דרך הצליינים לסנטיאגו קומפוסטלה

קמינו סנטיאגו

כתב: גילי חסקין 13-09-21

תודה לשירז אבוהב ולטלי אפללו, על עצותיהן. תודה לנועם סלע, על השימוש במחקרו ותודה לגדעון ביגר ולעודד ציון, על הערותיהם.

לאלבום תמונות

להרצאה על דרך סנטיאגו, להרצאה על עליות לרגל.

ראו גם, באתר זה: יומן הטיול בדרך סנטיאגו (הצרפתית); יומן הטיול בדרך פיניסטרה.

ראו גם: עליה לרגל .

דרך עולי הרגל בספרד אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה , הינה נתיב מטיילים אטרקטיבי ופופולרי. שם דבר בקרב מטיילים בעולם כולו. דרך זו קיימת מעל לאלף שנה, והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל אל הערים רומא ולירושלים. זהו נתיב בו ניתן להאזין למשק כנפי ההיסטוריה ולדמות הלמות פרסות סוסים, תפילות של נזירים ואנחות של צליינים שתש כוחם. זהו משעול בו ניתן לעבור חוויה, שאינה רק נופית והיסטורית, אלא גם דתית ורוחנית.

לא מדובר בדרך אחת, אלא באלומת דרכים שמטרתן הסופית היא להגיע לקברו של סנטיאגו, סנט ג'יימס בשמו האנגלי, המוכר גם בשמו העברי הקדוש יעקב בן זבדי.אחד משלוחיו הבכירים של ישוע, ששרידיו הגיעו לעיר באופן פלאי (ואשר לפי המוסרת הארמנית, שרידיו נמצאים בכנסיית סנט ג'יימס שברובע הארמני שבירושלים). זהו מסע שהחל כעליה לרגל, כבר בתקופה הקלטית, הפרה נוצרית, והפך לתנועה המונית בימי הביניים, וכיום זוכה לעדנה מחודשת.

מהי עליה לרגל

סעיף זה מוצג כאן בתמציתיות רבה. ראו בהרחבה, באתר זה- עליה לרגל .

העלייה לרגל למקומות הקדושים, היא אחת החוויות הדתיות העמוקות ביותר בכל אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות ובנצרות .היתה זו תופעה שקיבלה תנופה משמעותית עם פועלם של הלנה הקדושה (אמו של קונסטנטין הגדול) והירונימוש  הקדוש (שתרגם את התנ"ך ללטינית), שניהם פעלו במאה הרביעית וחיפשו בארץ הקודש גם את המקומות בהם הילך ישוע עלי אדמות.

זו  פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. עליה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית[1]. זוהי למעשה תנועת אוכלוסין מעגלית (Circulation) ממקום אחד למשנהו, לפרקי זמן קצרים[2]. אנשים עוזבים את ביתם, נעים בדרכים, ולאחר זמן מה חוזרים אליו. יחד עם זאת, תופעה זו מלווה בהיבטים ומאפיינים פסיכולוגיים, דתיים, סוציולוגיים  ותיירותיים שלא ניתן לנתקם מהתופעה הגיאוגרפית[3].  אפשר להגדיר עלייה לרגל בפשטות כ"מסע לאתר קדוש אחד או מספר אתרים קדושים, שנערך מסיבות דתיות, אשר ממנו הנוסע חוזר אל ביתו".[4].

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

המונח "עליה לרגל" קשור למסורת העברית. בהקשר נוצרי, נכון יותר להשתמש במושג "צליינות". מילה שמקורה במילה הארמית "צלה", שהוראתה תפילה (מכאן "צלאת" בערבית).

עליה לרגל במסורת הנוצרית

יש הגורסים שאת שורשי העלייה לרגל במסורת הנוצרית, ניתן לראות ביהדות מימי בית שני. הצליינות הנוצרית הושפעה מנדודיו של אברהם ונדודיהם של בני ישראל במדבר, נדודים הקשורים ישירות לעבודת האל[5]. לכן התפתחה גישת peregrinatio pro amore Dei, עלייה הנובעת מאהבת האל, או שוטטות מאהבת האל [בהקשר של שוטטות וחיפוש עצמי: ״ומתוך תחושה מכוונת של זרות בעולם הזה, ותקווה לזכות במלכות שמיים של עולם הבא״][6]. שוטטות שתביא את הצליין למקומות קדושים או למקומות בהם יש שרידי קדושים או שהתרחש בהם נס[7].

הרעיון הבסיסי אם כן של ביקור באתר קדוש על מנת ליצור קשר אינטימי עם אדם קדוש נשאר לאורך כל הדורות: עולים לרגל אינם באים לאתר עצמו, אלא עולים לרגל על מנת לפגוש קדוש או לקבל את השראתו. בארץ-ישראל מתבטא רצון זה בשהייה וביקור במקומות בהם מאמינים כי ישוע גדל, התגורר, התפלל ועשה נסים[8].

הצליינות הנוצרית לארץ הקודש, החלה כבר במאה השנייה לספירה, במטרה לבקר במקומות שקודשו על ידי נוכחותו של ישוע [9]. יש עדויות לביקורי צליינים נוצרים, כבר בתקופה זו. אך עיקר התפתחותה של הצליינות בארץ ישראל, החלה במאה הרביעית לספירה, עם הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית.

כאמור, לפי המסורת, הלנה, אמו של הקיסר, קונסטנטין הגדול, הגיעה לארץ הקודש ופתחה בפעילות נמרצת לזיהוי ולסימון אתרים מחייו של ישו ותלמידיו. ארץ ישראל הפכה למשאת נפש של עולי רגל מקרב עמים רבים. הם הגיעו אליה בדרך רצופת תלאות, בסכנות ובתנאים קשים מנשוא, מנותקים ממשפחותיהם ומארצם למשך חודשים רבים. רוב עולי הרגל הגיעו בדרך הים, בהפלגה ממושכת, בתנאי צפיפות ומחסור, חשופים לסכנות של טביעה ושוד. האקלים ותנאי המסע הקשים, המזון הבלתי מוכר ותנאי היגיינה ירודים, גרמו לא אחת לתשישות, מחלות ומוות[10]..

הצליינות הנוצרית איננה מוגבלת לארץ ישראל. אתרי עלייה לרגל מפורסמים הם לורד בצרפת (Lourdes), פאטימה (Fatima) בפורטוגל, צ'נסטוחובה (Częstochowa) שבפולין. הגדולה  שבהן (תשעה מיליון צליינים בשנה) היא הבזיליקה של הגבירה מגואדלופה (Guadalupe), אשר במקסיקו. האחרונה מלווה גם בפסטיבל ריקודים רב רושם. וכמובן סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד.

התפקיד שמילאו העליות לרגל, היה מרחיק לכת וחרג מהמטרה הדתית המצומצמת שעולי הרגל יעדו לו. היא סחפה המונים, שאילולא כן, ספק אם היו עולים מארצותיהם.  לעליה לרגל היתה השפעה רבה על ארצות אירופה. היא עודדה קשרי דת, תרבות ומסחר (בעיקר בימי הביניים); כן היתה לה השפעה כלכלית רבה ולעתים מכרעת, על מקומות מסוימים, ששגשגו בזכות האתרים הקדושים שבהם. תנועת העליה לרגל מאירופה לארץ ישראל, גרמה למהפכה זו ביחסי המסחר שבין אירופה למזרח התיכון, בהגבירה את כדאיות ההפלגה בכיוון זה.

תנועת עולי הרגל הצמיחה שורה של מוסדות נותני שירותים, למילוי צורכיהם. כך קמו בהם כבר בימי הביניים, החלו תופעות של רוכלות לאורך הדרך, לממכר מזכרות וציוד לצליינים. במרכזי הצליינות ולאורך הדרכים המובילות אליהם קמו בתי הארחה, בתי מחסה, אכסניות, בתי חולים, פונדקי דרכים, מסעדות ומנזרים. וניתנו נדבות למקדשים ולכוהנים וכך נודעה לצליינות גם חשיבות כלכלית. לעתים, קמים סביב האתר המקודש, ערים של ממש. לעתים, ניצלו השלטונות את התופעה, כדי לגבות מס מהצליינים.

לעתים, עודדו השלטונות את העליה לרגל מטעמים פוליטיים. משום שרצו לשנע לשם אנשים ולחזק את המקום במאמיניהם. כך היה גם בעידוד העליה לרגל בסנטיאגו דה קומפוסטלה, כשהוותיקן רצה להפגין כוח מול ספרד המוסלמית.

במרבית הדתות, העלייה לרגל היא תופעה עתיקה ונפוצה בצורות שונות. מתמזגים בה, בצירופים שונים, יסודות דתיים- רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. היסוד המשותף לכל תופעות הצליינות, הוא מרכיב הנדידה. התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש.

אמנם, עיקרה של הצליינות היא תפילה במקומות הקדושים. אבל מנקודת מבט גיאוגרפית, שניהם [מי זה שניהם…?] משפיעים על הנוף בצורה דומה. שניהם נזקקים למקומות לינה ולשירותי תעבורה. יסוד נוסף, בכול תופעות הצליינות הוא תכונות וסגולות מיוחדות, המיוחסות למקום המקודש וקובעות את אופיו כמטרה לצליינות. לפיכך, חוויית הצליינות היא כפולה. גם המסע וגם השהות במקום הקדוש.

עריכת מסע צליינות, אינו בהכרח עניין אינדיבידואלי. נפוצה מאד הצליינות בצוותא ומשמשת גם צרכים חברתיים רבים. בתקופות שונות נודע לצליינות אופי של מעין "תיירות קבוצתית", בנוסף להתרוממות הרוח המלווה עשיית מצווה דתית בצוותא. כך למשל העלייה לרגל לירושלים, כך ההתקהלות של אלפי הינדים בוורנסי (Banares) וכך גם העלייה לרגל למכה. לעלייה לרגל זו, מעניק האסלם,  ממד קולגיאלי-אוניברסלי , בכך שמוסלמים מכל מקום בעולם חולקים את החוויה וכמובן העליות לרגל ללורד (Lourdes)[11], לפטימה (Fátima)[12] ולסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela).

המניעים הרווחים לצליינות הוא כפרת עוונות, לשם עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת , לשם השגת ברכה, או טהרה רוחנית. היסוד של כפרת עוונות הצמיח מנהגי סיגוף הקשורים לצליינות. (כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים יחפות ועוד). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך ולעתים מסוכן, שיוו למסע הצלייני, אופי סגפני ובנצרות של ימי הביניים, היה מקובל להטיל על מי שביקש לכפר על עוונותיו, עליה צליינית לארץ הקודש, או למקום מרוחק אחר.

פעמים רבות, נוצרת בין הצליינים, תחושה של שותפות גורל ואף אחווה, המתגבשת במהלך ההליכה המשותפת, ההתמודדות עם קשיים דומים והשהות המשותפת במקום הקדוש, המלווה בפעילות כמו תפילה ואכילה בצוותא. האנתרופולוג ויקטור טרנר (Victor Turner)[13] ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם שהחוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעיתים גם החיצוני.

כי במהלך החגיגה הסוחפת באתרי עלייה לרגל, המשתתפים מתפשטים מכל אפיוני הסטטוס ההיררכיים המבדילים והמגבילים של חיי השגרה וניצבים כנועים ושווים מול הקרבה הבלתי־אמצעית והטוטלית אל הקדושה. אווירה זו מייצרת חוויה ספונטנית שבה האחר נהפך לאח[14].

פעמים רבות מלווה את ההגעה ליעד, התפרקות. אחרי תקופה ארוכה של תלאות ומתח דתי, באה לעתים תגובת פיצוי של התפרקות, שמחה, חגיה ואף הוללות. ניתן להזכיר בהקשר זה את "הזנות הקדושה", כינוי שחוקים צרפתים העניקו לניאוף שליווה את המווסמים במרוקו. (ניתן להזכיר כי, "זנות קדושה", הינו דבר המוכר מדתות רבות. לא לחינם נגזרת המילה "קדשה", עם קדושה")[15].

עמדת מורי הדת בדתות השונות, כלפי הצליינות, לא היתה אחידה. היו ששלחו את צאן מרעיתם לעלות לרגל והיו שהסתייגו באופן עקרוני לתפישות ה"חומריות" המונחות ביסודה. היו שיצאו חוצץ כנגד האופי המאגי של מושגי ה"קדוש" וה"ברכה", אצל צליינים רבים. יש שקראו תיגר נגד הרעיון שהעניין האלוהי, האמור להימצא בכול מקום ולהיות נוכח בכל לב, נמצא כביכול בצורה מרוכזת במקום מסוים. היו שראו בדבקות במוקם הקדוש, משום עבודת אלילים והיו שחששו מגילוי ההוללות ולעתים הפקרות שליוו את הצליינות ההמונית. משום כך, היו  דמויות, כמו ברנרד הקדוש מקלברו (Bernard de Clairvaux), שניסו לצמצם ואף לבטל את העליות לרגל. משום כך היו בין גדולי ישראל , בעיקר מקרב הליטאים (למשל הרב שך), שנאבקו במנהג העלייה לרגל לקברו של הרשב"י בהר מירון[16].

אמנם הצליינים של ימים עברו, עשו זאת בעיקר מתוך רגשות דתיים, הם נדדו בדרכים ואף סיכנו את חייהם בתקווה לגאולה נפשית, אבל יתכן שגם הם רצו קצת לשבור שגרה, בימים ההם, אנשים נולדו, חיו ומתו באותו מקום. זוהי כמעט ההזדמנות היחידה לראות מקומות ולהכיר אנשים בדרך.  כך למשל, ביפן, בתקופת השוגונאט טוקוגאווה (Tokugawa shogunate) ביפן –  במאות 17-19- התנועה ממחוז למחוז היתה אסורה והעלייה לרגל למקדשים מפורסמים, היתה הזדמנות היחידה לפשוטי העם, לטייל בארץ. גם לעלייה לרגל של ימי הביניים נתלוו לעלייה לרגל, יצר הרפתקנות ושאיפה "לראות עולם" ולחוות חוויות חדשות.

גם בעולם המודרני יש צורך בפסק זמן ובחשבון נפש. עלייה לרגל היא דרך לטיול יוצא דופן, שבו אפשר לקחת נשימה ולהתבונן בחיים בדרך אחרת. כיום זה הרבה פחות מסוכן, הרבה פחות סגפני, אך לא פחות מרתק. עם השנים הפכו מסלולי העלייה לרגל גם לאטרקציות תיירותיות. הדרכים מתפתלות לרוב בנופים מהיפים שיש, ולאורכן נבנו מקדשים, מנזרים וציוני דרך מעניינים. בנוסף, יש משהו באווירת המסע הרוחני שיוצר אינטימיות גם עם זרים גמורים ההולכים בדרך. לכל אלה יש ערך מוסף שקשה למצוא כמותו בטיולים אחרים.

לעלייה לרגל חשיבות רבה לקיום הרוחני בעידן המודרני. בתקופתנו המתאפיינת בספקנות ובהחלפות דת, אנשים כבר אינם מוכנים לקבל באופן עיוור את האמונות הדתיות של אבותיהם. הם מתעקשים לבחור את האמונה שלהם בעצמם. מסע עלייה לרגל יכול למלא תפקיד מרכזי בבחירה כזו. השתתפות במסעות עלייה לרגל דווקא פופולרית היום יותר מתמיד.[17].

בעולם שבו יותר ויותר דברים הם מלאכותיים וזמניים, מסע מקודש מעניק לעולה הרגל הזדמנות לחוות דבר אמיתי וממשי. הוא מספק למחפשים הזדמנות שאולי מעולם לא נקרתה בדרכם: להתמודד עם הספקות שלהם ולהחליט בעצמם במה הם מאמינים.

דרך סנטיאגו

האתר הדתי המרכזי לעליה לרגל בספרד הוא סנטיאגו דה קומפוסטלה, שני בחצי האי האיברי (אחרי פאטימה שבפורטוגל) ושלישי באירופה, (אחרי לורד שבצרפת)[18]. זה למעלה מאלף שנה, מאז שנמצאה גופתו של יעקב הקדוש בשדה בגליסיה, עולים נוצרים לרגל אל קברו.

המסורת הנוצרית מספרת שהשליח יעקב (בן זבדי) הקדוש, הטיף בספרד במשך שבע שנים  והפיץ את הבשורה, אבל חזר ליהודה, לאחר שראה את דמותה של הבתולה מריה, ניצבת מעל גדת האברו (Ebro). דרכן של אגדות שהן מתפתחות עם הזמן. כך "הצטרפה" לסן דייגו, גם מריה הבתולה עצמה. יחד עמו נשאה את הבשורה ושניהם יחד, עודדו את הפגניים לקבל על עצמם את דתו של הנוצרי. לאחר שמצא את מותו בירושלים, קרבן לרדיפות, שבו תלמידיו לספרד, כשהם נושאים עמם את גופת מורם, שנקבר במקום כלשהו בחבל גליסיה, שברבות הימים נשתכח[19]. לימים, בראשית המאה התשיעית, נתגלה לפתע "הקבר", הודות לערנותו ולעיניו החדות של רועה צאן,  שראה כוכב זוהר, חולף במהירות על פני שדה. לאחר שאנשי כנסיה ובראשם הבישוף תיאודומיר, ערכו  בדיקות במקום, אוששה התגלית. כך מצירוף המילים "סנטיאגו" (יעקב הקדוש) וקמפוס סטלה (Compo stela) – שהוראתו -'שדה הכוכב' – נוצר שמה של העיר הקטנה שהתפתחה במקום – סנטיאגו דה קומפוסטלה[20].

יש הטוענים, כי בניגוד למיתוס, לא היה זה רועה תמים שגילה את קברו של סנטיאגו, תחת מטר של כוכבים, אלא המלך קרל הגדול, שממלכתו כללה חלקים מגרמניה, צרפת וארצות השפלה של היום. הוא שאף להפוך את ממלכתו לרומא שנייה, ואת עצמו – לשליט בחסד האל. בנוסף, היו לו גם עניין פוליטי ואסטרטגי בשטחים שמעבר לפירינאים. מבחינתו, התגלה קברו של סנטיאגו בעיתוי מושלם. כמאתיים שנה לא חדר למעשה פרסומה של סנטיאגו, מעבר לגבולו חבל הצפון הנוצרי. אך במאה ה-11 נעשתה Compostela למקום קדוש, שהשתווה כמעט בחשיבותו, לרומא לירושלים. ונהרו אליה צליינים מבקשי מרפא, מחילה ותשועה מצרפת, מאנגליה, מגרמניה, מאיטליה ועוד.

לנסיכי הממלכות הצפוניות של ספרד אירעה ההתגלות ברגע הנכון. היה להם צורך ללכד את חלקה הצפוני של ספרד, ובמיוחד את גליסיה, למלחמת הקודש במוסלמים. ואין כשרידים מקודשים לחזק את הרוח באווירת ימי הביניים. במיוחד, לאור טענתם של המוסלמים, כי הם מחזיקים בזרועו של הנביא מוחמד, במסגד הגדול של קורדובה; אמונה שהפיחה בלוחמיהם רוח לחימה נועזת. הוותיקן עודד, את תנועת הצליינים, כדי להמריץ תנועת נוצרים בספרד, אשר הייתה כבושה ברובה על ידי המוסלמים.

התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר לכך לעליה לרגל לקברו של יעקב הקדוש הוא מהמאה ה-8, בימי ממלכת אסטוריאס (Asturias) הזעירה שבצפון ספרד. אחד הנוסעים הראשונים בדרך, היה אלפונסו השלישי, מלך אטסוריאס, במאה התשיעית. הצליין הראשון  שהגיע מעבר להרי הפירינאים, היה בישוף צרפתי בשם גודסקאלק, שהלך בנתיב הזה כבר בשנת 951, כשסנטיאגו היתה עדיין בידי המוסלמים.

במפתיע, דווקא הכיבוש המוסלמי הקצר של אל מנצור, בשנת 997, שבמהלכו נהרסה הכנסייה שעל הקבר, תרם לעליית קרנה של סנטיאגו, כי הדבר הצריך תרומות לבנייתה מחדש. זמן קצר אחר כך התפוררה חליפות קורדובה ושוב לא היה קיים חשש כה רב מצד הבאים, שמא יפלו בידי לוחמים מוסלמים. לאחר שברמודו (Bermudo) השלישי מלאון, כבש ב-982, את סנטיאגו דה קומפוסטלה מידי המוסלמים ובנה אותה מחדש, הפך מנהג העלייה לרגל לנפוץ יותר. בד בבד התייצבה אירופה מבחינה מדינית ופרחה מבחינה כלכלית, שבשל הלכי הרוח של אותו זמן, קיבלה ביטוי, גם במסעות הצליינים.

הייתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם, יביאו את הבשורה לכל אירופה ויפגינו כוח נגד אמירות קורדובה המוסלמית. משום כך, בשנת 1189, הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי, על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, והעניק לה מעמד שווה לזה של ירושלים ורומא. מאז הבטיחו הכמרים, הבישופים וההגמונים, בכפרים ובערים, מחילת עוונות, לעולים לרגל. במאמץ ממלכתי, שופרו הדרכים המובילות אל הקבר הקדוש וכתוצאה מכך, במאה ה-12 הפכה צליינות זו, להיות חלק חשוב מהפעילות הדתית של אירופה בימי הביניים[21].  סנטיאגו דה קומפוסטלה היתה למקום העלייה לרגל החשוב ביותר באירופה. התקופה שלאחר גילוי הקברים היתה תקופת מסעי הצלב בארץ ישראל ובחצי האי האיברי עצמו. העולם הנוצרי היה שרוי במאבק על שערי ביתו וגם מחוצה לו. משום כך, האקט הפולחני החשוב ביותר של כל נוצרי, שלא השתתף במסעי הצלב, היה עלייה לרגל לסנטיאגו. היתה זו תחליף (ופיצוי מסויים), לירושלים.

הדרכים התמלאו בנזירים נודדים, זמרים נודדים (וטרובדורים), להטוטנים (ז'ונגלרים) ואפילו מבקשי ידע, שזרמו למנזרים, אשר בהם, כך סיפרו , היו ספריות עשירות ומורים חכמים.  צבאות המאמינים חנו בדרך, קנו ומכרו, ייסדו אכסניות וערים. כך הפכה האגדה על עצמות הקדוש, למניע כלכלי מן החשובים של אירופה בימי הביניים. כייוון שעולי הרגל רכשו סחורות בדרך, חלקם כדי לסחור בהם, הובילה הדרך לפיתוח דרכי מסחר.  בערך במחצית המאה ה-11, החלו ישובים להחליף את כנסיות העץ שלהם, ששוב לא יכלו להכיל את הקהילות שגדלו,  במבני אבן בסגנון הרומנסקי. היה זה ניסיון לחקות את העבר הרומי העתיק, על פי הטעם הנוצרי החדש והוא העיד הן על משאבים שנדרשו כדי לבנות מבנה אבן גדול, הן על ידע, שנרכש בתהליכי ניסוי ותעייה וכן על התפקיד המרכזי יותר ויותר שהכנסייה החלה לשמש, בחיי התושבים והקהילות[22]. כנסיות רומנסקיות בצפון ספרד, בדרך העלייה לרגל, היו גם לעיתים בעלי אופי מבצרי על מנת להגן על הצליינים.

עולי הרגל דאז, היו ניכרים על פי מעילם הארוך, כובעם רחב התיתורה, נאד המים שנשאו, המקל הארוך והמסומר שהיה לעזר בהליכה (וגם סימל יחד עם הרגלים, את השילוש הקדוש) ולעתים גם  נשק להגנה עצמית. באותם ימים של בערות ואמונה קמאית, הצליחו הבטחות אלו לשנע מאות אלפים של אנשים, מדי שנה אל הדרך, חרדים מצלייה באש הגיהינום. המהדרין שבהם עברו את הדרך, לפחות את חלקה, על ברכיהם. היו שיצאו למסע כדי  לחזק את יראת השם ואת הענווה הדתית. היו שהלכו במצוות נדר שנדרו. בדרך הזאת ממש נעו קרל הגדול, פרנסיצקוס הקדוש מאסיזי, המלכה איזבל מקסטיליה. מן הסתם נשמטו מזיכרוני כמה שמות חשובים.

לאורך שני צירי התנועה המקבילים, שחצו את הרי הפירינאים והוליכו לסנטיאגו, הוקמו כנסיות, אכסניות ובתי תמחוי, ששירתו את אלפי העולים לרגל. חיי המסחר בצפון ספרד קיבלו עקב כך עידוד, בייחוד בערים, כגון פמפלונה, בורגוס ולאון, ששכנו על הציר הדרומי. ציר זה נודע בכינויו "הדרך הצרפתית", בשל הנוכחות של נזירים מצרפת, באכסניות שנבנו לאורכו. כנסיית סנטיאגו הועלתה על ידי האפיפיור, לדרגת ארכיבישופות, כמעמדה של טולדו. בשנת 1075 הוחל בבנייתה של הקתדרלה הרומנסקית המרשימה. במרוצת הדורות נוספו לעיר עוד כנסיות, מנזרים ובנייני ציבור.

עם תחילתם של מסעי הצלב, התיר האפיפיור לנזירים, ההולכים בדרך סנטיאגו, להתהדר בתואר "צלבנים", הן משום שבהליכתם סימלו את המלחמה במוסלמים.  מה עוד שרבים מהם היו חברי מסדרים שבסיסם בירושלים הצלבנית. הייתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם, יביאו את הבשורה לכל אירופה ויפגינו כוח נגד אמירות קורדובה המוסלמית. משום כך, בשנת 1189, הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי, על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, והעניק לה מעמד שווה לזה של ירושלים ורומא. מאז הבטיחו הכמרים, הבישופים וההגמונים, בכפרים ובערים, מחילת עוונות, לעולים לרגל. במאמץ ממלכתי, שופרו הדרכים המובילות אל הקבר הקדוש וכתוצאה מכך, במאה ה-12 הפכה צליינות זו, להיות חלק חשוב מהפעילות הדתית של אירופה בימי הביניים[23].

אישים חשובים הקדישו את חייהם לטובת הצליינים. הצליינים זכו לשירותים מידי אישים חשובים באותה התקופה, דוגמת דומינגו דה לה קלסדה  (Santo Domingo de la Calzada) – אשר הוכרז מתקופה מאוחרת יותר כקדוש לאור מעשיו.

יעקב הקדוש

דמותו של השליח יעקב מתקשרת ישירות עם המאבק במוסלמים. עוד במאה התשיעית, בד בבד עם הקדשותה של העיירה הנושאת את שמו, החלה להיווצר מסורת, הרואה בו דמות שפרסה את חסותה על הלוחמים הנוצרים. דמותו של  סנטיאגו עברה מטמורפוזה של ממש: מדייג עניו וצליין רוחני ל" מטאמורוס", היינו "הורג המוּרים". (הוא נבחר כנראה גם משום שהוא מכונה ״בן הרעם״ בברית החדשה, כלומר בעל נטיות לוחמניות…)[24].

החל מהמאה ה-,11 הוא  מופיע במקומות רבים כאביר רוכב על סוס לבן דוהר, חרב שלופה בידו ונס לבן ועליו מצויר צלב אדום בשמאלו. בקרב קלאוויחו Clavijo)) המיתי, הופיע סנטיאגו בין הלוחמים הנוצרים והכריע את המערכה לטובת הספרדים[25]. מאז חזר והופיע בקרבות רבים, ובכל פעם התעודדו החיילים וניצחו; בזכותו, כמובן. הנוצרים נהגו להסתער על האויב כשבפיהם קריאת הקרב "סנטיאגו!". זו היתה התעמולה הצבאית העיקרית, במאבק הנוצרי ארוך הרב דורי והעקוב מדם, נגד ספרד הכופרת. לאחר שהרקונקיסטה הסתיימה ב-1492 והאנרגיה הלוחמנית שהצטברה בספרד, הופנתה למסעות וגילויים, אימצו הספנים ואחריהם הכובשים, את סנטיאגו, בדרכם לנצח, להרוג ולבזוז את תושבי 'העולם החדש'. כאשר פרנסיצקו פיזרו, עמד ללכוד את קיסר האינקה אטוולפה, שימשה לו הקריאה המסורתית של הרקונקיסטה, אות מוסכם לפתיחת הקרב[26].

יש מידה של אירוניה היסטורית בכך שדמותו של שליח מתלמידי ישו, שהוצג לראשונה כמי שנרדף על אמונתו, הפך לדמות של איש מלחמה. אלא שלא פעם, דמויות ודימויים נוצרים ומשתנים, על פי צורכי השעה. אבל במקביל לסנטיאגו , קיים גם הפן של 'סנטיאגו פרגרינו' (Peregrino) – עולה הרגל, שנדר לחיות חיי עוני ומחסור ושימש לאורך הדרך, כסמל לענווה ולהכרת תודה.

בימי הביניים, כאשר אדם אשר יצא להליכה הארוכה, מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא היה עוצר בעשרות תחנות מוגדרות, בעיקר באכסניות ובמנזרים ובכול אחת מהן היה עליו להחתים את פנקס הצליין, שנקרא "קרדניסיאל" (Credenciale). החותמת האחרונה זיכתה אותו בארוחת חינם בתחנה הבאה. בהגיעו לכנסייה אשר בקומפוסטלה, היה עליו להמתין בתור, בפתח לשכה מיוחדת,  כדי לקבל מהכמרים של הכנסייה הזו, אישור חתום המעיד על כך שהשלים את  מצוות העלייה לרגל. את האישור הזה היה מציג לכומר המקומי וזה היה מעניק לו מחילת עוונות חלקית, כזו שהייתה מקצרת לכדי מחצית את משך שהותו בפרוגטוריום (בלטינית: Purgatorium), היינו, כור המצרף, בו מתבצע מירוק נשמתו של החוטא, לפני המעבר לגן העדן. לעולים לרגל ב"שנה קדושה" [אם יומו של הקדוש ב25 ביולי יהיה גם ביום א' של השבוע], הובטחו מחילת עוונות גמורה ופטור מלא מכור המצרף.  היו שקיבלו את המסע כעונש והוצעדו לסנטיאגו, כשהם כבולים בשלשלאות. רבים המשיכו את המסע, כברת דרך של מאה ק"מ נוספים, עד לכף פינסטרה, הנקודה המערבית ביותר בספרד, שם היו שורפים את בגדיהם הישנים והופכים סמלית ל"אנשים חדשים".

מעבר לכך, ההולכים של היום, הרפתקנים, סקרנים או רומנטיקנים, מצוידים ב"תעודת צליין", דומה לזו שנשאו בכליהם, קודמיהם בימי הביניים, וגם היא מוחתמת באותן חותמות עתיקות של הכנסיות והמנזרים לאורך הדרך.

מחזור של שירי צליינים, שנכתב בימי הביניים, מתאר את קשיי המסע, את המחלות שפקדו את ההולכים, את שודדי הדרכים חסרי הרחמים ואת רעבונם של הזאבים בהרים וביערות. רבים מהם מתו בדרך המחילה ונטמנו בבתי העלמין שקמו לאורך הנתיב, אחרים נקברו בקבר אחים, או תחת צלב בודד, בשולי הדרך. אבל סכנות הדרך לא הרתיעו את ההולכים. להיפך, משנה לשנה גדל זרם הצליינים, עד כי בשנות השיא – המאות ה־13  וה־14 – עלו לרגל כחצי מיליון אנשים ונשים מדי שנה. וזאת, בתקופה שאוכלוסיית אירופה כולה, מנתה לא יותר מ־60 מיליון נפש.

במאות הראשונות לקיומה של הדרך לסנטיאגו, עברו בה, יחד עם עולי הרגל, גם כמרים, אצילים ואפילו מלכים, שרצו לתת תוקף לקדושה. אולם בנוסף להם, זרמו לדרך שודדים ופורעי חוק, שראו בעולי הרגל מטרה קלה. בספרים שבכנסיות מתועדים מאות מקרים של שוד של צליינים, לעתים אפילו של שיירות שלמות. במקרים לא מעטים, התקרית האלימה לא הסתיימה רק בשוד, אלא גם ברצח. לכן, קמו קבוצות של אבירים, שקיבלו על עצמם משימה קדושה, להגן על שלומם של עולי הרגל ולקחת חלק במצווה. אולם החולשות האנושיות, חזקות לפחות כמו האידיאלים הנשגבים. האבירים הנוודים החלו להתחרות זה בזה מי חזק ואמיץ יותר, דבר שהובילו לתחרות ועם הזמן גם למאבקים מזויינים על כבוד ויוקרה. מה שאפשר לשודדים להמשיך במלאכתם האלימה. כל זה נגמר, כשהמלך אלפונסו השמיני מקסטיליה, הורה ב-1185, להקים מסדר מאוחד של אבירים לוחמים, שנקרא "המסדר הצבאי של סנטיאגו". לימים, תגברו את הדרך מסדרים אחרים, ביניהם הטמפלארים, אבירי ההיכל, שהגיעו מארץ הקודש, למלא חובה אבירית ושליחות נוצרית נוספת.

במהלך השנים, היו אפרו וזכרו של השליח, מעין קמע, עבור האבירים הנוצרים, במלחמתם במורים. הקבר והעיר שקמה סביבו, ריתקו אליהם נוסעים מרחבי העולם הנוצרי כולו, שסימנם היה הצדפה, שהיה גם לסמלה של  העיר.

שרותי דרך

חלק מההון שעשו הצלבנים במסעי הצלב וחלק מתרומותיהם של צליינים עשירים, אדוקים במיוחד, השקיעו הצלבנים בעזרה חומרית ורוחנית לצלייני קומפוסטלה. הם בנו לאורך הדרך כנסיות, אכסניות ובתי חולים. סביב הצליינות קמו שירוי הסעדה, לינה, סחר ובנקאות.

לפני כמה עשרות שנים ולבטח בימי גדולתה של הדרך, לנו הצליינים, חינם אין כסף, ב"רפוחיו" (regugio), היינו בקתות קטנות, בהם קיבלו מצע דק וצר, וארוחה צנועה. גם כיום, כמעט בכל עיר, כפר או עיירה פועל רפוחיו, המנוהל בדרך כלל על ידי המנזר או הכנסייה המקומית, ומציע לצועדים לסנטיאגו מקום לינה חינם. מרבית מקומות הלינה הללו צנועים מאוד: חדרים פשוטים שבהם עומדות בצפיפות מיטות קומתיים צרות. השירותים הם בדרך כלל בדגם של "בול פגיעה" ובמקלחות זורמים מים קרים בלבד. התנורים בדרך כלל אינם מוסקים, גם לא בלילות קרים ועל שמיכות אין מה לדבר. בימות הקיץ, כשהכול בוער מחום, יכולים הצליינים לטעום מעט מן האש ממנה הם אמורים להינצל, בזכות המסע. בחדר האכילה, כמה ספסלים ושולחן עץ ארוך, סביבו יושבים הצליינים, כמו ברפקטריום של מנזר וסועדים ארוחה שהם  מבשלים בעצמם. אווירתו הקודרת  של המנזר והתנאים יוצרים עבור השוהים, חוויה של מסע במנהרת הזמן, היישר לימי הביניים. הרפוחיוס, הללו, אינם פתוחים לתיירים מן המניין, אלא אקסקלוסיביים עבור צליינים, המוכיחים שהם כאילו, בעזרת מכתב חתום מהכומר במקום מגוריהם.

בעבר, היו עולי הרגל אנוסים לשלם למורי דרך מקומיים שיראו להם את הדרך ולבעלי סירות, כדי שיעבירו אותם את הנהרות אותם נאלצו לחצות. כבמהלך השנים, הדרכים שולטו ועל הנחלים נמתחו גשרים. אבל היחסים של הנוסעים הללו עם הסביבה, נותרו מאד דומים.

בעשורים האחרונים, מספר האכסניות הפתוחות גדל והלך, יחד עם תנועת המטיילים. לאכסניות החדשות, יש חדרי אכילה מעוצבים, לובי מרשים, גנים מטופחים וניכר בהן שהושקע בהן תשומת לב רבה, כדי להנעים את שהותם של המטיילים. לאורך הדרך קמו מסעדות ובתי קפה. מעניין, במקומות רבים בעולם, התייר מצופה לשלם יותר מאשר המקומי. כאן, בתי עסק רבים, מצהירים שיש להם מחיר מוזל, מיוחד עבור Peregrinos.

הצדפה

האגדה מספרת כי כאשר תלמידיו של יעקב הקדוש, העבירו את גופתו לחצי האי האיברי, נקלעה ספינתם לסופה חזקה, מול חופי ספרד והגופה נפלה למי האוקיינוס. מאוחר יותר נשטפה לחוף, כשהיא מכוסה בצדפות. בנוסף למשמעות המיתית, ישנן לצדפה גם כמה משמעויות סמליות. החריצים בצדפה, המתנקזים כולם לנקודה אחת, משולים  למגוון הדרכים המובילות מרחבי אירופה לסנטיאגו הקדושה. סמליות נוספת משווה את הצדפות, הנשטפות על ידי הגלים, כמקשה אחת אל החוף, כמו  הצליינים, המונחים על ידי האל, בנו ורוח הקודש,  אל קברו של יעקב הקדוש.

יש הטוענים שכמו ראשיתה של הדרך הצרפתית, גם מקורה של הצדפה הוא רומאי. ככול הנראה, היה באזור מקדש חשוב לוונוס, אלת האהבה, שעלתה מן הגלים כשערותיה יבשות והאטריבוט שלה הוא הצדפה (שקודם לכן הייתה סמל פגאני לתחייה). יתכן שמאן דהוא, שם לב לפופולריות של הפולחן ובמקום להילחם בו, עידן אותו למנהג נוצרי. אם הנצרות של ישו, החלה כבשורה חברתית ליהודים, הרי עם הזמן, הנצרות  הייתה כבר שילוב של מנהגים רומאיים וקלטים שהוכנסו לתוך הבשורה פנימה. כך חג המולד, כך הקרנבל[27], כך יום המתים[28].

כיוון שהסמל של סנטיאגו היה צדפה, צליינים רבים ענדו תליון עם צדפה, כאות לכך שאינם סתם עוברי אורח, אלא לוקחים חלק במסע דתי. צדפה זו אף העניקה להם את הזכות ללון בכנסיות בחינם ובמקומות רבים זיכתה אותם גם בארוחות ללא תשלום.  בשובו לביתו, נשא הצליין את הצדף, מחובר לדש בגדו, כובעו או קצה מקלו. הצדף הגדול, שכונה בצרפת "קוקי סן ז'אק", היה לסמלה של הצליינות ובהדרגה, שובץ באבני רחובות ודרכים ועיטר את הכנסיות, המנזרים והפסלים שלאורך הדרך. צליין שהגיע עד קומפוסטלה ומת בדרכו הביתה, נקבר עם הצדף.

גם כיום, מטיילים רבים עונדים צדפה גדולה על צווארם, או קושרים אותם למקל ההליכה שלהם, כפי שנהגו עולי הרגל בימי הביניים. (יש לציין שעולי הרגל של אז השתמשו במקל הליכה אחד, שהזכיר להם את השילוש הקדוש). פגשתי מטייל רכוב על גבי אופניים, כשהצדפה קשורה לצווארו של כלבו, שרץ אחריו. במאה ה-12 התבסס המנהג לפיו העולה לרגל המסיים את דרכו, שב לביתו כשבידו צדפה – כהוכחה לסיום מסעו המפרך. עם הזמן, יצאו הצליינים לדרך, כשצדפה קשורה לתרמילם כבר בראשית המסע. היה זה מעיין "דרכון", שהעניק להם זכויות לינה במנזרים, כבוד מהמקומיים ואולי, כך האמינו, גם הגנה מפני שודדים. גודלה של הצדפה המחורצת בתלמים, אפשר לצליינים להשתמש בה גם ככלי למאכל ולשתייה. עד היום משמשת הצדפה כסמלה של דרך סנטיאגו. ביישובים רבים לאורך הדרך, ניתן לזהות את הצדפה המתולמת כאלמנט עיטורי בבתים פרטיים ומבני מוסדות מרכזיים.

הדרך הצרפתית

המסע לסנטיאגו דה קומפוסטלה נמשך שבועות או חודשים. הצליינים חוצים את המסלול בנתיבים רבים, שנקודות ההתחלה שלהם נמצאות בכל רחבי אירופה ובעבר, גם  בצפון אפריקה. במקומות שונים באירופה ניתן למצוא סימוני שבילים של דרך סנטיאגו. הדרך הפופולרית ביותר היא "הדרך הצרפתית" (Camino Francés), המתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירינאים, בעיירת הגבול סן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port); מסע של 33 ימים. מטיילים המעדיפים להתחיל את מסעם בצד הספרדי של הגבול, מתחילים לצעוד מהעיירה רונססבאייס (Roncesvalles) או פמפלונה. עם זאת, צליינים רבים מתחילים את המסלול בלב צרפת, באחת מארבע הערים הצרפתיות מהן החלה הדרך באופן מסורתי: לה פוי (Le Puy), וזלה (Vézelay), ארל (Arles) וטור (Tours).

הצליינים הגיעו מרחבי צרפת, חצו את מעברי ההרים שבפירינאים והתכנסו למסלול אחד הנמתח לרוחב צפון-מערב ספרד. לאורך המסלול הם זכו לעידוד מצליינים שחזרו מהמסע., מנזרים סיפקו מזון ולינה לצליינים והתעשרו מהמסחר בנתיבים אלה.

הכומר הצרפתי איימריק פיקו (Aymeric Picaud), שעלה לרגל בשנת 1123, כתב חמישה ספרים, אודות קורותיו בדרך, אותם כינס,  בקובץ, שמכונה Codex Calixtinus, על שם האפיפיור קליקטוס השני, שהיה פטרון של הדרך. פיקו מפרט שם את ציוני הדרך הטבעיים, כמו מעברי הרים, נהרות, מעיינות או יערות; את הערים, הכפרים, הפונדקים ובתי החולים. לא חלף זמן רב, עד שהוקדשו לנתיבים אלו מדריכים מיוחדים, הנודע שבהם הוא מדריך הצליינים של אמרי (Aymery), מהמאה ה-12, שאביטל ענבר, מכנה "מדריך 'מישליין' הראשון"[29]. המדריך ממליץ, מקטע אחר מקטע, על המקומות המאפשרים לינה ואוכל בזול לצליין, לסוסו  ולחמורו, הנושא את חפציו. על סמך המידע הזה ,ניתן לשמר את הדרך גם כיום.

יומנו של מכשף", של  פאולו קואלו, מתאר את גיבור הרומן, העולה לרגל לסנטיאגו, כחלק מתהליך חניכתו למסדר מכשפים. קוואלו מסתמך על מסורת ספיריטואליסטית אירופאית הגורסת, כי החלק הראשון של המסע, מהפירנאים ועד העיר בורגוס (Burgos), המתאפיין בנוף הררי המשתפל בהדרגה לגבעות, מכין את הנפש ואמור לפתוח את הלב לקראת הבאות. החלק השני, המתחיל מבורגוס, הוא ברובו מישורים חדגוניים, של ה"מסטה" (Meseta) הצחיחה, המתחלפים ברכסים יבשים למחצה. חלק זה, עד פונפראדה (Ponferrada), אותו הלכתי בחלקו, מסמל את ההתרוקנות, ואת דעיכתה של החשיבה החומרית. כעת התחלתי להבין את המטיילים שסיפרו לי על השיממון הנורא של הקטע שבין בורגוס ללאון. זהו לא רע הכרחי, אלא תהליך חשוב בבניית החוויה. החלק השלישי, מהכניסה לגליסיה ועד סנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא אזור הררי וירוק. כאן, לאחר שרגלי התליין, רמסו את כבלי העולם ואת מחשבות הריק, נטענת נפשו בכוחות מחודשים. כמעט חוויה של  לידה מחדש. ההגעה לקתדרלה הקדושה, מתבצעת רק לאחר השלמת שלושת מצבי התודעה.

הכנסייה לא היתה צריכה להמציא את הנתיב הזה. הוא עובר בנתיבה של דרך סחר רומית, שיצאה מגאליה (דרום צרפת) והסתיימה בכף פיניסטרה (Finistra) שבאוקיינוס האטלנטי. בדרך הזאת, שכונתה "Voie lactée" – בצרפתית: "שביל החלב" –  עברו מדי שנה כחצי מיליון איש. יש לציין, שהשם הספרדי הנפוץ לגלקסיית 'שביל החלב', הוא "El Camino de Santiago". על פי אגדה מתקופת ימי הביניים, שביל החלב נוצר מאבק הדרכים שהעלו בדרכם הצליינים. בסרט "שביל החלב" (The Milky Way, 1969) של הקולנוען הסוריאליסט הספרדי לואיס בוניואל ( Luis Buñuel), משמשת דרך סנטיאגו ,ככלי להעברת ביקורת על הכנסייה הקתולית.

קודם לרומאים, סללו את הדרך הקלטים (Celts), יושביו הקדומים של החלק הצפוני של חצי האי האיברי. "קֶלטים" אינו בדיוק שם של עם, אלא שם קיבוצי למספר עמים, שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית. מוצאם האתני והגיאוגרפי של העמים הקלטיים אינו ברור ואין הסכמה מתי הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה. שרידיהם התרבותיים מצויים כיום באזורים בהן חיות "האומות הקלטיות", כמו סקוטלנד, אירלנד, וברטאני. גם גאליה, שתופסת את מרבית שטחה של צרפת של ימינו, היא שם קלטי. עמים אלה חלקו שפות ותרבות דומות, אך ככל הנראה, כול עם תפקד באופן עצמאי מבחינה פוליטית.

בכל רחבי גליסיה נמצאים דולמנים ושרידים של מקומות פולחן של שבט הארטבי (Artabri) הקלטי. האחרונים, גם, לאחר שהתנצרו, המשיכו לסגוד למגליתים – מבני האבן  הפרהיסטוריים הפזורים בשטח וקיימו פולחנים של כוחות הטבע. זהרה רון, בכתבתה שבמסע אחר און ליין, הסבה את תשומת לבי, למנהיג דתי מקומי, בשם פרסיליאן (Priscillian), הוביל במאה הרביעית זרם דתי, שניסה למזג את האמונות הקלטיות עם הנצרות. מאמיניו היו צמחוניים והתהלכו יחפים, כדי לחוש את האדמה לה סגדו. הנזירים והנזירות הפריסיליאניים חיו יחד וכנראה שקיימו ביניהם יחסים מאד ארציים. הכנסייה נלחמה בפריסיליאניזם בכל דרך אפשרית, ולבסוף הוציאה את פריסיליאן להורג, בשנת 385[30]. הוא היה כנראה הנוצרי הראשון שהוצא להורג בגין כפירה.

מותו לא חיסל את התנועה אלא דווקא הגביר את הפופולריות שלה. עתה היה גם לה קדוש מעונה, שרוחו עדיין ריחפה בעולמם של המקומיים. התנועה שהקים, המשיכה לפרוח עוד 500 שנה אחרי מותו, עד ש"התגלו" שרידיו של הקדוש סנטיאגו. יתכן שאחת הסיבות לכך שקברו של סנטיאגו זוהה דווקא בגליסיה, היתה שאיפתה של הכנסייה הקתולית לשרש את האמונה המקומית בפריסיליאן. אך גם לאחר הטפות של הכמרים, עברה לה תקופת דמדומים, שבה עבדו את שני הקדושים במקביל. רק לאחר מבצע אינדוקטרינציה מאסיבי של סנטיאגו, הצליחה הכנסייה הקתולית לקנות את ליבם של המקומיים ולדחוק את זכרו של הקדוש הקלטי[31]. על פי אחת המסורות, ההליכה בדרך המתמדת מערבה, בכיוון השמש השוקעת, היוותה עבור הקלטים, מעין "מסע אל המוות". כמה מן החוקרים טוענים, כי התרבות הדרואידית הקלטית, ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס התבגרות" או "טקס חניכה". צעירים היו יוצאים לבדם למסע מפרך, החוצה את חצי האי האיברי, ממזרח למערב, כשתוך כדי הליכה מההרים שבמזרח, למסטה המישורית שבתווך ועד ליערות במערב, הם היו עוברים תהליך רוחני. עם הגעתם ל"סוף העולם", רחצו הצעירים ששרדו את המסע, במי האוקיינוס והיטהרו. לאחר ששבו בשלום לבתיהם, זכו להתקבל לחברה הדרואידית.

הנצרות לא היססה להשתמש בסמלי הדתות שקדמו לה, תוך כדי שנתנו להם משמעות חדשה. גם "שביל החלב" Via Lactea)), כינויה המקומי של דרך סנטיאגו, משמר את מקורו הפגאני. גם כאן, מתחת לכסות הנוצרית, מבצבץ מיתוס קלטי קדום. תושביו הקדומים של האזור האמינו שנשמות המתים הולכות אל המערב השמימי. שם נפגשים גלגל המזלות ושביל החלב. זהו "שדה הכוכבים שבסוף העולם"[32].

נתיבים אלטרנטיביים

ב-"Codex Calixtinus" שהוזכר לעייל  מפורטים ארבעה נתיבי צליינים העוברים את צרפת, לאורכה ולרוחבה. דרכים אלו היו חוצות את רכס הפירינאים ומשתלבות לדרך אחת, בעיר פואנטה לה ראינה (Puente La Reina, "גשר המלכה"), שבארץ הבסקים. האחרונים מתוארים בצבעים מאד קודרים. מכול מקום, הדרך  ממשיכה בנתיב מאוחד, החוצה את צפון ספרד דרך לוגרוניו, בורגוס, סהגון, לאון, אסטורגה, שבכל אחד מהם נבנתה קתדרלה גדולה ומגיעה לסנטיאגו דה קומפוסטלה. דרך זו, המכונה כיום "הדרך הצרפתית" ,נותרה עד היום הדרך הפופולרית ביותר בקרב עולי הרגל.

מלבד הדרכים הצרפתיות, קיימות עוד מספר דרכים ברחבי ספרד אשר מובילות לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה מכיוונים אחרים, בהן:

הדרך הצפונית (Camino del Norte) – מתחילה בעיר הצרפתית אירוּן (Irún), עוברת לסן סבסטיאן ונמשכת לאורך קו החוף הצפוני של ספרד, דרך הערים גרניקה, בילבאו, סנטאנדר, גרניקה ואוביידו, עד למחוז גליסיה, שם היא פונה דרומה ומשתלבת עם 'הדרך הצרפתית' בעיר ארסואה (Arzúa). דרך זו מבוססת על הדרך רומית העתיקה, "דרך אגריפה" (Via Agrippa), שנסללה לאורך גאליה, על ידי  מרקוס  אגריפה (Marcus Vipsanius Agrippa). דרך זו קשה יותר להליכה ופופולרית פחות, ולכן ההולכים בה, אינם זוכים לרשת ענפה של מגורי צליינים, כמו זו שקיימת לאורך הדרך הצרפתית. הערים הגדולות לאורך דרך זו הן סן סבסטיאן, גרניקה, בילבאו ואוביידו (Oveido).

הדרך האנגלית (Camino Inglés) – שימשה באופן מסורתי את הצליינים שהגיעו לספרד בדרך הים, עלו לחוף בא- קורוניה (A Coruña) שבפינה הצפונית-מערבית של ספרד, או בפרול (Ferrol), ומשם צעדו דרומה לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הדרך זכתה בשם זה, כיוון שמרבית הצליינים שהשתמשו בה הגיעו מאנגליה, אך חלק מהצועדים בה הגיעו גם מאזורים אחרים בצפון אירופה.

דרך פיניסטרה (Rute Finistre), היא דרך קצרה יחסית, המשלימה את מסעם של עולה הרגל, שהגיעו בדרכים שונות אל סנטיאגו ולאחר שביקרו בקבר הקדוש, ממשיכים עוד 100 ק"מ מזרחה, עד לחוף הים, לנקודה שנחשבה בטעות למערבית ביותר באירופה. הנוסע המפורסם סדרך הזו היה קרל החמישי לבית הבסבורג, שיצא משם לסנטיאגו, כדי לערוך שם כינוס של הקורטס של קסטיליה[33].

לדרך הפורטוגלית (Camino Portugués) שתי גרסאות: הדרך הפנימית, הפחות פופולרית, העוברת בתוך הארץ . דרך זו יוצאת מקוימברה (Coimbra), דרך ויסאו (Viseu), וילה ריאל (Vila Rial), נכנסת לספרד ליד ורין (verin), עוברת דרך Qurense ומגיעה לסנטיאגו.

פופולרית יותר היא דרך החוף (Coastal way)[34] – מתחילה בליסבון, אם כי מרבית הצליינים מתחילים אותה בפורטו (Porto) שבצפון, או בעיירה טוי (Tui ), בקרבת הגבול עם פורטוגל ונכנסת לספרד בגבול הצפוני של פורטוגל.  הדרך עוברת בעיר פדרון (Padron) לפני שהיא מגיעה לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הדרך הפורטוגלית היא השנייה בחשיבותה אחרי הדרך הצרפתית.

דרך הכסף (Via de la Plata) – דרך רומאית עתיקה, המתחילה בסביליה ומשם נמשכת צפונה לסמורה (Zamora), דרך זפרה (Zafra), מרידה (Mérida), קסרס (Cáceres), סלמנקה (Salamanca),זמורה (Zamora), פואבלה דה סנבריה (Puebla de Sanabria) קורנסה (Ourense) ועד לסנטיאגו. אורכה למעלה מ-1,000 ק"מ ונהוג לגמא אותה ב-45 עד 50 ימים.

חלק מהמטיילים בדרך זו משתלבים עם הדרך הצרפתית בעיר אסטורגה (Asturga), וחלקם ממשיכים מערבה ומגיעים בדרך ייחודית לסנטיאגו דה קומפוסטלה. דרך הכסף אינה פופולרית בקרב הצליינים המודרניים, בהשוואה לשאר הדרכים.

דרך נוספת, שהפכה לפופולרית בשנים האחרונות היא El Primitivo. זוהי כנראה דרך הצליינים הראשונה ומכאן שמה. היא מתחילה באוביידו (Oveido), חוצה את רכס ההרים של אסטוריאס, בדרכה אל לוגו (Lugo) ונחשבת לנתיב הקשה ביותר להליכה, אבל גם האטרקטיבי ביותר.

הירידה בחשיבותה של הדרך ועלייתה

המגפה השחורה" על מוראותיה, הכתה בעוצמה בתנועת הצליינים ומאז רק התחילה לרדת. עם השלמת ה"רקונקיסטה"(Reconquista) -, "הכיבוש מחדש" של ספרד, נראה היה שהמסדרים הצבאיים צברו כוח רב מדי. הם  החלו לאיים על כוחה של האצולה והפכו ליריבים של בית המלוכה. יתכן שגם מלחמות הדת באירופה, נגד הרפורמציה הפרוטסטנטית, לא סייעו לה.  משום כך פג תוקפה הדתי של הדרך והיא  החלה להישכח. כמרים לא כיוונו חוטאים אליה, צליינים חדלו מלנוע בה, אך היא נותרה בזיכרון ההיסטורי, מצפה לשעת כושר לפרוח מחדש וזו אכן באה.

ברבות השנים חלה ירידה נוספת בכמות הולכי הרגל, בעיקר עקב מלחמות באירופה. אך ברבע האחרון של המאה העשרים, קיבל המקום תנופה רצינית. בשנת 1979 הגיעו לסנטיאגו רק כמה אלפי אנשים, כדי לזכות ב"קומפסטלה" שלהם, אישור על השלמת המסע להולכי רגל. ב-2016 צעדו בדרך, על סעיפיה,  כ-300,000 מבקרים. בשנת 1993 הוכרז הדרך כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו., בשל המורשת ההיסטורית, האמנותית ופולקלוריסטית. מספר המטיילים נמצא בעליה (אם נתעלם מהשפעתה השלילית של מגפת הקורונה). בשנים קדושות, היינו, בשנים בהן יום סנטיאגו הקדוש (25 ביולי), חל ביום א', נרשמת עליה גדולה במספר המבקרים. מרביתם הם מבקרים בעלי מוטיבציה דתית ברורה .

אולם מרבית הצליינים המודרניים, המכונים בספרדית "Peregrinos", מצהירים כי בחירתם לבצע את העלייה לרגל אינה נעוצה בהיסטוריה הנוצרית שלה, אלא נובעת ממניעים אחרים, הרפתקה, אתגר, חיפוש עצמי, "ניקוי ראש" וניתוק משגרת החיים ועומס היום יום. יש ההולכים בעקבות עניין תרבותי ואחרים, מטעמים ספורטיביים. הדרך שבמהותה היא דתית – צליינית, מאבדת בהדרגה את הצביון הדתי שלה והיא הופכת במהירה לעוד שביל תיירותי, המציע אטרקציות לא מעטות שאין קשורות לחוויה דתית. המסלולים השונים מציעים להולכים בהם מגוון רחב של תכנים, החורג מהרצון להתקדם ממקום למקום ומספקים להם מגוון של חוויות הכולל פעילות ספורטיבית, תרבות, מפגש עם אוכלוסייה מקומית, הגות ומבט פנימה, חוויה רוחנית (לאו דווקא דתית), אסקפיזם ועוד. אתרי האינטרנט השונים המספקים מידע לצועדים, מתארים את הדרכים לסנטיאגו כחוויה תיירותית לכול דבר. כך למשל, באתר האינטרנט הפופולרי של המסלול הפורטוגלי נכתב: "הדרך הפורטוגלית מחילה בליסבון – עיר הבירה של פורטוגל, עם שלל אתרי מורשת של אונסק"ו… הליכה בשבילים כפריים.. האוניברסיטה היפה של קוימברה… נהר הדורו.. היקבים שלו פורטו והיין”[35]. יחד עם זאת, אין להפריד את המוטיב הדתי מהדרך הזאת ההיסטוריה, המורשת, המסורת והסיפורים, כמו גם נוכחותם של צליינים "אמתיים", הם שמעניקים לדרך הזאת את הנופך המיוחד והם שהפכו אותה לדרך כה פופולרית.[36].

הערות

[1] Richard Barber, Pilgrimages, The Boydell Press, Great Britain, 1993 .R

[2] W. F. Hornby & M. Jones, An Introduction to Population Geography,

Cambridge, 1994, Pp 82-106.,

[3] נוגה קולינס- קריינר, גיאוגרפיה של עליה לרגל בהדגמה: צליינות נוצרית לגליל , 1994-1993, עבודת

גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1994 (להלן: קולינס), עמ' 1

[4] David E. Sopher, Geography of Religions, London, 1981.

[5] אלחנן ריינר, "בין יהושע לישוע: מסיפור מקראי למיתוס מקומי (פרק בעולמו הדתי של יהודי גלילי)", ציון, סא (תשנ"ו), עמ' 317-283.

[6]  תודה לעודד ציון שהפנה אותי לערך ״עלייה לרגל״ ב-  The Oxford Dictionary of the Christian Church. Oxford: Oxford University, Press, 1997, editors: CROSS, F. L.; LIVINGSTONE, E. A., p.1288.

[7] בת-שבע אלברט, ‏"עוד על עלייה לרגל לארץ-ישראל בימי הביניים המוקדמים", קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 52-33

[8] קולינס עמ' 13.

[9] אהרן לרון, הנצרות וארץ הקודש,  צ'ריקובר, 1997.

[10] ספר העליה לרגל, עמ' 9 שם.

[11] לורד ( Lourdes) היא עיר שוק הממוקמת למרגלותיו הצפוניים של רכס הרי הפירינאים בדרום מערב צרפת. את פרסומה העיקרי קיבלה העיר החל משנת 1858 כאשר על פי האמונה הנוצרית-קתולית התגלתה בה במערה, מריה אם ישו, לילדה ענייה, בת איכרים פשוטה בשם ברנדט (Bernadette Soubirous). זמן קצר לאחר ההתגלות הפכה העיר למוקד משיכה עולמי חשוב לצליינות ובעיקר לכזו הקשורה בריפוי ממחלות ונכויות קשות. היקף הצליינות בלורד עומד כיום על כ-6 מיליון מבקרים בשנה ומבחינה זו היא שנייה בצרפת לעיר פריז בלבד, כמו גם במספר בתי המלון המוצעים בתחומה לעולי הרגל. (איקי בר יוסף, "לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי", מסע אחר און ליין) העיר נחשבת גם למרכז הצליינות השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי-קתולי לאחר רומא ואתרי ארץ הקודש.

[12] המסורת מיחסת את השם פאטימה לנסיכה מוסלמית, שלאחר כיבוש האזור על ידי הנוצרים נחטפה ואולצה להתנצר (כך בגרסה המוסלמית) או שהתאהבה באחד החוטפים והתנצרה (כך בגרסה הנוצרית).

ב-13 במאי 1917 חזו 3 ילדים, שיצאו לרעות כבשים, ב"גבירה ישובה על עץ, לבושה שמלה לבנה ועוטה רעלה". היא הורתה להם לחזור למקום בחודשים הבאים, בכל 13 לחודש. הילדים אכן חזרו כמבוקש וב-13 באוקטובר הציגה עצמה כ"גבירת מחרוזת התפילה", וביקשה להקים במקום כנסייה. בהתגלות זו באוקטובר צפו כ-70,000 איש. בהמשך נולדה האמונה כי הגבירה הייתה מרים, אם ישו.

הכנסייה הקתולית לא הכירה באירוע כהתגלות עלי אדמות של מרים. ובכל זאת אישרה, ב-1932, למאמינים לסגוד לגבירה מפאטימה ולהקים שם כנסייה. על פי האמונה הקפלה שנבנתה במקום המדויק של ההתגלות היא בעלת סגולות מרפא.

(סטיב ברי, הסוד השלישי הוצאת מטר, 2007)

[13] ויקטור טרנר (28 במאי 1920 – 18 בדצמבר 1983) היה אנתרופולוג בריטי, שהשפיע רבות על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתו

[14] טרנר, ויקטור, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 2004.

טרנר, ויקטור, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", בתוך: לימור, אורה; ריינר, אלחנן (עורכים), עלייה לרגל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2005, עמ' 64-19 (הספר יצא בשיתוף עם יד יצחק בן-צבי).

[15] https://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_prostitution

[16] יוסף הגלילי, מנאמניו הוותיקים של קבר רשב"י במירון, התקשה להשלים עם התמורות המפליגות שחלו בהילולת ל"ג בעומר בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. כך כתב ב"ספר מירון" שלו: "היכן הם הרקדנים של אז? איפה השמחה של אז, וההתלהבות והתרוממות הרוח של אז איה הן? במקום כל זאת נוצר מין גולם שקשה להגדירו, מין פיקניק המוני לא מאורגן, לפי מושגי המערב הפרוע, או כמין פנטאסיה מזרחית. כמין 'זיארה' של נבי רובין שבחולות יבנה העתיקה, או כפנטאזיאת נבי מוסה להבדיל בשנות העשרים למאה […] למירון עולים כמאה אלף איש כ"י [כן ירבו], רובם מקרב העלייה החדשה. והם לא זכו להתבשם מהאווירה עטופת הזוהר של אז, שהיתה מנת חלקם של זקני היישוב. עולים אלה חוגגים לפי מושגיהם, וכדרך שראו אצל שכניהם בארצות גלותם".

[17] ברוס פיילר, " המסע לחיפוש עצמי מתחיל בעלייה לרגל", הארץ (תורגם מ'ניו יורק טיימס'), 22-12-14

[18] www.arcworld.org

[19] םרד ברונר, אילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד אירופה ואמריקה, בראשית העת החדשה, כרמל, ירושלים, 2007, עמ' 41

[20] רון ברקאי, מיתוסים ספרדיים, הוצאת מפה, תל אביב, תשס"ג.

[21] Unesco Website Routes of Santiago de Compostela: Camino Francés and Routes of Northern Spain

[22] אביעד קליינברג, קריאת ביניים, מדריך קצר לימי הבינים במערב, 2020, עמ' 85

[23] Unesco Website Routes of Santiago de Compostela: Camino Francés and Routes of Northern Spain

[24] תודה לעודד ציון על הערתו

[25] Collins, Roger (1983). Early Medieval Spain: Unity in Diversity, 400–1000. New York: St. Martin's Press. pp. 236–237

[26] המעצמה העולמית הראשונה, עמ' 41-42

[27] ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים

[28] ראו באתר זה: יום המתים.

[29] אביטל ענבר, התענוגות של דרום רפת, עמ' 22.

[30] Burrus, Virginia (1995). The Making of a Heretic: Gender, Authority, and the Priscillianist Controversy. University of California Press

[31] Grieve, Alexander James (1911). "Priscillian" . In Chisholm, Hugh (ed.). Encyclopedia Britannica. 22 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 360–361.

[32] זהרה רון, קמינו דה סנטיאגו: המדריך לצליין, מסע אחר און ליין

[33] המעצמה העולמית הראשונה, עמ' 104

[34] https://santiagoways.com/en/camino-de-santiago-routes/portuguese-camino-coastal-route/

[35] www.caminoway.com

[36] תודתי לנועם סלע, על שהעמיד לרשותי את עבודתו "תיירות דתית-נוצרית בפורטוגל", שהוגשה לפרופ' נוגה קולינס, כעבודת גמר, בתכנית לפיתוח משאבי תיירות, באוניברסיטת חיפה, 1917