דרקולה ה"ערפד" גיבור תרבות רומני

כתב: גילי חסקין, 31-07-24

ראו באתר זה: מסלול טיול בעקבות דרקולה.

ראה גם באתר: מסלול טיול ברומניה. הגיאוגרפיה של רומניה; תולדות רומניה ; טיול לרומניה-המלצות לקריאה

תקציר

ולאכיה, אזור ברומניה של ימינו, היא מקום התרחשות עלילת דרקולה הידועה. האזור נמצא מצפון לנהר הדנובה ומדרום להרי הקרפטים.

היסטוריה קצרה:

• במאה ה-14 נוצרו מדינות פיאודליות באזור, כולל ולאכיה.
• הנסיכות נאבקה באיום העות'מאני במשך מאות שנים.
• ב-1859 התאחדה ולאכיה עם מולדובה ליצירת רומניה המודרנית.

דרקולה:

• גיבור ספרו של בראם סטוקר משנת 1897.
• ערפד רב עוצמה השואף להשתלט על העולם.
• דמותו מבוססת על שליט היסטורי – ולאד השלישי ("המשפד").

ולאד השלישי:

• שלט בולאכיה במאה ה-15.
• נודע באכזריותו ובשיטות הענישה הקשות שלו, בעיקר שיפוד.
• נלחם בעות'מאנים ובבוגדים מבית.
• סיפורים רבים על מעשיו האכזריים הפכו לאגדות.

השפעה תרבותית:

• דמותו של דרקולה הפכה לאייקון בתרבות הפופולרית.
• סיפורו משמש כאטרקציה תיירותית ברומניה.

המאמר מכיל מידע נרחב יותר על מקור השם "דרקולה", על ערפדים במיתולוגיה, ועל סיפורים ספציפיים אודות ולאד השלישי. גרסה זו מתמקדת בעיקרי הדברים תוך שמירה על הקשר בין ההיסטוריה של ולאכיה, דמותו של דרקולה הבדיונית, והדמות ההיסטורית של ולאד השלישי

דרקולה

דמותו של דרקולה מרחפת מעל הטיול ברומניה, בעיקר בוולאכיה. ולאכיה נמצאת ברומניה של ימינו, מצפון לנהר הדנובה ומדרום להרי הקרפטים. נחלקת על ידי הנהר אולט (Olt) לשני מחוזות: המערבי נקרא "אולטניה" וגם "ולאכיה הקטנה", והמזרחי – "מונטניה" וגם "ולאכיה הדרומית". במהלך ההיסטוריה, לפני איחוד הנסיכויות שיצר את רומניה המודרנית, היוו מונטניה ואולטניה יחד נסיכות רומנית, שמחוץ לרומניה הייתה מוכרת בשם "ולאכיה".

השם "ולאכים" (Vlahi) היה שם כללי שהעניקו הגרמנים לכל העמים הזרים להם, בדרך כלל עמים ממוצא רומי. השמות "ולשי" (שֶׁבִּבְּרִיטַנְיָה (גם אם אינם ממוצא רומי) וולוני (האזור הצרפתי בדרום בלגיה) הם מאותו מקור. היות והרומנים היו רועי צאן, כונו בשם "ולאכיה", כל מישורי העשב שהם נהגו לפקוד. וְלאכיה נקראת בפי הרומנים "צארה רומנסקה" (Ţara Românească), היינו, "הארץ הרומנית". בהונגרית: Havasalföld; בגרמנית: Walachei) . העות'מאניים ששלטו בה שנים רבות כינו אותה בטורקית  "איפלק" (Iflak).

ולאכיה (Walahia) היתה נסיכות רומנית במזרח אירופה, מימי הביניים עד לאמצע המאה ה-19. הנסיכות גבלה בבולגריה, ולאחר מכן באימפריה העות'מאנית מדרום, בטרנסילבניה מצפון-מערב, ובמולדובה – שכונתה גם "ולאכיה המזרחית" – מצפון מזרח. ולאכיה של היום הינה המחוז הדרומי, המישורי של רומניה, היינו, המישורים הפוריים של הדנובה, שלאורך תקופה ארוכה, היה כר נרחב לגידול תבואה.

היסטוריה

מקורות הונגריים, ביזנטיים, בולגריים וסלאביים הזכירו עוד במאה ה-10 לספירה מדינות רומניות קטנות, תחילה באזור טרנסיבלניה, ואז – במאות ה-12 וה-13, בשטחים מדרום וממזרח להרים הקרפטים.

במאה ה-14, עם שקיעתן של המדינות ההונגריות, הטטריות, הביזנטיות והבולגריות השכנות, נוצרו  מדינות פיאודליות מדרום וממזרח להרים הקרפטים – מונטניה בשליטת באסאראב הראשון (Basarab) בסביבות 1330, ומולדובה בשליטת בוגדאן הראשון (Bogdan) בסביבות 1359.

נסיכות ולאכיה נוצרה לאחר שקיעת קומניה, בחלק הדרום מערבי שלה, בחלק ממה שכונה "קומניה השחורה".  קומניה הוא שמה של ארץ הקומנים. שבטים אלו  חיו בימי הביניים במרחבי הערבה שבין הונגריה במערב ובין קזחסטן ודרום סיביר במזרח. מחוזות הקומנים בין הנהרות דון ודניסטר כונו "קומניה הלבנה" והמערב שכלל את מולדובה ואת מזרחה של ולאכיה, זכה לכינוי "קומניה השחורה", ומכאן התגלגל שמה ל"וולאכיה השחורה"[1].

ולאכיה נקראה לפעמים "בסאראביה" (לא מדובר בחבל בסרביה שבצפון מזרח נסיכות מולדובה) או "ארצו של בסאראב", על שמו של המייסד, באסאראב הראשון.
הוא הגיע לעצמאות לאחר שניצח את ההונגרים בקרב פוסאדה. הנסיכות הגיעה לשיא התפשטותה במחצית השנייה של המאה ה-14 בתקופתו של ולאדיסלב הראשון.

באותה תקופה איום חדש הופיע: האימפריה העות'מאנית. בשנת 1354 כבשו את גליפולי והשיגו דריסת רגל באירופה. באותה תקופה,

ולאכיה נשלטה על ידי נסיכים שעצמאותם גברה או פחתה תכופות. הימצאות הנסיכות בדרכם של העות'מאנים אל מרכז אירופה הפכה אותה לשדה קרבות בין המעצמה המוסלמית ובין המדינות הנוצריות של מרכז ומזרח אירופה. בשנת 1396 הגיעו העות'מאנים עד גדתו הדרומית של הדנובה

הנסיכים המונטנים לחמו בקרבות רבים – לבדם או יחד עם מדינות נוצריות אחרות באזור – נגד העות'מאנים, על מנת למנוע מהם את התפשטותם לכיוון מרכז אירופה.  כשכל חבל הבלקן הפך להיות שטח עות'מאני, ולאחר נפילת קונסטנטינופול ב-1453, הנסיכויות הרומניות נאלצו להשלים עם ריבונות האימפריה העות'מאנית ליותר משלוש מאות שנים, למרות כמה ניסיונות הפיכה, שדוכאו ביד רמה.  ב-1600 הצליח הנסיך מיכאיל "האמיץ" לאחד לזמן קצר את שלוש הנסיכויות השונות , למעיין אוטונומיה, תחת השלטון העות'מאני.

בירת ולאכיה נקבעה תחילה בקורטאה דה ארג'ש (Curtea de Argeș), לאחר מכן, באופן זמני בקמפולונג (Câmpulung), לאחר מכן בטרגובישטה (Târgoviște) ולבסוף עברה הבירה לבוקרשט. ב-1821, לאחר הפיכה של טודור ולאדימירסקו (Tudor Vladimirescu), הסתיים השלטון העות'מאני. נסיכות ולאכיה חדלה להתקיים באופן רשמי בשנת 1859, כאשר התאחדה עם נסיכות מולדובה אחרי ששתי הנסיכויות בחרו את אלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza) כשליטן. הישות המדינית החדשה קיבלה את השם "הנסיכויות הרומניות המאוחדות" (השם הרשמי היה "הנסיכויות המאוחדות של ולאכיה ומולדובה") ובהמשך שונה השם ל"רומניה".

דרקולה

ולאכיה היא מקום התרחשות עלילתו של דרקולה, גיבור הספר רב המכר. זהו הוא סיפור עלילותיו של ערפד רב און, דמוי אדם, שמופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד שהן מתות, וכך זוכות לחיי נצח. הספר נכתב על ידי הסופר האירי בראם סטוקר (Bram Stoker), יצא לאור בשנת 1897, וגם כיום, יותר ממאה שנים לאחר שהגיע למדפים לראשונה, הוא עדיין נמכר במספרים גדולים.

ערפדים

ערפד (Vampire) הינו יצור מיתולוגי המתקיים על דם אנושי או חייתי. בדרך כלל הוא ניחן בכוחות על טבעיים וביכולת לשנות צורה.  לרוב הערפד הוא התגלמותו של אדם מת אשר נהפך לאלמותי באופן זה או אחר. יש תרבויות שבהן רווחות אגדות אודות ערפדים לא-אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים, כלבים ועכבישים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם פעילים בלילה ונמנעים מאור שמש.

הערפדות היא פעולת שתיית הדם. בזואולוגיה המונח "ערפדות" מתייחס לפעולת עלוקות, יתושים, דבקון, עטלפי-ערפד ואורגניזמים נוספים אשר ניזונים מנוזלי הגוף של יצורים אחרים.

בפולקלור קיימת אמונה שניתן לקבל כוחות על-טבעיים, על ידי שתיית דם אנושי, אם כי גרסאות רבות של אגדות ערפדים מתארות את הערפדוּת פשוט כייצר קיומי של הערפד, יותר מאשר כדרך שלו לרכוש עוצמה. הבסיס ההיסטורי של הערפדות, המהווה צורה בלתי-שכיחה של קניבליזם, נעוץ כנראה בניסיון להבעית אויב על ידי שתיית דמו.

האגדות אודות המתים הכמהים לדם עתיקות מאוד.  ב'אודיסיאה' של הומרוס, למשל, רוחות השדים ,שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס, נמשכות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו ,על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס[2].

עמים סלאביים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4. במיתולוגיה שלהם, הערפד שתה דם, פחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו והנחתו בין רגלי הגופה, או על ידי נעיצת יתד מעץ בלבו.

בתרבות המערבית הפופולארית, הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, תבוניים ביותר, ועל-טבעיים מבחינות רבות.  לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות ראויות לציון, ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות לפגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים (עם יוצאי דופן מסוימים) והיכולת לשנות צורה ולהיהפך לענן-גז הדומה לערפל, לזאב גדול, או לעטלף.  ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט על מחשבותיהם של אחרים.  בנוסף ניתן למצוא אצל הערפדים ניבים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. רוב הערפדים ישנים בארונות קבורה בזמן היום.  לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות, שכן מראות נחשבות במיתוס למשקפות את הנשמה, וליצורים מרושעים אין נשמה (אם כי, ל'אנג'ל', מהסדרה בשם זה, אין דמות מראה, למרות שיש לו נשמה). הספרות הבדיונית השתמשה באמונה זו כדי להציג את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של ברם סטוקר, "דרקולה" – הערפד משליך את מראת הגילוח של הרקר אל מחוץ לחלון.

באירופה המזרחית, הערפד נחשב לבעל שתי נשמות, או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם לא מתים, הערפד נשאר אלמותי. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך.

אגדות ערפדים נפוצות כבר אלפי שנים בתרבויות רבות בעולם.  הגיוון שלהם עצום: ממפלצות אדומות עיניים וירוקות שיער בסין, ועד ללאמיה (Lamia) – מפלצת אוכלת ילדים במיתולוגיה היוונית, שלה חלק גוף עליון של אישה וחלק תחתון של נחש מכונף.

אך הערפדים הפופולאריים ביותר הם המזרח אירופאים, בעיקר הסלאביים. ערפדים הם תינוק שנולד עם זנב, אם שהרתה בזמנים לא מתאימים, ועוד.  כמותו גם הילד השביעי של משפחה, מאותו המין.  אם גופה לא התפוררה, או אם יש חורים מוזרים ליד הקבר, סימן שהמנוח הפך לערפד.  לכן, כשנתפס אדם המואשם בערפדוּת, יש לערוף את ראשו, לשפדו, ולקבור אותו כך שלא יוכל להזיק, עם נעיצת מוטות בגופה, חיבורה לדפנות הארון, והתזת מים קדושים על קברו.

במאה ה-11 נוּצרו העמים הסלאביים: הפולנים, הצ'כים, הקרואטים והסלובנים הפכו לקתולים. הבולגרים, הרוסים והסרבים הפכו לאורתודוכסים.  כך גם הרומנים, שאינם סלאבים. הנצרות ניצחה, אך לא הצליחה להתגבר על הפולקלור, ששימר תפישות פגאניות.  רומניה מוקפת במדינות סלאביות, ומשום כך הושפעה מהערפדים הסלאביים.  תינוק שמת טרם שהוטבל עלול להפוך לערפד.  במשך מאות שנים מתעקשים האנשים להמשיך ולהאמין כי קיימים יצורים המתקראים ערפדים והניזונים מדם אדם.  יצורים אלו, מספרת האגדה, רגישים לאור היום ולכן פועלים רק בלילה.  מי שננשך על ידם ודמו זב, יהפוך לערפד בעצמו.  גם בתקופתנו, עידן המדע והנאורות, ממשיכים רבים להאמין בערפדים.  אם תשאלו מכשפה ממוצעת, היא תדע להסביר שערפדים יש, והם באמת מוצצים מן האדם את לשד החיים שלו, אבל אין לזה שום קשר לדם.

ערפדים מופיעים כאמור, באגדות ובמיתוסים עתיקים, אך הישגו הגדול של סטוקר הוא בעיצוב דמותו של הערפד המודרני.  גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" (The Vampyre) של ג'ון וויליאם פולידורי (John Polidori;), לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי – המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים.  לכן, רות'בן יכול היה גם לפעול בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, ב"דראקולה" המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד.

הרוזן דרקולה

בספרו של ברם סטוקר, מאפייניו, כוחותיו, יכולותיו וחולשותיו של הרוזן דרקולה מסופרים באופן הדרגתי על ידי כמה מספרים, מנקודות מבט שונות. (במיוחד של ג'ונתן הארקר, ג'ון סיוארד, ומינה הארקר). הרוזן דרקולה הוא ערפד בן מאות שנים, מכשף ובן אצילים מטרנסילבניה, הטוען להיותו צאצא סֶקְלֶרִי[3] של אטילה ההוני.

הוא שוכן במבצר בהרי הקרפטים ליד מעבר בורגו. שלא כמו הערפדים בפולקלור של מזרח אירופה, אשר מתוארים כדוחים ויצורים דמויי גופה וחסרי תבונה, דרקולה עוטה קסם אצילי. בשיחותיו הוא חושף שהוא גאה מאוד במורשת של הבויארים (סוחרים עשירים)[4] בזמנים עברו, שבהם הוא מודה שהפכו להיות רק זיכרון של כבוד, גבורה, ואומץ בעת החדשה.

פרטים על צעירותו מעורפלים, אך נראה כי דרקולה למד מגיה שחורה באקדמיה של שולומנס בהרי הקרפטים, המשקיפה על העיר סיביו והפך לבקיא באלכימיה וכישוף. הוא התחמש והוביל יחידה צבאית נגד הטורקים על פני דנובה. לדברי ואן הלסינג: "הוא חייב להיות אכן דרקולה הוויווד שזכה בשמו נגד הטורקים, על פני הנהר הגדול על גבול טורקיה. אם כך, אז הוא לא היה אדם רגיל. עבור זמן זה, ובמשך מאות שנים אחרי, הוא יקרא כחכם והערמומי ביותר, וכמו כן גם מהאמיצים ביותר מבני הארץ שמעבר ליער"[5]. דרקולה מת ונקבר בקבר גדול בחדר התפילה בטירה שלו, והוא חזר מן המתים כמו ערפד וחי במשך כמה מאות שנים בטירתו עם שלוש נשים ערפדיות יפות לצדו. אף על פי שהם מראים דמיון משפחתי, לא הובהר בסיפור אם הן המאהבות שלו, אחיותיו, בנותיו, או ערפדיות שנוצרו על ידו.

דרקולה מגיע ללונדון כדי להשתלט על העולם. הוא פוגש את ג'ונתן הארקר, עורך דין צעיר, ומשתמש בו כדי ללמוד על אנגליה. דרקולה מפליג לאנגליה ותוקף אנשים בדרך. הוא מאיים על ארוסתו של הארקר, מינה, וחברתה לוסי. הוא הופך את לוסי לערפדה. [קבוצה בהנהגת ד"ר ואן הלסינג מנסה להילחם בדרקולה. הם הורגים את לוסי אחרי שהפכה לערפדה ומנסים לעצור את דרקולה. בסוף, הקבוצה רודפת אחרי דרקולה בחזרה לטרנסילבניה. הם נלחמים בו ולבסוף הורגים אותו. גופו הופך לאבק, ומינה רואה הבעת שלווה על פניו.

על אף שדרקולה אינו מוגדר יהודי ברומן מאת ברם סטוקר, דמותו של דרקולה מגלמת מוטיבים אנטישמיים מרכזיים, שכן מציצת דם, כמטונימיה[6] להלוואה בריבית, נתפסת כ"יהודית". סוזנה השל טענה שההעברה הלא מודעת של מוטיבים יהודיים לדרקולה הועלתה למודעות בעיבוד של הספר לסרט הקולנוע מ־1931, שבו עונד השחקן בלה לוגוסי, שמגלם את דרקולה, מדליון בעל שש קצוות שהזכיר מזוויות מסוימות מגן דוד[7].

בשנים שלאחר פרסום הרומן "דרקולה", סברו הכול כי מדובר בדמות בדיונית, אך בשנת 1972 קבע מחקר – של שני פרופסורים מבוסטון, שנברו בהערות שרשם בראם סטוקר כשכתב את הרומן – כי דמותו הספרותית של דרקולה מבוססת על דמות היסטורית ידועה לשמצה – ולאד השלישי (Vlad III), שכונה "ולאד צפש" (Vlad Țepeș), "המשפד", או "ולאד דראקולה", שכמובן לא היה לו כל קשר לערפדים.

ולאד השלישי

"דראקול" איננו שם ולאכי טיפוסי, ומקורו במסדר הדרקון (בגרמנית: Drachenorden, בלטינית: Societas Draconistrarum) – מסדר צבאי נוצרי של אצילים, שנוסד על ידי זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ורעייתו ברברה צילי ( Barbara Cilli ‏), בתקופה שכיהן כמלך הונגריה על מנת שחברי המסדר יגוננו על המשפחה המלכותית ועל הכנסייה הקתולית.  חברי המסדר כונו בשם "דרקוניסטים". השם "דראקול" בא מהמילה הרומנית "דראק" (Drac), שבאה מהמילה הלטינית דרקו (Draco), שמשמעה שד או דרקון.

בהקמתו נועד המסדר למאבק נגד ה"הכופרים והסכיסמאטיים". בשלושת עשורים הראשונים לקיומו עיקר מאבקו כוון נגד ה"כפירה" ההוסיטית בצ'כיה[8]. מאוחר יותר, הוא ביקש לפנות אל המאבק באימפריה העות'מאנית.

אחד מחברי המסדר , היה הנסיך הרומני ולאד השני "הדרקון" והועלתה השערה שכינויו "השד" , או "הדרקון" (ברומנית "דרקול"), נובע מהיותו דרקוניסט. בנו, ולאד המשפד (Vlad Ţepeş) "ולאד צפש" במקור, כונה ברומנית גם "דרקוליה" Drăculea (השד הקטן) ונתן השראה לדמות האגדית של הרוזן הערפד דרקולה. סמל המסדר היה דרקון שזנבו כרוך סביב צווארו ויוצר בכך מעגל, כמו מעגל חברי המסדר.

ראו באתר זה: דרקונים.

בתום מאבק ממושך לתפישת כס השלטון בוואלכיה, בשנים 1437-1436, הצליח ולאד השני להשיג את מבוקשו, והוא הוכתר כנסיך ולאכיה.  הוא עבר להתגורר עם בני משפחתו בארמון הנסיכותי שבעיר הבירה טירגובישטה, והוליד שלושה בנים. אחד מהם היה ולאד דראקולה, כלומר, ולאד בנו של דראקול, או "דראקול הקטן".

הנסיך ולאד השלישי, נולד בשנת 1431 ,במצודת העיר סיגישוארה, בשכנות לסוחרי העיר האמידים.  הבית, הסמוך למגדל השעון, משמש כיום כמסעדה.  עד היום עונדים המלצרים את סמלו של המסדר – דרקון שזנבו כרוך על צלב אביו, שכונה "ולאד דראקול", והיה מושלה הצבאי של טרנסילבניה.

בסוף המאה ה-14 היו תושבי ולאכיה נתונים במאבק פנימי בין המצדדים לכניעה לעות'מאנים, בעיקר הסוחרים והעשירים, לבין הדוגלים בעצמאות.  ולאד דראקולה נשבה על ידי העות'מאנים יחד עם אחיו, עונה, וכששב לביתו, נוכח לדעת שאביו ואחיו האחר נרצחו. בקיץ 1456 תפס ולאד ספש את השלטון בטירגובישטה. סביבו סופרו מספר סיפורים רבים. סביר להניח שחלקם הם רק אגדות, אך יש בהן כדי ללמד על דמותו, או לפחות על תדמיתו.

מיד לאחר שתפס את השלטון, זימן לסעודת הפסחא את עשירי העיר שבגדו במשפחתו והניחו לאביו למות. לא ברור לגמרי אם האכיל והשקה אותם קודם לכן, אולי אפילו חייך אליהם. מה שברור הוא, שבתאוות נקם הוא שיפד אחדים, ואת הנותרים הצעיד לעבר פואנרי (Poenari), שם העביד אותם בפרך בהקמת מבצר.

כשסיים לנקום באלו שבגדו באביו, החליט להיפטר מכל הפושעים והגנבים בתחום שלטונו.  ולאד אהב סדר וחוק, וקבע כי הענישה תהיה שווה לעשיר ולעני.  הוא נקט דרכי ענישה מגוונות, כולל פשיטת עור, בישול, עיוור, חניקה, תלייה, צלייה, מסמור, קבורה בחיים, אולם השיטה האהובה עליו היתה שיפוד.  מעניין שאת השיטה הזאת, למד דווקא מהטורקים, שנואי נפשו.  זהו למעשה מקורו של המושג  הטורקי "חָזוּק". ולאד צפש היה שליט קפדן מאוד. בכל כפר גדול בית משלו, שבו ישב בדין, ושם היה לו שיפוד וגרדום. את מי שהיה דן, היה תולה ואחר כך היה משפד אותו. הוא נהג לתקוע על שיפוד כל מי שנתפס בשקר, בניצול עניים או בהתנהגות לא נאה כלפי זקנים. כולם – אם עברו עבירה – ישופדו למוות, רצוי במקומות מרכזיים, כשער העיר.

לצפש הייתה אהובה שחייתה בבית ברחוב צדדי בעיר טירגובישטה. האישה אהבה את הנסיך בכל לבה וכל הזמן ניסתה לרצותו. ולאד היה בדרך כלל נתון למצבי רוח, והיא עשתה ככל יכולתה על מנת להסיח את דעתו. פעם, כשהיה במצוקה נוראה, האישה העזה לשקר לו ואמרה שהיא הרה. כאשר התברר שהיא שיקרה, צפש שלף את חרבו ושיסף אותה מן המפשעה עד החזה, והניח לה למות בייסורים קשים.

אציל פולני ביקר אצל צפש בטירגובשטה בספטמבר 1458. בארוחת הערב, ולאד צפש הניח מול האורח רומח עשוי זהב, ושאל את השליח אם הוא יודע לשם מה הנשק הוצב שם. האורח השיב כי כנראה שאיזה בן אצולה פגע בשליט וצפש מתכוון "לעשות לו את הכבוד הראוי". ולאד השיב כי הרומח הובא לכבוד האורח הפולני שלו. האורח אמר כי אם עשה משהו, שבשל כך הוא ראוי למוות, ולאד צריך לעשות כטוב בעיניו. ולאד היה מרוצה מאוד מן התשובה והמטיר מתנות רבות על אורחו, תוך שאמר כי אם היה משיב בדרך אחרת, היה מת במקום.

שני נזירים מארץ רחוקה באו לבקר בארמון של צפש בטירגובישטה. הוא הראה להם את שורות המשופדים בחצר ושאל לדעתם. הנזיר הראשון אמר, "האל בחר בך להעניש את עושי העוול". השני הוכיח את השליט על אכזריותו. ולאד נתן מתנות לראשון וחיסל את השני.

בסיפורי העם הונצח בעיקר כאכזר, אך גם כרודף צדק.  בין השאר, מסופר על ולאכי ששכח סכום נכבד על  ספסל במרכז העיר ואיש לא העז לגעת בכסף.

בימיו של צפש, בא סוחר זר אחד, שקרא בצמתי הדרכים שהוא איבד ארנק ובו אלף זהובים. הוא הבטיח מאה זהובים למי שימצא את כספו. איכר אחד, ירא שמיים, התייצב כעבור זמן מה אצל הסוחר ואמר לו, "אדוני הנכבד, בצומת שמאחורי בריכות הדגים מצאתי את הארנק הזה. אי חושב שהוא שלך, כי שמעתי שאתה קורא שאיבדת ארנק מלא כסף." "נכון, הארנק שלי, ואני מודה לך שהבאת לי אותו." הסוחר התחיל לספור את הזהובים וכל העת הזאת חשב איך יוכל להתחמק מתשלום מאה הזהובים למוצא הארנק. לאחר שספר את המטבעות, החזיר אותם לארנק ואמר: "ספרתי, ידידי, את הכסף, וראיתי שאתה כבר לקחת את החלק שלך. במקום אלף זהובים, יש כאן תשע מאות. וטוב עשית, כי זאת הייתה זכותך." "אדוני הסוחר," אמר האיש, "לא יפה מצדך לומר שחסרים לך מאה זהובים. אני אפילו לא פתחתי את הארנק כדי לראות כמה זהובים יש בפנים. איך שמצאתי את החרוט, כך הבאתי לך אותו." "אמרתי כבר," קרא הסוחר בקוצר רוח, "איבדתי ארנק עם אלף זהובים וכאן יש רק תשע מאות."

האיש לא הוסיף דבר והלך ישר לצפש וודה. "הוד מעלתך," אמר, "הסוחר לא נתן לי את המאה זהובים שהוא הבטיח, ולא כל-כך אכפת לי מהכסף, כמו שאני כועס על כך שהוא האשים אותי שאני נהגתי באי יושר. אני ירא שמיים ולא יעלה בדעתי לגעת ברכוש לא לי". השליט עמד על התחבולה של הסוחר, והורה שיביאו אותו לפניו. לאחר ששמע את דברי השניים אמר השליט לסוחר: "אם אתה, אדוני הסוחר, איבדת ארנק ובו אלף זהובים, והאיש הזה מצא ארנק ובו תשע מאות זהובים, הרי שהארנק הזה לא שלך. אתה, נוצרי, קח את הכסף שמצאת ומסור אותו למי שיוכיח שהוא איבד ארנק ובו תשע מאות זהובים. ואתה, אדוני הסוחר, חכה עד שימצאו את הארנק עם אלף הזהובים, שלדבריך איבדת."

זה היה הצדק של צפש וודה. הסוחר הצטער כל חייו על המעשה הלא אנושי שלו.

בימיו של ולאד צפש התרבו מאוד הבטלנים. כיוון שהם היו צריכים לאכול, הם קבצו נדבות וחיו כך בלי לעבוד. אם אדם שאוהב להכניס את האף שלו לכל מיני דברים לא לו, היה שואל אחד מהקבצנים האלה למה הוא לא עובד, היו שאמרו לו: "מה, אני לא מתרוצץ כל היום? אם אני לא מוצא עבודה, אני אשם?"

בסופו של דבר, וודה עצמו שמע על המספר העצום של הקבצנים שנמצאים בממלכתו. "בזיעת אפיך תאכל לחם, כך כתוב," אמר צפש לעצמו. "אבל האנשים האלה חיים מזיעת אפם של אחרים. על כן, הם לא מועילים כלל לאנושות. החיים שלהם הם סוג של שוד. שודד היער לוקח ממך את הארנק. אבל אם אתה מהיר יותר וחזק יותר, אתה יכול לגבור עליו. אבל הקבצנים אלה חומסים אותך לאט לאט, בלי שבכלל תשים לב לכך. ומכאן, שהם גרועים משודדי הדרכים. יש לעקור את האנשים האלה מארצי." אחרי שחשב על כך, הורה שייצאו כרוזים לבשר כי הוא רוצה שביום אחד יתכנסו כל הקבצנים, כי השליט יחלק להם בגדים ויערוך לכבודם סעודה גדולה.

ביום האמור, כל העיר טירגובישטֶה הייתה כמרקחה בגלל המוני הקבצנים שהגיעו לשם. משרתי השליט חילקו לקבצנים בגדים חדשים, ואחר כך לקחו אותם לבתים מפוארים, שם חיכו להם שולחנות ערוכים. הקבצנים השתאו מאוד על הנדיבות של צפש וודה, ודיברו ביניהם: "ממש חסד של שליט." "מה חסד? מאיפה הכסף של השליט? מהעם, זה מאיפה. האם השליט מוציא על זה משהו מהכיס שלו?" "וודה צפש השתנה. הוא כבר לא כמו שהיה פעם." "הזאב אולי מחליף שיער, אבל הוא נשאר חיה רעה."

הם התיישבו לאכול. הוגשו להם מאכלים מלכותיים ויינות משובחים. הקבצנים חגגו, אכלו ושתו בתאוותנות. רובם השתכרו. כשהגיעו לשלב שבו כבר לא הבינו זה את זה, ראו שהם מוקפים אש מארבעה צדדים. השליט הורה למשרתיו להעלות את הבית באש. הקבצנים רצו לשערים, אבל צפש וודה הורה לנעול אותם. האש התקדמה, הלהבות התחזקו והשתוללו כמו דרקונים. צעקות, צרחות, קינות נשמעו מפי כל הקבצנים שהיו סגורים שם. אבל מה אכפת ללהבות מבכי של בני אדם? הם קפצו זה על זה. התחבקו. ביקשו עזרה. אבל לא היה מי שישמע אותם. הם התחילו להישרף. העשן חנק אחדים, הגחלים שרפו אחרים, והרוב מתו בלהבות. כשהאש נרגעה, לא נשארה אף נפש חיה.

בחג ברתולומאוס הקדוש של 1459 ולאד צפש חיסל שלושים אלף סוחרים ובני אצולה בעיר ברשוב. על מנת שיוכל ליהנות טוב יותר מן המחזה, הוא הורה להכין סעודה ולזמן אליה את אנשי חצרו, לארוחה ביער המלא גופות המשופדים. בעת הארוחה, הוא שם לב כי אחד מבני האצולה החזיק את אפו בשל הריח הנורא של הדם והצואה. הוא הורה לשפד את הבויאר הרגיש על שיפוד גבוה, כך שיהיה מעל הסירחון.

יום אחד הסולטן מחמת השני שלח אליו שליחים. אלה נכנסו לאולם קבלת הפנים של שליט ולכיה, קדו, אבל לא הסירו את הטורבנים שלהם. צפש שאל: "למה אתם מתנהגים כך? אתם באים אליי ופוגעים בכבודי". השליחים הטורקים השיבו: "הוד מעלתך, כך מקובל אצל שליטי הארצות אצלנו." צפש וודה אמר להם: "אני רוצה לחזק את המנהג שלכם, עד שתזכרו אותו." הוא הורה למשרתיו שיביאו מסמרים, ולהצמיד בהם את הטורבנים לראשיהם של השליחים. לאחר מעשה הוא הניח לשליחים ללכת לדרכם ואמר להם: "לכו ואמרו לשליט שלכם, שאם הוא מוכן להשלים עם התנהגות כזאת, אצלנו הדבר לא מקובל. ושלא ישלח אלינו, או לארצות אחרות, שליחים שינהגו על פי המקובל אצלכם, כי אנחנו לא רוצים לקבלם."[9]

בשנת 1462 פתח ולאד במתקפה גדולה כנגד העות'מאנים, לאורך נהר הדנובה, במטרה לבלום את התקדמות העות'מאנים לתוך אירופה. בתחילה נחל כמה ניצחונות, אך הרגיז את הסולטן העות'מאני מחמוד השני, שיצא במתקפת נגד. ולאד צפש נסוג כשהוא מותיר אחריו אדמה חרוכה. את הכפרים שרף ואת הבארות הרעיל. הוא אסף פצועים ומתים עות'מאנים ושיפד אותם.  הוא נמלט לטרנסילבניה, אך תושבי ברשוב, שרבים מהם היו סוחרים ממוצא גרמני, התקשו לשכוח את מראות השיפוד.  הם חששו שאם ישוב לשלטון ישובו גם הסיוטים וההגבלות. הם רקמו סביבו עלילת בגידה, וולאד מצא את עצמו במרתפי כלא וישגארד (Visegrád), בהונגריה של היום, שם שיפד עכברושים בזמנו הפנוי, שמן הסתם היה רב.

בשנת 1475 שוחרר ולאד מהכלא ושב למלוך בוולאכיה, אך לאחר כמה חודשים נרצח, אולי על ידי בוגד, וראשו נשלח לאיסטנבול.  גופתו כרותת הראש נקברה על ידי נזירים בכנסיית המנזר בסנגוב (Snagov).

וולאד צפש מת, אולם דמותו עולה כפורחת.  הספר אודות דראקולה היה פופולארי תמיד, וסוכני התיירות ברומניה ובעולם, טורחים לעשות ככל יכולתם כדי להחיות את דמותו ולתרגם אותה למסלולי טיול, לעניין וגם לכסף.

הערות

[1] הקומנים התבוללו בתוך האוכלוסייה הרומנית וההונגרית בקרבה חיו ופסקו להתקיים כעם, אך השאירו את חותמם בשמות של מקומות ושל אישים. ברומניה ובהונגריה יש שמות גאוגרפיים רבים המזכירים את הקומנים (למשל האגם קומנה ברומניה, העיר קישקונפלד'האזה בהונגריה) והעיר קומאנובו במקדוניה. משפחות רומניות רבות וגם דמויות מפורסמות בתולדות רומניה נשאו שמות ממוצא קומני. כך למשל שושלת באסאראב (זו שעל שמה קרויה בסרביה) ויש משערים שהיו לה גם שורשים קומנים. שם הלאום "קומני" מופיע אולי ככינוי, אולי כתזכורת למוצא, בשמות משפחה ברומניה (קוֹמאן, למשל בשם של ד"ר קומאן, שהיה שגריר רומניה בישראל, וד"ר אלכס קומן, או יותר נדיר, "קומנצ'י" כמו בשם של המתעמלת המפורסמת נדיה קומנץ') ובהונגריה (שם המשפחה "קוּן" שמובנו "קומני", שם שמאוחר יותר אומץ גם על ידי יהודים רבים במקום "כהן").

[2] טירסיאס (ביוונית: Τειρεσίας) הוא נביא עיוור במיתולוגיה היוונית, נביאה של תבאי, שחי כאישה במשך מספר שנים.

[3] סֶקְלֶרִים (בהונגרית: Székelyek "סֶקֵיִי", ברבים "סֶקֵיֵק", ברומנית: Secui "סֶקוּי") היא קבוצה אתנית דוברת הונגרית, החיה מאות רבות של שנים בעיקר בדרומה ודרום-מזרחה של טרנסילבניה, כעת בתחום רומניה.

[4] בויאר (ברומנית: Boier, ברוסית: -בויארין, בבולגרית: Болярин) הוא תואר שניתן לבן מעמד האצולה ברוסיה, בבולגריה וברומניה. ברוסיה הייתה זו השכבה החברתית הגבוהה. לרוב, היה הבויאר גם בעל קרקעות גדול. לשיא חשיבותו הגיע מעמד הבויארים בין המאה ה-10 עד לסוף המאה ה-17.

[5] Mina Harker's Journal, 30 September, Dracula, Chapter 18

[6] מֶטונימיה (מיוונית:  – מט-אונימיה – "החלפת שם", "שימוש בשם אחר במקום השם המקורי", היא אמצעי פיגורטיבי הממחיש מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום או כסמל. התוצאה היא ביטוי שאינו הגיוני כפשוטו, אך מובן בקלות בשל הסמיכות בין הגורמים. לדוגמה, בביטוי "הבית הלבן הודיע ש…", מחליף המושג "הבית הלבן" (במשמעות הפשוטה: מבנה פיזי, שאינו יכול לדבר) את המושג "דוברו של הנשיא" , הקשור אליו בקשר של קרבה פיזית והגיונית.

במטונימיה, בניגוד למטפורה, לא מתבצעת העברה של תכונות בין שני הגורמים (אין אנו אומרים שדובר הבית הלבן – דובר הנשיא, הוא בעל תכונות הדומות לבית הלבן,) אלא רק נוצר קישור אסוציאטיבי בין שני הגורמים, המאפשר לנו לראות אחד כמייצג את האחר. דוגמאות דומות הן "הקרמלין" במקום השלטון הרוסי או הסובייטי, "השער הנשגב" במקום השלטון העות'מאני, "קה ד'אורסה" (שם הרחוב) במקום "משרד החוץ של צרפת".

[7] סוזנה השל, "לקראת היסטוריוגרפיה ארוטית: חקר הממדים החושיים והרגשיים של האנטישמיות", בתוך: אנטישמיות: בין מושג היסטורי לשיח ציבורי (עורכים: סקוט אורי, גיא מירון), ציון, רבעון לחקר תולדות ישראל, שנה פה, תש"ף, עמ' 80

[8] התנועה ההוסיטית (Husitství,) הייתה תנועה דתית נוצרית שצמחה מתוך משנתו של התאולוג והרפורמטור יאן הוס הצ'כי במאה ה-15 בבוהמיה ובמוראביה. ההוסיטים היו תנועה דתית שכללה מגוון קבוצות בעלות סמלים קדושים, מאפיינים לשוניים, דגשים תאולוגים וסממנים ליטורגים נבדלים מאלה של הכנסייה הקתולית המערבית. הם דגלו בהחלשת הכוח של הכנסייה הקתולית והאימפריה הרומית הקדושה לטובת ריבונות דתית ופוליטית מקומית. התנועה ההוסיטית נחשבת לאחד הביטויים הראשונים של הופעת הלאומיות הצ'כית. כמו כן, היא נחשבת כמבשרת של הרפורמציה הפרוטסטנטית מאה שנה מאוחר יותר, שכן היא חולקת איתה מאפיינים משותפים מסוימים. (Kaminski, H. (1967). A History of the Hussite Revolution. Wipf & Stock Publishers. Eugene, Oregon.)

[9] יותם הראובני, מיתולוגיה רומנית, הוצאת נמרוד