דרום אפריקה – המלצות לקריאה

ערך: גילי חסקין , 01-12-24

דרום אפריקה היא לבטח המדינה המגוונת ביותר ביבשת אפריקה ובזאת ייחודה. שמורות טבע מרהיבות ואתרי ספארי, חופי רחצה מרהיבים, הרים דרמטיים, דרכי נוף מרגשות ביופיין, עולם של חי וצומח מהעשירים בעולם, ומפגש עם תרבויות מסורתיות.

הארכיהגמון של קייפטאון, דזמונד טוטו (Desmond Mpilo Tutu), זוכה פרס נובל, טבע את המונח "אומה של הקשת בענן" – (The Rainbow Nation), בכדי לתאר את דרום אפריקה עם סיום משטר האפטרהייד בשנת 1994. אכן דרום אפריקה היא ערבוביה של צבעים, תרבויות ומסורות; ארץ של מדבריות ענק, אוקיינוסים רועמים, ומישורים רחבים שופעי צמחיה ובעלי חיים.

יש בה נופים מרהיבים, כמו קניוני הבלייד (Blyde), שהם מהעמוקים בעולם, הרי הדרקנסברג (Drakensberg) , שמציעים בנופים עוצרי נשימה, של הרים המזכירים צריחי שחמט, מפלי מים מרשימים ומרבדי פרחים. יש בה לגונות בצבע טורקיז, בין היערות לחופים זהובים. יש בה יערות עבותים ומדבריות.

לצד הטבע האדיר בנופיו, בצמחייתו ובעיקר בבעלי החיים הרבים והמיוחדים שבו, דרום אפריקה מגישה למטיילים בה ערים יפהפיות תוססות ובהן  ארכיטקטורה מגוונת, מוזיאונים רבי עניין, מקומות בילוי. את מרקם הניגודים הזה משלימות עיירות קיט ונופש עמוסות תיירים ובליינים, לצד כפרי הזולו, המשמרים תרבות מסורתית וחיים שבטיים.

ידרום אפריקה מזמנת מפגש מרתק עם הסאן ("בושמנים") בקלהרי, עם בני הזולו, עם תאתאים בריטים, אפריקנאים והודים.

טיול לדרום אפריקה כולל בדרך כלל ערים כמו יוהנסבורג שעברה תהפוכות מרתקות, עליהן ניתן ללמוד במוזיאון האפרטהייד.  קייפטאון הנחשבת לאחת הערים היפות בעולם, עיר תוססת עם שכונות ציוריות כמו בו-קאפ , לה רחובות צבעוניים וציוריים. מעליהן מתנשא הר השולחן התלול והמרשים, דרכי היין השלוות העוברות בין כרמים, יקבים, עיירות בעלות צוויון בריטי וחוות יענים. יש בדרום אפריקה שמורות טבע מקסימות כמו כף התקווה הטובה, על נופיה היפים ומושבות הפינגווינים וכלבי הים, אתרי ספארי מרגשים כמו הפארק הלאומי קרוגר, בו ניתן לפגוש את “חמשת הגדולים” (Big 5): אריות, פילים, קרנפים, נמרים ובופאלו לצד בעלי חיים רבים נוספים,

דרום אפריקה מציע הרפתקאות אתגריות כמו: צלילה עם כרישים לבנים, בגייידסבאנה. (Gansbaai). ריכוז של אדרנלין .קפיצת בנג'י ג'אמפ מגשר בלוקרנס (Bloukrans): קפיצה מסמרת שיער מהגשר הגבוה בעולם. טרק בשביל הלוטרות בדרך הגנים: אתגר למייטיבי לכת בנופים מדהימים.

לא בכדי נקראת דרום אפריקה "העולם כולו במדינה אחת".

לאלבומי תמונות: דרך הגנים בדרום אפריקה; קייפטאון וסביבתה; דרום אפריקה ב-2024 (כולל טרק בדרקנסברג); הממלכה ההררית לסוטו;  , סאפארי בשמורת קרוגר

לקראת הטיול בדרום אפריקה, מציע לקרוא, הן חומר רקע וכתבות באתר זה והן ספרות יפה, שמיטיבה להמחיש את האווירה, כיום ובעבר.

מאמרים וכתבות באתר זה:

דרך הגנים הדרום אפריקאית,לסוטו, הקארו הדרום אפריקאי , סאפארי בשמורת קרוגר, טרק בדרקנסברג, הממלכה ההררית לסוטו,

תושביה הקדומים של דרום אפריקה; המסעות הפורטוגליים לדרום אפריקה. הקולוניאליזם המאוחר, מושבת הכף ההולנדית, מושבת הכף הבריטית,  הטרק הגדול של הבורים; מלחמת הבורים, משטר האפרטהייד; האיחוד הדרום אפריקאי. הסופר קוטזי הנלחם באפרטהייד.

ראו גם: מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה

ספרי עיון:

יונתן אל שייך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, , הוצאת מודן בשיתוף משרד הביטחון, שנת 2014,

זהו סיפור הגירותיהן של אוכלוסיות שונות מרחבי אפריקה, אירופה ואסיה ובתוככי הטריטוריה הדרום אפריקאית. מאבקיהן זו בזו הובילו לעיתים להכחדה של חברות שלמות, לנישול ולשיעבוד, ותמיד גם להיטמעות, שבמשך מאות שנים הוכחשה או נתפסה כחולי מאיים. זהו סיפור חישולן של זהויות לאומיות ובראשן זו האפריקנרית, ושל תנועות התנגדות ודמוקרטיזציה, שלאחר עשרות שנות מאבק קנו את הערצתו ותמיכתו של עולם שלם, שניצב מתרגש עם בחירתו של נלסון מנדלה ב-1994 לנשיאה הראשון של דרום־אפריקה דמוקרטית.

אלון ליאל, שער שוויון-דרום אפריקה בונה אומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011,

העולם הנאור, שבלעדיו לא הייתה מתרחשת המהפכה הדמוקרטית בדרום אפריקה, ליווה אותה במקביל בחשש כבד. מעטים חשבו שהשלטון החדש יתארגן לכלל מדינה מסודרת, כזו המסוגלת לארח את המונדיאל, האייקון של תרבות הספורט העולמי. אבל הלא יאומן התרחש, שכן כנגד כל הסיכויים, למרות מאבקה בפצעיו המדממים של האפרטהייד שעדיין מפעפע בה, אירחה דרום אפריקה מונדיאל מופלא, שצמח מתוך המצוקה, דלות ההמונים והמתח הבין-גזעי המתקשה לדעוך. דרום אפריקה חשפה בפני העולם פנים מחייכות, אנושיות וסלחניות. הספר מתבונן מקרוב בדמוקרטיה הצעירה ומגלה שכבר יש מה ללמוד ממנה.

אלון ליאל הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ושגריר ישראל בדרום אפריקה בשנים 1994-1992, היה משקיף פעיל בזמן תהליך הדמוקרטיזציה של דרום אפריקה. הוא שב אליה למשחקי המונדיאל. כצופה מיומן ובקורתי. בספרו זה הוא מביא לקורא הישראלי רפורטז'ה ייחודית וסוחפת, לא רק על כדורגל אלא בראש וראשונה על מדינה המחליפה את עורה.

(מתוך אתר הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים).

נלסון מנדלה, אני, נלסון מנדלה  שיחות עם עצמי, תרגום מאנגלית: קובי מידן, אחוזת בית, 2013

הספר מורכב מדברים שכתב מנדלה במשך השנים – קטעים מתוך מכתבים, פסקאות מתוך ספר המשך לאוטוביוגרפיה שלא ראה אור, הערות ותזכורות לעצמו – ומקטעי שיחות עם מראיין ועם ידיד, שתיווך בינו לבין המו"ל של ספרו האוטוביוגרפי (ראה אור בעברית בשם "לוחם חרות").

התערובת של קטעי מדיניות ותפיסת עולם, עם קטעים פרטיים של אדם בודד העוקב בתאו אחר משקל ולחץ דם, ועם כאבו של איש משפחה שמורחק מילדיו, מתחברת לשלם הגדול מסכום חלקיו.

נלסון מנדלה הוא מדמויות המופת של זמננו. נכלא בשל מדיניות האפרטהייד הגזענית המרושעת .האיש ישב בכלא קרוב לשלושים שנה, שבמהלכן היה נתון לשרירות ליבם של הסוהרים, מכתביו ברובם לא נשלחו לנמעניהם, ומכתבים שנשלחו אליו לא תמיד הגיעו, שעות הביקור אצלו קוצצו בעקביות, וכשאמו מתה ובנו נהרג בתאונת דרכים לא אפשרו לו לצאת ללוויות. הניגוד לרוב בני האדם,  היוצאים לחופשי,  כשהם חדורי שנאה ותאוות נקם, מנדלה בחר בדרך של הידברות ושיתוף פעולה, והביא למהפך של ממש בדרום אפריקה. נחשב לאגדה, עוד בחייו.

אדריאן פן-דיס, הארץ המובטחת, הוצאת הקיבוץ המאוחד' ' ,תרגום: רן הכוהן.

פרי עטו של  סופר הולנדי עטור פרסים ובמאי סרטי תעודה לטלוויזיה, נוסע אל לב דרום אפריקה הקולוניאלית בחברת ידידתו אווה, רופאה לבנה בת המקום. השנה היא 1990, מיד אחרי שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא, והארץ עומדת על סף שינוי מטלטל. פן-דיס משוטט עם אווה במרחבי "הארץ המובטחת", משוחח עם בני משפחתה הלבנים וגם עם משרתיהם השחורים, מתאר בפרוטרוט נופים, מאכלים ומנהגים, ובעיקר משמיע את מגוון הקולות של יושבי הארץ המסוכסכת.

יש יותר מארץ מובטחת אחת. דרום אפריקה היא הארץ המובטחת של האפריקנרים, רובם צאצאי מתיישבים הולנדים הידועים גם כבּוּרים, וספרו של אדריאן פן־דיס עוסק בעיקר בהם. קשה שלא לחשוב על האפריקנרים בתפקיד הרעים, בסיפור של דרום אפריקה בחצי השני של המאה ה-20 (סיפור שאינו מעניין רק בזכות עצמו אלא גם בזכות המקום שהוא תופס בדמיון העולמי כמקרה בוחן של קולוניאליזם, גזענות והמלחמה נגדם.

העיתונאי ההולנדי שתיעד את דמדומי האפרטהייד בסדרה של שיחות עם אפריקנרים בלבד. מביא את הטיעונים של מי שעוד מעט ייאלצו להכיר בזכויות השחורים, אבל עדיין לא מוכנים לעשות כן: "אלוהים נתן לנו את הארץ הזאת. השחורים כאן חיים טוב יותר מאז שהגענו ובכל זאת הם שונאים אותנו. אם לא נשלוט, הם לא יוכלו לדאוג לעצמם. הם (מתנגדי האפרטהייד, א.מ. ) רוצים למסור את הארץ שלנו. מי שנלחם נגד זה הוא לא פושע ולא טרוריסט אלא פטריוט. הממשלה מלאה בוגדים שרוצים לחלוק בשלטון". וגם: "נמאס לנו שאחרים מכתיבים לנו את החוקים. עכשיו העולם כבר רואה כמה קשה לחיות עם זרים… אנחנו השעיר לעזאזל".

ברגישות, בביקורתיות, בהומור, בחמלה ובסולידריות אנושית משרטט פן-דיס בספר צנום זה מרקם עשיר של יחסי גזע ומעמד, העשוי לעורר למחשבה גם על החיים בישראל.

אדריאן פן-דיס- (יליד 1946). גדל במפגש התרבויות בין הקולוניאליזם באינדונזיה לבין הולנד שאחרי מלחמת העולם השנייה, ועוסק במתח זה בכל יצירתו, החל מהרומן האוטוביוגרפי הראשון שלו  (Nathan Sid (1983, ועבור בספרי המסעות שכתב, כדוגמת (In Africa  (1991  העוסק במלחמת האזרחים במוזמביק. רבים מספריו ותוכניות הטלוויזיה שיצר זכו בפרסים והפכו לרבי מכר במולדתו, ובהם סדרת הטלוויזיה "פן-דיס באפריקה" (2008). כיום חי בפריז.

ספרות יפה

 איש איטי / ג'ון מקסוול קוטזי, תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד.

סיפורו של גבר שאיבד את רגלו בתאונת דרכים, צלם שאינו עוסק עוד במקצועו, איש בודד, שמתאהב במטפלת הקרואטית שלו, אישה נשואה ואם לשלושה ילדים ומבקש למצוא לו מקום בחייה. בסיפור משתלבת הסופרת אליזבת קוסטלו, והופכת את היחסים בין הצלם – גיבורה שלה – ובינה לנושא המלווה ומכוון את מהלך הסיפור ואת סיומו.

רומן מעמיק ומרתק, פרי עטו של אחד מחשובי הסופרים בזמננו וחתן פרס נובל. ג'. מ. קוטזי נולד בשנת 1940 בקייפטאון שבדרום-אפריקה והשלים את לימודיו בארצות הברית. יצירתו הראשונה בתחום הסיפורת היתה "ארצות הדמדומים" ומיד לאחריה יצא לאור ספרו "בלב הארץ" (1977), שזיכה אותו בפרס הספרותי הראשון במעלה בדרום-אפריקה.

ג'ון מקסוול קוטזי נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה. הוא למד באוניברסיטת קייפטאון מתמטיקה וספרות אנגלית. בשנות השישים חי בלונדון, שם עבד תקופה מסוימת כמתכנת. הוא השלים לימודי בלשנות באוניברסיטת טקסס באוסטין שבארצות הברית, ואחרי כן לימד אנגלית וספרות. בשנת 1983 חזר לקייפטאון למשרת פרופסור לספרות אנגלית. בשנת 2002 היגר לאוסטרליה.

יצירתו הספרותית הראשונה הייתה "ארצות הדמדומים" ואחריה יצא לאור ספרו "בלב הארץ" (1977) אשר זיכה אותו בפרס ספרותי חשוב בדרום אפריקה. ב־1980 הופיע ספרו "מחכים לברברים" שהתקבל בהתלהבות והיקנה לו פרסום בינלאומי.

ספרים נוספים שלו:

ארצות הדִמדוּמים (1974)

בלב הארץ, תרגום: נעמי כרמל, ספרית מעריב (1989)

מחכים לברברים , תרגום: יהושע קנז, הוצאת עם עובד (1984)/

חייו וזמניו של מיכאל ק', תרגום: אמציה פורת, הוצאת עם עובד (1985)

פו , תרגום: מאיר ויזלטיר, הוצאת עם עובד (1989)

תוֹר הברזל,  תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד (2010)

נערות, תמונות מחיים קרתניים (1998) – תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2001)

חרפה (1999 תרגום: סמדר מילוא, הוצאת עם עובד (2000)

עלומים תמונות מחיים קרתניים ב' , תרגום:  אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2002)

אליזבת קוסטלו , תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2005)

ילדותו של ישו (תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2015)

ימות החמה, תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד (2013)

כאן ועכשיו: מכתבים 2008–2011 (ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 2014. חליפת מכתבים בין פול אוסטר וקוטזי

ראו באתר זה: הסופר קוטזי ומלחמתו באפרטהייד

נדין גורדימר, אורח כבוד, עם עובד, ספריה לעם

ג'יימס בריי, שהיה נציב מחוז בארץ אפריקאית מטעם השירות הקולוניאלי הבריטי, הוחזר לארצו אנגליה מפני שהיה "ליבראל לבן" ותמך במאבקה של הארץ לעצמאות. כשזוכה הארץ לעצמאותה, זוכרים לו המדינאים האפריקאים את חסד תמיכתו בהם ומזמינים אותו להיות אורח – כבוד המדינה החדשה ולתת חלקו בבניינה. על רקע הקורות אותו שם מתגלה אפריקה השחורה בת זמננו כמות שהיא רומן רב עוצמה של אהבה ושל פוליטיקה ושל היסטוריה בעצם עשייתה, שאינו רק יצירת ספרות מעולה אלא אף תעודה נוקבת ומאלפת על ארץ מתפתחת לאחר הקולוניאליזם. ספרה הראשון של גורדימר ,המתורגם לעברית….

נדין גורדימר זכתה בפרס בוקר ב-1974, ובפרס נובל לספרות ב-1991. היא חיה ביוהנסבורג….

מתוך אתר האינטרנט של הוצאת עם עובד, 1981

נדין גורדימר, המציאה. תרגום: שולי ספיר, הוצאת בבל, 2005,

זהו רומן ריאליסטי, פיוטי ומרגש, המתבונן  על גבולותיה החדשים של האהבה בעולם של ימינו, מתוך דרום אפריקה הרב תרבותית.

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה. ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע בו גדלה וחיה. אך כצפוי, "הנסיך המזרחי" של ג'ולי מקבל לידיו צו גירוש. הוא צריך לחזור למולדתו, ארץ ערבית ענייה, ולכפרו, מקום נושק למדבר, בו נשים לא יוצאות לבד מביתן ובלב הצעירים יש רק שאיפה אחת: לחיות במקום אחר.

נדין גורדימר חוקרת תופעות כמו זרות והגירה ומפגישה אותן עם מערכים של זהות, מין וגזע, מראה גורדימר כיצד העולם החד-סטרי של הגלובליזציה פולש לקשרים בין בני אדם, וכיצד מתחת לביטויים אנושיים של אהבה ותשוקה מסתתרת מציאות ביו-פוליטית מורכבת.

(מתוך האתר של ספריית בבל).

ספרים נוספים שלה:

אורח כבוד, תרגום אליהו בורטניקר, הוצאת עם עובד (1981)

הנוטר, תרגום אליה גילדין, הוצאת שוקן (1988)

בתו של בורגר, תרגום אמציה פורת, הוצאת עם עובד (1984)

המשפחה של יולי, תרגום ליאורה הרציג, הוצאת כתר (1983)

תעלול של הטבע, תרגום צילה אלעזר, הוצאת כנרת (1991). על ספר זה זכתה בפרס אניספילד-וולף בשנת 1988

דאון מאייר, 13 שעות, הוצאת אריה ניר, שנת 2011,

זהו ספר מתח, שבמרכזו הבלש בני חריסל. במרוצת השנים הוא דרך על יותר מדי יבלות וחיסל את סיכוייו להתקדם בשורות המשטרה הדרום אפריקנית. כעת הוא מתרכז בלהישאר פיכח כדי לחנוך את הדור הבא של הלוחמים בפשע, בני הקבוצות האתניות השונות, שמהן מורכבת דרום אפריקה החדשה. אולם כשתרמילאית אמריקנית אחת נרצחת באכזריות וחברתה נמלטת על נפשה מפני חבורת רוצחים שיעשו הכול כדי להשתיקה, הפוליטיקאים המבוהלים יודעים על מי כדאי להטיל את החקירה. 13 שעות – זה כל הזמן שעומד לרשותו של בני כדי להציל את הבחורה, את הקריירה שלו ואת נישואיו ולחשוף שחיתות פוליטית ומשטרתית המסכנת את עתיד היחסים של מדינתו עם ארצות-הברית. "13 שעות" הוא ספר בעל קצב מהיר, עלילה סוחפת, מורכבת, שנונה ומפתיעה. כל הקצוות תפורים היטב. הדמויות אחוזות דחפים ותשוקות, אנושיות ומשכנעות עד הסוף הבלתי צפוי.

דאון מאייר משלב במיומנות מותחן רב-תהפוכות עם סוגיות חברתיות ואתניות שעמן מתמודדת דרום אפריקה, שבה יש לעדכן מדי יום את מערכת הנאמנויות והאמונות. ביקורת של ה"סנדיי טיימס" :עשרים שנה לאחר שחרורו של נלסון מנדלה, דרום אפריקה היא עדיין מקום סוער, וספריו של מאייר מאפשרים לנו מבט ייחודי ותובנות נדירות על המרקם של חיי היום-יום. מעל הכול, זהו ספר מרגש ומטלטל שמשלב דמויות בלתי נשכחות ועלילה שתמסמר אתכם למקומכם."

ספריו של מאייר תורגמו ל-25 שפות וזכו לביקורות נלהבות ולפרסים רבים ברחבי העולם.

(מתוך האתר של סימנייה)

דלין מתיה, הקפות ביער , תרגום מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד, 1985.

עלילת הספר מתרחשת בעיירת הכף נייסנה (Nyesa) שבדרום אפריקה, במאה התשע עשרה, בתקופת "הבהלה לזהב", ומביאה את סיפור התמודדותו של הגיבור עם הכיבוש הבריטי, עם בני עמו ועם הטבע סביבם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם.

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להיווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים.

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

שמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לשאול ללמוד, שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיֵה (Dalene Matthee;‏  1938 – 2005) הייתה סופרת דרום אפריקנית נודעה, שכתבה באפריקנס ותרגמה את ספריה בעצמה לאנגלית. ספריה מתנהלים ברובם בזירת הפעילות בה חיה היא את מירב שנותיה – יערות העד השוכנים בדרום מזרח יבשת אפריקה. ספריה של מתיה מתנגדים לאפרטהייד, אך בניגוד לפרסומים רבים אחרים מתקופת האפרטהייד, הם אינם מציגים את העם הבורי בכללו כעם שדוגל בגזענות, אלא כחברה בעלת ריבוי דעות שנכנסה למלכוד. ספריה דנים גם במתחים שבין הבורים לבין המתיישבים האנגלים של דרום אפריקה. היא ידועה בעיקר בזכות רביעיית הספרים שכתבה על סיפורי היער, אשר תורגמו למעל 14 שפות.

ספרים נוספים שלה, שתורגמו לעברית:

יום הסנונית – תרגם מאנגלית אמציה פורת, הוצאת עם עובד 1996

הילד של פילה: סיפור על אהבה, עקירה וניצחון – מאנגלית דלי שלו, ספרית פועלים, 2002

(מתוך האתר של סימניה).

אנדרה בריק, שמועות על גשם, תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1986.

בתקופת המהומות האלימות בסוואטו, דרום-אפריקה, מתרסקת שגרת חייו של אפריקאנר מצליח ועשיר. תוך עשרים וארבע שעות, אהובתו נוטשת, בנו מתמרד וחברו הטוב ביותר מורשע כטרוריסט. הוא מגייס את ערכי העבר שיעמדו בינו לבין ההרס והאימה שמתרחשת על כל מי שהכיר ואהב. מרתק ומפתיע. משטר האפרטהייד במלוא אכזריותו ותפלותו.

הפרופ' אנדרה ברינק ( Andre Philippus Brink), נולד בשנת 1935 בורדה. הרומן הפוליטי הראשון שלו – Kennis van die aand (יצא לאור ב-1973, תורגם בשם "עת בחושך יביטו") היה הספר הראשון שנכתב באפריקאנס והוחרם על ידי הממשלה האפריקנית. בעקבות זאת תרגם את ספרו לאנגלית, תחת השם Looking on Darnkness. ברינק הוסיף לעסוק בתרגום, ותרגם גם מצרפתית ומספרדית. יצירותיו הראשונות של ברינק הושפעו בעיקר ממדיניות האפרטהייד. יצירותיו המאוחרות יותר עסקו בקולוניות לשעבר. ברינק מת  ב-6 בפברואר 2015, בזמן ששב בטיסה לדרום אפריקה מבלגיה בה קיבל תואר דוקטור של כבוד.

ברינק היה  מרצה לאנגלית באוניברסיטת קייפטאון. בספריו ומאמריו הביע במשך כל שנות האפרטהייד את סלידתו והתנגדותו לשלטון, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו. היותו בן למשפחה ממוצא בורי – שיזמה ותמכה ברעיון האפרטהייד במשך מאות שנים – הפכה את מלחמתו לרבת משמעות ועוצמה הן בהקשר של דרום אפריקה והן בהקשר העולמי. מאבקו העיקש למען זכויות האזרחים השחורים בארצו, לצד כישרון הכתיבה היוצא דופן שלו, מעניקים לברינק מעמד של סופר-על. עד כה פרסם ברינק מספר רב של רומנים מצליחים שתורגמו ל-33 שפות, כולל עברית.

ספרים נוספים שלו:

עונת יובש לבנה, תרגמה ג. אריוך, ספרית מעריב, 1986.

כותבת אריאנה מלמד: סיפור חייו של בנג'מין דו טויט, אזרח טוב והגון בדרום אפריקה, בחודשים ובשנים שאחרי המהומות בסווטו ב–1976. כמו רוב האפריקנרים, אדוני הארץ ובני הלאום היחיד שזכויותיו הוכרו בחוק, גם בנג'מין – מורה בתיכון, אב לשלושה, משלם מסים בזמן ואוהב את מולדתו עד כלות – יכול לעבור חיים שלמים בלי להיחשף בעצמו לעוולות משטר האפרטהייד. יותר מזה: הוא בעצם לא מכיר שחורים. נכון, הם בכל מקום: הם האנשים המטושטשים על פיגום של בניין, עם מטאטא ביד בגנים המטופחים, אפילו עם הסחבה לניקוי מרצפות בבית, אבל אין כל צורך להתעניין בחייהם, לייחד מישהו מבין ההמון העוין את הלבנים.

במקרה, נותר קשר רופף בינו לבין גורדון, השרת בבית הספר בו הוא עובד. כשג'ונתן, בנו של גורדון, לא חוזר הביתה אחרי הפגנה, השרת מבקש מהמורה לברר מה קרה לבן שלו. מתוך נימוס, מתוך אמונה כמעט מיסטית בצדקתה של המדינה ובמוסריותה של המשטרה, בנג'מין נעתר לבקשה, ומתחיל להתנהל בתוך המבוך הבירוקרטי שאי-שם בנפתוליו מצוי איש ללא זכויות אזרח, ללא הגנה וכבר עם תיוג של "טרוריסט"[1].

רגע ברוח, תרגמה צילה אלעזר, הוצאת מעריב, 1986.

חומת המגפה, תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, תשמ"ט.

עת בחושך יביטו, תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1990.

זכות התשוקה, תרגם בועז וייס, ספרית מעריב, 2003.

העמק הנעלם, תרגם בועז וייס, ספרית מעריב, 2004.

ספר מיוחד של אנדרה בריק הוא : גלגולו הראשון של אדאמסטור, תרגמה חנה עמית-כוכבי, הוצאת ינשוף, 2008.

גליה צבר: הספר בנוי בכמה רבדים. ליבת הסיפור היא המפגש המורכב שבין מנהיג השבט השחור הרואה, לראשונה בחייו, אשה לבנה, שלהבנתו בוקעת מתוך ביצה מסתורית. הוא מתאהב בה, חוטף אותה וקושר את גורלו וגורל אנשיו בה. למרות התנגדותם העזה של בני שבטו, אשר חשים כי נוכחותה היא הסיבה לכל האסונות שפקדו אותם, נאחז ט'קאמה באשה בכל כוחותיו.

הרסנותו של הכיבוש הקולוניאלי מגיחה מבין השורות, ואכזריותו של שלטון האפרטהייד הלבן מהדהדת קולות רבים לאורך כל עמודיו של הספר מבלי שיוזכר מפורשות אף לא פעם אחת. לתוך סיפור הליבה, הרובד הגלוי של הספר, שוזר ברינק ביד אמן מיתוסים רבים, ביניהם מיתוסים יווניים קדומים על מוצא האדם , על יחסי מין, גבריות ונשיות.

לצד אלו שוזר ברינק שני מיתוסים אירופאיים מרכזיים בהקשר של היבשת השחורה: המיתוס על אפריקה כלב המאפליה האנושית – מסתורית ומאיימת, והמיתוס על האון המיני העצום של הגבר השחור. בכישרון וירטואוזי ברינק מספר ומנתץ את המיתוסים האלו בו-זמנית משתי נקודות המבט: הלבנה והשחורה. שילוב הרבדים מספר את סיפור הפצע הפעור בלבו של הדובר, שהוא אולי הפצע בלבה של היבשת השחורה כולה – שבה כל בחירה מביאה לאובדן ולהרס. [2].

דיימון גלגוט, ההבטחה, תרגום: מיכל אלפון, חרגול ומודן, 2022

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון כותב בסגנון ייחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים.

(מתוך אתר עברית)

ברייס קורטני, כוחו של אחד, תרגום מאנגלית: מרב מילר, כרמל, 2018

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי , ילדון אנגלי עני ויתום, בחווה של סבו בדרום אפריקה, בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימייה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתייכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים, הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. הוא גדל בחברה שרואה בכל מי שאינו לבן נחות וחסר ערך, ובאמצעות עינו החדה חושף בהומור רב את השקרים והצביעות של עולם המבוגרים. בשנת  1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי בעל אופי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא "פיסקופ", היינו, ראש פיפי. את השם "פיקיי", שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו, כשנשלח בגיל שש, להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן. אחרי שהוא סופג כל השפלה אפשרית, הוא לומד שכוחו טמון לא רק באגרופיו, אלא קודם כול בראשו. הוא מצטרף לקבוצת איגרוף בבית הסוהר הקרוב לביתו, רוכש השכלה וידידים מחוץ לכותלי בית הספר, ובין לבין גם לומד את ערכן של חברות, מסירות והקרבה.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להישאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר, ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

רומן הביכורים של ברייס קורטני, שנכתב ב-1988, היה לרב מכר ענק, תורגם לשמונה עשרה שפות ועובד לסרט,

הספר מעניין, עוסק בנושאים חשובים, אך מזכיר את המשפט שהמשוררת זלדה אמרה לעמוס עוז: "לא צריך לכתוב הכול". הוא גדוש מדי. הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, בעיקר את נושא האפרטהייד.

(מתוך דפי האינטרנט של הוצאת עברית והוצאת כרמל).

אלן פאטון, זעקי ארץ אהובה, תרגום אהרון אמיר,

נכתב ע"י אלן פאטון, שהיה לימים נשיא המפלגה הליברלית בדרום-אפריקה. הספר יצא לאור בשנת 1948 כשאוכלוסיית המדינה מנתה כעשרה מליון תושבים: מליון ורבע לבנים דוברי אפריאקנס, 750,000 לבנים דוברי אנגלית, 250,000 הודים, מליון צבעונים, ורוב בן 6.75 מליון שחורים ילידי השבטים המקומיים.

במרכז הספר סטפן קומאלו, כומר משבט זולו, היוצא ליוהנסבורג להתחקות אחר עקבות אחותו הצעירה ובנו. דרך מסעו נפרשת תמונת מצב עגומה של דרום-אפריקה על קורבנותיה החפים מפשע.

עיקרו של הספר – התפרקותה של המסגרת השבטית מבלי שהוצע לה תחליף, דבר  שמוביל להתפרקות מוסרית ולאלימות. תנאי אקלים קשים וחקלאות פרימיטיבית הופכים את חיי השבטים לבלתי אפשריים. משנפתחת האופציה לעבוד במכרות הזהב של הלבנים, עוזבים מרבית הצעירים את הכפרים ונוהרים אל העיר. בכפרים נשארים זקנים, נשים וילדים, וכל סיכוי לשיקום נגוז. יעד ההגירה הפנימית בספר היא העיר יוהנסבורג. המשכורות הנמוכות והביקוש העצום למגורים מאיצים את הקמתן של שכונות עוני דלות, שכונות אהלים ופחונים, חממה לפשע. האם הכרח שכך יהיה? בספר עולים רעיונות לשיפור המצב, אך נראה שהמדינה שרויה במעגל קסמים: אם יעלו המשכורות, אולי לא תהיה כדאיות בהפעלת המכרות, ואז לא תהיה עבודה לאיש, מה שיוביל להידרדרות חמורה יותר. מצד שני, הפעלת המכרות בתנאים הקיימים פירושה ניצול של השחורים מול התעשרות של הלבנים, וגם זה אינו מתכון ליציבות. כל הידרדרות מצידה תורמת כמובן לחשדנות ולשנאה, והפערים רק מעמיקים. מפתיעה היא הכניעות של השחורים, ההסכמה שבשתיקה שהם אכן נחותים, כאילו זו דרכו של עולם. אי השוויון מוטבע כל-כך עמוק, עד שקשה לראות איך ניתן להשתחרר ממנו נפשית.

נאמן לתפיסתו שלמצבה העגום של ארצו יימצא פתרון רק בדרכי שלום, פאטון אינו עוסק בהאשמות: מול תאוות הבצע הלבנה, מול הניצול המחפיר של השחורים ככוח עבודה זול, הוא מעמיד שורה של לבנים אנושיים, כמו גם שחורים נוכלים או כאלה שאינם מסוגלים לעמוד על זכויותיהם: "רק דבר אחד שלטונו שלם, והוא האהבה. כשאדם אוהב, אין הוא מבקש שלטון, ועל-כן יש לו שלטון. רק תקווה אחת רואה אני לארצנו, והיא שלבנים ושחורים יחדיו יתאוו לא לשלטון ולא לכסף כי אם לטובת ארצם בלבד, ויחד יעבדו לשמה….. פחד גדול אחד יש בלבי, שיום אחד כשיפנו הללו לאהוב, ימצאו שאנחנו פנינו לשנאה".

ספר זה נקרא על יד כל תלמיד שעבר את הסוציאליזציה של החינוך הדרום אפריקאי.

מולי בן צבי, יוהנסטאון, עתידים לספרות עברית, 2021

דרום-אפריקה, בימים של תום משטר האפרטהייד ועליית השלטון של הרוב השחור היא לא מקום שקיים כפשוטו בזכרונו של הגיבור, גבר יהודי דרום-אפריקאי שהפך מאז ישראלי. עם זאת הוא לא יכול לחמוק מיוהנסטאון, כי הקורות אותו שם, לפי זכרונו, חורצים גורלות בירושלים עשרים שנה מאוחר יותר, כשהנסיבות מעוררות כוחות רדומים המחדשים את מרדפם אחריו, כך נראה לו. בין הפטיש הלאומני בין שחורים ולבנים דאז וזה הישראלי-ערבי בו הוא מעורב כעת, לסדן האישי של מערכות יחסיו אז וכיום, הוא משיב מלחמה, אבל לא בטוח מי האויב ומי הידיד. אם סיכוייו לצאת בשלום גדולים משהיו אז, אז זה בגלל שהוא אינו לבד כעת, או שמא הוא תמיד לבד, גם כשיש לו עזר כנגדו, כי הוא לא יכול אחרת, הוא מתקשה לקבוע בעצמו.

הערות

[1] אריאנה מלמד, " אסור להשוות? שני ספרים על האפרטהייד בדרום אפריקה נכתבו בכלל על חוק הלאום" מוסף הארץ.

[2] גליה צבר, " הפכתי לספח של הציפור שלי, אנדרה ברינק, גלגולו הראשון של אדאמסטור", מוסף הארץ