים. העלייה עצמה נתפסה כסוג של מסע טיהור רוחני – מן העולם הארצי אל "מקום גבוה", קרוב לקאמי. גם עצם הצפייה בהר נתפסה כסגולה רוחנית – במיוחד כאשר הוא עטוף בעננים או מושלג, והופך כמעט לבלתי-גשמי.

במהלך תקופת אדו (1603–1868), נוצרו כתות כמו פוג'יקו (Fujikō sect)  – קבוצות דתיות של מאמינים שעלו יחד להר כמעשה סגפנות וטיהור. חברי הכתות הללו הקפידו על תרגולים דתיים נוקשים, כולל צום, שינה על מחצלות קש, טבילה במים קרים, ולימוד של כתבים דתיים. הם ראו בהר פוג'י מעין שער לעולם הרוחני. בקרבם התפתחה גם גישה מיסטית שלפיה לפוג'י יש אנרגיה רוחנית עצומה, והוא מייצג את עמוד השדרה של יפן – במובן סמלי וגאוגרפי כאחד.

הקשר לפריחת הדובדבן

קשר בין דת השינטו לבין פריחת הדובדבן  – סאקורה (Sakura) הוא קשר עמוק, עשיר בשכבות של משמעות, סימבוליקה, רגש ורוחניות. מדובר באחד הביטויים הבולטים ביותר של המפגש בין טבע, תרבות ודת ביפן. ניתוח מעמיק של הקשר הזה חושף כיצד דת השינטו – שמקדשת את הטבע ורואה בו התגלמות של קדושה – הפכה את פריחת הדובדבן לא רק לאירוע עונתי, אלא גם לטקס רוחני ולסמל של ערכים דתיים ומוסריים.

מכיוון שהשינטו היא דת אנימיסטית –כל תופעת טבע – הר, נהר, עץ, רעם או ערפל – עשויה להכיל או לייצג קאמי. מתוך כך, גם עצי הדובדבן נחשבים כבעלי משמעות רוחנית, במיוחד ברגע המופלא שבו הם פורחים.

השינטו אינה מפרידה בין הטבע לבין הקודש; היא חיה בטבע, צופה בו, מוקירה אותו ומתמזגת איתו. פריחת הדובדבן, שהיא רגע של שלמות, יופי, ותהודה עונתית, נתפסת בשינטו כהתגלות של קאמי – רגע שבו הנשגב מבצבץ דרך הפריחה.

בשינטו, אחד העקרונות החשובים ביותר הוא הטוהר – 'קיומה' (kiyome). המאמינים מקיימים טקסי ניקוי בגוף ובנפש, מאמינים שצריך להתרחק מזיהום רוחני, או טומאה, , שנקרא 'קֶגָארֶה' (kegare) ולחפש את הקשר לעולם הטהור.

הקֶגָארֶה מסלקים באמצעות קִיוֹמֶה (טיהור) בטקסים כמו misogi (רחיצה במים זורמים) או harae (טקס טיהור במקדש).

פריחת הדובדבן, בצבעה הלבן־ורדרד והופעתה הקצרה והפתאומית, מגלמת טוהר כמעט מלאכי. רגעי הפריחה, במיוחד כשהעצים מכסים שדרות שלמות בענן רך של פריחה, יוצרים תחושת טהרה קולקטיבית – כאילו כל הארץ נשטפה והחלה מחדש. בנוסף, מאחר והפריחה מתרחשת בתחילת האביב, היא גם נתפסת כסמל של התחדשות – ערך מרכזי בשינטו, שבו הטבע נולד מחדש מדי שנה, והאדם אמור להתחדש עמו.

למרות שאין קאמי אחת מוגדרת המייצגת את פריחת הסאקורה, כן ניתן לראות את קונוהאנה סאקויה-הימה, האלה של הפרחים וההר פוג'י (שהוזכרה לעייל), כמי שמגולמת ברוח הפריחה. שמה עצמו – כולל את המילה "פרח" (花) ו"פריחה" (咲), והיא מייצגת את יופיו השביר של הטבע. מקדשים רבים לשמה נמצאים באזורים עם עצי סאקורה, וטקסים הקשורים לפריחה עשויים לכלול תפילה אליה.

האנאמי (Hanami) – התבוננות בפרחים, נתפס כיום כחג חילוני, אך שורשיו דתיים. בתקופות הקדומות, החצר הקיסרית והאצולה היו יוצאים לצפות בפריחה כחלק מטקסי קבלת האביב והבעת תודה לקאמי של השדות והיבולים. הפריחה נחשבה כסימן לשנה ברוכה, וההאנאמי לווה בהקרבת מנחות, שתיית סאקה ותפילה לפריון האדמה.

עם הזמן, המנהג התפשט לעם כולו, אך גם היום, האנאמי משמר תחושה של טקס – רבים יושבים תחת העצים בשקט, מהרהרים, מביאים מאכלים מיוחדים, וחשים שהטבע מדבר אליהם. עבור מאמיני השינטו, זהו רגע של קרבה יומיומית אל הקאמי – לא בבית תפילה, אלא תחת עץ פורח. רעיון זה  שזור בתפיסת העולם של השינטו. ה־מונו נו אווארה מתאר את הרגש העדין שעולה בנו מול יופיו של דבר שידוע לנו שהוא זמני (מזכיר במדת מה את המנחות המתכלות בנצרות). פריחת הדובדבן היא הביטוי הקיצוני לכך – היא נמשכת ימים בודדים, ואז נושרת כשלג ורדרד. זהו יופי זמני, שברירי, אך מלא הוד. כמו חיי הסמוראי..

השינטו, שאינה דת של נצח אלא של נוכחות הרגע, מקדשת את התחושות הללו. היופי של הפריחה הוא רגע קדוש שבו האדם מזדהה עם מחזוריות הטבע, עם הפיכתו לאבק פרחים, ומתחבר אל מחזור החיים.

פריחת הסאקורה מגלמת טוהר רגעי, שהוא גם תזכורת לשבריריות החיים. לכן, הסאקורה הפכה לא רק לדימוי דתי אלא לאידיאל אסתטי – ביצירות אמנות, שירה, לבוש וטקסים – ונוכחת גם בטקסים שינטואיסטיים מודרניים, כמו חתונות, חגים וטקסי פתיחת השנה.

ראו בהרחבה באתר זה: פריחת הדובדבן

השינטו והלאומנות היפנית

מעבר לאספקטים האמוניים והפולקלוריסטים, יש לשינטו תפקיד חשוב בעיצוב הלאומיות היפנית. ההיבדלות היפנית וההתנשאות כלפי כל מי שאיננו יפני, מקורה בשינטו. היפנים אינם היחידים שחשים שהם העם הנבחר. אלא שהם בני אלת השמש אמאטרסו. הקיסר הוא ההוכחה הניצחת לכך לזה שהם יפנים נעלים. מעמדו האלוהי של הקיסר מבדל אותם משאר בני העולם. לפי השינטו, היפנים הם בעצם בני האלים ויש להם עץ משפחה ארוך מאד, שמגיע עד לאלת השמש (ויושב בכתבים מתחת למקדש איסה). מכיוון שבעורקי היפנים זורם דם אלים, אי אפשר להיות חצי יפני וכמובן  שאין "גיור" יפני. או שאתה נולד כזה או שלא. זה מאוד בינארי. התפתחותה של הדת על אי, תורמת להכרה הזאת.

החלוקה הדיכוטימית של העולם, בין "אנחנו" ו"הם", שהיא חלק מהאמונה בשינטו, סייעה ליועציו של מייג'י לבסס לאומיות, שנשענת על תפישת עולמם הבסיסית של היפנים. אמת שנמצאת באופן חשיבתם ברמת הגנטיקה החברתית. יועציו של הקייסר מייג'י הצעיר, אכן השתמשו בכלים שהדת נותנת כדי לשנות מוקד כוח. אין זה המקרה היחידי  במהלך ההיסטוריה, בהם גייס השלטון מגייס את הדת לצרכים לאומיים שהפכו ללאומנים ומיליטריסטים.

השינטו מילא חלק חשוב בתהליך הקנוניזציה של המשפחה הקיסרית. עד לתום מלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר, "מלך על" ) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי [רוח] עלי אדמות" (ארהיטוגאמי/ אקיטסומיקאמי"). מעמד  אלוהי זה, אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי וחותם הגושפנקא. בהיות הקיסר בן השמש, הוא ומעמדו קדושים לשינטו.

כאשר החלה הרסטורציה של מייג'י, בשנת 1868, היה צריך ללכד את יפן סביב דמותו של הקיסר ולשם כך, העלו את חשיבותו של השינטו.

למעשה, השינטו מאותה תקופה ואילך נחלק לשניים: שינטו עממי, שנוגע לטקסים היומיומיים והמקומיים ושינטו לאומי, הקשור למחלקת הדת של הממשלה היפנית. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו בלחץ שלטון הכיבוש האמריקני ב-1946, על ביטול מעמדו האלוהי   (לייתר דיוק הוא הכריז שהוא אינו אל ומעולם לא היה אל), נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה.

מעמדו המיוחד של הקיסר

כך קמו מקדשים גדולים – המכונים ג'ינגו (jingū), כמו מקדש מֵייגִ'י (Meiji jingū) שברובע הרג'וקו במרכז טוקיו,  מקדש יאסוקוני (Yasukuni Jinja) ברובע צ'יודה, טוקיו, מקדש הייאן (Heian jingū) שבקיוטו, שהיו בפיקוח ישיר של מחלקת הדת בממשלה היפנית.  כך מילא השינטו תפקיד חשוב בעיצוב הלאומנות המיליטנטית היפנית, שהר פוג'י, הקדוש אף הוא לשינטו, היה לאחד מסמליה.

הערות

[1] ליתר דיוק: קאזה זה רוח WIND וקאמי זה רוח SPIRIT. קאמיקאזה זה 'רוח הרוח'.

[2] השינטו היא לא דת של החטא ועונשו. האלים בעלי תכונות אנושיות והם שובבים, רק שלא ישתובבו על חשבון בני האדם. לכן, כדי שזה לא יקרה, עושים עבורים מצורי, מפנקים  ואיך נעשה שלא ישתובבו על באוכל, שתיה, מופעי נו במקדשים….