דוד לוי ופרס ישראל

כתב: גילי חסקין; 15 במארס, 2018

שר החינוך נפתלי בנט הכריז, כי דוד לוי יקבל את פרס ישראל על תרומתו רבת השנים לחברה. מוזר ככל שיישמע, דוד לוי – הנעלב הסדרתי, בעל ההופעה וההתנסחות הפומפוזיות – מקבל את פרס ישראל. בנט הכריז: "דמותו הייחודית, דבקותו בעקרונותיו והיותו סמל חברתי הם מקור השראה לציבור ומקור להערכה". עוד נכתב בנימוקי הוועדה: "חזונו, אומץ ליבו, ומאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית". גם כלי התקשורת השונים התמוגגו בסוף השבוע בסגנון של "מזמור לדוד".

פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית התחרו ביניהם מי ירבה יותר להלל, לשבח ולקלס את הבחירה ואת הנבחר. גם חברים שלי, כאן בפייסבוק ולא רק, השתפכו בסופרלטיבים על הבחירה. חלקם הרחיקו לכת וציינו כי "אין ראוי ממנו". הלו, זה רדיו?

הערעור שלי על הקביעה הזאת, שהפכה למוסכמה, מעמיד אותי מול חזית אחידה של השמאל והימין (אני רגיל להיות פעם מושא התקפותיהם של אלה, ופעם של אלה).

אני מסכים שיש משהו מעורר אהדה בנער שעלה ממרוקו, עבד כפועל בניין והגיע לתפקיד של שר החוץ של מדינת ישראל. ובכל זאת, אי-אפשר שלא לשאול מה בדיוק היה מפעל חייו של לוי, שבזכותו הוא מקבל את הפרס. חינך המונים? הקים יישוב, מפעל או פקולטה? פילס דרך?

האיש החברתי הזה סירב להיות שר אוצר ורצה את הכבוד של שר החוץ.  כשר שיכון לא תרם לשיקום שכונות והפך את דודי אפל (איש עסקים, קבלן בניין, ופעיל הליכוד. בשנת 2010 הורשע בעברות של מתן שוחד ונדון למאסר). לעשיר. לא עשה דבר לצמצום פערים.

לא יכולתי שלא להיזכר כיצד אבי, יגאל חסקין, איש ידיעת הארץ מנעוריו, ניסה לקדם את הענקת פרס ישראל לאורי דביר, על מפעל חיים. אבי, יחד עם יוסק'ה הררי (המנכ"ל המיתולוגי של אגד, כשעוד היה אימפריה, יו"ר ארגון יד לבנים, ראש הוועד למען רון ארד ועוד), שבעצמו ראוי לפרס ישראל, ניסו לשכנע את ועדת הפרס שפעילותו רבת השנים של אורי, החל ב"הפינה לעקרת הבית", דרך קורסי המדריכים של אגד ודן, הקמת החוג ללימודי א"י במכללת בית ברל ועד סימון "שביל ישראל", ראויה לפרס היוקרתי הזה. התשובה שקיבלו, במילים אחרות, הייתה שיש ראויים יותר. ייתכן מאוד. אבל האם דוד לוי הוא אחד מאלו?

מפעל חייו של לוי מתבטא בעיקר במעשה הפוליטי ("ניפגש בשביעיות") – כלומר, בהצלחתו האישית לפלס את דרכו לצמרת, למרות הלעג הציבורי, שבא גם מהמחנה שלו. גדעון לוי, שבדרך-כלל אינני אוהב לצטט, שאל במאמרו ב"הארץ": האם פרס ישראל ניתן לו כפיצוי על "כל בדיחות דוד לוי"?

לבעלי הזיכרון הקצר אני רוצה להזכיר את עוינותו למחנה השמאל הציוני, במובן הרחב שלו. את שנאתו התהומית להתיישבות העובדת. כאשר ביקר, כשר השיכון, באחד הקיבוצים, פנתה אליו מטפלת וביקשה ממנו הקצבה לבניית בית ילדים: הוא ענה לה בארסיות: "שיגורו אצל ההורים שלהם". זה היה בימים שכל משפחה בקיבוץ גרה בבית בשטח של 44 מ"ר. איש לא התריס נגדו, "של נעליך מעל רגליך" הייתי חושבת על ביטוי אחר, עם קונוטציות פחות גזעניות.

לימים, ערך סיור בבית הקברות בכנרת, הקשיב רוב קשב, אך משום מה, לא חדל מלחייך. לשאלתו הסקרנית של המדריך לפשר שביעותה רצון, השיב בחיוך רחב: "אני נהנה לראות את תנועת העבודה מתחת לאדמה". דוד לוי לא הבחין בין ביקורת לגיטימית, לבין שנאה, ששר בממשלה אמור לש להיות נגוע בה ולבטח שלא להיות מובל על ידה.

דוד לוי היה שר שלא הותיר דבר מאחוריו. הייתה תקופה שבה קיוויתי שיוכל לחבר את עדות המזרח אל מחנה השלום. שישתמש בהן כראש גשר אל ערביי ישראל. לא. דוד לוי הפך לאיש ימין קיצוני. הוא המציא את הביטוי המפלג "המחנה הלאומי" – סיסמה מסכסכת, המציירת את מתנגדיו ככאלו שאינם לאומיים. אני, למשל, מתנגד מושבע לדרכו של המחנה הזה, ואני לא פחות לאומי ממנו.

דוד לוי היה אחד משלושת החישוקאים שחישקו את… יצחק שמיר. לוי ניסה לעקוף מימין את הקיצוני שבין מנהיגי הליכוד. הוא התנגד לוועידת מדריד, התפטר מממשלת ברק בגלל הוויתורים שהוצעו לפלסטינים, והיה אפילו בין המורדים שהתנגדו להתנתקות. אכן, היו לו גם תקופות והתבטאויות אחרות. למשל, בעניין מלחמת לבנון. אני זוכר לו חסד אחד, לא מבוטל, על כך שירד מבמת הנואמים בכיכר ציון בהפגנה הארורה ההיא, שבה הונפה תמונתו של יצק רבין לבוש במדים נאציים. בשעתו, מעט מאוד אנשים האמינו ללוי שהתפניות החדות בעמדותיו לא נבעו מעלבונות אישיים. כך, משל, זכור "נאום הקופים" שלו או הביטוי "ריח של מרוקאי".

בשלהי כהונתו היה בהחלט פוליטיקאי סימפטי, בוודאי ביחס לבנימין נתניהו, אבל על זה מקבלים פרס ישראל?