גילי חסקיןדנטה
דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) פקיד מנהל, משורר ופילוסוף פלורנטיני. נולד בפירנצה ב-1265 למשפחה מן המעמד הגבוה בפירנצה שבאיטליה, שירדה מנכסיה. (מת בורונה ב-1321). נחשב לגדול הסופרים של ימי הביניים. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" (La divina commedia) היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית. העיסוק בדנטה הוא חלק בלתי נפרד מטיול לאיטליה, בעיקר בפירנצה ובוורונה.
דנטה טען כי מוצאו מ"הזרע הקדוש" של "הרומאים האמיתיים" אך ככל הנראה הגיעו שורשי משפחתו רק עד תחילת המאה ה-12 .
אביו, אליגיירו דה בֶּלִּינְצ'וֹנֶה היה מן הגואלפים הלבנים, השתייך לענף הלבנים במפלגה הגואלפית (Guelf), שהייתה מעורבת בברית התנגדות פוליטית מורכבת נגד השליטים באותה תקופה, הגיבלינים Ghibellini))[1]. אך לא סבל ככל הנראה מרדיפה, לאחר שמשפחתו ניגפה בפני הגיבלינים בקרב מונטפרטי.
דנטה אינו מזכיר את אביו כלל ועל פי רמזים של בני הדור, הוא לא זכה לשם טוב בעירו. אמו מתה כשהיה דנטה בן 5 או 6 ואביו נישא מחדש. משתי נשותיו היו לו תשעה ילדים ונראה שהנער לא חווה שם חיים טובים. אולי רשמי ילדותו עיצבו אתה קווים המרכזיים באופיו: מרירות, נטייה להסתגרות וגאווה יתרה.
בהיותו בן תשע פגש דנטה גם את באטריצ'ה פורטינארי. על אף שהיו בני אותה עיר וראו אחד את השנייה מספר פעמים במהלך השנים, לא החליפו מילה מלבד ברכת שלום, שהייתה נוהגת לברכו כאשר פגש בה. מעולם לא היה ביניהם קשר של ממש, אך השירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש בשל הדגש המיוחד ששמו על נושאי האהבה.
כשהיה בן 12 הובטח דנטה בנישואין לג'מה, בתו של מסר מנטו דונאטי ונישא לה ב-1265, בהיותו בן עשרים. לזוג נולדו שלושה בנים ובת אחת. וכפי שאירע לעתים תכופות עם אנשים מפורסמים, ילדים רבים נוספים העמידו פנים שהם מצאצאיו. לימים, כשגורש מפירנצה, לא הלכה האשה לגלות יחד עם בעלה וכנראה שלא היה שלום בית ביניהם.
לא הרבה ידוע על החינוך שרכש דנטה, מניחים כי למד בביתו את יסודות הלימוד שהיו נהוגים בתקופתו וכן נגינה, ציור, ריקוד ורכיבה על סוסים. ידוע כי היה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית ואף חקר את המינסטרלים של פרובנס שבצרפת והתרבות הלטינית (ובמיוחד ורגיליוס).
כאשר היה בן 18 פגש דנטה את באטריצה שנית וכתב את הסונטה הראשונה שאותה כלל לאחר מכן ביצירתו המקובצת. ביאטריצ'ה הפכה להיות דמות המייצגת בעיניו את דמות האישה האידאלית, סמל האהבה הנצחית, וזו הפכה לסיבה לכתיבת שירה ולחיים, לצד שאיפות פוליטיות וסערות דתיות. מאז השתייך לאסכולה של משוררים פלורנטינים שנקראה על ידו Dolca Still Nouvo ("הסגנון החדש המתוק"), ששילב מטפיזיקה ושירה, הדגיש אהבה ועידון. במקום החושניות המפורשת של הזמרים הפרובנסאליים, העדיפו משוררי איטליה, נשים כהתגלמות של יופי טהור ומופשט. היה זה צליל חדש באיטליה. מורו של דנטה היה המלומד החשוב ברונטו לטיני . דנטה מאזכר אותו מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית"[2], בהוקרה, כמעין דמות אב (ברונטי קורא לו שם "בני"). מורה משמעותי אחר היה גוידו גויניצ'לי מבולוניה, שהיה מאבות האסכולה החדשה. הוא היה הוגה חופשי ברוח אבן רושד[3] והשתעשע בספקות לגבי המוסר ואפילו לגבי אלוהים. דנטה למד הרבה מגוידו ואולי חייב לו את ההחלטה לכתוב את הקומדיה הלאוהית. דנטה סיפר שגוידו ביקש ממנו לכתוב אליו בלשון המדוברת ולא בלטינית.
באטריצ'ה מתה בשנת 1290, כנראה בשנות העשרה שלה ודנטה התחיל בתקופה שלימים יכנה אותה "תעייה". לא ברור אם הכוונה לחיי הוללות או לספקות דתיים. מאוחר יותר ביקש מפלט בספרות הלטינית ומאוחר יותר בפילוסופיה ובוויכוחים שבין המסדרים המנזריים של הפרנציסקנים והדומיניקנים שסערו באותה תקופה בפירנצה.
דנטה למד ב-1287 באוניברסיטה בולוניה. היה גם חייל ולחם בשנת 1289 בקרב קמפלדינו עם האבירים הפלורנטיניים כנגד ארֶצו. באותה תקופה התעמק גם בפילוסופיה ומעלם הוזה, הנתון כולו לאהבה ולשירה, הפך לגבר כבד ראש. הוא פנה לפעילות ציבורית ומדינית. מכיוון שהזכות להיבחר למשרה בפירנצה הדמוקרטית של אותם ימים היתה מותנית בחברות באחת הגילדות, הוא נרשם לגילדה של הרופאים והחוקרים.
הקריירה הפוליטית של דנטה בעירו לא הייתה מזהירה, בין השאר משום שיכולתו להשפיע בכהונה זו או אחרת הייתה מוגבלת בגלל לחצים חיצוניים מצד האפיפיורות ומלכות צרפת, שחרגו הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של העיר.
בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שכוונה לברר את כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. דנטה נטל לעצמו אתה משימה להשיב על כנו את שלטון קיסרי רומי הקדושה באיטליה. ניסיונו הורה לו כי המהומה והאלימות בפוליטיקה של ערי איטליה הם תוצאה של תפישת רעיון החופש האטומיסטית – כל אזור, עיר ומעמד תבעו לעצמם חרות אנרכית. כמו מקיוולי, מאתיים שנה מאוחר יותר, הוא נכסף לכוח שיתאם בין הפרטים והפכם לשלמות מאורגנת. כוח מאחד כזה יכול לבוא רק מן האפיפיור. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני[4], שילח את הנציגים האחרים במהרה וביקש מדנטה להישאר ברומא. במקביל, נכנס שרל האמיץ (Charles de Valois), אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה) ובמשך שישה חודשים החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם.
ב-1289 הובסו הגיבלינים כמעט בכל שטחי איטליה. בפירנצה התפצלו הגואלפים לאחר זמן קצר. ב-1300 כבר התמודדו גואלפים "שחורים" מול גואלפים "לבנים", כאשר ה"שחורים" תומכים באפיפיור בוניפקיוס השמיני בעוד ה"לבנים" מתנגדים לכל השפעה שלו על העיר.
בפירנצה קמה ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים. אלו ערכו משפטים מבויימים לראשי "הלבנים" על מעילות כביכול בתפקידים ציבוריים. דנטה עצמו היה מקורבנות העלילה, נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום. בקומדיה האלוהית מזכיר דנטה בין המתענים בתופת את פיליפו ארג'נטי, שהיה מראשי הגואלפים ה"שחורים". ייתכן שהוא אף החרים את רכושו של דנטה בעת גלותו.
מאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, נדון דנטה באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפש על ידי חיילים פלורנטינים. הוא עבר לורונה כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה ולאחר מכן לסארצאנה שבליגוּריה ואחרי כן נטען כי חי זמן מה בלוקה אצל הגברת גֶ'נטוּקה. טענות פחות אמינות טוענות כי שהה גם בפריז ובאוקספורד.
גלותו גרמה לו לסבל נפשי עמוק. הוא עזב מאחוריו את אשתו וילדיו, את כול רכושו ואת שבעת כתבי היד הראשונים של "הקומדיה האלוהית". בשנת 1310 פלש הנרי השביעי מלוקסמבורג לאיטליה ודנטה כתב אליו ולנסיכים איטלקיים אחרים מספר מכתבים פומביים המעודדים אותם להתמודד עם הגואלפים השחורים בפירנצה.
אחרי מספר ניסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, גם בכוח הנשק, נואש דנטה מן התככים הכרוכים בכך ופרש מן החיים המדיניים. את עשרים שנות גלותו העביר בנדידה מעיר לעיר ומחצר של שליט אחד לאחר. בשיריו ובמכתביו באים לידי ביטוי התסכולים שחש אדם גאה בשל תלותו בחסדי נדיבים.
בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, ככל הנראה ללא מעורבות מצדו של דנטה. מותו, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של קנגראנדה דלה סקאלה, שזוכה בהתאם במקום בגן העדן של דנטה.
ב-1315 הציע אוגוצ'ונה דלה פאגּ'וּוֹלה (השליט הצבאי של פירנצה) חנינה לגולים, בתנאי שייעברו טקס חזרה בתשובה משפיל. בניגוד לחבריו דחה דנטה את ההצעה המחפירה וכתב את המלים הגאות: "מאחר שאין להיכנס לפירנצה בשום דרך אחרת, לא אכנס לפירנצה לעולם. ולמה אעשה זאת? הלא אוכל לראות את מראה השמש והכוכבים בכול מקום? הלא אוכל להתבונן באמיתות המתוקות בכול מקום תחת השמים, מבלי להסגיר את עצמי לעם ולעיר פירנצה כחסר כבוד וכאדם בזוי". כתוצאה מכך חידשו בני פירנצה את גזירת הגלות וכללו בה גם את בניו.
בשנות חייו האחרונות עסק בעיקר בכתיבת חיבורו הראשי ומצא מקלט בחצר שליטה של רוונה – גווידו נובלו דה פולנטה. באותה העת ביקשה העיר בולוניה להכתירו לשר המשוררים, אך הוא דחה את הכבוד הזה. סמוך ל-1319 סיים דנטה את חלקי הקומדיה – יצירה הבנויה ממאה בתי שירה (קנטו) המחולקים לשלושה ספרים שבכל אחד מהם שלושים ושלושה בתי שירה ובית מבוא אחד.
בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך ראוונה לשהות כאורחו. שם השלים את חלק "גן עדן" של יצירתו וזמן קצר לאחר מכן מת, קרוב לוודאי ממלריה. הוא נפח את נשמתו ברוונה ונטמן בכנסיית סן פייר מאגּ'ורה.
יצירתו
חיבוריו המדעיים והמדיניים נכתבו בלטינית. יצירותיו בשירה והפירושים שלהן נכתבו באיטלקית. היצירה השירית מלאה את חייו של דנטה בימי נעוריו. בשנות גברותו האפילה עליה היצירה הלימודית והפולמוסית. בשליש האחרון של חייו שב לייעודו האמיתי ובקומדיה נגיע לשיאן. הוא כינה את יצירתו "קומדיה". רק ב-1555 הוסיפו לה את הסיומת "האלוהית". "הקומדיה האלוהית", היא יצירתו הגדולה ביותר של דנטה היא המתארת את מסעו של דנטה דרך הגיהינום (Inferno), הפורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paradiso), כשהוא מודרך על ידי המשורר הרומי ורגיליוס[5] ולאחר מכן אהובתו באטריצ'ה, המשמשת סמלה של הישועה האולטימטיבית. במלים אחרות
"התופת" הוא האדם החוטא; הכור המצרף הוא היטהרותו באמצעות האמונה; העדן הוא גאולתו באמצעות התגלות אלוהית ואהבה בלתי אנוכית. וירגיליוס, המדריך את דנט דרך התופת והכור המצרף, מייצג את הידיעה והתבונה, העשויות להלוליך את האדם אל שערי האושר. אבל רק האמונה והאהבה, אותם מסמלת ביאטריצ'ה, הן אלו שיכניסו אותו פימה. בפרשת חייו של דנטה, הגלות היתה עבורו גיהנום, הלימודים היו הכור המצרף ותקוותו ואהבתו היו הגאולה והאושר, היינו, גן העדן. דנטו עצמו הסביר כי הוא קורא לאפוס שלו קומדיה, משום שהוא עובר מיגון לאושר ומשום שהוא כותב בשפת ההמון. הקומדיה עליה כתב כי "הספר אשר שילח רזון בעצמותי כולה שנים האלה" היה מפעל גלותו ונחמתה והסתיים שלוש שנים לפני מותו. לתוך מאה בתי השיר שלו דחס דאנטה את המדע אותו ינק מברונטו לטיני ומבולוניה, את המדעים של דור שחייה מעשה שלו הפריעו להשכלתו, את האסטרולוגיה ואתה מיתולוגיה הקבלית שתלתה משמעות כוח מאגיים במספרים ובאותות. כך למשל, המספר 9 מציין את ביאטריצ'ה, משום ששורשו הוא שלוש, שנתקדש על ידי "השילוש". התופת ישנם תשעה חוגים, בכור המצרף תשעה מדורות ובעדן תשעה זבולים. תפישתו של דנטה את האלוהוים כאור ואהבה היא תפישת אריסטו שעברה דרך הפיוסופיה עערבית, כגון אבן סינא, אל ע'זאלי[6] ואבן רושד.
דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר. נחשבת לפואמה השירית הגדולה ביותר בספרות האיטלקית וחלק מהספרות הקנונית הגדולה ביותר בספרות העולמית.
עד שלהי ימי הביניים, השפה השולטת במרחב, כשפת ספרות ומנהל, היתה הלטינית. עם הזמן עברה השפה שינויים מפליגים, מהשפה הרהוטה של קיקרו ווירגיליוס, עד ללטינית ה"ירודה" של ימי הביניים. אוצר המילים גדל, בעקבות שינויים באורחות החיים והנהגת שינויים טכנולוגיים. במאה ה-10 נפוץ ניב חדש, ששימש את האנשים בחיי היום יום שלהם. זהו הניב הטוסקני המוכר יותר כ"וולגרה", היינו, שפת העם (Volgo, הוראתה אספסוף).
משכילי איטליה הוכו בתדהמה. זו הפעם הראשונה שיצירה ספרותית נכתבה בשפת העם ההמונית. דנטה הסביר בספרו "אודות שפת העם", כי בשפה האיטלקית יש 14 וריאנטים שונים, כשהניב הטוסקני הצטיין מוכלם בתחביר המותאם לשירה ולפרוזה כאחד.
הקומדיה האלוהית נתפסת כפסגת השירה של התרבות המערבית. גיבור היצירה, המזוהה עם המחבר עצמו, משוטט לו בממלכת המתים, ופוגש בשלל טיפוסים צבעוניים במסלולו מתחתית השאול עד מרומי גן עדן.
הקומדיה האלוהית מתארת את מסעו הרוחני-קוסמי של דנטה, דרך הגיהינום, עד טבור הארץ, משכן השטן הרודה ברשעים, משם דרך טור המצרף, שהוא התחום בו נצרפות הנשמות והוא מתואר כהר, שעל פסגתו פוגש דנטה את אהובתו המתה ומתוודה לפניה; ממשיך לסוף דרך השמים עד למחוז הזוהר, שבו רואה המשורר את האלוהות פנים אל פנים. היצירה מורכבת משלושה חלקים (קנטיקות): גיהינום, כור המצרף וגן עדן (או בתרגומו של עמנואל אולסבנגר: "התופת", "טור הטוהר" ו"העדן" ). כל אחד מהחלקים מורכב מ-33 בתי שיר (קנטו), ובתוספת בית-שיר כהקדמה, מאה בתי שיר בסך-הכל. מלויו בדרכו זו הם ורגיליוס, סמל המחשבה האנושית וביאטריצה, סמל החסד האלוהי. לפואמה הזאת יש תוכן אוניברסלי, הן במישור המוסרי, הן במישור ההיסטורי והן במישור הקוסמי, לכן הוכר דנטה במאה ה-19 כאחד מגדולי המשוררים של האנושות.
עבודות אחרות של דנטה כוללות את "על רהיטות השפה המקומית" (De vulgari eloquentia) ו"החיים החדשים" (La Vita Nuova), סיפור אהבתו לביאטריצ'ה. הספר כולל שירי אהבה בטוסקנית, דבר שהיה מקובל, אך מוסיף גם הערות של דנטה שאף הן כתובות טוסקנית ולא בלטינית, כפי שהיה מקובל באותה תקופה. דאנטה סלל את הדרך ליצירות נוספות שנכתבו ב"שפת העם". חיבוריו הלימודיים "המליצה בלשון העם" והמונרכיה" קובעים לו מקום נכבד כהוגה וסופר המקיף את תמונת העולם של ימי הביניים ופותח את תקופת התחייה
אגודות דנטה אליגיירי
ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אליגיירי במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינה.
[1] . גואלפים וגיבלינים (באיטלקית: Guelfi e ghibellini) היו שתי מפלגות בצפון איטליה ובטוסקנה במאה ה-12 וה-13, ששרידיהן השפיעו על הפוליטיקה האיטלקית עד המאה ה-16. ככלל, הגואלפים תמכו בשררתו של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות ומקומיות אחרות.
[2] גיהנום, 15, 82
[3] . אִבְּן רוּשְד (ערבית: ابن رشد, או בשמו המלא, אָבּוּ אָל-וואָלִיד מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן מוּחָמָד אִבּן אָחמָד אִבּן אָחמָד אִבּן רוּשִד, 1126-1198, ידוע בשפות אירופיות בשם Averroes) נולד בקורדובה שבספרד וכל פועלו נתקיים בה. רופא ופילוסוף מוסלמי אשר השפיע רבות על הפילוסופיה האירופאית בימי הביניים.
[4] בוניפקיוס השמיני (או "בוניפציוס השמיני", בלטינית: Bonifacius VIII; 1235 – 1303), אפיפיור מ-24 בדצמבר 1294 עד מותו.
ב-1294 נכנס פיליפ הרביעי מלך צרפת עם צבאו לחבל גסקוניה (בדרום מערב צרפת) שהיה בידי האנגלים, ואדוארד הראשון מלך אנגליה הכריז מלחמה על צרפת. כדי לממן את הוצאות המלחמה הטילו שני המלכים מיסים על רכושה ואנשיה של הכנסייה. ראשי הכנסייה בצרפת פנו לעזרת בוניפקיוס השמיני שהטיל צו האוסר על מיסוי הכנסייה ללא הסכמתו של האפיפיור (פברואר 1296). בוניפקיוס השמיני הכריז על 1300 כשנת יובל. המונים מלאו את רחובותיה של רומא, הכנסייה זכתה בהכנסות ממכירת מזון, והאפיפיור היה בשיאו. אך ב-1301 פרץ ריב בין עוזריו של פיליפ הרביעי לבין נציג האפיפיור בצרפת, שהועמד למשפט באשמת המרדה ונכלא. בוניפקיוס דרש לשחררו מיד, והטיל צו האוסר על השלטון החילוני לשפוט איש כנסייה (דצמבר 1301). ב-11 בפברואר 1302 הועלתה איגרתו של האפיפיור בלהבות בפריז בנוכחותו של פיליפ הרביעי. המלך זימן לראשונה את אסיפת המעמדות הצרפתית (האצולה, הכמורה והמעמד הבינוני) שהודיעו לאפיפיור בכתב, כל אחד בנפרד, כי הם תומכים בשלטון החילוני. בתגובה, פרסם בוניפקיוס השמיני את איגרתו 'אחת קדושה' שבה טען לעליונות האפיפיור על כל שלטון חילוני (אוקטובר 1302).
[5] ורגיליוס חי בשנים 19-70 לפנה"ס .. בשירתו הילל את המשטר של אוקטבינוס בשנת 19 יצא לסיור ביוון, חלה ומת בברונדיסיום. הוא נקבר ליד נפולי ועל מצבתו נכתב: "מנטואה הולידה אותי, קלבריה נטלה את חיי ועתה נפולי מחזיקה בי. שרתי אודות עדרים, משקים וגיבורים. אחד משיריו היודעים, שנכתב דווקא בראשית הקריירה שלו, נקרא ה"אקולוגה המשיחית", המספר על ילד פלא שיביא תקופה של שלום ויחזיר את תור הזהב. הנוצרים בימיה בינים פירשו זאת כנבואה אודות ישו, אם כי כנראה שכוונתו ללידתו הצפויה של בנם של אנטוניוס ואוקטביה, אחות אוקטבינוס.
היצירה החשובה ביותר של ורגיליוס היא האפוס "אניאס" או "אניאדה" (Aneid), שלא הספיק להשלימו. הוא מספר על נדודי אניאס, הנסיך הטרויאני הגולה, עד שהוא מגיע לרומא. זהו גם האפוס של העם הרומאי ומתואר שם ייסוד המושבה, שממנה צמחה רומא. בתוך האפוס ישנה גם טרגדיה ידועה, אודות אהבתה של דידו, מלכת קרתגו והתאבדותה לאחר עזיבתו. כמו כן הוא מתאר בגעגוע את נופיה הכפריים של מנטובה, את חיי הכפר ואת אורח חייהם של עובדי האדמה. ורגיליוס השתמש בספרות עצומה לחיבור איניאס. הוא מיזג ביצירתו רעיונות, אפיזודות, שמות, הרפתקאות ומוטיבים, שנלקחו ממספר רב של סופרים יוונים ורומיים. היה זה רעיונו הבלעדי של ורגיליוס לחבר אפוס לאומי, המציג את תפקידה של רומא כחזוי מראש, על ידי ההשגחה האלוהית, עם אניאס כמנהיג, שבעקבותיו יבוא אוגוסטוס. ורגיליוס עבד על היצירה 10 שנים והתכוון להקדיש עוד שלש שנים לליטושה. הוא ביקש שיישרפו את כתב היד אם לא יספיק לסיימו, אבל אוגוסטוס התערב והורה לפרסמה.
[6] בו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי (בערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي; 1058-1111), המוכר בטקסטים עבריים של ימי הביניים בשמו "אלגאזאלי", היה הוגה דעות ומתקן דת מוסלמי מחשובי התאולוגים הערביים. נולד בעיר טוס במזרח פרס. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית.
בשנת 1095, לאחר שחווה משבר רוחני ופיזי, נפרד אל-ע'זאלי ממעמדו ומנכסיו, יצא לנדודים וחי כקבצן. בעקבות המהפך שעבר התכחש אל-ע'זאלי לחלק מאמונותיו הקודמות, בעיקר בדבר חשיבותו של ההיקש השכלי בענייני הדת (אסכולת הכלאם). ספרו, אשר נחשב עד להיום כאחד מספרי הדת המשפיעים ביותר בהגות האסלאם, נקרא "מפלת הפילוסופים". ייחודו של הספר היה בקריאתו למאמינים לוותר על הפלפולים הדתיים חסרי המשמעות, ולאימוץ של האהבה לאל בבסיס הדת והגדיר את הפילוסופיה ככפירה.
הגותו אפשרה לזרם הסופי להכלל כחלק לגיטימי באסלאם האורתודוקסי, ומנעה את הפיכתה לזרם חיצוני לאסלאם (בדומה לדת הדרוזית). עקרונותיו החדשים, שבמידה רבה היו שילוב בין עקרונות הזרם הסופי לעקרונות האסכולה האורתודוקסית האסלאמית, השפיעו רבות על שני הזרמים, ובזכות כך מוכר אל-ע'זאלי היום על ידי מרבית חכמי הדת המוסלמים כפוסק האחרון, אשר ספריו עודם משמשים כמקור השראה לרבים באסלאם הסוני. כמו כן, לאל ע'זאלי נודעה השפעה על מספר הוגי דעות יהודים בימי הביניים, ובעיקר על רבי יהודה הלוי.
האם אתה מארגן ומדריך טיולים לפירנצה בעקבות דנטה אליגיירי?
שלום רב
בחודש מאי אוציא טיול לאיטליה: אומבריה-טוסקנה וליגוריה. נבקר יומיים בפירנצה, שם נעסוק כמובן בדמותו של קנטה אליגיירי