ג'יסר א-זרקא

כתב: גילי חסקין; 07  ביולי 2020. עדכון: 18-01-24

תודתי לגדעון ביגר, אייל אופק, יעקב שורר, על הערותיהם. תודה לאחמד ג'ובראן מ"ג'וחא גסטהאוז", עבור המידע ועבור האמפטיה.

ראו גם: נחל תנינים; יבוש ביצות כבארה.

המאמר קשור לסיורנו בחוף הכרמל. ראו סיור לחוף הכרמל. ראו גם: טנטורה.

היישוב גִ'יסְר אֶ־זַּרְקָא, שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון ,שגובהה 5–20 מטרים מעל פני הים. מדרומה שוכנת קיסריה, ומצפונה מעגן מיכאל. גם בקרב היישובים הערביים בישראל, ג׳יסר הוא כפר יוצא דופן. זהו הכפר הערבי היחיד ששוכן על חוף ים וכל שכניו יהודים. הדרך לכפר, המכונה בקיצור "ג'יסר", עוברת מתחת לכביש החוף במעבר בטון, שרוחבו כרוחב מכונית אחת בלבד, ותקרתו שרוטה, עדות לנהגי משאיות או אוטובוסים, שטעו לחשוב שיוכלו לחצות אותו ללא פגע. נכון לסוף 2018, מתגוררים בכפר 14,692 תושבים. תושבי הכפר מכנים את המעבר מתחת לכביש 2 "מנהרת הזמן" .

כשנוסעים ברחובות הכפר, קשה לפספס את הבניינים העירומים, שבנייתם עדיין לא הסתיימה, את הדרך הישרה והצרה, שמשאירה בקושי מעבר למכונית אחת, את התושבים שהולכים על הכביש לצד המכוניות, מכיוון שהמדרכה לא באמת קיימת. יחד עם זאת, ראוי לציין, שבניגוד להרבה מאד ישובים ערבים בארץ, כולל העיר אום אל-פחם למשל, הרחובות בכפר עם שמות וגם שילוט ברור ויפה. ברקע בולט מסגד מרהיב, בעל כיפת זהב, קרוי על שמו של הרחוב הראשי בכפר, עומר אבן אלח'טאב, הח'ליף השני, שהשלים את כיבוש חצי האי ערב וכבש גם את ארץ ישראל. לא הצלחתי לברר את מקור הכסף. התופעה מוכרת בכפרים ערביים רבים ובישובים מוסלמים בעולם הרחב. יש הטוענים כי הכסף הגיע מגורמים אינטרסנטיים, היודעים כמה קל לדוג ברשת הדת את החיים בעוני.

מנגד, הפוטנציאל אדיר: הכפר שוכן באזור אטרקטיבי מבחינה נופית: חוף ים מרשים,  קירבה לאתרים ארכיאולוגיים וכמובן נחל תנינים, החוצץ בין חוף הכרמל לשרון ,עובר בשולי הכפר ונשפך לים.

כפר הדייגים

הכביש החוצה את הכפר, ממשיך עד לחוף הים. באופן מפתיע, נקי ומטופח. במקום מגרש חנייה גדול ומרווח, מטע של דקלים, שולחנות פיקניק ומאחור, בקתות של דייגים. חזיון נדיר בארצנו. בכפר הדייגים, התחום בצדיו בשני "מגדלורים" זעירים, פזורים כמה צריפים במפרץ קטן ועגול, סירות הדייגים הנעות לאיטן במים, מנקדות את מימיו הכחולים, בשפע של צבעים. גופות של דגים,  בלתי ראויים למאכל, שנמשו על ידי הדייגים, צפות במימי המפרצון. סירת עץ נטושה, שידעה ימים טובים יותר. הדייגים מתקנים את הרשתות, מתקינים פיתיונות מדיונונים (שבידה)  ומתארגנים לדייג הלילה. זהו כפר הדייגים היחידי בישראל. בעבר הלא רחוק, טרם שהים התיכון הפך ל"מדבר", מבחינת הדגה[1],  רשתות הדייג הירוקות היו הסמל של הכפר. דור הבנים נותר כמעט ללא פרנסה, לבדו מול ים גדול וריק מדגים[2]. מספרים שפעם, עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, גיחה קצרה לים היתה מניבה שלל שלא יניבו עשר גיחות ארוכות בימינו. משה גלעד בדק ומצא שרק 30 משפחות בג'יסר עדיין מתפרנסות כיום מדיג. ולכל אחת מהן יש בקתה על החוף,. הבקתות משמשות כמחסנים לציוד, וכמקום בילוי ועבודה של הדייגים. בעבר בנו כאן מאבני כורכר, שהעניקו נופך אקזוטי למקום. את מקומן תפשו בלוקים ואת גג העץ החליף פח גלי. לכמה מהן יש מרפסות מרוצפות ועל הרצפה פרושות מחצלות[3].

מלבד היישובים המעורבים, זהו היישוב הערבי היחיד לחוף הים בישראל כיום. השם 'ג'יסר א-זרקא' קשור לגשר שנבנה על נחל תנינים, הנקרא בערבית "אל-וואדי א-זרקא", [4], שנמצא ליד היישוב המקורי, באזור מערת כבארה[5]. יש לציין, כי אין מדובר בגשר העות'מני שנבנה ליד שפך הנהר לים . בספרות כותב, במקומות רבים כי משמעות השם "ואדי אל-זרקא, היא "הנחל הכחול". אולם, יש לציין כי השם לא כולל את המילה "אזרק" שהוראתו בערבית כחול (למרות שגשר הוא זכר וכך גם נחל). לפיכך, הפירוש המתקבל על הדעת, הוא שהמים היו כחולים ומים (מיה) בערבית זו נקבה והשם הוא "ג'סר פוק מי זרקא", היינו הגשר מעל [המים] הכחולה  ומכאן הקיצור ג'סר (אל) זרקא[6].

נחל התנינים

זהו נחל איתן שיובליו העליונים, ראשיתם ברמות מנשה, בין הקיבוצים דליה ועין השופט, זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל[7].

צמחייה עבה הכוללת בעיקר אשלים וסמר, מכסה את גדות נחל התנינים ומשווה לו מראה פראי. כמה תושבים מטילים חכות. מישהו אפילו תופש דג. ילדים משחקים במימי הנחל. כמה מהם שוחים. אחרים רוכבים על גלשן רעוע וחותרים לכיוון הים באמצעות משוט מאולתר, שתחתיות של קופסת שימורים מהודקות לקצותיו.

על נחל התנינים, ראו בהרחבה, באתר זה, כולל ההוכחות להימצאות תנינים במימיו: נחל תנינים.

תל תנינים

נחל התנינים נשפך לים מדרום ל"אי היונים", שמול מעגן מיכאל. מדרום לשפך בולט מצוק כורכר מגודד, לא גבוה ומכורסם על ידי הגלים המתנפצים אליו. זהו תל תנינים. טבלאות הגידוד המתמשכות ממנו לכיוון הים, מעידות כי בעבר התמשך התל כמה מטרים מערבה.  זהו תל תנינים, שהערבים קוראים לו "חירבת אבו טנטור" והוא המזוהה כעיר "קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס" (Crocodilopolis), היינו, "עיר התנינים". עיר קטנה, שהייתה מיושבת מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית.

הגשר הטורקי

בשפך נחל תנינים נמצאים שרידים של גשר קשתות טורקי. ראשיתו בגשר רומי עתיק, ששופץ ביבי העות'מאניים בשנת 1898, לקראת ביקורו המלכותי בארץ ישראל של קיסר גרמניה וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה, היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית. הקיסר ביקש לעבור במרכבתו מחיפה לירושלים, לאורך חוף הים התיכון, כדי לחנוך בירושלים העתיקה את כנסיית הגואל. הטורקים מיהרו לשפר ככל יכולתם את הנתיב בחוף הכרמל, שהפמליה המלכותית היתה אמורה לעשות את דרכה, במרכבה נהוגה בידי העגלון גיאורג סוס, בן המושבה הגרמנית בחיפה[8]. לשם כך בנו שני גשרי אבן, על נחל מערות ועל נחל דליה  (ואדי דיפלה) ושיפצו את שרידי הגשר הרומי העתיק  הנטוי על שפכו של נחל תנינים[9]. הגשר מופיע במפות של סוף המאה ה-19 שם הוא נקרא "גשר הקיסר" ותוכנית לשיקומו מקודמת בימים אלה. רוח משובבת נפש נושבת מן הים, מרככת את העליבות.

על הגשר, ראו בהרחבה: נחל תנינים

ביצות כבארה

ג'יסר נולדה מביצת כבארה, שבלבה נחל תנינים שופע המים. החולף בכביש המהיר, מתל אביב לחיפה, לבטח מתרשם מיופיים של השטחים המעובדים במשבצות ירוקות וממראה הישובים החקלאיים. מי שמשקיף ממרומי הכרמל מערבה, רואה את נחל תנינים ונחל עדה ושטחי מרעה מסביב למעיינות, המזכירים במתארם ברכות קטנות. על השטח החקלאי הזה, המשובץ בשמורות טבע ובשרידים עתיקים מרשימים, השתרעה בעבר, הביצה הגדולה ביותר במישור החוף. 6,000 דונם של מים וצמחים, בין בנימינה בדרום לזכרון יעקב בצפון, בין גבעות הכורכר במערב, שעליהן עובר היום הכביש המהיר, לבין הכרמל[10]. מקור הביצה, בסכר הרומי שאצר את מימיהם של נחל תנינים ונחל עדה ויצר אגם אדיר ממדים על מנת להעלות את מפלס המים במטרה להביא עוד מים לקיסריה. אחרי שהמוסלמים כבשו, ולא הצליחו לתחזק, האגם הפך לביצה. זקני הכפר מתרפקים על זכרונות העבר ומעידים, ש"הכל היה מים". אם כי, בחשבון פשוט, מביתם נולדו אחרי ייבושה של הביצה ויודעים עליה רק מסיפורים.

על ביצות כבארה וייבושן, ראו בהרחבה, באתר זה: ביצות כבארה.

הע'ווארנה

בביצה הזאת התגוררו במשך מאות שנים, אבותיהם של תושבי ג'יסר של היום. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כלל היישוב שבשולי ביצות כבארה 15 בתים, חושות וטחנות קמח. התושבים, שחורי עור ברובם, מכונים "ע'ווארנה" ומזכירים בצבע עורם ובאורח חייהם את הע'וורנה שחיו בעמק הירדן (ע'ור), בביצות הנעמן או לחוף ימת החולה. הדעה העממית המקובלת, לפיה תושבי הכפר הם צאצאי עבדים שהובאו ממצרים או מסודן, או ברחו מהן, במאה ה-19, היא אגדה מרושעת, מלגלגת, שהשתרשה בקרב יהודים וערבים כאחד. אך אין לכך סימוכין. נהפוך הוא, ע'וורנה", אינו הגדרה אתנית, או גיאוגרפית, אלא חברתית. ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון, עד איראן, קיימת תופעה בהם נמלטים מן החוק, מפני נקמת דם ועבדים בורחים, התרכזו באזורי הביצות, שם היה קשה להשיגם. הביצות היו No man’s Land”, ולכן כל אדם יכול היה למצוא בהן מקלט. אנשי הע'וורנה, שחיו בביצות במקומות שונים, נחשבו לנחותים שבין הבדווים, ויחס הסביבה אליהם היה כמעט כמו לצוענים. בני הע'וורנה ייחסו את שמם למקום מושבם בעבר, באזור הע'ור בבקעת הירדן. אולם הם אינם ממוצא אחיד. כך למשל, משפחת עמאש הגיעה מקדום בשומרון ומשפחת שהאב מהחורן[11]. מכיוון שמשפחת ג'ורבאן הגיעה מעמק הירדן (ע'ור בערבית), סברו בעבר כי משום כך, התושבים כונו "ע'וורנה". אולם כנראה שהשם "ג'ורבאן" נובע ממחלת עור, שתקפה את הגמלים שלהם ובעטייה נאלצו להגר מסוריה[12]. חשוב להדגיש, כי במהלך השנים הסתפחו אנשים נוספים, שלא מצאו את מקומם בחברה, איש איש וסיבותיו וקיימו בחסות הביצות, מעין ברית של נידחים. בנוסף לכך, משפחת נג'אר הגיעה מאל-עריש או מצרים, וטואווחה מסודאן, כנראה צאצאי עבדים שהגיעו עם חילותיו של אברהים פאשה, (בנו של מוחמד עלי ממצרים), שיצא נגד האימפריה העות'מנית המתפוררת ואגב כך החל את העת החדשה בארץ ישראל. עם הזמן, הם התחתנו בינם לבין עצמם והגן השחור, שהוא דומיננטי, השתלט וטבע את חותמו במראה האנשים. הם ישבו על גבעת הכורכר, במקום בו נמצא כיום קיבוץ מעגן מיכאל, גידלו תאואים (ג'מוסים), קלעו סלים, חבלים ומחצלות, שנועדו לשיווק יחד עם המוצר המבוקש ביותר – המלח, שלא הופק על ידם מהים, אלא ממי המעיינות המלוחים, על אלפי נביעותיהם; האשלים שנכרתו במקום, שימשו דלק להרתחת מי מלח אלה. בני כפרים אחרים נמנעו מלהתחתן עמם, בשל התדמית השלילית החריפה כלפיהם, בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה. מכיוון שכך, הם פיתחו מחלת דם, שנקראת "אנמיה חרמשית". זו מחלת דם תורשתית, הגורמת להמוגלובין, המצוי בתאי הדם האדומים ואשר נושא חמצן לכל תאי הגוף, להיווצר בצורה לקויה. שם המחלה נובע מצורתם האופיינית של תאי הדם האדומים – צורה חרמשית. בדיעבד, לקות זו מקשה על  הקדחת להתפתח בגופם. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה[13].

על העוורנה, ראו בהרחבה, ביצות כבארה.

העברת הכפר ג'יסר א-זרקא, למקומו הנוכחי

לא הרבה השתנה בחיי התושבים, מאז שהופיעו ברשומות העות'מניות מהמאה ה-18, עד שהגיעה התנועה הציונית. היהודים, התיישבו על חוטם הכרמל ובמישורים שיכונו לימים "בקעת הנדיב". ב-1882 הוקמה זמארין שהייתה לזכרון יעקב; המתיישבים נרתעו מהעמק העכור של ביצת כבארה והמלריה שהפילה בהם חללים. לכן העדיפו לבנות את בתיהם במזרח המושבה ולא על הרכס הפונה אל הים, שמקבל בריזה צוננת, אך גם יתושי אנופלס. אולם קללת המלריה פגעה בהם גם שם והמצבות שבבית העלמין שבצפון המושבה, יעידו על כך. כבר ב-1913 החל מו"מ בין יק"א לבין השולטן העות'מני, על חכירת ביצות כבארה. ולאחר משא ומתן מייגע, קיבלה יק"א זיכיון מהממשל העות'מני, על שטחי הביצה. ולאחר זמן, רכשה מבנו של מושל מחוז עכו, 3000 דונם של אדמת ביצה. המו"מ נתקע בשל מלחמת העולם הראשונה והמשיך ב-1920. אנשי יק"א דרשו ממשלת המנדט לכבד את מה שהוסכם קודם לכן והבריטים נטו לקבל את עמדתם. בעקבות הקמת בנימינה ב-1922, ניגשה חברת פיק"א לייבוש הביצה, עם זיכיון של ממשלת המנדט, במטרה להדביר את הקדחת ולהגדיל את שטחי החקלאות. גם כדי להפוך אותה לאדמה חקלאית, ובעיקר כדי לחסל את המלריה. כאן נכנס לתמונה עורך דין מארוני בשם ודיע אל בוסתני, שייצג את התושבים במאבק על אדמתם. שולי לינדר ירקוני, שחקרה את הכפרים הערבים בכרמל ולחופו, עד מלחמת הקוממיות, מבהירה כי היו ארבע קבוצות של תושבי קבע באזור שפרנסתן ומחייתן היתה על הביצות. לא כולן היו ע'וורנה ורק האחרונים נשארו. קבוצות אחרות נאלצו לעזוב. אחרי משפט מתוקשר, הפסידו כל הקבוצות של תושבי הקבע, למעט הקבוצה של ג'יסר, שהצליחו להוכיח חזקה על הקרקע. הם ירדו מהגבעה הטובה יותר, באזור שעליה שוכן היום מעגן מיכאל ושם נמצא עד היום בית הקברות שלהם, ועברו לגבעה הדרומית יותר. לאורך הרחוב הראשי חולקו חלקות שוות למשפחות הראשיות[14]. רק לאחר שנקנו 3000 דונם נוספים, בדרום הגבעות והעבירו אותם לידי הבדווים, שהקימו במקום את הכפר ג'יסר א-זרקא, התאפשר הדבר[15]. היתה זו גבעת כורכר מלאת בורות, שריד למחצבה רומאית שבאמצעותה הוקמה אמת המים המפוארת שהוליכה מים לקיסריה. אדמת טרשים על הגבעה, שלימים תתגלה כבעל פוטנציאל נדל"ני גדול. למרות שתושביו הועברו לכאן ממקום טוב יותר, ניתן לומר בחיוך, כי זהו הכפר הערבי היחיד שהוקם בעצם על ידי התנועה הציונית (למרות שיק"א ופיק"א, לא היו חלק מן התנועה הציונית). אפשר לומר, באירוניה, שג'יסר הוא "אחד מיישובי הברון". אפילו בסקר השדה של משרד הפנים מ- 1963, זוכה ג'יסר לתואר "כפר עובדים". ג'יסר מוגדר לעתים כ"בשר מבשרה של הציונות": כפר שאדמותיו נרכשו על ידי הברון רוטשילד ושתושביו ייבשו ביצות. לא ממש. הרי הכפר היה קיים קודם לכן, כפי שהגיב עמאש מוחמד, מדריך טיולים ועובד המועצה המקומית, לפוסט שהעליתי בפייסבוק: "איך אתה אומר על יישוב בעל 500-600 שנים של היסטוריה עמוקה, עם נרטיב ערבי פלסטיני, עם מורשת, ערכים, הרגלי חיים, תרבות מקומית, ואתה מתאר אותו "יישוב שהוקם על ידי התנועה הציונית" או " יישובי הברון". אפשר לדייק ולומר שהישוב הועבר למקומו הנוכחי, בתיאום עם מוסדות המיישבים של יהודי ארץ ישראל. לימים, תהיה להם עובדה זו לרועץ בקרב ערביי האזור והם ייחשדו בשיתוף פעולה עם היהודים. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש, בו קיבלה כל משפחה כ-30 דונם. עם הקמתו נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל התפתח היישוב ונבנו בו בתים מבטון ומבלוקים.

יבוש ביצות כבארה

יבוש ביצות כבארה היה מפעל יהודי כביר, שני רק לייבוש ביצת החולה, שהתרחש דור מאוחר יותר. את המפעל הזה החל לנהל מהנדס צרפתי בשם ליאון קָרון, שהגיע  ארצה, לאחר שרכש ניסיון באלג'יריה. אך לאחר שנכשל, עלה מתוך השורות, דב קובלנוב, מהנדס יהודי בעל חזון, שמצא שאין די בניקוז עילי של המים ויש להעמיק לחפור, כדי לנקז את המעיינות התת קרקעיים בתחתית הביצות. אבל אפילו לחלוצים הנלהבים של אותן שנים היתה המלאכה קשה מדי, ובעיקר מסוכנת בגלל הקדחת. היתה זו עבודת פרך, כפי שמתאר אותה אחד הפועלים: "חפרו תעלות באדמת הביצות והכניסו לאדמה רשת של צינורות שהזרימו את המים הרחק מכבארה". לפי מאמר שכתבה יהודית איילון – מורה לטבע,  ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל והמדריכה הבכירה הראשונה בנחל תנינים – . רק כ-50-60 ממאות הפועלים, שעבדו בייבוש הביצה היו יהודים. כל היתר היו יושבי הביצות עצמם, אנשי ערב אל-ע'ווארנה, בתוספת פועלים מטנטורה הסמוכה ופועלים מצרים שהגיעו לסלול רכבות בארץ ישראל. גופם של בני הע'ווארנה, טענו המתיישבים היהודים, כבר היה מחוסן מפני המלריה. ואולי, כפי שאמר אחד הפועלים הערבים שהשתתף בייבוש הביצה, בסרט תיעודי שצולם בשנות ה-70, "אנשים מתו ולא ידעו ממה, כי היה רק רופא אחד, בזמרין". כך או כך, אנשי הביצות ייבשו את הביצות שמהן התפרנסו. תהליך הייבוש היה מתיש וממושך וארך עד 1936 ולמעשה לא תם מעולם. תעלות הניקוז דרשו אחזקה שוטפת, שמי שניצח עליה היה רג'אח, בן הכפר, שהיה עוזרו הנאמן ולימים גם ידידו של קובלנוב.

במלחמת הקוממיות, ג'יסר נשאר במקומו (כמו פורדיס). תושביו לא ברחו ולא גורשו, הודות ליחסיו הטובים עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה. דבר שחיזק את תחושתם של ערבים לא מעטים, שתושבי הכפר היו משתפי פעולה עם היהודים. אבל היא נותרה אי ערבי בודד על חוף הים התיכון. קיסריה וטנטורה, שני כפרים שכנים, גדולים וחזקים, חדלו להתקיים. לימיםהכפר  מצא את עצמו תקוע בין היישובים העשירים: קיסריה ומעגן מיכאל.

מצבו של הכפר כיום

הכפר מוזכר בתקשורת, בעיקר כשקורים בו דברים רעים. כך למשל, כאשר חלק מתושביו לא שילמו את חשבון המים במשך שבועות והכפר נותק מרשת המים, לכמה שעות ביום, על ידי חברת 'מקורות' או כשנתוני משרד החינוך מיקמו אותו בתחתית ממוצע ציוני הבגרויות הארציים[16]. הילדים מסתובבים ברחובות, האימהות עובדות והאבות –שרבים מהם מובטלים – הם אלה ששולטים בכסף. בני שיחי בכפר מתרעמים על התדמית השלילית שיצאה למקום  ולדבריהם שלא בצדק, אולם העיתונות, המשטרה ומשרד הרווחה מדווחים על תופעות כמו אלימות במשפחה, המושתקות בסולחות ובעסקאות בין הגברים. חלקי לבנים וברזלים ניצבים בכל פינה, כלבים מוזנחים משוטטים; עזובה ולכלוך. משחקי מזל וקלפים. גברים צעירים יושבים שעות ארוכות בבתי קפה, קונים כרטיסי הגרלה של מפעל ה"פיס" ומציתים סיגריות בשרשרת. באוויר נשמעות צעקות, צפירות, חריקות בלמים. מצב המזכיר בצורה מוקצנת, כמה עיירות פיתוח יהודיות.

העיתונאית בילי מוסקונה לרמן, שסקרה את מצב האלימות בכפר ב-2016, מציינת בצער, כי במקום להתאחד, כדי להתמודד נגד האתגרים שמעמיס עליהם העולם בחוץ, נחלקים מרבית התושבים, לשתי חמולות משליטות אימה – עמאש וג'ובראן, שמתעמתות לבקרים על כוח וכסף[17] יודעי דבר, ביניהם אייל אופק, מורה לערבית מדוברת, הפועל לקירוב בין החברה היהודית לחברה הערבית, באמצעות השפה הערבית, טוענים שכיום הקושי העיקרי הוא לא בין החמולות הללו, אלא סכסוכים שונים על בסיס פלילי ולא חמולתי. הכפר סובל מאלימות בעצימות גבוהה. אפשר לסמן את שנת 2014, כנקודה שבה רמת האלימות חצתה סף מסוים. בישוב נשרפו עשרות כלי רכב. אף מקרה לא פוענח על ידי המשטרה[18] יחד עם זאת, טוענים יודעי דבר, כי האלימות בג'סר אינה שונה במאום משאר החברה הערבית והישובים הערבים בישראל ואם נבדוק את הסטטיסטיקה של שלוש השנים האחרונות, למשל מספר רציחות על 1,000 תושבים, ג'סר לא נמצא במקום הראשון, למרות החיים הקשים שתושביו חווים.

כפי שקורה בדרך כלל בחברה מסורתית, מלחמה של כיפוף ידיים אכזרית על חסויות ושליטה, היא  משחק של גברים. הנשים הן רק חיילי שחמט במשחק הדמים, הזה. מרביתן של נשות ג'יסר, "סובלות מאלימות כלכלית". גברים רבים אינם עובדים וחיים מהכנסתן של הנשים. אם לא די בכך, לנשים אין גישה לכסף. החשבון וכרטיס האשראי על שם הבעל. הוא זה שייתן לה רשות לקנות לעצמה בגדים,  הוא זה שצריך לאשר את טיפול השיניים שלה, הוא זה שמחליט כמה שקלים יהיו לה בארנק. ואם הוא מאלה שלא עובדים, החשבון נכנס למינוס והיא זו שמקבלת מכתב תביעה מהבנק. מצבן של הרווקות גרוע אף יותר מזה של הנשואות. הן מנועות מלשכור דירה לבדן, הן חייבות להישאר בבית ההורים ואת פרי עמלן, הן נאלצות להעביר לאחים או לאבא, בוגרות ככול שיהיו. בעיה שנייה, לדברי מוסקונה-לרמן, היא גילוי עריות. אולם בפני הקורבנות ניצבת הברירה בין הכחשה ומחיקה, לבין האשמת האשה הנאנסת. לכן אף קורבן אינה פוצה את פיה[19]. מטבע הדברים – כגבר – לא יכולתי לראיין נשים בנושא כאוב זה ואני מביא דברים בשם אומרם.

ג'יסר נחשב לאחד הכפרים העניים והמוזנחים ביותר בארץ. נכון לסוף שנת 2017 המועצה המקומית מדורגת באשכול 2 מתוך 10, בדירוג החברתי־כלכלי, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יחד עם רהט ולקיה[20].. נכון לתום העשור הראשון של המאה ה-21, מעל 50% מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה של 3.2% (ירידה מ-3.5%), למעלה ממחצית תושביו הם בני נוער מתחת לגיל 19 והוא סובל משיעור אבטלה רשמי של 30% (2009). שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל[21]. אנשים עמם שוחחתי, טענו בלהט, שהתקשורת ה"יהודית" מתעקשת להציג את השלילה ושבכפר יש למעלה מ-500 אקדמאים, אך הסטטיסטיקה, בשלה. השכר הממוצע בו עומד על כ-4,100 שקל בחודש (פחות מחצי מהשכר הממוצע במשק), ורק לרבע מהתושבים (23%) יש תעודת בגרות וזה מעט מאד.

ג'יסר היה לישוב מוזנח. כפי שמתאר העיתונאי מירון רפפורט: "המלה "רחוב" לא מגדירה היטב את משעול האספלט, נטול השוליים והמדרכות, דבוק לחצרות הבתים, המכריח את הולכי הרגל – זקנים, נשים וטף, ללכת באמצעו של הרחוב. […] ראיתי הרבה כפרים ערביים בארץ […] אבל צפיפות כזו עוד לא ראיתי. בכפרים ערביים, אפילו מוזנחים, יש רווח בין הבתים, יש פה ושם עץ, פה ושם שטח פתוח. פה זה לא כפר, זה מחנה פליטים, זה עזה"[22]. בעבר, התמונה הדומיננטית ביותר בכפר, היתה הלכלוך הבלתי־נגמר שהפך להיות חלק מחזות הכפר. "מפעל ענק לייצור אשפה", כפי שמגדירים לעתים, בני המקום את יישובם. מאידך, במקומות רבים בעולם, בקווקז, בבלקן ובטורקיה, ראיתי ערימות ענק של אשפה, בשולי הכפרים. אולם המצב משתפר לאטו. החל מ-2018, החלה  המועצה, בפרויקט גדול של פינוי מפגעים ופסולת קשה שהצטברה במקומות שונים ברחבי הכפר וסמוך לכביש 2 במימון ותמיכת המשרד להגנת הסביבה[23].

כאשר מתבוננים בנתונים הגיאוגרפיים, מקבלים תחושה של החמצה. מנגד, יש במקום הרגשה של קהילתיות. אנשים מכינים אוכל בחצרות הבתים, מדברים עם השכנים ומשחקים כדורגל על הכביש.[24]

כביש המוות

באירועי 7  אוקטובר 2000, יהודי בשם בכור ז'אן, נהרג כתוצאה מפגיעת אבן שהשליך קטין מהגשר שמעל לכביש החוף. דבר שגרם לג'יסר א-זרקא, להיות מזוהה עם ההרוג היהודי היחידי במהומות[25]. בתחילת יולי 2014, התקיימה התפרעות של תושבי ג'סר א-זרקא, שמהלכה ירו המתפרעים זיקוקים באוויר ויידו אבנים לעבר שוטרים וכלי רכב, שנסעו בכביש הראשי[26]. כיום, גדר גבוהה מוצבת על הגשר, מפרידה את העוברים עליו מהמכוניות שחולפות מתחת. אמנם,  תושבי המקום טוענים שמדובר במקרים יוצאי דופן, חריגים על רקע שיתוף הפעולה הארוך שלהם עם תושבי הסביבה. אך למרבה הצער, הכתם דבק בכפר[27].

ציר התנועה הראשי מתל אביב לחיפה, נסלל על חשבון 300 דונם מאדמותיה המצומקות של ג'יסר. הכביש גם הפך את המקום לכפר נצור: מצפון – נחל תנינים ומעגן מיכאל (שבשטחו שוכן בית הקברות הישן של ג'יסר); מדרום – קיסריה; במערב-  בין ג'יסר לים – שמורת טבע, ובמזרח – אספלט, גדרות וכביש מהיר, קטלני, העובר במרחק של פחות ממאה מטר מהרחוב הראשי של הכפר .המקומיים טוענים שתושבי ג'יסר רבים, נדרסו במהלך השנים בחצותם את "שארע אל-מות", היינו, "כביש המוות"; כפי שמכנים בכפר את כביש החוף[28].

בסרט שצילמה האמנית ואדריכלית הנוף, לרלי דה פריס, סיפרה לה אמנה עיאט ,אחת מנשות הכפר: "לפני שהיה כביש – היה חופשי. מאיפה שמישהו היה רוצה לעבור, היה עובר. מאיפה שמישהו היה רוצה לבוא, היה בא. עכשיו עשו עלינו מצור עם הכביש הזה, עכשיו מסוכן". כמו במקרים רבים אחרים, יש המייחסים כוונתו זדון לתנועה הציונית ולממשלת המנדט. למותר לציין, שהיא ושכמותה לא יקבלו את הטענה, שמי שתכנן את הכביש לא חשב שג'יסר תגדל כל כך, שבסך הכול רצו לחסוך ולכן סללו את הכביש על אדמת הכורכר של ג'יסר ולא על אדמת הביצה לשעבר ממזרח לה, אבל קשה להתמודד עם ראייה סטריאוטיפית.

ישוב יוממות

כיוון שפיק"א לא רכשה לתושבי ג'יסר אדמות חקלאיות, הם נאלצו לחפש עבודה בחוץ, בחקלאות או בניקיון במושבות היהודיות. אנשים שבמשך שנים רבות גידלו ג'מוסים, נאלצו לחפש מקור פרנסה אחר. זהו ישוב שינה, או כפי שנקרא בפי הגיאוגרפים, "ישוב יוממות"[29]. לתופעה הזאת יש ביטוי ויזואלי וקולני. מדי יום, לעתים בטרם שחר, זרם אנושי סמיך שמציף את הכיכר.  מרכז הכפר מתמלא בצפירות חזקות ותכופות של אוטובוסים ומיניבוסים, שמנועיהם הדולקים מוסיפים טרטור טורדני ולתוכם נדחסות נשים צעירות ומבוגרות, עטופות בשחור מכף רגל ועד ראש. לאוטובוס ארוך, מעלה עשן, החונה ממול, נדחסים טורים של גברים. חיש קל מזנקים האוטובוסים קדימה, ואת מקומם תופסים אוטובוסים חדשים. הם משמיעים צפירות רמות, של חוסר סבלנות, מעמיסים את המטען האנושי, וממהרים ליעד בו יפרקו אותו. בשש וחצי בבקר הכיכר מתרוקנת ובבת אחת השקט יורד על הכפר. כעבור שעה־שעתיים של נסיעה, יעצרו האוטובוסים והמיניבוסים מול מפעלים, בתי חולים ומוסדות ציבור ברחבי גוש דן ומתוכם ייצאו תושבי ג'יסר. הם יאחזו בידיהם בדלי וחומרי ניקוי ויעבדו לפחות עשר שעות, תמורת שכר דל. השכלתם הנמוכה אינה מותירה בידיהם אפשרויות רבות. ברוב המקרים אלה עובדי קבלן, שאין להם תנאים סוציאליים וביטחון תעסוקתי [30]. בעוד שיהודים נתקלים ברופאים רבים בני כפר קרע או ערערה למשל, את אנשי ג'יסר הם פוגשים בעיקר כעובדי ניקיון. מרבים האנשים משתכרים מתחת לשכר המינימום, דבר שלא מוסיף, בלשון המעטה, לפיתוחו של הכפר. מנקודת מבטם, הכול נקשר לנושא של קיפוח המיעוט הערבי בישראל״.

אני סבור שמשרדי הממשלה ובעיקר משרד החינוך אינם מנהלים מדיניות גזענית, אלא פשוט מקצים משאבים לאלו המצויים בעמדות כוח. כשהממשלה קובעת מפת יישובים בעדיפות לאומית, כל מפלגה מנסה להציג לבוחריה הישגים. הימין מנסה להכניס למפה התנחלויות, ש”ס יישובים מזרחיים בפריפריה, וכן הלאה. הציבור הערבי, שאינו חבר בקואליציה, זוכה לתקצוב הנמוך ביותר.

מוחמד עמאש הגיב לפוסט שפרסמתי בפייסבוק: "למה לא הזכרת שיש בג'יסר 500 אקדמאיים, 9 בתי ספר מרפאות חולים, מועצה עצמאית, אנשים שהצליחה להגיע להישגים בכל התחומים, דוקטורים בכל מיני תחומים". תהליך התפתחותו של ג'יסר, אטית בהרבה מזו של שאר היישובים בארץ. בית הספר התיכון הראשון בכפר הוקם רק ב-1996 (עד אז למדו בני הנוער ביישובי הסביבה, בהם זכרון יעקב, בנימינה ובית חנניה)[31]. בשנת 1994  הוכרז היישוב "שכונת שיקום", במסגרת פרויקט שיקום שכונות[32].

בשנת 1999 מינה שר החינוך, איש מפלגת מר”צ, יוסי שריד, את דפנה גולן-עגנון, לתפקיד הממונה על צמצום הפערים במשרד החינוך. גולן-עגנון נאבקה למען הוספת תקציבים לחינוך הערבי, אך לא ידעה הצלחה משמעותית.

בסוף 2009, החל משרד הפנים בהכנת תכנית אב ראשונה ליישוב, אשר במסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. נשקלה גם הסטת כביש 2 מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב. בשנת 2001 , הודיע משרד התיירות, על הקמת כפר נופש וטיילת על החוף של הכפר. התכנית כללה פיתוח של שוק דגים מודרני ונמל מתקדם עם תשתיות חשמל ומים וליווי צמוד של משרדי הבריאות והחקלאות[33]. בשנת 2020, 19 שנים אחר כך, אין בג'יסר, לא נמל, לא שובר דגים ואפילו לא דגים….

כ-160 מטר של חולות חוצצים בין ג'יסר א־זרקא לקיסריה. המפגש החזיתי בין הכפר הערבי דל האמצעים ליישוב היהודי המבוסס, מלווה בקונפליקטים רבים. בשנת 2002, הקימה החברה לפיתוח קיסריה השכנה, סוללת עפר, שגובהה כשישה מטרים, ואורכה כקילומטר, במרחק של כ- 200 מטר מבתי הכפר, כדי לחצוץ בינה ובין ג'יסר א-זרקא. לטענת החברה, שכונות קיסריה כולן והשכונות הצפוניות בפרט סובלות מרעש הנגרם מהמואזינים, ממוסיקה קולנית, מחאפלות, מיריות ומזיקוקי דינור שמגיע מהכפר.. חבר המועצה סמי עלי, סיפר לרועי צ'יקו ערד, על היום בו התקשרו אליו ובישרו לו על בנייה בגבול עם קיסריה. הוא אץ למקום בהתלהבות כי סבר לתומו, שסוף סוף מתחילים לבנות את הטיילת המשותפת, שדובר בה רבות. אבל אז הבין שזו חומה. ההשערה שלו ושל חבריו, ש"בטח מישהו קנה וילה בכמה מיליוני דולרים, ואז גילה שמהחלון הוא רואה ערבים…,[…] החומה הזו גורמת לנו להרגיש בגטו, במצור"[34]. לטענת תושבי ג'יסר, מדובר בצעד חסר תקדים, שגובל לדעתם בגזענות. "כאילו הם נמצאים במדינה אחת, ואנחנו במדינה אחרת. פשוט מאד: הם לא רוצים לראות אותנו, בגלל שאנחנו ערבים", אומרים בכפר [35]. סוללה זו מסמלת עבור תושבי ג'יסר את תמצית כאבם, את הכליאה ואת ההפרדה מן החברה הישראלית[36]. יש הרבה צדק בדבריהם. מצד שני, גם אנשי קיסריה צודקים. נזכר בדברי המשורר יהודה עמיחי : "במקום שבו אנו צודקים, לא יצמח עשב".

הבעיה העיקרית בג'יסר היא הצפיפות. יעקוב ג'ורבאן, מהנדס המועצה דאז, אמר ב-2010 למירון רפפורט, כתב "הארץ": "אני משוכנע שללא הרחבת שטחה, לג'יסר מצפה עתיד רע ומר. "אם נישאר בשטח הנוכחי שלנו", אומר ג'ורבאן, "ב-2030 נגיע לצפיפות של 10,000 נפש לקמ"ר, כמו בקריות. אבל אנחנו יישוב כפרי, אנחנו לא יכולים להקים כאן את מגדלי עזריאלי. ל-500 משפחות אין קרקע למגורים, עלות מגרש במרכז ג'יסר מגיע ל-1,000 שקל למטר מרובע, כמו במרכז בנימינה, כמעט כמו בקיסריה. אבל אנשים שמרוויחים 4,000 שקל לחודש, לא יכולים לעמוד במחירים כאלה. במקום על 40 דונם, את בית הספר התיכון בניתי על 20 דונם, בלי חצרות, בלי מגרשי משחקים. אלה לא חיים. בלי התרחבות, המצב יהיה קטסטרופלי, ג'יסר תהיה פצצה מתקתקת, שההתפוצצות שלה תשליך על כל הסביבה".  המצב חמור במיוחד, על רקע הקרבה לקיסריה העשירה. "התושב בבאקה אל-גרביה (בוואדי ערה) מסתכל על השכן שלו בג'ת", אומר ראש המועצה, עמאש. "אני מסתכל על הדשא של השכן שלי בקיסריה. השכנות עם קיסריה מנקרת עיניים. בקיסריה מנהלים את המדינה דן שילון, משה שחל, אורי מסר, בנימין נתניהו"[37].

תכניות פיתוח

אפילו במשרד הפנים התחילו להבין שהמצב בג'יסר לא יכול להימשך כפי שהוא. ב-2009 הוקמה ועדת היגוי במטרה להכין תכנית מתאר חדשה ליישוב, לקראת שנת 2030, שבמסגרתה "ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה ומיקומה. אם כי השכנים, במעגן מיכאל ובעיקר בבית חנינה, חוששים מאד מהתקרבות הכפר לשטחם ומירידה אפשרית באיכות חייהם.

בשנת 2015, הכינו במשרד הפנים תכנית מתאר חדשה לג'סר א־זרקא, שממליצה להוסיף נתיב תחבורה שלישי לאורך כביש החוף, מצומת חבצלת השרון ועד צומת זיכרון יעקב, ובאזור של ג׳סר יוסט הכביש מזרחה. הגישה לכפר תתאפשר ישירות מהכביש, ו-270 דונם ייווספו ליישוב החנוק מכל עבר. כקרקעות אלו ישמשו להקמת שכונת מגורים חדשה ובה 580 יחידות דיור. 30 דונם מתוכם יהיו שטחים המיועדים לציבור. כמו כן יוקם מחלף קטן, שלראשונה יחבר את כביש החוף לכפר. אלא שהתוכנית רחוקה מלספק את צורכי היישוב, אפילו על פי נתוני ממסד התכנון עצמו: לפי פרוטוקול הוועדה המקומית מלפני שנה, בג'יסר חסרים כ-730 דונם לצורכי בנייה, תשתית, מסחר ועוד. מאידך, טוענים בסביבה, שמדובר בעלויות מטורפות של העתקת הכביש ושהגיעה העת לבנות בג'יסר לגובה.  ביישוב אין אזור תעשייה או מוקדי מסחר, שיספקו לתושבים תעסוקה ופרנסה. על פי הערכה, עד שנת 2030 יתגוררו בג'יסר יותר מ-20,000 בני אדם. מדובר  בעלייה של 48%, יותר מזו הצפויה ביישובים בגודל דומה. כל אלה גורמים לירידה הדרגתית באיכות החיים ומובילים לבנייה לא מוסדרת ולא חוקית. ברוב היישובים הערביים בישראל, תכניות המתאר הקיימות, אינן נותנות מענה סביר לצורכי התושבים. בג׳סר א־זרקא המצב מתבטא בין היתר בעשרות בניינים ודירות שנבנו ללא היתרי בנייה. תושבים שמצבם הכלכלי מאפשר להם, מעדיפים במקרים רבים לעזוב.

בראש הצוות המכין את תכנית המתאר לג'סר א־זרקא בעבור משרד הפנים, עומדת האדריכלית דורית שפינט, שותפה במשרד "גורדון אדריכלים ומתכנני ערים". החזון שלה הוא "לייצר תכנית ישימה ומציאותית: לא חלומות באספמיה וגם לא הנצחת חולשות". לדבריה, ״האתגרים שמציבה התוכנית נובעים מהדיסוננס שבמיקומו של הכפר ובמאפייניו: יישוב חלש באזור חזק, שונה מהותית מהיישובים השכנים, חשוף וחסום על ידי שטחים בעלי איכויות נופיות סביבתיות מהייחודיות בארץ ואינו נהנה מהם, משיק לדרך ארצית ראשית ולא מקושר אליה, לא נהנה מאיזשהו פוטנציאל של תנועה עוברת. קראנו לכפר 'היפהפייה הנרדמת' שמחכה שמישהו יעיר אותה ויציף אותה בכל ההזדמנויות שעוטפות אותה"[38].ג'יסר א-זרקא, נכלל באופן מפתיע בפרויקט "מחיר למשתכן" של משרד הבינוי והשיכון[39]. לטענת המועצה המקומית, משרד השיכון דורש, שרק כשליש מהדירות החדשות יאכלסו את תושבי המקום והייתר יוצעו לכלל הזכאים. מועצת ג'יסר דורשת יחס הפוך, לפיו מרבית הדירות יוצעו לבני הכפר ומיעוטן לזכאי משרד השיכון. במועצה מבקשים קודם כל לפתור את המצוקה של התושבים שלהם, שחיים היום במצב קשה. לא ברור למי המדינה ומשרד השיכון מייעדים את ההגירה החיובית ליישוב, כיוון שהאוכלוסייה הערבית לא נוטה לנדוד מיישוב ליישוב, כשלא מדובר בקשרי נישואין. תמהיל אוכלוסייה מגוון אמנם נחשב למפתח חיובי לשגשוגו של יישוב, אך לא בטוח שכפר שסובל ממצוקת דיור קשה, יכול להתאושש מתוספת אוכלוסייה שבאה מבחוץ.

אולי יש כאן בכלל מניע אחר? הפוטנציאל הכלכלי הטמון בדירות מגורים סמוכות לים, כמו אלה שייבנו על פי התוכנית בג'יסר, ברור וידוע. האם ייתכן שהמדינה אינה רוצה להותיר את הפוטנציאל הזה בידי האוכלוסייה המקומית החלשה[40]?

גשר של תיירות

עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ש'שביל ישראל' חוצה את היישוב לרוחבו[41]. בשנת 2013 הגיעה אל הכפר עו"ד נטע חנין, בעקבות סרט שאמה, רותי פרנקל, צילמה על הדייגים החיים בו. היא הבחינה בפוטנציאל התיירותי של המקום ויצרה קשר עם אחמד ג'ורבאן, המכונה "ג'וחא" –  אדם בעל חזון ויזם מקומי בלתי נלאה, שרוצה להפוך את הכפר למקום תיירותי. הוא התבונן ב"שביליסטים", כפי שמכונים הפוסעים ב'שביל ישראל', החוצים את הכפר במהירות וממהרים להסתלק ממנו וגמר אומר להראות לציבור גם צדדים אחרים של המקום. לפני שש שנים השתתף עם כמה תושבים מהכפר, בסדנת יזמות ובעקבותיה הם הקימו את פרויקט של סיורים מודרכים בכפר, המכונים, ״סיורי לילות הרמדאן״, בדומה לסיורים הנערכים בואדי עארה. הפרויקט נחשב להצלחה גדולה ולראשונה בתולדות הכפר נרשמה עלייה בתיירות פנים. השנים אספו כסף, בגיוס המונים באינטרנט ובסוף דצמבר 2013, הקימו במקום אכסניה לתיירים[42]. בית הארחה הצנוע , שנקרא "גסטהאוס ג'וחא", הוא בעל פוטנציאל מעורר לכפר החבול  שלעת עתה יכול להתנחם רק בחוף הים. בית ההארחה, שלו מספר חדרים פרטיים וחדר מיטות משותף, נמצא בלב הרחוב הראשי של הכפר, בקומה השנייה של גלריה. הייפא, אשתו של אחמד, החלה להעביר הרצאות על תבשיליה המופלאים, בסיוע השף ארז קומורובסקי. לדברי סמי בן עלי, שהוזכר לעייל, "בית ההארחה, הוא תשובה לכל האנשים שהכפישו את היישוב", הוא מסביר, "הוא מראה שאפשר לעשות משהו במשותף בין יהודים וערבים אם רוצים, ושגם במקום הכי עני בארץ יש אנשים עם שאיפה לשינוי"[43].

איל אופק (שהוזכר לעייל), יזם פרויקט שנקרא "תיירות שפה". בשנתיים האחרונות הוא מקיים בכפר סדנאות של סופי שבוע, ללימוד השפה הערבית  והכרות עם החברה הערבית בכלל ובג'יסר בפרט. הסדנאות מתקיימות בשיתוף של "ג'וחא גסטהאוס" ותושבים רבים נוספים, המארחים ומדריכים אותם בכפר ומעבירים סדנאות שונות של אוכל וקליעת קש למשתתפי הסדנה ובכך מסייעים במעט לקידום פרנסת התושבים בכפר. כמה חולמים שירטטו את ג'יסר החלומית שלהם: שכונות חדשות, כבישים, כיכרות, מרכז מסחרי, בתי ספר. אפילו שכונה של וילות יוקרה, "כמו בסביון, כמו בקיסריה", כדי למשוך לג'יסר "אוכלוסייה חזקה", כדי שאנשים יבואו לג'יסר ולא רק יהגרו ממנה. מישהו אפילו צייר מניפה בצורת עץ תמר החודרת עמוק לתוך הים, מצדה הדרומי נמל דייגים, מצדה הצפוני נמל נופש.  הם רואים בעיני רוחם את ג'יסר העתידית: כאן יקום מגרש כדורגל, שם תיבנה מכללה. את נחל תנינים, הגבול הצפוני של הכפר, שוב יציפו במים, ואפשר יהיה לשוט בקיאקים מהסכר הרומאי ועד הים. על החוף המוזנח היום תוקם טיילת, וסוללת העפר שהקימו תושבי קיסריה, כמחסום בינם ובין ג'יסר – תופל. על חורבותיה יוקם  בית ספר יהודי-ערבי, שילמדו בו בשפה האנגלית[44].

השאלה הגדולה היא האם עדיין אפשר לתקן ולהשיב את אמון התושבים והמבקרים, במקום שידע עשרות שנות ייאוש. האם אפשר להפוך את כפר הדייגים המוזנח למקום שנעים לבקר בו, לטבול בים, להשתזף על החוף, לאכול דג ולשתות קפה?

זאב מרגלית, אדריכל רשות שמורות הטבע והגנים (להלן: רט"ג), יוזם מבצע הצלה יוצא דופן ומסביר כי מדובר בשבעה קילומטרים של חוף נהדר, משמורת נחל תנינים ועד חוף האקוודוקט והגן הלאומי קיסריה. אבל להבדיל מאתרים אחרים, שם המשאב המרכזי הוא טבע או ארכיאולוגיה, כלומר עצים ואבנים. כאן עוסקים באנשים. החלו בפעולת ניקיון מסיבית. הוציאו עשרות מכולות של אשפה מהחוף והיום הוא נקי לחלוטין. את הניקיון משמרים בעזרת צוות של ארבעה עובדים שגויס מקרב היישוב,. הדקלים ומגרש החניה והגדרות הם חלק מהתכנית הגדולה.

מטרת העל של הפרויקט היא שימור הדיג המקומי, תוך הפיכת המקום לתיירותי יותר. השילוב הזה, טוב למקום ולתושבים. אין שום כוונה להרוס את בתי כפר הדייגים. ברור לרשות, שביום בו יגעו ולו במבנה אחד – ייהרס האמון עם תושבי הכפר. העיתונאי משה גלעד, שבחן את הפרויקט, מדגיש שצריך לשמר את הדיג ולפתח לצדו תיירות. בלי דייגים לא תהיה תיירות. לשחות אפשר בכל מקום, לבלות לצד דייגים אפשר רק כאן. סאאידה עלי. תושבת המקום, רואה בפרויקט,  מנוף לשינוי חברתי כולל בג'יסר. היא  הסבירה למשה גלעד, כי לצד הרצון, מקנן בג'יסר פחד משינוי, הנובע מניסיון עבר. בשעתו, הובטח לתושבים, כי פיתוח נחל התנינים, לא ישנה כלל את פני האזור. בפועל, כשנפתח הנחל מחדש, הם נדרשו לשלם דמי כניסה ככל המבקרים. האמון נשבר והיום קשה לשקמו. תושבים רבים תומכים בשיקום המעגנה ומעודדים את פיתוח התיירות בכפר הדייגים, כי הם מבינים שזהו העתיד. גלעד מספר שבין היוזמות הבולטות בגישה החדשה ניתן למנות קורס עזרה ראשונה, שנערך בנמל הדייגים ואמור לאפשר לתושבי הכפר להושיט עזרה לנופשים. כן נידון קורס ללימוד השפה האנגלית, שיאפשר להם לתקשר  עם תיירים מחו"ל, שלא קרם עור וגידים. יוזמות עתידיות נוספות הן טיפול ברישיונות לסירות דיג שחלק מהתושבים זקוקים להם, עידוד של אמנים ובעלי מלאכה להציג את עבודותיהם בכפר הדייגים, הכשרה של תושבים מקומיים לשמש כמדריכי מבקרים בשמורה הסמוכה ובכפר הדייגים עצמו, והכשרת נערים מקומיים כמדריכי גלישה למבקרים בחוף.

לכל אלה, מוסיף מרגלית, את המאמץ הגדול שנעשה בימים אלה, לפתיחתה למבקרים של הנקבה התת־קרקעית העתיקה, שעוברת מתחת לבתי הכפר ומובילה אל האקוודוקט. מהלך זה, ייצור מסלול תיירותי מושך במיוחד לאורך אמת המים, מבית חנניה ועד לקיסריה. הצועדים בנתיב החדש־ישן הזה, יעברו כמובן בכפר הדייגים של ג'סר. חלק חשוב בתוכנית הוא שילובן בפעילות של נשות ג'סר. הרעיון כולל עריכת  קורסים בקליעת סלים, מחצלות ואומנויות מסורתיות אחרות. זאת ועוד, דימוי עצמי נמוך ושנים של יחס עוין ומשפיל מצד החברה הישראלית הביאו ליצירת חששות כבדים משינוי בקרב תושבי המקום. רבים מהם יעדיפו לדברי סאידה, שלא להתמודד כלל עם החידוש ובלבד שלא ייפגעו שוב. יש דייגים שהתכנית היא בסך הכול מזימה צינית של הממסד,  שנועדה לנשל אותו מביתם.

בשלב זה (יולי 2020), יש להבנתי, נתק בין הרט"ג לבין הדייגים, ושום דבר בתכנית לא מקודם. זאת ועוד, הם מוציאים צווי הריסה לחלק מהמבנים שניבנו, לטענתם אחרי 2015. הם גם לא מאפשרים לאף דייג לשקם מבנים שנהרסו בשריפה שהוצתה במסגרת ריב פנימי בין הדייגים ובין המשפחות השונות בחוף. כנראה שהדרך לפיתוח שיהיה מוסכם על כולם, עוד ארוכה. ועדיין, מקובל עלי סיכומו של משה גלעד משנת 2018: "בין מי שמשפץ את בקתת הדייגים שלו בעזרת רשות הטבע, לבין עמיתו, שרואה בפרויקט השיקום מזימה — נמתח מפרץ אחד כחול, עגול ויפה. חילוקי הדעות עדיין שם, אבל בפעם הראשונה דומה שהעתיד של ג'סר שפוי ובהיר מבעבר"[45].

בשנת 2017 צצו לפתע בכפר, בתים כחולים בדרך המקבילה לכביש החוף. לכמה רומנטיקנים מושבעים, הבתים מזכירים את הכפר האנדלוסי ג'וזקאר (Júzcar) – כשכל בתיו הלבנים נצבעו בכחול לרגל השקת הסרט "הדרדסים". הכפר הפך מיד לאזור תיירות ייחודי ולאתר עלייה לרגל לסקרנים. היו שהרחיקו לכת באסוציאציות פרועות ומצאו דמיון לשפשוואן (Chefchaouen), שבהרי הריף של מרוקו, שכל בתיה צבועים בגווני כחול-תכלת. אז לא. בתיו המשוחים בכחול של ג'יסר אינם דומים עדיין לכפרים הציוריים שהזכרתי וגם לא היו מקור ההשראה לתכנית היצירתית.

ענת כהן הלוי – אדריכלית, מעצבת פנים ויזמית פרויקטים חברתיים, ראתה את הבתים האפורים, המוזנחים ועלה בראשה רעיון כחול – לצבוע את בתיו בצבעים שיבלטו למרחוק ויעוררו סקרנות. היא נפגשה עם פרנסי הכפר שאהבו את הרעיון, שהיה מבחינתם קלף מנצח כי הוא מתכתב עם שמם – זרקא (כחול) ומיקומם מול הים. ענת גייסה לפרויקט את חברת "נירלט", שתרמה 4,000 ליטר צבע, את משרד התיירות, שמימן את העבודה, ואת התושבים שנרתמו לפרויקט שכונה "גשר של צבע" . מנכ"ל נירלט, עודד פרנקל אמר כי "התרומה לקהילה היא ערך מרכזי שנירלט חרתה על דגלה. אנו שמחים לעשות ולפעול למען הקהילה, אין מטרה ראויה מזו. צבע משנה את איכות החיים ומעניק תחושה נהדרת וזו זכות עבורנו להיות חלק מפעילות כה חשובה"[46]. הצבע הספיק לצביעת 23 בתים בלבד ועכשיו היא מנסה לגייס תרומות להשלמת היעד – צביעת 200 בתים נוספים. השינוי החיצוני, כצפוי, מעורר עניין ומאז נצבעו הבתים עלה מספר המבקרים , דבר שכנראה יוביל לפיתוח וקידום יוזמות תיירותיות נוספות[47].

הערות

[1] בעטיו של  סכר אסואן שנבנה על הנילוס במצרים (עצר את הסחף שהביא מזון לדגה),

[2] יוסי יובל, ג'אסר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל, באתר ynet, , 22 בביולי 2010

[3] משה גלעד, "האם אחד המקומות העניים בישראל יצליח להפוך לפנינה תיירותית", באתר הארץ, 16 ביולי 2018

[4] ראו בעניין זה: ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ ישראל, עמ' 26:

[5] ענת בר כהן, הזיקה שבין התנאים הסביבתיים לבין היישוב הכפרי המסורתי והמצב האגררי ברמת מנשה לפני קום המדינה, רמת גן: (עבודת תזה לתואר שני) אוניברסיטת בר אילן,2001 (הלן: בר כהן, הזיקה).

[6] תודה לאייל אופק על הבהרתו

[7] נחל תנינים עצמו, מתחיל בואדי עארה ליד עין אבראהים וגבעה 400. קו פרשת המים בין נחל תנינים לנחל דליה, עובר מדרום לקיבוץ דליה, על דרך הגנבים, שהיום בנו שם מאגר ענק של 2.3 מליון מ"ק  מים מושבים. מצפון זורם לנחל דליה, מדרום, כולל נחל רז לנחל תנינים.

[8] ראו בהרחבה: קונרד שיק, 'הכנות שנעשו בירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בסתיו 1898', בתוך: אלי שילר, למען ירושלים (אריאל 130–)131, עמודים 200–202.

[9] "מחיפה עבר וילהלם במרכבה לאורך השרון, על גשרים מיוחדים שנבנו לכבודו על נחל מערות, על נחל דליה (דיפלה) ובשפך נחל תנינים, והם קיימים עד ימינו" (ז. וילנאי, "אריאל, "אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל", עם עובד/תרבות וחינוך, כרך ב, ג-ז, תל אביב, 1977, עמ' 2005). על הקמת הגשר, ראו: יהודה זיו, רגע של מקום, סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ' 110

[10] לייתר דיוק:  נחל תנינים עצמו הוא למעשה ברוב השנים נחל אכזב נחל תמסח, הוא נחל שופע מים כל השנה ונחל עדה נפגש עם נחל תנינים ממש לקראת הכניסה לשמורה.

[11] בר כהן, הזיקה.

[12] הסבר מפי אחמד "ג'וחא"  בעל הגסטהאוז, ג'יסר א-זרקא.

[13] עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, ידיעות אחרונות, 2001.

[14] . ההיסטוריוגרפיה הציונית מציינת שכדי כדי שלא להיכנס שוב לפרשיה עגומה של נישול ערבים, רכשה פיק"א 1,200 דונם ב-1924 והעניקה אותה לתושבי ג'יסר, בתמורה לפינוי אדמת הביצות, אך מתברר שהם זכו באדמתם זו בדין ( שולי לינדר-ירקוני, בשיחה בעל פה).

[15] יהודית איילון, "מלך הביצה", עתמול, כרך כ"ח, גליון 4 (168), מארס 2003

[16] רועי צ'יקי ארד, "גסטהאוס ג'וחה", התקווה של ג'סר א־זרקא, באתר הארץ, 5 בינואר 2014

[17] בילי מוסקונה לרמן, עולמן המסויט של הנשים בג'סר א־זרקא, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2016

[18] עה שפיגל, בג'סר א־זרקא משחקים בין הכדורים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2016

[19] בילי מוסקונה לרמן, עולמן המסויט של הנשים בג'סר א־זרקא, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2016

[20] פרופיל ג'סר א-זרקא באתר הלמ"ס . גם ביתר עילית (שבשטחים המוחזקים) נמצא במקום גבוה ברשימה זו.

[21] עה שפיגל, בג'סר א־זרקא משחקים בין הכדורים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2016

[22] שם, שם.

[23] ריאיון עם ראש המועצה, שייח' מוראד עמאש, בכתבתו של יואב איתאיל, כחול ועל שפת הים: מתיחת פנים לכפר ג'סר א-זרקא, אתר האינרנט של וואלה, 12-02-2018

[24] תכנית המתאר

[25] אלי סניור וטלי רוזן, "אבא שלי נרצח בגלל הדרך שברק הולך בה", באתר ynet, 8 באוקטובר 2000

[26] יואב אתיאל, אישום: תושבי ג’סר א-זרקא יידו אבנים כנגד ’צוק איתן’, גפן מגזין המושבות, ‏26 באוגוסט 2014

[27] מירון רפופורט, "כך הפכו מייבשי הביצות הפלסטינים מג'יסר א-זרקא לקוץ בלבו של האזור היוקרתי ביותר בשרון", באתר הארץ, 5 ביוני 2010

[28] מירון רפופורט, "כך הפכו מייבשי הביצות הפלסטינים מג'יסר א-זרקא לקוץ בלבו של האזור היוקרתי ביותר בשרון", באתר הארץ, 5 ביוני 2010

[29] יוֹמְמוּת היא תופעה חברתית המתקיימת כאשר אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום אל מקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר, בדרך כלל בעיר הגדולה בהשוואה למקום מגוריהם. אנשים אלה מכונים יוֹמְמִים (ביחיד: יוֹמֵם), אם כי הכינוי אינו נפוץ מחוץ לספרות המקצועית. תופעת היוממות היא מסימניה של המהפכה התעשייתית, כאשר נגישות גבוהה לתחבורה יעילה מאפשרת לעובדים לעבוד במרחק רב מביתם, בניגוד למצב ששרר במדינות המערב עד המאה ה-19 כאשר רוב האנשים גרו במרחק הליכה ממקום עבודתם. בערים מרכזיות בישראל, כגון תל אביב, מרבית העובדים הם יוממים המגיעים לעבודה בעיר מערים אחרות בגוש דן. מצב הפוך מתקיים בערים שבהן מקורות תעסוקה מעטים, שם מתגוררים בדרך כלל יוממים רבים. ערים כאלו מכונות לעיתים "ערי שינה". מקובלת הטענה לפיה זמן יוממות קצר יותר שקול לחיסכון רב יותר בהוצאות על אנרגיה כלכלית וסביבתית. (משה ברור, "יוממות", לקסיקון גאוגרפי, הוצאת יבנה, תשס"א, עמ' 9)).

[30] אלי לוי וסמי עאבד אלחמיד, הסיפור העצוב של דייגי ישראל: כיצד ענף הדיג הפך למלכודת עוני?, באתר של "רשת 13", 3 באפריל 2017 (במקור, מאתר "nana10")

[31] א מנון דירקטור, תוכנית המתאר החדשה של ג'סר א-זרקא: כך מנשלת מדינת ישראל את הערבים מאדמותיהם, באתר הארץ, 29 במאי 2015

[32] רע"א 8565/10 נאסר עמאש ואח' נ' הועדה לתכנון ובניה השומרון, סעיף 1

[33] אלי לוי וסמי עאבד אלחמיד, "הסיפור העצוב של דייגי ישראל: כיצד ענף הדיג הפך למלכודת עוני"?, באתר של "רשת 13", 3 באפריל 2017 (במקור, מאתר "nana10")

[34] רועי צ'יקי ארד, "גסטהאוס ג'וחה", התקווה של ג'סר א־זרקא, באתר הארץ, 5 בינואר 2014

[35] פאוזי אבו טועמה, קיסריה הופרדה מג'יסר, באתר ynet, 25 במאי 2003

[36] . יוסי יובל, ג'אסר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל, באתר ynet, 22 ביולי 2010

[37] בילי מוסקונה לרמן, שםץ

[38] תכנית המתאר

[39] פרויקט המאפשר לזוגות צעירים זכאים לרכוש דירה ראשונה, בתנאים מועדפים.

[40] הילה שמר, "מחיר למשתכן" מגיע לחוף ג'סר א-זרקא. מי ייהנה, יהודים או ערבים?, באתר ynet, 12 באפריל 2016

[41] קטע שביל ישראל העובר בג'סר א-זרקא באתר שביל ישראל.

[42] דני ספקטור, "חופשה במלון באילת? נסו את ג'סר א-זרקא!, באתר ynet, 20 באוגוסט 2013

[43] רועי צ'יקי ארד, "גסטהאוס ג'וחה", התקווה של ג'סר א־זרקא, באתר הארץ, 5 בינואר 2014

[44] מירון ררפורט, שם.

[45] משה גלעד, האם אחד המקומות העניים בישראל יצליח להפוך לפנינה תיירותית, באתר הארץ, 16 ביולי 2018

[46] יואב איתאיל, "כחול ועל שפת הים: מתיחת פנים לכפר ג'סר א-זרקא", אתר האינטרנט של וואלה.

[47] אריאלה אפללו, "הגיע הזמן לעצור בג'סר א-זרקא", MAKO, 20-12-19