געגועים למרוקו

כתב: גילי חסקין, 20-05-20

ראו גם: מרוקו מזווית אישית; העיר האימפריאלית פאס ; מרקש ושווקיה, טרק בהרי האטלס.

  הרצאת  ZOOM על מרוקו 

לאלבום תמונות מטיול למרוקו – 2016

לאלבום תמונות מטיול למרוקו – 2017

מרוקו היתה יעד תיירותי נחשק כבר מראשיתו של הפרוטקטורט הצרפתי בראשית המאה העשרים. עוד הרבה לפני זה, במאה ה 19 ביקרו שם כול עשירי אירופה כולל, אפילו מרק טווין. עם כינון הפרוטקטורט ב-1907, השיק המרשל ליוטה (Hubert Lyautey), המושל הצרפתי של מרוקו, קמפיין לפיתוח התיירות הבינלאומית במדינה. לגבי דידו, היתה התיירות חיונית, כדי למקם את מרוקו על מפת העולם המתורבת. עוד לפני הפרוטקטורט השיחו בני החוגים האינטלקטואלים והבוהמייניים של אירופה, במרוקו שנתפסה כמבטאת את הקסם האוריינטלי. הצייר אז'אן דלקרואה (Eugène Delacroix) תיאר את מרוקו בציורים דרמטיים. סופרים כתבו על מרוקו ובהשראת מרוקו. היא ייצגה עבורם אי של קסם אוריינטלי ופן ידידותי של תרבות איסלמית. ב-1889 יצא לאור המדריך למרוקו שכתב מ' דה קרס ובנאות המדבר של המדינה, כמו בסמטאות הערים החלו להופיע, לצד הרפתקנים, סוחרים ומיסיונרים, גם תיירים, שהגיעו בעקבות הדימוי האקזוטי של המזרח, גם אם הוא כאן נמצא ממערבה להם. אולם מי שמנסה להכיר ארץ לעומק, צריך להתנער מדימויים פופוליסטיים המעוותים את התמונה. טיול מעמיק אינו גלויה ואינו כרזה שנוסחה על ידי תועמלן מוצלח.  מרוקו נראית לעתים כהתגלמות של אלו, אבל היא הרבה יותר מכך.

מרוקו היא כמעט אי. שוכנת בין הים התיכון בצפון, האוקיינוס האטלנטי במערב וים החולות של הסהרה בדרום. מנקודת מבט ערבית, מרוקו נחשבה לא לגמרי שייכת. לא לחינם היא נקראת "מע'רב אל-אקצה", כלומר, "המערב הקיצון", הרחוק. היא תמיד נחשבה ליוצאת דופן מנקודת מבטו של ה"משרק", היינו המזרח הערבי. כבר היוונים בעת העתיקה, זיהו בה את משכנם של הקיקלופים, שבמערתם הסתתרו אודיסאוס וחבריו, כשנדדו בים התיכון לאחר מלחמת טרויה. למרות שהמיתוס המקובל מייחס זאת לסיציליה, אבל למסורת יש דרכים משלה. לכאן הגיע הרקלס, בבואו לחפש את תפוחי הזהב של ההספרידות. משום כך נקראות  הפסגות משני עבריו של מיצר גיברלטר גם "עמודי הרקלס", על שמו. הרי האטלס נקראים על שם הטיטן הקדום, שהחזיק את כדור הארץ על כתפיו.

הים התיכון מעולם לא היה גורם מפריד. נהפוך הוא, דווקא מגשר. דרך מיצר הים עברו אנשים מדרום לצפון. החל מהאיברים שהעניקו לחצי האי הספרדי את שמו ועד לפיניקים, "פונים" בפי הרומאים. הם הקימו בתוניסיה  שהקימו כאן את עירם קרת חדשה, לימים "קרתגנה". לא לחינם פליניוס הזקן, כאשר התייחס לספרד, טען ש"אפריקה, מתחילה בפירנאים". לימים, ספרד נכבשה שוב ושוב, על ידי כובשים ברברים – העם הקדום שישב במרוקו לפני האיסלאם. אלו היו מרבית הכובשים  , מביאים עמם את האסלם, לראשונה במאה השמינית ואחר כך מבססים אותו בגלים נוספים של פלישה, נוכח התגובה הספרדית, שתיקרא "רקונקיסטה" (Reconquista), כלומר, "הכיבוש מחדש". לאורך תקופות ארוכות, היו המע'רב ואנדלוסיה יחידה אחת. מרוקו היתה קשורה לאירופה, הרבה יותר מאשר לאפריקה. לימים, כאשר תתאושש פורטוגל ממלחמתה בקסטיליה, יצא הצבא הפורטוגלי לנקום את נקמת הכיבוש המוסלמי ולהמשיך את הרקונקיסטה לתוכה של מרוקו.

לימים יצרו הספרדים את  מרוקו הספרדית ממנה נשארו על היום סאוטה ומליליה הספרדיות על חוף מרוקו. בתחילת המאה העשרים הגיעו לכאן הצרפתים, אבל ה"צרפתיות", היינו, שפה ותרבות, הגיעה לכאן קודם לכאן, עם בית הספר של "חברת כל ישראל חברים". היהודים היו הראשונים במרוקו  לספוג את התרבות הצרפתית ועד מהירה היו לסוכניה. יש בארצנו אזרחים רבים שהגיעו ממדינות רבות. אבל קשה למצוא אח ורע לחיבור הרגשי שקיים בין קהילה ישראלית לבין המקום ממנו עלתה ארצה. איני משוכנע עד כמה יהודי מרוקו חסרים לה, אבל אין לי ספק שהיא חסרה לרבים מהם. כמו בכול מקום כמעט, זרועה היסטוריה של יהודי מרוקו ברדיפות, סבל ונגישות, אבל הם נבלעים בגלי הנוסטלגיה. יוצאי מרוקו מתבטאים בכיסופים עורגים ובמילים החמות, על מכורתם. אחרי לא מעט שנים, שתרבויות הגולה נדחקו לתוך כור ההיתוך הישראלי, מתרחש רנסנס תרבותי מרוקאי. חוויותיהם צבועות לעתים בתיאורים סטריאוטיפיים. יוצאי מרוקו עצמם מלגלגים על כך שכמעט כל אחד מהוריהם היה יועצו של המלך. ראיינתי רבים מהם. לעתים התערבבו להם מציאות, דמיון, היסטוריה ופואטיקה. לא למדתי מהם הרבה עובדות, אבל ספגתי ניחוחות ומנגינות. כשהם חוזרים מביקור במרוקו, הם מתארים את חווייתם כעוצמתית. אני לא מאמין גדול בטיולי שורשים. מניסיוני, יותר משהמטיילים מתגעגעים אל המקום ממנו הגיעו, הם מתגעגעים אל עצמם.

למרוקו יש דימוי לוהט של מדבר. אולם הסהרה הוא רק אחד ממוקדי המשיכה שלה. יש בה מגוון גדול של נופים, אזורי אקלים וכתוצאה מכך, גם אוכלוסייה רבגונית. יש במרוקו שילוב מרהיב של הרים, מדבר וים. קרובים זה לזה ומעצימים זה את זה.  לא אשכח את ההגעה למרוקו בספינה, בפעם הראשונה. ירדתי בנמל והחלתי לנוסע לאורך החוף. למרות כל מה שקראתי וידעתי, עדיין נחרת בראשי דימוי של דיונות חוליות ולנגד עיני התגלו שדות קמה מוריקים למרוקו ארבעה רכסי הרים, ההופכים את נופיה לדרמטיים. בצפון, במקביל לים התיכון ולהרי הסיירה נבאדה שבספרד, נמתח רכס הרי הריף הגירני, המיוער בחורש ים תיכוני, שצובע אותו בירוק רענן. יש בו דרכים הרריות המתפתלות בין גבעות ירוקות, שדות של קנאביס וכפרים אנדלוסיים באופיים, שבתיהם הצחורים נראים כקוביות לבנות שהוטלו על ידי נער שובב.

בהמשך, מדרום,  מתרומם הרכס הגבוה של האטלס התיכון, שפסגותיו מגיעות לגובה של למעלה מ-3,000 מ'  ועצי ארזים גדלים במרומיו. ניתן לסייר בעיירת סקי בסגנון אלפיני, לרכב על גבי סוסים אל מעיין הבתולה, ללכת ברגל למקורות ואדי אום אל רביע ולצפות בקופים החיים בשולי היער. רכס האטלס הגבוה מזדקר לגובה של למעלה מ-4,000 מ' ולו נוף אלפיני, של פסגות משוננות ומושלגות. התצפית מפסגתו של ג'בל טובקאל (4,167 מ'), היא מראה עוצר נשימה. זהו יעד מופלא לטיולי ג'יפים ולטיולים רגליים, המתבלים את החוויה הנופית בהליכה דרך הטראסות הבנויות בקפידה, אל הכפרים החבויים בחמוקי ההרים. שם, בגיאיות הצרים, חבויים בתים שבתיהם בנויים מאבן ונראים במתמזגים בסלע ממנו הגיחו.

שמו של כפר מסגיר בדרך כלל את תושביו: "איט" הוא כפר שנבנה על ידי ברברים, בני צפון אפריקה  ו"בני" הוא כפר שמייסדיו היו מבין הפולשים הערביים. אין זהו כלל ברזל כמובן, אבל רמז עבה. המפנה הדרומי של הרי האטלס, נחרץ בשורה של גיאיות, היוצרים תצורות מרהיבות של אבן גיר ובמקומות מסוימים גם אבן חול. השלג הנמס בראשי ההרים מנקז מים רבים לגיאיות הללו, המשקים נאות מדבר וצובעים את שלל גווני החום, ברצועות ירוקות. הקניונים של נהרות הזיז, הטודרה והדאדס, כל אחד נראה שונה וכל אחד דרמטי ביופיו. לזיז סלעים מקומטים כצנפות, לטודרה מצוקים המעיקים על קניון דרמטי באבן גיר ולדאדס מראה סוריאליסטי שהבלייה השכילה לחולל בסלעי אבן החול.  הקסבות- מצודות המדבר – המעטרות את העמקים הצרים והפוריים, מוסיפות להם נופך אגדי משהו. גם הכפרים, התלויים על ההרים, כדי שלא לבזבז אפילו מטר רבוע של אדמה לחקלאות, נראים כגושים של בוץ. על כפר וקהילה יהודית באחד הקניונים הללו  נכתב השיר הנוגה כל כך, נוסטלגי כל כך: "אצלנו בכפר טודרה". שיר זה גורם לעתים למטיילים יצואי מרוקו, תחושה של גאווה ליצירה המקומית, למרות שנכתב על ידי יהושע סובול, לפי מנגינה חסידית.

דרומה –מערבה משם- רכס האנטי אטלס, הבנוי כולו מגרניט אדמדם, מחורץ בגיאיות עמוקים, החובקים צוקים, שעל כיפתם בנויים כפרים הנראים כהמשך שלה. קשה להבחין לעתים בקוו המפריד בין ההר לבין הכפר. סמוך למפגשם של ההרים עם הציה, שוכנות נאות מדבר. חלקן גדולות ממדים, הנראות כמשטחים ירוקים ענקיים. טיול בנאת מדבר הוא חוויה מרנינה של עצי תמר, ערוגות מטופחות ותעלות מים. אחת החוויות העוצמתיות הזכורות לי ממרוקו, הוא נסיעה ממושכת על ג'בל סע'רו, שמדרונותיו כבר יבשו בחודש מאי ולאחר יום של טלטלה בדרכי עפר מאובקות, גלשנו אל נאת המדבר של זגורה,. שם, בין ערוגות התלתן המוצלות, המתין לנו מאהל מאולתר, עם צוות ברברי שמיהר למזוג לנו מים צוננים ואחר כך תה בנענע. הלאה משם, משתרע המדבר הגדול של הסהרה. ים שומם של חול ובעיקר סלעים. שיירות של רוכבי גמלים היו יוצאות מכאן דרומה וכעבור חמישים ושנים ימים, מגיעות אל טימבוקטו, שלגדת הניז'ר, במאלי של היום. הנוודים של  אז והמטיילים של היום, היו גולשים לעתים ממדרונות קפואים של הרים עוטי לובן, על עמקים שופעי תמרים ואל נחלים שנמוגים במדברים צרובי שמש. הלאה משם, משתרעת ארץ הדיונות, אותן גבעות חול לבנבנות, שהטיפוס עליהן נראה קצר בתחילה, אך מתמשך עד אין סוף.

טיול בסהרה הוא טיול במרחבים צחיחים, בהם נקטעת השגרה רק על ידי צלי הצוקים המרקדים על הקרקע ודומה כי השמש משחקת ביקום. יש במדבר תחושה של בדידות משונה, שממה חמורת סבר ודממה גדולה, שמטילים מורא על אחדים וגרמים לאחרים להתקשר אליהם בעבותות של אהבה. לעתם פסגות ההרים נישאות כגלים ולעתים נראים צוקי סלע כאילו הושלכו ביד הבורא. כאן התרחש סיפורו של אנטואן דה אכספרי ועל המדבר הזה אמר הנסיך הקטן: "נוף זה הוא בעיני היפה ביותר וגם העצוב ביותר".

אבל יש במדבר לא רק את העצמה של הריק, אלא גם את סימניו של האדם, שבלית ברירה מנסה להיאחז בו, בעיקר בנאות המדבר, שם הוא מעבד ומטפח את שדותיו כמו גן אירופאי ולעתים מצליח להוביל מים בקאנטים, תעלות תת קרקעיות, המובילות מים למרחוק, כמו הפוגארות שנחפרו בארץ בתקופה הפרסית. עם חי בנופיו.

המגוון בנוף הטבעי והאנושי הוא שם המשחק. כך למשל, יום טיול במרוקו, מתחיל בפס העיר האימפריאלית, שנבנתה במאה השמינית על ידי הכובשים הערביים והשכילה לשמר את צביונה המסורתי, עולה להרי האטלס התיכון, מבקר באיפראן בעלת החזות האלפינית, מתרשם מגודלם של הארזים ומן הקופים המדלגים על ענפיהם, גולש לרמה של מידיאט, עם הלועות הגעשיים הכבויים שבשולי הדרך, חוצה את הקניון של הזיז וגולש לסהרה. כמה עולמות ביום אחד. סיפורה הדרמטי של מרוקו היא המעבר בין הרי האטלס לסהרה, העימות בין הצינה המנשבת בראשי ההרים, לבין נשימתו הלוהטת של המדבר. מערבה משם , משתפלים ההרים אל החופים סחופי הרוחות של האוקיינוס האטלנטי. חום הסהרה פוגש את מימיו הצוננים של האוקיינוס האטלנטי ויוצר ערפילים כבדים העוטפים את החוף.

בכל מקום במרוקו נראים שלטים ענקיים, החל בצדי הדרכים וכלה בכתובות מאבנים על צלעות ההרים: "אלוהים, המולדת והמלך". השילוש הקדוש של מרוקו. המלך שואב את מקור סמכותו מהיותו לכאורה צאצא של הנביא מוחמד ונצר לשושלת חזקה שבנתה את מרוקו ושיקמה אותה במאה ה-17. מרוקו אינה מדינה דמוקרטית. יש לה מקום מרכזי בדו"חות של "אמנסטי". המלך הוא שילוב של אב רחום וחנון, ורודן השולט בנתיניו ביד ברזל. באישיותו טמונה השניות המרוקאית, המאפשרת להם ללכת בין הטיפות. כך למשל הכריז בקול דרמטי, המלך חסן השני, בימי המתח שלפני מלחמת המפרץ הראשונה: "הלב הוא עם סדאם חוסיין" והוסיף בקול ענות חלושה: "אבל השכל עם מדינות הקואליציה".

יש במרוקו מסגדים יפים, שהכניסה למרביתם סגורה בפני תיירים, לפי הוראתו של ליוטה המושל הצרפתי, שחשש מ"פלישת תיירים " למסגדים, ותקנתו נשמרת עד היום,  למעט המסגד המהודר שנבנה לכבודו של מולאי איסמעיל במקנס ומסגד המסגדים, שנבנה בקזלבנקה, על ידי המלך חסן השני, בעלות של כמיליארד דולר. מבנה רב פאר שבנייתו עוררה תרעומת רבה במרוקו ובמדינות מוסלמיות אחרות, בטענה שניתן היה בכסף זה לעשות דברים חשובים יותר. יש במרוקו מדרסות מטופחות, בהן אומני הסטוקו הצליחו להפוך עמודים לרגלי איילה וקירות לרקמת תחרה. מגלפי העץ עשו להטוטים בחומר הגלם ואומני המוזאיקה, יצרו משטחים צבעונים, המחזירים את האור בצורה שווה ויוצרים רושם קומפקטי ובלתי חדיר. מבנים דתיים מסוג אחר, המצויים במרוקו בשפע הם קברי הצדיקים היהודים, שהעלייה לרגל אליהם היא אירוע פולקלוריסטי, דתי ומסחרי כאחד.

אין במרוקו הרבה ערים מרתקות. הכפרים משכו את לבי יותר. בעיקר אלו הבנויים על מורדות הרי האטלס. ובכול זאת, יש לערים לא מעטות קסם ועניין רב. הערבים האידריסיים בנו את בירתם בפאס, המורביטון הברברים, במרקש, המווחדון ברבט והאיסמעיליים במקנס. הערים לא רק נחלקות לפי השושלות שבנו אותן, אלא גם לפי הצבעים המאפיינים אותם, או לפחות מיוחסים להן: מרקש היא "העיר האדומה", מקנס היא "העיר הירוקה", פאס היא "העיר הכחולה" וקזבלנקה, שמה מעיד עליה, היא "העיר הלבנה". לכול עיר, יש את המרכז העתיק, מבוך של סמטאות וגבב של בתים המכונים  "קסבה" מעבר לה, העיר העתיקה, על בתי המלאכה שלה ושווקיה, המכונה "מדינה" ומחוצה לה, העיר המודרנית, צרפתית באופייה, עם שדרות רחבות ידיים מבני ציבור וסמלי שלטון. מרבית בתי המלון נמצאים בעיר המודרנית, שם נהנים התיירים מתנאים נוחים, מארוחות מזנון עשירות במאכלים ועניות בטעם. בכמה ערים ניתן ללון בריאד. אלו הם בתים מרוקנים מסורתיים, המרוכזים באזור העיר העתיקה, שהוסבו לבתי מלון ומעניקים את תחושת החיים במרכז העצבים של העיר. בכל ריאד קיימת חצר פנימית, שבמרכזה ניצבת בדרך כלל מזרקה וארוחות הבוקר מוגשות לרוב בחצר הגג, המשקיפה על העיר.

להבדיל מישראל, שהיא קטנה וצעירה מכדי שתתעצב בה תופעת המקומיות, במרוקו היא מורגשת היטב. הזרים מתקשים להבחין בין ערבי לבין ברברי. המקומיים מתעקשים על זהות מקומית. אדם אינו רק מוסלמי, ערבי ומרוקאי. הוא מגדיר את עצמו דרך עירו. יציג עצמו מול בן שיחו כ"מקנסי", פאסי, או מרקשי. בינם לבינם, הם מתייגים אלו את אלו בתוויות. המקנסים נחשבים לגאוותנים, הפאסים למסודרים והמרקשים לחמומי מוח. יש בכך ראייה סטריאוטיפית מוגזמת ובכול זאת, התודעה כאן, קובעת את ההוויה.

בכול השווקים, בכל המאדינות, מוצא המטייל את עצמו מוקף במוכרים, תגרנים, סוחרים בגרוש. הם אוחזים בבגדו, מתחננים, משבחים את סחורתם. המטיילים שלי מתלוננים לעתים, על ההפצרות הללו, המעיקות משהו. אני משיב להם שבי הם אינם מפצירים כלל ועיקר. אפילו אינם פונים אלי. הסוחרים הללו אינם מבזבזים אנמרגיה לריק. שהם חשים במי להפציר. כל מחווה, כל מבט מתעניין נקלט מיד וקורא לפעולה.

טנג'יר שבצפון, הנמצאת בשטח שהיה בשליטה ספרדית, ואחר כך היתה לעיר בינלאומית (ראשונה בעולם)  היא פנינת ארכיטקטורה. הרחובות המתפתלים, הסמטאות העיוורות, הכיכרות הקטנים והמטופחים וכמובן גווני הכחול הבוהק, משכו לכאן אומנים רבים. המפורסם שבהם היה האימפרסיוניסט הצרפתי אנרי מאטיס. ביקוריו בעיר, אותה כינה "גן עדן לציירים", השפיעו על יצירתו. אולי היה זה האור העז של צפון אפריקה, אולי האמנות המסורתית, אולי הניגוד בין השלווה השורה על גגות העיר לבין ההמולה של תגרני השוק. כל אלו יחד עם השימוש חסר המעצורים שעשה בכחול ובצבע, הולידו מספר יצירות, שפיארו את מאטיס וגם את מקור השראתו. מטנג'יר יצא גדול הנוסעים של העולם הערבי, אבן בטוטא, בדרכו למכה. הוא ערך שבעה מסעות לעיר הקדושה, כל אחד בנתיב שונה. בשובו טבע משפט מפורסם, שהעניק השראה לדורות של מטיילים: "אלו שמטיילים הרבה, יודעים יותר מאלו שמאריכים שנים". העיר נתנה את השראתה גם לברנרדו בורטוצ'לי, לסרטו "שמים מגינים מעל".

גם לטטואן יש שפע של כצבעי כחול ומבוך בסגנון מורי, עם השפעה ספרדית. ציוריות במיוחד הן המדינות (מאדינות)  של שפשואן, ההררית, ואסילה שלחוף הים, המעניקות למרוקו, גוון ים תיכוני, כשם שהדרום מעניק לה ניחוח אפריקאי. יש במרוקו מעט שרידים רומאיים, היפים שבהם הם בוולובוליס (Volobulis), הנודעת ברצפות הפסיפס שבה. אכן, הרומאים לא השקיעו במערב הרחוק אפילו קמצוץ ממה שהשקיעו ב"אפריקה הפרה-קונסולרית", הלוא היא תוניסיה, אבל המראה של המדרונות המתונים של כרמי הזיתים הגולשים ברכות אלה שרידים הרומאיים, הינו חזיון מרגש, בעיקר כששומעים ברקע את השיר "הפיתוי האחרון של ישו", של פיטר גבריאל. באתר עצמו, וילות מושקעות של ברוני הזיתים ולהן רצפות פסיפס מושקעות, שרידים של מקדש פיניקי וקינים של חסידות. למקנס חומה מרשימה, בית סוהר תת קרקעי, בריכות אגירה למים ומסגד מעוטר שבנה מולאי איסמעיל ומולו שוק מופלא, עתיק מראות וצבע. הקרמיקה המשובצת בחומה, העניקה לה את הכינוי "העיר הירוקה". מולאי איסמעיל היה מעין הורדוס מרוקאי, בנאי מופלא ומגלומן מטורף, שהדהים את מקורביו באירופה במפעלי הבניה שלו, באכזריות שהפגין ובמספר הנשים שרכש לעצמו.

פאס הינה קפסולה של זמן, שמורת טבע היסטורית, המנציחה להפליא את ימי הביניים. הסמטאות של המדינה –העיר העתיקה- מיועדות להולכי רגל בלבד, על שתים או על ארבע. מכול עבר נשמעות קריאות קולניות "בלק" (זהירות), של החמרים. בעיר העתיקה, שגווני השער שלה, העניקו לה את הכינוי "העיר הכחולה". יש בה מבצרים צרפתיים הצופים על העיר, מסגד קיירואן המפואר, ומבנים חשובים אחרים. ביתו של הרמב"ם הוא תחנה הכרחית בסיורם של מטיילים יהודים, אבל לא רק. מוסא אבן ממימון הוא גיבור תרבות ערבי ומושא גאוותן, לא רק של טבריה, בה נקבר, אלא גם של פאס, בה חי תקופה קצרה וגם של קורדובה בה נולד. העיר העתיקה מורכבת מ-187 שכונות, שלכול אחת מהן מדרסה משלה, חמאם משלה ועוד מתקנים ההופכים אותה ליחידה אוטונומית כמעט. שוטטות בשוק המקורה של פאס מבהירה מדוע הפאסים נחשבים ל"ייקים" של מרוקו. יש אזור לפירות יבשים ואזור לחמוצים, ואזור לתבלינים וכך הלאה. כשמשוטטים בין חנויות העור וכפתנים, מבינים שיש היגיון בשיגעון וש"באזאר מזרחי", יכול לשמש דווקא כשם נרדף למקום מסודר.

קזבלנקה, העיר הלבנה, אינה שכיית חמדה. אבל ההליכה לאורך הקורניש, הטיילת של שפת הים, מבט בבתים הלבנים שהעניקו לה את שמה, כל זאת אגב זמזום שירו של יהורם גאון, "יש מקום ליד הים". מעבר לכך, קזבלנקה מעניקה למטייל תחושה המרגשת של שהייה בעיר הגדולה בקצה המערבי של עולם האסלאם; מרכז לכינוסים של הליגה הערבית ועבורי גם מחזקת את התקווה שהשלום אפשרי. נהניתי לשבת בבית קפה, בשדרות מוחמד החמישי ולהתבונן בסרט הנע של העוברים ושבים. חובשי ג'לביות לצד אנשי עסקים בחליפות מחויטות. הבארים של קזבלנקה הם זולים והמוניים לטעמי, אך הם גם מקום נהדר ללגום ג'ין טוב, בשעות הערב. לפני כחצי יובל, התווסף לעיר מעוטת המונומנטים הזאת, המסגד הגדול של חסן השני, שנחשב לדעת רבים, למרהיב ביותר עלי אדמות. זהו מבנה ענק. המינרט הגבוה של המסגד, המתנשא לגובה של 230 מ', הופך אותו למבנה הדתי הגבוה בעולם. יותר מהפירמידה של ח'ופו בגיזה. מבנה רב הוד שכל כולו מלאכת מחשבת. שיר הלל לאומנות האנדלוסית. גם ברבאט אין הרבה, למעט המסגד הענק שבנתה השושלת המווחדונית במאה ה-12 ולה מינרט מרהיב, שחתכו רבוע והוא כולו מכוסה עיטורים. אחד משלושה (השני בסביליה והשלישי במרקש)  כמו כן, ניצב בה הארמון שבנו הצרפתים בסגנון שהיה בעיקר פרשנות שלהם לסגנון המרוקאי. על המדינה שלה ובעיקר על המלאח, שכונת היהודים, התשובה המרוקאית לגטו של ונציה, כתב אלבר ממי את "נציב המלח". מה עם קברי מוחמד וחסן השני, מה עם המגדל המרשים, אין הרבה חן מזרחי ברבאט, למעט הקסבה של האודייה, אליה נכנסים דרך שער מרשים שצורתו פרסה ומגיעים דרך מבוך של סמטאות, לבוסתן ספרדי מטופח וממנו לתצפית המרהיבה על הים ועל העיר סלה, שהית מרכז לשודדי ים במאה ה-17. עיר הנמל דרומית לקזבלנקה ומערבית למרקש, א-סווירה, שונה בחזותה.

במקום גבב של בתים סביב מבצר, המכונה "קסבה", יש בה פרסה, היינו, כיכר בסגנון פורטוגלי וחומות מרשימות, עליהם שר פעם ג'ימי הנדריקס. החומות הציוריות, הבתים הבוהקים בלובנם וסירות הדייגים הססגוניות, נתנו השראה להיצ'קוק שצילם כאן את הסרט "ציפורים". גם אורסון וולס צילם כאן כמה סצנות מפתח, בסרטו "אותלו". אוהבי מרוקו נחלקים בין חסידי פס לחסידי מרקש. דומה וזהו בעיקר עניין של אופי. פאס מסודרת, קפדנית, מאופקת משהו. מרקש, העיר האדומה, נראית כאילו עולה מהמדבר שמאבניו נבנתה. באביב ניתן לראות מכול מקום כמעט את הפסגות הצחורות של הרי האטלס. זוהי עיר חמה, רוחשת, רועשת, חושנית, מבולגנת. יש בה כמובן מבנים מרשימים בעלי חשיבות היסטורית, אבל הלב יוצא אל השווקים שלה שופעים יותר, מתפרצים יותר. אני נוהג לשוטט בין הדוכנים ובהתניה פבלובית לזייף את "שיר השוק" של שלמה בר, שנולד דווקא ברבאט. הצבעים שלה בוהקים יותר, המראות, הדוכנים והכיכר המרכזית "ג'מע אל פנע", שהוראתה "חבורת ההולכים אל המוות", הפכה לתיאטרון רחוב, עשיר באירועים ספונטניים: כאן חבורת להטוטנים, שם מגיד עתידות, לידו מספר סיפורים, מישהו משכיר נחש או קוף לצילום, רופא שניים מציג מערכות של שיניים תותבות, לצדו משטח צבעוני מורכב מכובעים או מנעלים שחודיהם נראו כאילו תוכננו במיוחד כדי למחוץ את התיקנים בפינת החדר. הכיכר מוקפת בדוכנים של מיצים סחוטים ולעת ערב, הופכת להיות מעדת ענק פתוחה. יש חילוקי דעות לגבי טיב האוכל, אין הסתייגויות לגבי האווירה.

ורזאזאת היא עיר מודרנית, מדברית, עם בתים שנבנו בהשראת ה"קצור", בתי הקנים המכוסים בבוץ של המדבר, עם אולפני סרטים, שמייצאים את הפנטזיה לכול העולם. ורזאזאת היא לבו של ה"קצור", מבצרי המדבר הבנויים מקנים ומבוץ, המילה קנה נקראת בערבית "גסב" ומכאן קסבה. אין דין הקסבה המדברית,  כדין קסבה שהמהווה את לב העיר הערבית, למרות שמדובר באותו מקור. הדרך שבין הריי האטלס הגבוה לג'בל סע'רו נקראת "דרך אלף הקסבות", הן אכן רבות מספור. היפה, הציורית והפנטסטית מכולן איט בן האדו, ששמרה על הדרך הקדומה למרקש. סלילת הכביש ייתרה את עיר הבוץ תושביה עזבו היא נותר כפנטזיה מזרחית, אקזוטית ורומנטית. כאן הסריטו את "גלדיאטור", את "ישו מנצרת" ואת "לורנס איש ערב".

מרוקו הינה חגיגה של קניות, לא כל כך עבור המוצרים, כמו ההתחקות אחר ייצורם. בבתי המלאכה שלה ניתן לראות מלאכות שעוד מעט יחלפו מן העולם: יצור פסיפס של קרמיקה, המכונה "ליקיטדו", גילוף בעץ, שיוף רגלי מיטות, תפירת כפתנים, צביעת צמר וידו מכולם, במראה ובריח, הוא אגן הבורסקאים: בריכות ססגוניות, עשירות בצבע ומדיפות צחנה. אלו בעלי מלאכה שהעבירו את מיומנותם ומקומם החברתי מדור לדור. אך ספק אם בניהם ימשיכו את דרך החיים של הוריהם. הנכדים וודאי שלא. זהו עולם ההולך ונעלם.  לצד הנופים היפים והארכיטקטורה המגוונת, דומה ומוקד משיכה חשוב במרוקו הוא האנשים. המלך חסן השני אמר פעם שלמשפחה המרוקאית יש שלושה בנים, ערבי, סרהווי וברברי. מיהו ברברי? האם אלו הריפעיה שחיים בצפון, בני העוראבי התוקפניים שהאכילו את הספרדים מרורים במרד עבד אל כרים? האם הם שבטי התמזיג שחיים באטלס התיכון? התשליחת שחיים באטלס הגבוה? האחרונים ידועים הן בפשטותם והן ביכולותיהם הגופניות. המילה "שלוח" יכולה להיאמר כמחמאה וכגנאי. תלוי בהקשר. אין בהם דבר מאחד. גם לא השפה. ברברים הם השחורים אשר בשולי הסהרה, לובשי הצעיפים הכחולים המתחזים לטוארגים. יש ביניהם בהירים וכהים, איכרים ונוודים, סוחרים ויושבי נאות מדבר. יש ביניהם מכניסי אורחים ושונאי זרים. מוסלמים קנאיים וכאילו ששקועים בעבודת אלילים. אפשר להכליל אותם רק בהגדרה אחת, על דרך השלילה: הם אינם ערבים. בכול זאת, ניתן לקבוע בהכללה גסה, שאת הברברים מאפיינים רוח לחימה, כוח סבל, הסתפקות במועט, קנאות לחרותם, רוח מרי ונטייה לפלגנות. הצרפתים ניסו לחזק את הבדלנות הברברית לטובתם, דבר שהביא לתוצאה הפוכה. הברברים והערבים נאבקו שכם נגד השלטון הזר, אך לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה ב-1956, החלו בהדרגה להיחשף הבקיעים וככל שחולף הזמן, צצים יותר סימנים לזהות ברברית נפרדת.

החיים בנאות המדבר הם זירה לעימות בין החקלאים לבין רועי הצאן. בין הנוודים לחקלאים ההיסטוריה של הנוודות היא סיפור של  מתח מתמיד שורר בין יושב הקבע, הנטוע באדמתו, לבין הנווד יושב האוהלים, הזר והפולש. "מלחמת המזרע והישימון", כפי שניסח אברהם רייפנברג  בלשונו הציורית. זהו הניגוד הבסיסי שבין קין, הנווד ורועה הצאן חסר השורשים, לבין הבל, עובד האדמה שחייו מוקדשים לטריטוריה, למקום ולסדירות רציונלית קבועה, כפי שמתואר בספר בראשית פרק ד'. ההיסטוריה מצביעה לכאורה על התקדמות מהארעי, העמום והמקוטע אל הקבוע, הבהיר והשלם. אך במקביל לה, מייצגים הדרווישים הנודדים וכמותם השד"רים מארץ ישראל, – שליחי דרבנן שהסתובבו בין יהודי העולם לקבץ נדבות לתמיכה ביהודים שישבו בארץ ישראל, בארבע ערי הקודש,  מגמת נגד המתחזקת בימינו, על ידי המטיילים הרבים, שעיקרה חזרה אל האתוס הנוודי וביקור מחודש במחוזות ה"ראשוניים", שמהם ביקשה התרבות המערבית להיחלץ רק תמול שלשום. למרות שיש הבדל גדול בין  מטיילים, שיש להם מקום קבוע ומשם יוצאים לטיול אך חוזרים למקומם הקבוע, לבין נוודים החסרי מקום קבע, יש בטיילות משהו מהאתוס של הנוודות . מרוקו היתה יעד כזה, החל מימי הביטניקים של שנות השישים ובייתר שאת היתה "מכה" עבור ה"היפים" של  שנות השבעים . גם היום היא מושא לכיסופים ויעד לתרמילאים.