גלפגוס – סיפור אהבה

כתב: גילי חסקין, 1998. הגהה: יוני 2020

כתבה מעובדת התפרסמה במגזין האלקטרוני "מוצ'ילר".

ראו באתר זה: איי הגלפאגוס: אדם ונוף.

הטיול התחיל בקיטו, בירת אקוודור. יצאנו לסיור בזק בסביבה. בניגוד לשכנותיה הענקיות, אקוודור קומפקטית. קל להגיע לכל מקום. נסענו לאורך ציר התנועה המרכזי והצבעתי על הרי הגעש המפורסמים, כמו קוטופקסי (Cotopaxi), טינגוראווה (Tungurahua), צ'ימבורסו (Chimborazo), שתופסים מקום בחלומותיו של כול מטפס הרים.

ביומן הטיול הפרטי שלי באקוודור, חמש-עשרה שנה קודם לכן, כתבתי: "כיף באקוודור. זוהי ארץ דרום אמריקנית אהובה שיש בה חום וחביבות, אך ללא הצקות, ודרכים נוחות ומרחקים קצרים. זו ארץ זולה אך כמעט ללא עוני. גם השוטרים חביבים וסימפטיים. אפשר לעצור את האוטובוס בכל פינה, להשתין בכל חור, ועם זאת כאן עדיין דרום אמריקה, עם שווקים, אינדיאנים ושפע של עבודות יד"." כך ראיתי את אקוודור בעיניים של בחור בן עשרים וארבע המתגלגל כבר שנה במרחבי היבשת הדרום אמריקנית ובוחן ארץ זו מזווית ראייתו של מי שהגיע מפרו ומבוליביה, ארצות מרומי האנדים, הקשות יותר. אקוודור נופלת בעוצמותיה של שכנותיה.  נופיה המרהיבים אינם מגיעים ליופיים של אלו בהם עובר המטייל, בדרכי פרו או קולומביה. עבורי היתה זו חזרה למשהו מוכר ואהוב. עבור דסי, מפגש עם עולם אחר. היא הביטה סביב, נפעמת מהנוף. אהבתי לראות אותה כך, במפגש הראשון עם היבשת הלטינית, החמה, המלטפת. אהבתי לראות את המראות הללו דרך עיניה. מראה הילידים הלבושים ססגוני, הסעיר אותי מחדש. דרכה ובזכותה.

כאשר טיפסנו ללגונה הגעשית של קילוטואה (Quilotoa)  אמרה לי דסי, כי זהו המראה היפה ביותר שראתה בחייה. היה זה הר געש חרוטי להפליא ובמרכזו אגם בצבע כחול עמוק. היא עמדה שותקת, גווה מוטה מעט לפנים, ולחשה לי משהו שאני מתקשה לשכוח… דומה והתקשתה להכיל את כול היופי.

בדרך לשוק האינדיאני הענק של סקיסילי (Saquisili), סיפרתי למטיילים על ימיה האחרונים של תרבות האינקה. על אטוולפה, בן הנסיכה האקוודורינית שחי בקיטו ונדחק ממלכות האינקה על ידי אחיו למחצה, הואסקר, שמלך בקוסקו. סיפרתי להם על האינקה הגדול האחרון, המלך הזקן וואינה קאפאק, אשר מצא כי ממלכת האינקה גדולה מדי והחליט לחלקה. צעד שעל פניו נראה כטעות גדולה, וכעבור פחות מעשור הוכח כשגיאה פטאלית. הדואליות הובילה לתחרות, זו ליריבות, ולבסוף למלחמת אחים. זמן קצר לאחר שאטוולפה ישב על כס המנצח בקחמרקה, הגיעו ראשוני הספרדים, שנחשבו למלאכים לבנים בעיני האינדיאנים. מחשבות כולנו הוטרדו בשאלה "אילו". מה היה קורה אילו?

לאחר יום גדוש של ביקור בכפר אוטבלו (Otavalo), כשאנו מתפעלים בעיקר ממראה הילידים המוצקים וקטני הקומה ומהגברים ששערם אסוף בצמה  נפלו המטיילים שדודים במיטותיהם ודסי ואני יצאנו למועדון מוסיקה, "פניה" (Peňa) בפי המקומיים. במקום הופיעה להקה קולומביאנית, מהטובות שראיתי ושמעתי מימי, שחמשת משתתפיה קרובים בנשמה ובדם. שניים מהם היו אח ואחות, שניים אחרים היו בעל ואישה, ואת כולם חיבר דבק חזק, יותר מהמוסיקה הנפלאה שהשמיעו. הם הפגינו יכולת מרשימה. כל אחד מהם ניגן בארבעה חמישה כלים, ובדרך כלל בשניים בו-זמנית. הקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות, כשבסיומו של כל שיר הוא שואג: "ויווה קולומביה." הם סחטו מהנגנים הדרן אחר הדרן וסירבו להניח להם ללכת לדרכם. מנהיג הלהקה, אינדיאני ארוך שיער, הכריז בקול צרוד: Nosotros todos somos ijos del Inca” ", היינו, "כולנו בני האינקה." ובקולו נשמעה תחושת הגעגועים הקולקטיבית של האנדים לממלכה התיאוקרטית שדאגה לכל אדם למזון, לקורת גג, ולבן או בת זוג. כששככו תשואות הקהל, עלה לבמה מנהל ה"פניה", היסה את הפיות המשולהבים והכריז בטון מרצין, שלא הלם את השעה המאוחרת ואת האוויר הטעון אדי אלכוהול. "סלחו לי, אורחים יקרים,Somos no ijos del Inca, Todos somos ijos del Atahualpa ". כלומר, "אנחנו איננו בני האינקה. אנו כולנו בניו של אטוולפה." בקולו נשמע אותו עלבון ישן של בני אקוודור על המלוכה שנגזלה מהם, עלבון ששלוש-מאות וחמישים שנות כיבוש ספרדי וכמעט מאתיים שנות עצמאות לא הצליחו לרפא. החלפתי מבטים עם דסי, שישבה מכושפת מהסגנון ומהאווירה. זו היתה לה הפעם הראשונה בדרום אמריקה וחיש קל נכבשה בקסמה.

התחנה הבאה היתה יער הגשם הטרופי של ריו נאפו (Rio Napo). לאחר יומיים נהדרים בממלכה הירוקה של האמזונס,  הגענו אל העיקר, אל גולת הכותרת של הטיול, התגשמות חלומו של כול ביולוג – איי גלפאגוס (Galapagos). בימים היפים ההם היו איי גלפאגוס לא רק שיאו של טיול, אלא גם נקודת מבחן ליכולת ההישרדות של התרמילאי. המצליחנים, אלה שיודעים להסתדר, הגיעו בטיסה צבאית שעלתה שביעית ממחירה של טיסה רגילה, ולי היה חשוב מאוד להגיע; בבחינת מאבק נוסף עם הבלתי אפשרי. מנקודת מבטי העכשווית, המוטיבציה הזאת נראית לי פתטית, אך כפי שקרה לי במקומות אחרים, התערבבו חוויות התרמילאות עם חוויות ההדרכה.

איי גלפאגוס הם ארכיפלג מרוחק ומבודד המונה כ-60 איים לא גדולים, איונים ובני איים השוכנים באוקיינוס השקט, כ-960 קילומטר מערבית לחופי אקוודור. שמה הרשמי של קבוצת האיים הזו הוא "Archipelgo del Colon", היינו, קבוצת איי קולומבוס. שם זה ניתן לאיים בשנת 1892 לציון 400 שנה למסע המפורסם, אם כי קולומבוס עצמו מעולם לא ביקר באזור. על קיומם נודע בארצות המערב רק בשנת 1535, כשלושים שנה לאחר מותו. האיים משתרעים על פני מרחב ימי ששטחו 45,000 קילומטרים רבועים, פי שניים משטחה של מדינת ישראל. הנופים יפיפיים, נופי ירח קירחים מוקפים ים. יש כאן הרי געש, קונוסים מחודדים, לועות עתירי צמחייה וחופים נפלאים. בכמה מקומות ניתן ללכת על זרמי לבה שנקרשו זה מכבר והם נראים כצמות ענק משורגות ומפותלות. מערות וולקניות וזכוכית וולקנית משלימות את חלומו של כל גיאולוג. באיים אחדים צומחים עצי הצבר הענק. אלה מתנשאים על גזע וגובהם עשוי להגיע לשנים-עשר מטר. אך העניין המרכזי באיים הוא בעלי החיים. במקום התפתח עולם חי מגוון ומרשים.

ראו סרטון :  איי הגלפאגוס עם גילי חסקין

רבים מהיוצאים לראשונה לאיי גלפאגוס רואים בהם את התגשמות המיתוס של ארצות הפרא. מחוז חפצו של התייר האקולוגי הנמצא בחיפוש מתמיד אחר יופי קדמוני, רבגוניות וטוהר שמעללי האדם טרם קלקלו. איי גלפאגוס הם לכאורה התגשמות החלומות הללו. המקום מבודד ובעל עושר אקולוגי רב, מוגן מפני התערבות אנושית מזיקה ומציג טבע טהור ומזוקק. אך המיתוס הזה אינו מדויק. איי גלפאגוס ראויים בהחלט למקומם הגבוה בסדר העדיפות של מטיילי הטבע, אך מסיבה הפוכה בדיוק. ככל שהדבר יישמע מוזר, עולם החי של האיים המפורסמים הללו הנו מהדלים ביותר שקיימים בכלל. חשיבותם נובעת גם מיופים, אך יותר מכך בשל התפקיד שהם ממלאים בתולדות המחשבה האנושית. דרווין שינה את אורח המחשבה של רובנו ותורת האבולוציה שלו נולדה כאן. מבחינה זו, איי גלפאגוס הם ערש מקודש של המחשבה המודרנית.

הנוף געשי וטרשי, חסר אדמות פוריות ונטול חברות צומח מורכבות, דבר המגביל את מגוון היצורים החיים בו, בנוסף לבידוד הגיאוגרפי, שמן הסתם רק מחדד עובדה זו. שום טורף גדול לא הגיע לגלפאגוס, ובהיעדר אויבים טבעיים במהלך האבולוציה, לא למדו שוכני האי לפחד, אפילו לא מבני אדם, שניצלו זאת וטבחו בהם ללא רחם. יש כאן איגואנות ענקיות, אריות ים למכביר, מינים רבים של עופות, והידועים מכול – צבי הענק, שכמותם לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם. בהיעדר אויבים הם התפתחו באין מפריע, בדומה לקרוביהם שחיים באיי סיישל שבאפריקה. תופעה המכונה "ענקות איים" (במקביל יש תופעה לא פחות מוכרת של "גמדי האיים" בעלי חיים ואף אנשים שנתקעו באיים לא מספיק פוריים והחלו לקטון). לאחדים מהם צורה יוצאת דופן: חלקו הקדמי של השריון מתרומם ומותיר מלפנים פתח גדול ובלתי מוגן. גם הוא כנראה תוצאה של  היעדר טורפים באי. היא הזכירה למתיישבים הספרדיים צורת אוכף, בספרדית Galapagoe, ומכאן הכינוי "איי גלפאגוס". צבים אלה כמעט נכחדו מהעולם, משום שהיו מצרך מבוקש של ציידי הלווייתנים. בימים ההם לא היו מקררים והמלחים מצאו כי הצבים, שהם בעלי טמפרטורת גוף משתנה, מסוגלים להחזיק מעמד במשך שנה ללא אוכל או מים. כך אפשר היה לאחסן אותם, מונחים על גבם, כשהם תופסים מקום לא קטן (משקלם מגיע ל-250 קילוגרם), אך מבטיחים בשר טרי לאורך זמן. בשנת 1831 בלבד עגנו באיים 68 ספינות ונטלו עמן כ-30,000 צבים. לפי אומדנים שונים נטבחו במהלך השנים בין 100,000 ל-300,000 צבים.

בשנת 1835 ביקר באיים צ'ארלס דרווין. הוא ראה באיים המכושפים הללו את גן העדן המקראי.

מכיוון שהאיים לא יושבו על ידי ילידים, לא למדו בעלי החיים לפחד מבני האדם. משום כך ניתן להתקרב אליהם מאד. הפעם היחידה שבה השתמש ברובה באיי גלפאגוס (Galápagos), כתב ביומנו צ'רלס רוברט דרווין בשנת 1835, היתה כדי להזיז עם הקנה את עַקָב הגלפאגוס מענף שעליו ישב. דרווין הצעיר התארח אצל סגן המושל של "הארכיפלג של אקוודור", כך נקראה אז קבוצת האיים, וזה סיפר לו על יכולתו לזהות, לפי צורת השריון, מאיזה אי הגיע הצב. תושבי המקום, אשר נהגו לאכול את הצבים והשתבחו בשומנם הרך, הוסיפו וסיפרו לו כי הם יכולים לדעת את מוצאו של הצב גם לפי טעמו. אחדים מהצבים עשויים להגיע לגיל מאתיים, כך שחלקם ראה את דרווין פנים אל פנים. דרווין הנרגש כתב ביומנו: "לא הייתי חושב כי איים שהמרחק ביניהם כ-80 קילומטר, רובם בטווח עין זה מזה ובנויים מאותו סוג סלע, גובהם דומה, ושורר בהם אותו אקלים, יהיו מאוכלסים במינים כה שונים זה מזה." את תשומת לבו תפשו במיוחד הפרושים, ציפורים חומות, חסרות רושם, שבכל אי, התפתחו באופן נפרד. רקע לספר החשוב "מקור הפרוש". לאחר ביקור זה ובעקבות ממצאים שנמצאו במהלכו, ניסח דרווין את תורת האבולוציה המסבירה את התפתחות בעלי החיים והצמחים בעולמנו. עיקרי תורתו של דרווין פורסמו בשנת 1859 בספרו "מוצא המינים" ועוררו הד רב בחוגים המדעיים ובציבור הרחב.

האי סנטה קרוז (Santa Cruz) נראה מדברי, וכל נופו חול חום ומאות קקטוסים. סיפרתי לדסי על הימים ההם, על מלון אנגרמאייר, שם התגוררנו בתנאים עלובים ובמחירים מרקיעי שחקים. סיפרתי בנימה נוסטלגית על החיפושים אחר הסירה והצוות, ודסי חייכה בחום. את שעות ההפלגה הראשונות העברתי בשיזוף על הסיפון, בשינה עמוקה שתרמו לה נדנודי הספינה, ובחיפוש אחר דולפינים.  מפעם לפעם העזתי להגניב מבט אסור אל הביקיני הזעיר של האיטלקיות שעל הסיפון, אך מטעמים מובנים שבתי להתמקד בדולפינים.

על הסלעים שוטטו עשרו סרטנים, שצבעם כתום זוהר (Sally light foot crab)  וכמה סרטנים שצבעם אפור. הסרטנים הצעירים אפורים ועם הזמן צבעם משתנה לכתום אדמדם. גורים של כלבי ים שחו סביב לסלעי הבזלת השחורים ואנו טיפסנו אל השביל שעבר בצמחיה הירוקה הרעננה. בתחילת השביל ראינו עשרות איגואנות ימיות, לטאות ענקיות, הניכרות בכתמים האדמדמים שעל גופן ובזנבן הרחב המשמש כמשוט. איגואנות אלו עברו בגלפאגוס את ההתאמה לחיים בים. זוהי הלטאה הימית היחידה. במבט מקרוב הן נראות כשריד חי לתקופת הדינוזאורים.

האי אספניולה (Espaňola) מחייב הפלגה ארוכה למדי, אך הוא נחשב לאחד משיאי הביקור באיים. על יותר מדי מקומות הכרזתי שהם גן עדן עלי אדמות, אך אספניולה הוא אחד המובילים שבהם. בשעת בוקר מוקדמת עצרנו לצד להקה גדולה של איגואנות-ים שנראות כדינוזאורים קטנים, שלהבדיל מאיגואנות היבשה הן מתהדרות בגוון אדום חזק. הזכרים, שהיו שרועים על סלעי הבזלת החלקלקים, נעו ממקומם ומצאו להם סלעים יבשים שהתחממו מקרינת השמש. כל אחד מהם רבץ על סלע בפישוט אברים, תוך שהוא מפנה שטח מרבי כלפי הקרינה הברוכה. לאחר כחצי שעה של רביצה כזו היה מרים ראש, מותח את רגליו הקדמיות, ועובר לעמדת תצפית גבוהה שממנה ניתן לסקור את הסביבה. גופותיהם השחורים הלכו והבהירו, ובעורם צצו בהדרגה כתמים אדומים. אלה הלכו והתרבו, עד שהאדום גבר על השחור והותיר רק כתמי צבע שחורים הזרועים על פני לטאה אדמדמה. כל זכר כזה התבונן בנקבות שסביבו, זקף את ראשו, והבליט את כרבולת הקשקשים דמויי הדורבן המעטרת את עורפו ואת גבו. עתה הם דמו לדינוזאורים הקדומים, גם אם אורכם לא עלה על מטר וחצי. לא היה צורך בדמיון רב כדי לשחזר את העולם הפרה-היסטורי של פעם.

המרחק הגדול בין איי גלפאגוס ליבשת הוא גורם בידוד משמעותי, וככל הנראה מנע הגעה של יונקים יבשתיים לאי. הים שמסביב לאיים דווקא עשיר ביונקים ימיים. כאן נצפו עשרה מינים שונים של דולפינים ולווייתנים. היונקים הבולטים לעין הם אריות הים ודובי הים. נתקלנו בהם במקומות רבים בעולם, אך נראה לי שאין מקום בעולם שבו המפגש עמם הוא כה קרוב וידידותי. בשיטוט באיים פגשנו באלפי אריות ים הרובצים בלהקות על החוף החולי או מטפסים על סלעי החוף השחורים. הם לא התרגשו מאתנו ולא מתיירים אחרים שהסתובבו ביניהם, משמיעים קולות התפעלות בכל השפות ומצלמים את היונקים המרשימים הללו בכל הזוויות האפשריות, עם בני אדם ובלעדיהם.

ברגע מסוים לא התאפקתי, קפצתי לאחד המפרצים הזעירים ומיד הוקפתי באריות ים סקרנים שהחלו לשחות סביבי. הם ביצעו לידי תרגילי אקרובטיקה מדהימים וכמו לעגו לנסיונותי המגושמים לגעת בהם. כשאחד מהם ניסה לרחרח את אפי דרך המסכה. פתאום חשתי משהו תופס את רגלי. פניתי לאחור בבהלה ופגשתי שם את חיוכה המתוק של דסי. היא מילאה את פיה מים והתיזה סילון לתוך עיני. מבעד לרסיסים הספקתי לראות את חיוכה משתבר לעשרות טיפות.

חלק מהמטיילים ואנו בתוכם, שטו לאיון סלעי, שם ירדנו לשנרקל. פגשנו להקות גדולות של דגים כסופים עם פסים שחורים לאורך גופם (Black Striped Salema). כמו כן פגשנו דגי תוכי (Parrotfish) כחלחלים ודגי "סכין מנתחים" אפורים, שסנפיר הזנב שלהם צהוב(Yellow tail Surgeon fish) , דגים בצבע קרם, מנוקד בשחור שגופם תחום ברקמה צהובה (Leather Bass)  ודג מלאך (King Angel fish) שצבעו כחול סגלגל, סנפיריו וזנבו צהובים ואת גופו מבתר פס לבן מאונך. על הקרקעית ראיתיEagle Ray  מעין "דג חתול" שגופו שטוח ומעוין וזנבו ארוך.

במשך ימי ההפלגה פגשנו עופות ים מיוחדים, חלקם אינו מוכר משום מקום אחר. פגשנו שקנאים רבים ופינגווינים טרופיים שהמפגש עמם כאן, בקו המשווה, הנו מדהים ממש. באיים חי מין של קורמורן, שבמהלך האבולוציה ויתר כליל על כושר התעופה לטובת כושר השחייה. צפינו בהם כשבנו את קנם. ליתר דיוק, הנקבה היא שעסקה במלאכת הבנייה, ושלחה את הזכר באדנות להביא לה זרדים. בכל פעם שהענף שהביא לא מצא חן בעיניה, השליכה אותו חזרה וציוותה להביא מתאים ממנו. דסי חייכה ואמרה שכך צריך להיות גם בין בני האדם. מעלינו חגו פריגטות שחורות, שבעת החיזור ניפחו זפק אדום ענקי. הפריגטה, כמותה כספינת קרב מהירה, היא אירובטית מושלמת המנצלת את כישוריה כדי להטריד ולהציק לעופות שונים השבים ממרחבי האוקיינוס עם שלל הדייג, עד כי אלה, כדי להקל על עצמם, מקיאים את טרפם וממשיכים לדרכם, ואילו היא עטה על השלל.

אחת הציפורים היותר יפות היא יונת הגלפאגוס (Galapagos Dove), הניכרת בעינה הכחולה. ראינו גם שחף בעל זנב סנונית (Swallow tailed Gull), שבלט בצבע השחור של ראשו ובעינו האדומה. במפרץ שלמטה נראו פריגטות ובוביז הצוללים במהירות עצומה אל המים. השמים האפירו ולרגע נראה היה שגשם יתחיל לרדת. חשנו אפילו מספר טיפות, אלא שאז יצאה השמש מבעד לכסותה אפורה של העננים ואפשרה לנו להינות מהמראה הקסום של הבוביס, של הפריגטה שעמדה על הצוק והזפק האדום שלה היה מדובלל כבלון מפוצץ. ראינו ציפורים טרופיות (Red-billed Tropical Bird) לבנות שניכרות בזנבן הארוך ובמקורן האדום ונחשבות לדעת רבים, לציפור היפה ביותר באיי הגלפאגוס. למרגלות המצוק התרוממו סילוני מים שנראו מרחוק כגייזרים, סלעים מכוסי ציפורים וכתמים ענקיים של גואנו ועוד. ראינו מין אנדמי של אלבטרוס, הגדול בעופות הים. צבעם לבן-אפרפר, מקורם ענקי, צהוב ומעוקל משהו, ומוטת הכנפיים שלהם מגיעה לשניים וחצי מטרים, מה שמאפשר להם לדאות ממושכות, כמעט ללא תנועה. הפעם הראשונה שנתקלתי בעופות מלכותיים אלה היתה על סיפון ה"אקוודוריאן ריפר", אניית המשא שעל סיפונה הפלגנו בדרכנו מבלגיה לבואנוס איירס. עוף זה, המושך את העין במעופו האצילי, נראה מגושם ביותר כשהוא על היבשה. בהליכתו הוא מזכיר שיכור מועד המתנדנד מצד לצד, ואפילו הליכתו של ברווז נראית אצילית בהשוואה לזו שלו. הם כל כך כבדים עד שקשה להם להמריא. כשברצונם לעוף הם מדדים אל הצוק וקופצים למטה. שיחק לנו המזל וזכינו לצפות באלבטרוס הגלי (Wave Albatross), הנקרא כך על שום ה"ציורים" על כנפיו. על המשטח הסלעי, במרחק נגיעה מאתנו, עמדו עופות מגושמים אלו, שנקשו במקורם, זה על גבי זה ופצחו בריקוד אהבה חינני ומשעשע, העומד בניגוד להילוכם המסורבל.

לאהדה הרבה ביותר זוכות הסוּלוֹת, בוביס (Bubis) בפי המקומיים. זוהי אחת הציפורים החביבות שראיתי מימי. עוף ים זה ניזון מדגים, מקורו ארוך ומעוקל מעט בקצהו ועיניו תכולות, כשאישונו של הזכר גדול מזה של הנקבה. ולהבדיל מסולות אחרות שפגשנו ברחבי העולם, רגליו הן בצבע כחול זוהר. כה זוהר עד שנדמה כאילו הן עשויות מחומר פלסטי כלשהו. לפני חמש-עשרה שנה, כששכרנו ספינה לסיור מקיף בן שנים-עשר יום, סחבתי את החבר'ה להפלגה בת יום וחצי צפונה, עד לאי ג'נובסה (Genovesa), כדי לצפות בבּוּבּיס שרגליהם אדומות ובלהקות הציפורים הענקיות, שדמו לענני זבובים. המזון שהוקא לים במהלך ההפלגה ומשך ההפלגה, נכנסו לפולקלור המטיילים בדרום אמריקה של אז. הפעם הסתפקנו בסולות כחולות רגליים ובסולות המסכה צהובות הרגליים, הנקראות כך על שום הכתמים הכהים שסביב עיניהן. ראינו עשרות רבות של סולות. השביל הולך ומתפתל ביניהן והן עומדות, דוגרות על ביצה המונחת על כף רגל, או מטפלות בצאצאיהן הרכים. ראינו אפרוחים בני שנה הבולטים בפלומתם הלבנה, ואת הבוגרים יותר שהחלו להצמיח נוצות כהות. במקום אחד פגשנו אפרוח בן יומו. צפינו בשחפים אדומי רגליים ואדומי עיניים, ביונים מנוקדות, אדומות עין אף הן, ושלצדף אדום-מקור שבני מינו חיים באזורים התת ארקטיים של פטגוניה או ניו זילנד, ליד ציפורים טרופיות מובהקות.

חוויה מיוחדת עברה עלינו באי דפנה (daphne). כל ספינה רשאית לעגון לחופו אחת לחודש. למזלנו הגענו בתחילת החודש וזכינו לרדת לחוף האי, לטפס לפסגת הר הגעש שבמרכזו, ולחזות בחזיון מרהיב: שחפים ושחפיות, סולות וציפורים נוספות חגו במעוף ענק, נסקו לקרקעית והמריאו לשחקים. בדרך לאי סנטה פה התקרבו לסירה בני לוויה ידידותיים למראה: זוג דולפינים שקפץ במחול חינני לצדה הימני של הסירה, וכעבור רגע הופיע זוג נוסף בצדה השמאלי. "ארבעה!" צעקתי בהתלהבות. "שישה," השיבה לי דסי בקול. "שמונה," אמר מישהו מכיוון החרטום. לבסוף התקבצו ארבעה-עשר דולפינים שזינקו בתיאום מעל המים והתיזו סילוני אוויר ומים לכל עבר.

חוויה פחות נעימה היו הכרישים. בוקר אחד יצאנו לצוד עז, פליטת תרבות. המתיישבים הספרדים הביאו עמם בעלי חיים, שחלקם נמלטו אל הטבע, הפכו לחיות פרא והתרבו על חשבון חיות הבר. החזירים אוכלים את ביצי הצבים, החתולים טורפים את גוזלי האלבטרוס ואילו העיזים מכלות מזון שיחסר למישהו אחר. לפיכך יצאנו למסע שבסופו נלכד תיש צעיר והובא לספינה. כאשר שחיתי במרחק של כמה עשרות מטרים מהספינה הבטתי לעברה במקרה וראיתי את חברי הצוות מנופפים בידיהם בפראות. מהר מאוד שמעתי צרחות נפחדות: "טיבורון" (Tiburon), היינו כריש. מסתבר שכאשר שחינו נשחט התיש וריח דמו שהתפזר במים משך את הכרישים. שחיתי כאחוז אמוק, טיפסתי בבהלה אל הסיפון, ועוד הספקתי לראות את הכרישים דולקים לעבר הספינה.

השייט בגלפאגוס לא היה רק ספארי ימי. זה היה מסע תענוגות עם רחצה בחופים בתוליים, ארוחות שחיתות של לובסטרים, וגם דסי,  שאפשרה לי לאהוב אותה בכל מקום שאחפוץ.  עד שנאלצנו לשוב הביתה ולנחות אל סלע המציאות. חודשים ארוכים אחר כך עוד הסתובבתי מוטרף מתשוקה ומצער. הזיתי בחרטום הספינה המפלח את הגלים, מתקדם לאטו. הים רוגע, אחר כך סוער בשצף קצף ושוב, הוא חלק כראי ורק הירח משתקף במימיו.