גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

העיסוק בחבל הבלקן הוא חלק בלתי נפרד מטיול בבולגריה, רומניה, יוון, בוסניה-הרצגובינה, סרביה, מונטנגרו ,אלבניה ובמידה רבה גם מטיול בקרואטיה.

ראו גם, באתר זה:

תולדות מונטנגרו; מונטנגרו – המלצות לקריאה ;   תולדות רומניה; תולדות יוגוסלביה; תולדות בוסניה ;  מבוא למטייל ביוון;           טיול לאלבניה – מסע בזמן; טיול למונטנגרו – מסע בהר השחור; רומניה בעקבות דראקולה ;   הצוענים ;    בולגריה – רשמי מסע; אלכסנדר מוקדון ; תולדות אלבניה  ;  תולדות סרביה הקדומה ; סרביה בתקופה העות'מנית  ;טיול לרומניה-המלצות לקריאה

ראו גם: הרצאה על אלבניה

מבוא

ארצות הבלקן, בהגדרות השונות של האזור, הם חבל ארץ מרתק ומגוון ביותר מבחינת נופים פיזיים ותרבותיים.

הנופים האלפיניים, הקרסטיים והחופים הים תיכוניים נוצרו כתוצאה משילוב של תהליכים אקלימיים, גיאולוגיים וגיאומורפולוגיים דרמטיים.

בבלקן יש ריכוז של תופעות נופיות מרהיבות: באלבניה נופים אלפיניים מרהיבים;  בחופי קרואטיה ישנם 1,185 איים; במונטנגרו, נהר הטרה שהתחתר לעומק של 1,300 מ' יצר את אחד הקניונים העמוקים ביותר באירופה; בסלובניה חבל קארסט הפך להיות מושג המתייחס לכל הנופים הגירניים על פני כדור הארץ, שעברו תהליכי בליה והמסה. מאפיינים פיזיים אלו ואחרים הופכים את האזור ל"חגיגה" לחובבי הגיאולוגיה, הגיאומורפולוגיה ולמטיילים הסקרנים בתהליכים הפיזיים הדרמטיים המעצבים את נופי כדור הארץ.

מגוון הנופים האנושיים גדול עוד יותר והוא תולדת היותו של חבל ארץ זה צומת מפגש ומאבקים בין מזרח למערב, רומי לעומת ביזנטיון, סלבים מול לטינים, ונציאנים מול טורקים, נצרות מול אסלאם, הכנסייה המזרחית-אורתודוכסית מול הכנסייה המערבית-קתולית, האימפריה העות'מאנית מול האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאלו אפשר להוסיף כפריים פרימיטיביים מול ערים קוסמופוליטיות, יושבי קבע מול רועים או נוודים צוענים. מפגשים אלה יצרו פסיפס תרבותי של עשרות קבוצות אתניות, דתיות ולאומיות, המתנגשות זו בזו ולעתים מושפעות ומשפיעות זו על זו.

אזור הבלקן היוגוסלבי מבחינה היסטורית, דתית ותרבותית הוא צומת של מפגשים שיצרו חבל ארץ הטרוגני, שבו ניתן לשהות בערי חוף ונציאניות עתיקות כמו, הרצנגובי, שיבניק וטרוגיר, להתרשם מקתדרלות וכנסיות קתוליות ואורתודוכסיות, להתענג על בתי קפה בניחוח מרכז אירופאי, להתפעל מערי בירה בארוקיות ואלגנטיות כמו זאגרב ולובליאנה, להתהלך על גשרים עות'מאניים מפורסמים כמו זה שבעיר מוסטר ולחוש את אווירת המזרח, בערים בעלות חזות טורקית-מוסלמית כמו סרייבו, שבה צריחי המסגדים שולטים בקו האופק. לא לחינם נאמר על הבלקן: "עבור המזרח הוא המערב ועבור המערב הוא המזרח".

ראו באתר זה: טיול בזאגרב

המפגש שבין התרבויות שצמחו או היגרו לבלקן הביא להפריה הדדית באמנות, פולקלור, תכנון אורבני ואדריכלות, מנהגים, טקסים ואמונות, אולם סביר להניח שהיה זה גם הסיבה לשבריריותו של הבלקן ,שהכיל בתוכו חבית חומר נפץ של מתחים ואיבות היסטוריות בין הקבוצות השונות.

מיזוג פורה ואלים זה, בין התרבויות השונות, בא לידי ביטוי בקולנוע, במוזיקה ובספרות. יוצרים בולטים מהאזור כמו הסופר איוו אנדריץ (זוכה פרס נובל לספרות) ובמאי הסרטים הנודע אמיר קוסטוריצה, תרמו כל אחד בדרכו לדימויים ולייצוגים של עמי הבלקן.

ראו באתר זה: אמיר קוסטוריצה

הבלקן הוא אזור שבו נאבקו מעצמות, אימפריות ודתות משחר ההיסטוריה של אירופה. במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עם התגבשות רעיון "מדינת הלאום", התחדדה חשיבותו הגיאופוליטית של האזור שהביאה להתנגשויות אלימות. לא לחינם נאמר כי "מהבלקנים תיפתח הרעה". האירוע המפורסם ביותר היה רצח הארכידוכס האוסטרי, פרנץ פרדיננד בסרייבו (כיום בירת בוסניה-הרצגובינה), אירוע שהביא לתגובת שרשרת מדינית וצבאית שבסופה פרצה מלחמת העולם הראשונה.

באזור מדינות הבלקן היוגוסלבי התקיימו קהילות מפוארות ועתיקות יומין של יהודים החל מהמאה ה-16. אלו, חוו תקופות שפל, חורבן ורדיפות לצד תקופות של פריחה, שגשוג וסובלנות דתית מצד שכניהם והשלטונות. למעט בולגריה, שם בפעולה הירואית של הכנסיה ובמדת מה גם המלך, היהודים הוברחו אל ממחוץ למדינה ורכבות המוות נסעו ריקות ולמעט אלבניה, שם מושגי הכבוד וערך הכנסת האורחים גרמו למקומיים להציל את היהודים, בייתר מדינות הבלקן, מרבית  היהודים נרצחו בשואה, דבר שהביא להיעלמותן של מרבית הקהילות. אולם כיום עדיין ישנם שרידים מוחשיים של בתי כנסת, בתי קברות ונוכחות בספרות המקומית, שהנציחה את החיים היהודים במהלך 200 השנים האחרונות.

המדינה הבלקנית המובהקת ביותר מבחינת מגוון הנופים והאוכלוסין שלה, היא יוגוסלביה לשעבר. מדינה שהיתה כביכול יציבה ומלוכדת, הפכה לארץ אוכלת יושביה. ארצות שבהן יש אתרי טבע מרהיבים ביופיים, כמו שמורת פליטביצה או הרי הדורמיטור, הפכו לזירת לחימה עקובה מדם. ערים קוסמופוליטיות ורב-דתיות כמו סרייבו, הפכו לשדות קטל

הדבק שחיבר את מדינות האזור, נמס עם מותו של יוסיפ טיטו, אבי האומה היוגוסלבית והחבית בה התרכז חומר הנפץ, התפוצצה במהלך שנות ה-90 של המאה העשרים, תוך גילוי עוצמות בלתי צפויות של שנאה ואכזריות, דבר שגרר את האזור לסחרור  של אלימות שהחזיר את אירופה לימים האפלים של מלחמת העולם השנייה. בסופה של מלחמת האזרחים התרסקה מדינת יוגוסלביה לרסיסים, או ליתר דיוק לשבע מדינות חדשות. עדיין, יש בה מדינות רב לאומיות, עמים המהווים מיעוט בולט במדינה אחרת. אנו חושש שבתהליכי ביזור אלו, טרם נאמרה המילה האחרונה.

תחומי הבלקן

חבל הבלקן הוא השם ההיסטורי והגיאוגרפי המתאר את דרום מזרח אירופה. "בלקן" הוא מילה טורקית (שמוצאה כנראה בולגרי), והוראתה "הרים מיוערים". שטחו של החבל 470,000 קמ"ר וחיים בו כ-55 מיליון תושבים. חבל הבלקן כולל בתוכו את המדינות שמדרום לנהרות הדנובה, הקופה (Kupa) והסאווה (Sava), אשר חוצים את קרואטיה וסרביה uנקבעו כגבול בין רומניה ובולגריה. מצפון לקו זה נמצאים הרי הקרפטים.

לא כול הארצות שנכללות היום בתחום הבלקן, נמצאות בחצי האי הבלקני. כך למשל, חלקה הדרומי של יוון, לא נמנה תמיד על ארצות הבלקן, אבל הוא חלק מחצי האי הבלקני. כך למשל רומניה, שלמרות שאיננה נמצאת בחצי האי הבלקני ולמרות שלשונה ממקור לטיני, היא חלק מארצות הבלקן, בשל דתה הנוצרית אורתודוכסית ובשל אורח חייה בכללו.

במאה ה-19 המונח "בלקן"  שימש את העות'מניים כשם נרדף לכול "רומליה", היינו אירופה שהיתה בידיהם.

אפיונו המובהק של הבלקן נובע לא רק מהטופוגרפיה ההררית הייחודית לו, אלא גם מההיסטוריה העקובה מדם של החבל. הבלקן נמצא באופן מסורתי בגבולותיהן של אימפריות, ועברו רצף מלחמות, מרידות, לוח אימפריות יריבות – החל מימיה של האימפריה הרומית ועד למלחמת האזרחים של יוגוסלביה – עד כדי כך שהשם "בלקן" מהווה מילה נרדפת לאלימות אתנית ודתית (מכאן המונח  "בַּלְקָנִיזַצְיָה" – מונח גאופוליטי המשמש לתיאור תהליך של פיצול אזור שהיה בשליטה הומוגנית לכמה מדינות קטנות יותר, שלרוב שוררים ביניהם יחסי עוינות, או לפחות אינן משתפות פעולה יחדיו). בעקבות כך, מעדיפים אנשים רבים כיום, להשתמש במונח "דרום מזרח אירופה", על מנת לתאר את חבל הבלקן.

מדינות שאינן נכללות בחבל, אך קרובות לו מבחינה תרבותית, או מהוות חלק ניכר בהיסטוריה שלו: קפריסין (הסכסוך היווני-טורקי), הונגריה (האימפריה האוסטרו הונגרית), אוסטריה (האימפריה האוסטרו הונגרית, רצח יורש העצר בסראייבו), איטליה (חבל דלמטיה), רוסיה.

המונח "בלקן" הוא איננו מונח גיאוגרפי המתייחס לאזור ידוע ומוגדר. למעשה, גבולותיו של הבלקן השתנו ומשתנים בהתאם לנסיבות פוליטיות והיסטוריות והוויכוח אודותיהם טרם נשלם. דומה שמרבית המדינות השוכנות בחצי האי הבלקני מעדיפות לייחס לעצמן מיקום "נאור יותר" – חלקן פונה לכיוון המושג הערטילאי של "מרכז אירופה", בעוד אחרות פונות לחפש זהות ים-תיכונית – אך לא מהססות לייחס ליריבותיהן, זהות בלקנית ברורה.

הבלקן היה מאגר כוח האדם הראשי של האימפריה העות'מנית. מכאן היו יוצאים, הפקידים העות'מניים, אחת לשנתיים, לגבות את מס ה"דוושירמה", שעיקרו גיוס כפי של נערים, לצבא (יאניצ'רים) ולפקידות. בשעתו, כלל המושג רק את החבלים ההרריים של החבל, היינו, בוסניה- הרצגובינה, אלבניה, בולגריה ודרום רומניה. בין מדינות הבלקן כוללים כיום אלבניה, בוסניה-הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון היבשתית, מקדוניה, דרום מזרח רומניה (החבל שמדרום לדנובה), סרביה, קוסובו, מונטנגרו, סלובניה וחלקה האירופי של טורקיה. עם זאת, מכיוון שגבולות החבל אינם מוגדרים מפורשות, לעתים לא כוללים בהם את רומניה וסלובניה.

חצי האי הבלקני

לעתים נקרא החבל "חצי האי הבלקני", מכיוון שהוא מוקף בים האדריאתי ממערב, הים האגאי, הים האיוני מדרום, ים השיש (מרמרה) והים השחור ממזרח.

חצי האי הבלקני הוא המזרחי שבחצאי האיים הגדולים של אירופה הדרומית. בין חצי האי הבלקני למרכז אירופה לא מפריד רכס הררי כמו במקרה של חצי האי האפניני (האלפים), או האיברי (הפירנאים). אורך גבולו היבשתי של חצי האי (דנובה, סאווה וקופה), הוא כ-1500 ק"מ אורך גבול הים שלו הוא 9400 ק"מ. מהם 850 ק"מ בים השחור, 505 ק"מ במייצרים ובים; 5210 ק"מ, בימים האגאי והיוני ו-2835 בים האדריאתי. המבנה הטופוגרפי הוא של רכסי הרים בלתי נוחים לתנועה ומעט מישורים, מפוזרים במקומות שונים. הנקודה הגבוהה בבלקן הוא הר מוסאלה (Musala), לשעבר הר סטלין, ברכס הרי רילה (Rila) שבבולגריה; 75 ק"מ מדרום לסופיה ומיתמר לגובה של 2925 מ' ושני לו רק האולימפוס שביוון (2918 מ').

קוו הרוחב º41 מחלק את חצי האי הבלקני לשני חלקים: חלק צפוני, שהשפעת הים קטנה בו וחלק דרומי, קטן יותר, שהוא מפורץ ונתון להשפעת הים. חצאי האיים הרבים, כמו חצי האי איסטריה, הפלופונז, חאלקידיקי וגליפולי, נמצאים בחצי הדרומי.

רכסי ההרים משתייכים לשתי מערכות שונות:

א.         האלפים הדינאריים: מסתעפים מן האלפים היוליים ונמשכים בהקבלה לחופי הימים האדריאתי והיוני, לאורך של 1200 ק"מ, עד לקצה הדרומי של יבשת יוון. השיא של האלפים הדינאריים הוא הר דורמיטור (2530) שבדרום-מזרח.

ב.         המערכת השניה היא המשך לאלפים הטרנסילוונים ונמשכת מדרום לדנובה, בצורת קשת פתוחה לצד צפון, שאורה כ-1250 ק"מ ורוחבה עשרות ק"מ בלבד. חלק מהמערכת הזאת, המגיע לגובה של 1566 מ', מנהר טימוק (Timok) ועד לים השחור, נקרא "הרי סרביה המזרחית". בתחומה של בולגריה נקראים הרים אלו "הרי הבלקן" והשם הבולגרי לחבל הוא Stara Planina, שמשמעו "ההר הישן".

במזרחו של חצי האי נמצאים שפלות, בקעות רחבות ידיים ועמקי נהרות. הגדולה שבשפלות היא טבלת הדנובה, הגדולה שבבקעות היא בקעת מאריצה (Maritsa) התיכון והגדול שבמישורים הוא מאריצה התחתון

אגן הניקוז הגדול ביותר בבלקן הוא זה של הדנובה, המתנקז לים השחור, והגדול ביובליו הוא סאווה. ראשי פלגיו של הסאווה, שהידוע שבהם הוא הדרינה (Drina), רחוקים מן הים האדריאטי עשרות ק"מ בלבד. אחרי הדנובה, מבחינת גודלם, באים גלילי המים של המוראבה שבסרביה והאיסקאר (Iskar) שבבולגריה.

טבע ומשאבים

מרבית החבל הוא הררי. הרכס העיקרי הוא האלפים הדינאריים בקרואטיה, בוסניה ומונטנגרו, שלהם שלוחות גם באלבניה ויוון. בבולגריה ניתן למצוא את הרי הבלקן וההרים הרודופיים בגבול יוון. האקלים נע בין אקלים ים תיכוני בחופים לממוזג באזורים היבשתיים. בצפון החורפים הם קרים ומושלגים, והקיץ חם ויבש. בדרום החורפים מתונים יותר.

במהלך השנים נכרתו יערות רבים בחבל ופינו את מקומם לצמחיה נמוכה. היערות בבלקן טיפוסיים למרכז אירופה, וכוללים בעיקר אלונים באזורים הנמוכים, ובהרים – אורנים וברושים. האדמות ברובן אינן נוחות לעיבוד, ופרט למישורים בהן הקרקע פורייה, האקלים החם בקיץ וההרים מונעים אפשרות של עיבוד האדמה. עם זאת, מינים מסוימים כמו זיתים וענבים נפוצים בחבל.

מקורות אנרגיה אינם נפוצים. בבולגריה, סרביה ובוסניה קיימים מאגרים קטנים של פחם. ליגניט, פחם באיכות נמוכה יותר, נמצא בכמויות גדולות יותר. ניתן למצוא כמויות קטנות של נפט בסרביה, אלבניה וקרואטיה. גז טבעי נדיר גם הוא. מרבית האנרגיה מסופקת על ידי תחנות כח הידרואלקטריות (המופעלות על ידי מים). עפרות מתכת נפוצות מאוד בחבל – בעיקר נחושת, בדיל, כרום, אבץ, מגנזיום ובוקסיט. לרומניה יש נפט.

אוכלוסייה:

שלא כמו במקרה של חצאי האיים האחרים של דרום אירופה, יושבים בבלקן בני עמים רבים, המשתייכים ליחידות אתנוגראפיות שונות: סרבים, בולגארים, מקדונים, אלבנים, יוונים, וולאכים טורקים ושרידים של שבטים שבמהלך השנים נטמעו בעמים הנזכרים.

הלאומים העיקריים בחבל הם יוונים (10.8 מיליון), טורקים (9.2 מיליון בחלקה האירופאי של טורקיה), סרבים (8.5 מיליון), בולגרים (7 מיליון), אלבנים (6 מיליון, מתוכם 3.3 מיליון באלבניה), קרואטים (4.5 מיליון), בוסנים (2.4 מיליון), מקדונים סלאביים (1.4 מיליון) ומונטנגרים (265 אלף). מיעוטים אתניים בולטים נוספים כוללים גוראנים (Gorani) , צוענים ופומאקים (Pumaks).

ראו באתר זה: הצוענים.

הדתות השולטות בחבל הן הנצרות האורתודוכסית (בולגריה, יוון, רומניה, , סרביה, מונטנגרו); קתולית (קרואטיה ואם נתעקש גם על סלובניה) והאסלאם (אלבניה ותרקיה הטורקית). במקדוניה, האוכלוסייה האלבנית היא ברובה מוסלמית, ואילו האוכלוסייה הסלאבית היא ברובה יוונית אורתודוקסית.

רבים מהלאומים בבלקן אינם חיים בהכרח במדינה בה הם מהווים רוב: בסרביה ישנו מיעוט קרואטי גדול, ובקרואטיה – מיעוט סרבי גדול (לעתים הזהות הלאומית נקבעת על ידי הדת). בוסניה-הרצגובינה מאוכלסת על ידי שלושה לאומים: בוסנים, סרבים וקרואטים. חבל קוסובו מאוכלס ברובו על ידי אלבנים מוסלמים, וגם ברפובליקת מקדוניה קיים מיעוט אלבני גדול. בצפון יוון קיים מיעוט מקדוני סלבי, ובמזרח יוון קיים מיעוט מוסלמי בולט (בעקבות הגירה אלבנית בלתי חוקית בשנות ה-90). בחלק גדול מהמדינות שנשלטו בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית, נותר מיעוט טורקי, כך הדבר בבולגריה, במדינות יוגוסלביה לשעבר ועוד.

היסטוריה

ישנן עדויות על ראשיתו של ישוב קבע באזור הבלקן כבר באלף השביעי לפני הספירה. באלף הרביעי לפני הספירה התקיים בבלקן ישוב משגשג.

בסביבות 3,500 לפני הספירה החלו לחדור לאזור שבטים נוודים למחצה מאזור אוקראינה של היום. שבטים אלו עסקו במסחר של ענבר, זהב וברונזה) ונהנו מטכנולוגיה צבאית גבוהה יחסית. אחד השבטים הללו היה האילירים (Illyrians), שבטים הודו אירופאים שהתמקמו במאה ה-7 לפני הספירה בצדו המערבי של חצי האי הבלקני והחדירו לאזור את עיבוד הברזל. ממשיכיהם הינם האלבנים ובמידת מה גם המונטנגרים של ימינו.

האיליריים

המינוח "איליריה" שימש במשך ההיסטוריה להגדרת ישויות לאומיות עצמאיות ויחידות אדמיניסטרטיביות שונות, ובהתאם לכך השתנו גבולותיו ושטחו[1]. האילירים המקוריים היו שבט קטן, אולם היוונים השתמשו בשמם כדי לציין את כול השבטים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה, כולל הדלמאטים, הליבורנים והפנונים. הרומאים הרחיבו את השימוש בשם "אילירקום" (Illyricum). לפיכך, המינוח "אילירים" מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים, אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה כי דיברו שפות איליריות. עמים אלה לא הגדירו את עצמם באופן משותף כ"אילירים". העמים הללו הקריבו קורבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים אליהם הכניסו חפצים שונים שלפי אמונתם היו נחוצים למתים. עריה העיקריות של הממלכה היו ליסוס (כיום, לזה Lezha שבאלבניה) ואפידמנוס (כיום Durres שבאלבניה). היחסים בין היוונים והמוקדונים לבין האיליריים עמדו בסימן של קשרי מסחר ואיבה במשך מאות בשנים. הארגון ואורח החיים השבטיים היו מושרשים אצל האיליריים כה עמוק, עד שנמנע מהם להתאחד וליצור מדינה חזקה.

החלק הדרומי של הבלקן הוא אחד האזורים הקדומים של הציוויליזציה. כאן פרחו התרבויות האגאית, היוונית והביזנטית. התושבים הקדומים של האזור היו עמים הודו-אירופאים, בעיקר איליריים ותרקיים.

ראו באתר זה: היסטוריה של אלבניה בעת העתיקה

תראקיים

בימי קדם התייחס המושג "תראקיה" (Thrace) אל שטח גדול בהרבה מהמקובל כיום, ואשר השתרע מערבה אל תוך מקדוניה, סרביה ויוון של היום. בשטח זה וברחבי הבלקן כולו, וכן בחלקה האסייתי של טורקיה, ישבו שבטים הודו-אירופים, תראקים שיחס היוונים אליהם היה כאל "חצי-ברברים". שפתם של התראקים הייתה תראקית, שפה הודו-אירופית, ומקורם אינו ברור לחלוטין, אך הדעה הרווחת היא כי התפתחו מתושביו הקדומים של האזור שהתערבבו בתקופת הברונזה בשבטים הודו-אירופים המקורבים לעמים איראנים כמו הסקיתים, הקימרים והסרמטים. על בסיס הקבלה בין התרבות התראקית לתרבות הפריגית, המינואית והמיקנית העלו חוקרים בולגרים את הסברה כי התראקים היו מקורבים לאלה[2].

בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים, וכיוון ששפתם לא הייתה כתובה, היא נסוגה מפני היוונית. זו הפכה ללינגואה פרנקה ושימשה לתקשורת בין השבטים התראקים השונים כמו גם במגעיהם עם עמים אחרים.

היוונים

נושאי התרבות היוונית (פלסגים) פלשו ליוון כבר בשנת 2,000 לפני הספירה. כתוצאה מניצחונה בקרב כירוניאה (338 לפנה"ס – Battle of Chaeronea), כבשה מקדוניה את יוון[3]   ובכיבוש זה נעוצים שורשיה של התרבות הביזנטית, שהיתה הלנית לפי לשונה ובעיקרה תראקית לפי נושאיה. ההלניזציה היתה למעשה התפשטות של הבלקניות מזרחה ועם נסיגתה חדרה הנצרות מאסיה לבלקן. העות'מאניים קיבלו מביזנטיון  את המונרכיה האבסולוטית ועמי הבלקן קיבלו ממנה את הנצרות האורתודוכסית. דיוקלטיאנוס (Diocletianus) קיסר, שהיה דלמטי, ממוצא אילירי, חילק את האימפריה הרומית לשנים והעביר את בירת הנצרות מרומא אל סאלונה (Salonae), כיום ספליט שבקרואטיה. בשנת 330 העביר קונסטנטינוס הגדול את בירת הקיסרות לקונסטנטינופול שבמזרח הבלקן.

ראו באתר זה: מביזנטיון לקונסטנטינופוליס.

חצי האי הבלקני ידע ארבע פלישות: רומא, הצלבנים, הוונציאנים והעות'מאניים.

ההתנגשות הראשונה בין רומי לבין הכוח הבלקני היה במלחמת פירוס (282-272 לפני הספירה)[4]. בסופה של המלחמה המקדונית השנייה (200-197 לפנה"ס) כבשה רומא את יוון[5].  כיבוש חצי האי הבלקני הושלם על ידי רומא, לאחר ניצחונה על דקיה (Dacia) [6]. עם חלוקת הקיסרות (395), הוכלל חצי האי הבלקני בקיסרות המזרחית. למעט חלקו הצפוני- מערבי שהוכלל בקיסרות המערבית.

בשנת 376 צלחו הוויזיגותים את הדנובה וחדרו לבולגריה המזרחית של היום. בשנת 378 הכו את הביזנטים ליד אדריאנופול וב-396-397 הפכו את תרקיה לשממה. ההונים החריבו בנוסף לתראקיה, גם את מקדוניה, תסליה ואפירוס. במאה ה-7 פלשו האוורים לדלמטיה ומקדוניה. הברברים השמידו כול זכר לתרבות הרומית בבלקן ועקרו את התראקים והאילירים מארצותיהם, אך לא השאירו אחריהם כול זכר.

סלאבים

החל מהמאה ה-6 החלו הסלאבים לחדור לאזור. כבר במאה השנייה פרצו עימותים צבאיים עם הגותים ואחריהם עם ההונים, הבולגרים והאוורים. התמוטטות האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 הותירה את מרבית הבלקן תחת השפעת ביזנטיון, אם כי לשלטון המרכזי לא היתה שליטה רבה על הנעשה באזורים מרוחקים אלו. אט אט הפך הבלקן להיות תחת השפעת השבטים הסלאביים, שבמאה ה-6 פלשו לדרום הבלקן ולחופי דלמטיה.

הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפייט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. הרומאים והיוונים כינו אותם Venedi, אך רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמניים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ורבות גוונים לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה. מהשפה הסלאבית ניתן להבין שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). באזכורים העתיקים ביותר מכנים הסלאבים את עצמם "סלובנים". "סלובו" (slovo) בשפות הסלאביות המודרניות אומר "מילה" והמשמעות הקדומה היא "שפה". משמע סלאבים הם "דוברי שפה" בניגוד ל- Nemtzi , שהוראתה "אילמים", עמים שאינם דוברי סלאבית או אדם זר, מונח שמשתמשים בו גם היום לתיאור הגרמנים (Němci בצ'כית), אז העם שחי איתם בצוותא במרכז אירופה. בתחום הרוחני ניתן למצוא השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים.

השבטים הסלאביים התארגנו במבנה חברתי של משפחה מורחבת שבראשה עמדו זקני העדה שניהלו את ענייני קהילתם בצורה דמוקרטית למדי. כל בית אב התיישב בתחום משלו, שנקרא ז'ופּה או ז'ופאניה (חבל) וראשו נקרא זופאן (Župan). במקרים מסוימים התאחדו כמה זופאנים ויצרו זופאן גדול, או Veliki Zupan, שהעומד בראשו הכריז על עצמו כמלך. בין הז'ופאנים ניטשו מאבקים ומריבות בהם נכרכו לעתים גם ביזנטיון, בולגריה, הונגריה וונציה. רוב הז'ופאנים הכירו בריבונות ביזנטיון וסייעו לה במלחמתה בבולגרים. למאבק המדיני נלווה גם מאבק בין השפעות אורתודוכסיות מביזנטיון עם השפעות קתוליות מוונציה והונגריה. רק בשנת 626 החלה ביזנטיון לחדש את כוחה באזור. הקיסר הרקליוס (Flavius Heraclius Augustus) [7] כרת ברית עם הסרבים והקרואטים כבש שטחים בדלמטיה ודחק צפונה את האוורים והבולגרים.

ב-545 פלשו הביזנטים לתראקיה, ב-547-548 לדלמטיה ואלבניה וב-550 לסרביה. הבלקן נעשה אזור סלאבי, למעט אלבניה, רומניה, יוון ותרקיה המזרחית. ב-540 הגיעו הבולגרים שהיו ממוצא אוגרופיני, עד קונסטנטינופוליס וקורינתוס, אך שבו במהירה לאזור הדינסטר. עד 695 השתלטו על רוב החלק המזרחי של חצי האי הבלקני. הבולגארים התערבבו עד מהירה בסלאבים, בלא שנשאר זכר למקורם הטורקי.

בימי הביניים היה הבלקן מוקד לקרבות בין האימפריה הביזנטית והאימפריה הבולגרית, שנאבקו על השליטה בחבל בעקבות חשיבותו האסטרטגית.

הסלאבים הקימו את המלכויות הבולגרית (802 לערך), הסרבית (מאה ה-9), הבוסנית-הרצגובינית (מאה 10), שקיבלו מביזנטיון את הנצרות האורתודוכסית. ביזנטיון שלטה בבולגריה (1018-1186) ובסרביה (עד 1180). החיכוכים שפרצו בין השליטים הסלאביים וירידת כוחה של ביזנטיון הקלו בהרבה את כיבושו של הבלקן על ידי העות'מאנים.

התקופה העות'מאנית

הארצות הבלקניות נקראו בפי הטורקים בשם "רום אילי (Rum ili) או רומליה (Rumelia), כלומר "ארצות הרומאים". כבר השולטן אורח'אן, השני למלכי בית עות'מאן החל לכבוש את רומליה ולהעביר את ה"אוץ'", היינו, אזור הספר, לאירופה. השם "רומלי" ניתן באופן כללי לכול הפרובינציות העות'מאניות באזורי הבלקן. רומליה היתה הלב הכלכלי והצבאי של הממשל העות'מני וראש הגשר להתפשטות לאירופה. ב-1350 הם עברו את הדרדנלים וכבשו את גליפולי. ב-1365 העביר השולטן העות'מאני מוראד הראשון, את בירתו לאדירנה, היא אדריאנופוליס שממערב לבוספורוס, בחלקו האירופאי. בעקבות כיבושי מוראד הראשון, נכנסו מתיישבים טורקים רבים מאנטוליה לרומליה וקנו להם אחיזה בבלקנים. מנקודה זו הועתק מרכז הכובד בהיסטוריה עות'מאנית מערבה. דגש זה עתיד להשתנות מדי פעם, אולם בעיני העות'מאנים, נודע לרומליה, מקום מיוחד ויוקרתי לכול אורך ההיסטוריה האימפריאלית שלהם.

אחת התוצאות הברורות של תקופת השלטון העות'מאני בחצי-האי, היא נוכחות מוסלמית בולטת על אדמת אירופה, בעיקר בבוסניה ובאלבניה, אבל גם בקוסובו, במקדוניה ובבולגריה. רובם של המוסלמים החיים כיום בבלקן הם צאצאי מהגרים שהתיישבו בבלקן תחת השלטון העות'מאני או צאצאי המתאסלמים שהמירו את דתם במהלך המאות הרבות של שלטון עות'מאני באזור זה. אייל ג'יניאו, במאמרו "האסלאם והמוסלמים בבלקן: תפיסות אוריינטליסטיות, מיתוסים וזיכרון", מסביר כי בעיני תושביו המוסלמים של הבלקן, כמו בעיני טורקיה, וכך גם בעיני הנוצרים המתגוררים שם, הקיום המוסלמי בבלקן כיום קשור, בקשר הדוק לעבר העות'מאני באזור ועל כן גם הזהות הרבה ביניהם; עדות ברורה לכך היא שהמונחים "טורקי" ו"מוסלמי" משמשים כשמות נרדפים אצל מרבית תושבי הבלקן עבור המוסלמים הגרים שם, ללא הבחנה של שפה או מוצא אתני.

השיח המערבי מדגיש את היותו של הבלקן, אזור גבול המפריד ומבחין בין אירופה לבין המזרח. האבחנה איננה פיסית בלבד, אלא תרבותית. היא מבוססת על דיכוטומיה תרבותית עמוקה בין הבלקן ובין שאר היבשת. ניגודיות שהתחילה כבר בימי הביניים המוקדמים, כשמערב אירופה קיבל אוריינטציה תרבותית לטינית ומזרחה, קיבל הבלקן אוריינטציה תרבותית יוונית. הכיבוש העות'מאני וחיסול המדינות הנוצריות הימי-ביניימיות, כמו גם גיבוש האסלאם הבלקני והמרת הדת לאסלאם, משמשים  את הכתיבה ההיסטורית ואת הדימויים ההיסטוריים (בפולקלור, בספרות, בקולנוע, באומנות הפלסטית ועוד) בארצות הבלקן.  במדה רבה עמדת המוסלמים בבלקן כלפי הכיבוש הנאצי, מחזק את האופן שבו הם מוצגים בהיסטוריה ובפולקלור, תיאורים אלה יוצרים שיח בלקני-נוצרי, הרואה בעות'מאניים ובמוסלמים, לא רק זרים, אלא בעיקר שליטים עריצים, שבגינם הבלקן בפיגור ונחשלות "מזרחיים". שיח נוסף ושונה במהותו קיים בטורקיה ובקרב העמים המוסלמים בבלקן.  הנרטיב ההיסטורי שלהם מתמקד בתיאור השלטון העות'מאני, כתקופה של רווחה סוציאלית ושגשוג כלכלי ותרבותי חסרי-תקדים. בעיני המוסלמים בבלקן, תקופת השלטון העות'מאני היא הזמן בו עוצבה זהותם הייחודית מול  תושבי הבלקן הנוצריים ועל כן הם טורחים להציג העות'מאניים והאסלאם כתור-זהב, אשר במהלכו נוצרה תרבות בלקנית מוסלמית.

ב-1389 ניצחו העות'מאניים בקרב קוסובו (Kosovo)[8], את הסרבים ובעלי בריתם ועל ידי כך כבשו את סרביה. ב-1396 היכו בקרב ניקופוליס (Nicopolis)[9] את זיגמונד (Zsigmond) מלך הונגריה[10]. בזכות ניצחון זה, הם השתלטו על בולגריה. ב-1453 כבשו העות'מניים את קונסטנטינופול, חיסלו את הקיסרות הביזנטית ופתחו עידן חדש בהיסטוריה של אירופה וקדמת אסיה. עם כיבוש בוסניה-הרצגובינה הגיעו הטורקים לים האדריאתי ואחרי מותו של הגיבור הלאומי האלבני סקנדרבג , שהיה יניצ'ר, שנחטף מכפרו בילדות, אוסלם, אומן, הפך למצביא עות'מאני, וערק חזרה לצד בני עמו –  סיימו את כיבושה של אלבניה והשלימו את כיבוש חצי האי כולו למעט מונטנגרו וכמה ערים לחוף הים האדריאתי.

ראו באתר זה: סקנדרבג  – אלבניה בתקופה העותמאנית

הטורקים הצליחו להחדיר את האסלאם לתוך האצולה הבולגרית ותחת שלטונם התאסלמו הבוסנים ומרבית האלבנים. כמו כן התאסלמו הבוגומילים של בוסניה והרצגובינה.

ראו באתר זה: בוגומילים.

הנוכחות העות'מאנית-מוסלמית באזור זה החל מאמצע המאה ה-14 הגבירה את זיהויו של הבלקן עם המזרח "האחר". הבלקן נתפס במערב כמקשה אחת שאינה מפרידה בין מוסלמים לנוצרים, אלא רואה בכולם בנים לתרבויות שונות מזו האירופית-מערבית. ניתן לזהות בברור במערב רטוריקה אוריינטליסטית שמציבה את "הבלקניות" (Balkanness) כניגוד מוחלט של "האירופיות" .

בסוף המאה ה-16 הפכה האימפריה העות'מאנית לכוח העיקרי בבלקן. במהלך 500 השנים הבאות, ובעקבות מלחמותיה של האימפריה באזור החבל והפיגור הכלכלי שאפיין אותה ביחס לשאר אירופה, הדרדר מעמדו הכלכלי של חבל הבלקן והוא הפך לחלק הנחשל ביותר באירופה.

המקומיים לא חדלו להתנגד לשלטון הזר. עשו זאת הקלפטים ביוון, ההיידוקים (haiduc) בסרביה והקומיטאג'ים (מורדים) במקדוניה.

היידוק הוא כינוי לשודד בסגנון רובין הוד שכמוהו פעלו באזורי רומניה, הונגריה וחצי האי הבלקני במאות ה-16, ה-17, ה-18 וה-19 בעיקר בשטחים שנשלטו על ידי האימפריה העות'מאנית.. אצל היוונים הייתה המילה הנפוצה להגדרת סוג זה של לוחמים – "קלפתס" (שמשמעותה המקורית – "גנבים"). ההיסטוריון המרקסיסטי ה(יהודי) בריטי אריק הובסבאום (Eric John Ernest Hobsbawm), קרא להכלאה בין שודדי דרכים ובין לוחמים למען העניים "שודדים חברתיים".

אחרי נפילת רוב שטחי ארצות הבלקן, חלק מהונגריה וחלק מהאיים היווניים לידי האימפריה העות'מאנית החלה במקומות אלה, שרובם הפכו ל"איילטים", תקופה ארוכה של ניצול כלכלי ודיכוי לאומי-דתי, הידועה ביוונית בשם "טורקוקרטיה". על אף שגם השלטון הביזנטי וממלכות קודמות באזור לא הצטיינו במידה רבה של חירות ולמרות דוגמאות מסוימות של סובלנות דתית שגילה לפעמים השלטון העות'מאני בהשוואה למדינות אחרות באירופה, הכיבוש המוסלמי העות'מאני נתפסים בהיסטוריה של עמי הבלקן, מזרח אירופה ומרכזה – כאסון לאומי. זאת בגלל אובדן העצמאות המדינית, הכלכלית והתרבותית, ניצול המשאבים והפיגור הכלכלי-חברתי שבו נגררו הארצות הכבושות על ידי המנגנון הצבאי-פאודלי של הסולטאנים העות'מאנים. הדיכוי הורגש במיוחד על ידי הטלת מיסים כבדים, מעשי שוד וחטיפה, ופרקטיקות אלימות אחרות בימי מלחמה ובימי שלום, במקומות מסוימים גיוסים והתאסלמות כפויים, דיכוי הדת הנוצרית.

אחרי אובדן העצמאות המדינית, העדר האפשרות של התארגנות צבאית סדירה אילץ את עמי הבלקן לבחור במאבק "הגרילה" של ההיידוקים (אצל הבולגרים, הסרבים, המקדונים והרומנים) או הקלפטס (אצל היוונים) כאמצעי יחיד של התנגדות לוחמת בשלטון הזר. שיטות המאבק שלהן יושמו גם במאבק בבני המעמדות העשירים בחברה שלעיתים גם שיתפו פעולה עם משטר הדיכוי העו'תמני.

ההיידוק, שהפך לדמות של גיבור רומנטי, נהג לשדוד את האצולה (הבויארים) ואת הכובשים העות'מאנים והיה משתף בחלוקת השלל את האיכרים העניים של האזור. הם פעלו על פי קוד מוסרי מסוים ובכך נבדלו מסתם שודדים. בני העם אהבו את ההיידוקים, סיפקו להם מחסה כשרדפו אחריהם וחיברו לכבודם בלדות. הם נחשבים תכופות לגיבורים עממיים או לאומיים. ההיידוקים הונצחו בשמות של מקומות ואפילו של מועדוני ספורט. (לדוגמה – קבוצות כדורגל רבות ביוגוסלביה לשעבר – כמו קבוצת הכדורגל הקרואטית "היידוק ספליט" (Hajduk Split) וקבוצת הכדורגל הסרבית "היידוק קולה".

כישלון המצור הטורקי על וינה ב-1683 סימן את תהליך נסיגתם מאירופה, שהושלם ב-1913, למעט תרקיה המזרחית. שלום קרלוביץ' ב-1699, ייצב לזמן מה את שלטון העות'מאניים בבלקן[11]. הנסיגה הטורקית מהבלקן החלה ברבע השני של המאה ה-19. לאחר קרב נוורינו   (Navarino), הכירה טורקיה בעצמאותה של יוון (1829) ובאוטונומיה של סרביה והנסיכויות של הדנובה (1830)[12]. לאחר מלחמת רוסיה –טורקיה ב-1877 וקונגרס ברלין (1878) הורחבו גבולות סרביה, מונטנגרו וייוון והוכרו עצמאותן של רומניה ובולגריה.

מלחמות הבלקן

הליגה הבלקנית הייתה ברית של ארצות נוצריות אורתודוקסיות, שוכנות חבל הבלקן, שכוונה נגד האימפריה העות'מאנית. בברית לקחו חלק בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון. ברקע ליצירת הברית הייתה המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב-1911 והתחושה שזאת העת בה ניתן לכבוש טריטוריות עות'מאניות. הדיפלומטיה של האימפריה הרוסית השקיעה מאמצים לכינון הברית, שתאמה את האינטרסים שלה ויצרה מצב לא רגיל בו צרפת והאימפריה האוסטרו-הונגרית מצאו עצמן בחזית דיפלומטית משותפת כנגד הליגה והאימפריה הרוסית.

ראשית הברית הייתה בהסכם חשאי להגנה הדדית, בין בולגריה ובין סרביה, שנחתם ב-13 במרץ 1912. ההסכם הזה הורחב ב-12 במאי להסכם צבאי. ב-29 במאי, בסופיה, נחתם הסכם בין בולגריה ובין יוון ובהמשך התווסף גם הסכם בין מונטנגרו ובין בולגריה.

מלחמת הבלקן הראשונה :

התחילה ב-8 באוקטובר כשמונטנגרו הכריזה מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ובנות הברית הנוספות שלחו ב-13 באוקטובר אולטימאטום לאימפריה העות'מאנית והכריזו עליה מלחמה ב-17 באוקטובר.

ניצחון הליגה הבלקנית (שכללה את בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון) וכיבוש שטחים עות'מאניים נרחבים הביאה לסוף הברית, כי השותפות התחילו לריב על חלוקת הטריטוריות, במיוחד על חלוקת מקדוניה ואלה היו הסיבות העיקריות למלחמת הבלקן השנייה.

המלחמה הבלקנית השנייה:

פרצה ב-1913 בין בולגריה מצד אחד, לבין יוון וסרביה מהצד השני.

בולגריה הרגישה מקופחת מחלוקת מקדוניה בין יוון וסרביה, מבלי לתת לה חלק מהשטחים. רוסיה, המעצמה האזורית ובעלת בריתם של שני הצדדים, ניסתה לתווך בסכסוך אך ללא הועיל. למעשה המלחמה החלה, בצורה מוגבלת, כבר ב-29 ביוני 1912, עם הפקודות שקיבל הצבא הבולגרי להתקפה מוגבלת כנגד עמדות של הצבא היווני והצבא הסרבי. המותקפים ראו עצמם כקורבנות ואת הבולגרים כתוקפן.

בסיום המלחמה, בהסכם בוקרשט, נמחקו כל הישגיה של בולגריה מהמלחמה הראשונה. חלק דרום דוברוג'ה, אשר לחופי הים השחור, הקרוי "קדרילטר" (Cadrilater), עבר משליטת בולגריה לרומניה[13]. יוון קיבלה את השטחים של אזור סלוניקי ובכך ניתקה את בולגריה מהים האגאי, שהמלחמה הראשונה נתנה לה מוצא אליו וסרביה את מקדוניה. כתוצאה מהשינויים הפכה סרביה למעצמה האזורית בבלקנים. לאחר מלחמות הבלקן נסוגה טורקיה מהאזור והשאירה בידיה רק את תרקיה המזרחית והמיצרים.  במלחמה הראשונה נסוגו העות'מאניים כמעט עד חומות איסטנבול. במלחמה השנייה ניצלו את מפלת בולגריה וכבשו בחזרה את אדירנה., ותרקיה המזרחית.

מלחמת העולם הראשונה ניצתה בעקבות הירצחו של הארכידוכס האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, בירת בוסניה. המלחמה ביתרה את הבלקן לשני מחנות: טורקיה ובולגריה, המפסידות במלחמת הבלקן, הצטרפו לקואליציה של המעצמות המרכזיות ואילו סרביה, רומניה ויוון, שניצחו במלחמות הבלקן, נעשו בנות ברית של אנגליה וצרפת. בעקבות המלחמה נעשו חילופי אוכלוסין נרחבים בין יוון לטורקיה, שנעשו בעיקר על בסיס דתי.

באביב 1938 כבשה איטליה את אלבניה. ב-1939 הכריחה גרמניה את רומניה להחזיר לבולגריה את דוברוג'ה הדרומית. בסוף 1940 נכשל ניסיון הפלישה האיטלקית ליוון. ב-1941 כבשו גרמניה ובולגריה את יוון, וביחד עם הונגריה – את יוגוסלביה. במחצית השנייה של 1944 כבש הצבא האדום את חצי האי, פרט ליוון. ב-1952 נוסדה הברית הבלקנית של יוגוסלביה, יוון וטורקיה, נוכח הסכנה הסובייטית והפכה ב-1954, לברית צבאית.

אחרי מלחמת העולם השנייה היוותה ברית המועצות כוח בולט בבלקן. בתקופת המלחמה הקרה היו כמעט כל מדינות הבלקן תחת משטר קומוניסטי שנתמך בידי הסובייטים. המדינות הלא קומוניסטיות היחידות היו יוון וטורקיה, שהיו (ועדיין) חברות בנאט"ו.

עם זאת, פרשו חלק ממדינות הבלקן הקומוניסטיות מהגוש המזרחי (כדוגמת יוגוסלביה ב־1948 ואלבניה ב־1961). יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, ניסתה בתחילה לחבור לבולגריה ומאוחר יותר התקרבה למערב והצטרפה למדינות עולם שלישי רבות בארגון המדינות הבלתי מזדהות. אלבניה, לעומתה, פיתחה קשרים עם סין הקומוניסטית, ולאחר מכן נקטה עמדת בדלנות.

התפרקות יוגוסלביה

לאחר מותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות הפנימית ביוגוסלביה, ש-75% ממנה נכללו בבלקן. המנהיג הקומוניסטי סלובודן מילושביץ', יליד מונטנגרו, ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו והפך למעשה לאיש החזק במדינה. הוא ניסה להוביל את הלאומנות הסרבית , אולם לבסוף מצא את עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של קבוצות אתניות אחרות. עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטיים בשאר מדינות הגוש המזרחי, נוצרה מתיחות נוספת. הרפובליקות השונות היו צריכות לקבל החלטה האם להיפרד ולהפוך למדינות עצמאיות או להישאר באיחוד הפדרטיבי. סלובניה וקרואטיה, שהיו מפותחות יותר ובעלות אוכלוסייה שרובה קתולית, החליטו להשתחרר מהן מן ההגמוניה הצבאית הסרבית והן מהעול שבמימון הכלכלה הנחשלת של הרפובליקות האחרות ולצאת לעצמאות מלאה. כל זאת בתמיכתן של גרמניה והוותיקן, איתם נמצאו רפובליקות אלה בקשרים מסורתיים ובעידודה של דעת הקהל המערבית.

ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה ובעקבותיהן פרשה גם מקדוניה שהכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. עקב המצב החדש שנוצר, נאלצה גם בוסניה והרצגובינה, בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים, לפרוש ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992.

לאחר ההפרדות דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה כ-580.000 ובבוסניה כ-1.600.000) את מימוש אותן הזכויות שקרואטיה וסרביה ביקשו לעצמן. בתמיכת השלטונות בבלגרד, בירת סרביה, הם ביקשו כי אזורי המחייה שלהם בקרואטיה ובבוסניה יישארו בשטחה של יוגוסלביה או יהפכו לאזורים עצמאיים. השנאה בין הקבוצות האתניות שדוכאה במהלך השלטון הקומוניסטי, החלה להגיע לנקודת רתיחה, יריבויות עתיקות בצבצו מתחת לפני השטח ובמהרה החלו להתפתח סכסוכים אזוריים שהפכו לעימותים אלימים ולמלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר למלחמת בוסניה. מקדוניה הייתה המדינה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות כל שהיא מצידם של הסרבים, אך גם היא לא יכלה לשבת על מי מנוחות ונאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של המיעוט האלבני ועם התנגדותה של יוון לשם "מקדוניה".

לאחר שארבע מתוך שש הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה, אולם שתי הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת "הרפובליקה הפדראלית של יוגוסלביה".

המלחמה באזורים המערביים הסתיימה בשנת 1995 בתיווכה של ארצות הברית, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמה בבוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.

החל משנת 1996, כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו. האלבנים המוסלמים שהיוו 90% מאוכלוסיית החבל, החלו להתנכל למיעוטים השונים (סרבים, טורקים וצוענים) ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות החבל, ניסיון שלא הוכר בידי אף מדינה למעט אלבניה. תגובתו של הצבא היוגוסלבי הייתה איומה ונוראה. במקומות מסוימים ברחבי החבל אף החל תהליך של טיהור אתני. לשיאה הגיע המלחמה בקוסובו בשנת 1999, כאשר לראשונה בתולדותיה התערבה ברית נאט"ו התערבות צבאית והפציצה את סרביה ומונטנגרו במשך חודשיים, עד אשר נכנע מילושביץ' לדרישות הקהילה הבינלאומית והסיג את כוחותיו מחבל קוסובו. מאז חודש יולי 1999, נשלט החבל על ידי כוחות שמירת השלום של נאט"ו במשותף עם כוחות מרוסיה, למרות שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה, וזאת עד להכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008.

ראו באתר זה: הסכסוך בקוסובו ;  סרביה וקוסובו לאחר העצמאות

בחודש ספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות, בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ', בשנת 2001 הושמט השם "יוגוסלביה" בצורה רשמית ובשנת 2002 שונה המבנה הממשלי באיחוד, למבנה חלש יותר בו למעשה התקיימו שתי מדינות עצמאיות תחת קורת גג אחת שנקראה "סרביה ומונטנגרו". שנה לאחר מכן, בשנת 2003 בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי חדלה יוגוסלביה מלהתקיים, הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים. תקופה זו התאפיינה במתח רב ולמרות שאוכלוסיית מונטנגרו הינה סרבית ברובה, במשאל עם שנערך בשנת 2006 55.4% מהאוכלוסייה תמכו בעצמאותה של מונטנגרו (האיחוד האירופי התנה את הכרתו בעצמאות המדינה רק אם תתקבל ברוב של מעל ל-55%). ב-4 ביולי 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה ויום למחרת הצהירה גם סרביה על עצמאות. כך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.

יוון חברה באיחוד האירופי מאז 1981. סלובניה וקפריסין חברות מאז 2004. בולגריה ורומניה הצטרפו לאיחוד ב־2007. קרואטיה, בוסניה, סרביה, אלבניה, מקדוניה. [גם אוקראינה וטורקיה ביקשו להצטרף לאיחוד, אך עוד לא נענו. נכון להיום באיחוד הוקפאו ההצטרפויות מחשש להחלשת האיחוד בגלל צירוף מדינות חלשות ממזרח אירופה , ועקב חוסר ההצלחה להגיע לחוקה אירופאית. טורקיה הגישה בקשה להצטרף כבר ב־ 1963]. בולגריה, רומניה וסלובניה הצטרפו לנאט"ו ב־2004. בשנת 2009 הצטרפו גם אלבניה וקרואטיה לנאט"ו. תורכיה היתה בנאט"ו מאז 1952.

הערות

[1] החל בתקופה הרומית יצא המינוח בהדרגה משימוש, אך במאה ה-19 נעשה בו שוב שימוש על ידי הצרפתים וחוגים לאומיים אשר תמכו בשחרורו של הבלקן משליטה אוסטרו-הונגרית ועות'מאנית. כיום, שוב אין משתמשים במינוח לשם הגדרת תא שטח גיאוגרפי.

[2] לראשונה נזכרו התראקים באיליאדה כבני בריתה של טרויה. הרודוטוס תיארם כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית היו התראקים צאצאיו של תראקס, בנו של אל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום. במאה ה-6 לפנה"ס הוקמו בתראקיה המושבות היווניות הראשונות, ובתקופה זו החלו התראקים לשמש שכירי חרב בשירותן של ערי יוון. תראקיה נכבשה על ידי דריווש הראשון בשנת 512 לפנה"ס והייתה למחוז בממלכה האח'מנית למשך זמן קצר עד שהפרסים גורשו ממנה במלחמת פרס-יוון.

[3] קרב כירונאה נערך ב-338 לפנה"ס בכירונאה אשר בבויאוטיה. הקרב היה ניצחונו הגדול ביותר של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול. בקרב הביסו המקדונים ובני בריתם את הכוחות המשולבים של אתונה ותבאי, ובכך הבטיחו את ההגמוניה המקדונית ביוון. בעקבות הקרב הושמד רוב צבא תבאי, וגם צבא אתונה ספג אבדות כבדות. פיליפוס, נפעם מאומץ לבם והקרבתם העצמית של התבאים, אפשר את הקמתו של גלעד לזכרם. הגנרל האתונאי ליסיקלס הועמד למשפט באתונה, נמצא אשם בתבוסה המבזה, והוצא להורג. לאחר הקרב לא נותר, למעשה, כוח שיכול היה להתנגד למקדונים, ופיליפוס שלח את בנו, אלכסנדר בן ה-18, לנהל משא ומתן לכניעת אתונה. פיליפוס הבטיח לחוס על הפולייס שנלחמו מולו, בתנאי שיצטרפו אליו, ויספקו חיילים ומשאבים לצורך מלחמתו בפרסים. האתונאים ובני בריתם, הופתעו מרוחב ליבו, והסכימו מיד. מסופר כי לאחר הקרב, אמר אלכסנדר הגדול: "אבוי לי, אבי כבש את כל העולם, ולי לא נשאר דבר…".

[4] בשנת 280 לפנה"ס, פלש פירוס לאיטליה, בעקבות בקשת העזרה שנשלחה לו מהעיר היוונית טאראנטו הייתה נתונה במאבק עם הרפובליקה הרומית. פלישתו של פירוס החלה למעשה את מלחמת פירוס, מלחמה בה ספגו הרומיים תבוסות כבדות לצבאם ולכבודם. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, חיל פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא. במהלך המלחמה הצליח פירוס להסב מפלות כבדות לרומים בהרקליה ואסקולום, אך יחד עם זו לא הצליח להביס את הרומאים. לאחר הקרב באסוקולום, שבו ניצח אך במחיר כמעט כל צבאו, אמר לפי עדות פלוטארכוס את משפטו המפורסם: "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אשר הפך למטבע לשון וכונה על שמו בשם "ניצחון פירוס".

[5] המלחמה המקדונית השנייה (200-197 לפנה"ס) התנהלה בין מוקדון, בהנהגת פיליפוס החמישי מוקדון ורומא שנתמכה בפרגמון ורודוס. התוצאה היתה תבוסה של פיליפ שנאלץ לנטוש את כול נכסיו ביוון. למרות שהרומאים הכריזו על "שלום היוונים". המלחמה סימנה צעד רב משמעות בעליית הכוח הרומי במזרח הים התיכון, דבר שהוביל לכיבושו של האזור.

[6] דאקיה (Dacia) בעת העתיקה הייתה ארצם של בני העם המכונים "דאקים" (Daci) דאקיה הייתה אזור גדול במזרח אירופה שגבולותיו: הרי הקרפטים בצפון, הדנובה בדרום, נהר הטיסה (כיום בהונגריה) במערב ובמזרח הנהר טיראס (כיום דניסטר במזרח מולדובה). באופן גס חופף שטחה של דאקיה ההיסטורית לשטחיהן של רומניה ומולדובה. בירת דאקיה הייתה סרמיסג'טוזה.

משערים כי מוצא תושבי האזור משבטים תרקיים. הדאקים מכונים בכתבים יוונים גטון (וברבים גטאה – (Getae וגם Dai  והרומאים כינו אותם דאקים או גֵטים. הדאקים היו מצוידים למלחמה בחרב מעוגלת שנקראה "דאקה" Daca ונראה ששמם נגזר ממנה.

[7] מגרש הסאסנים מארץ ישראל. צבאו ניגף בפני הערבים בקרב הירמוך

[8] המכונה קרב קוסובו – קרב שהתחולל ב-28 ביוני 1389 בין מלך סרביה לאזאר לבין צבאה של האימפריה העות'מאנית. אף שהסרבים נחלו תבוסה בקרב ההוא, הם רואים אותו כאירוע מכונן בתולדות הלאומיות הסרבית.

[9] ב-1396 יצא זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למסע צלב כנגד העות'מאנים וצר על ניקופוליס, תוך שהוא נעזר באבירים צרפתים וונציאנים. ב-25 בספטמבר 1396 נערך קרב ניקופוליס במהלכו הביסו העות'מאנים את הקואליציה הנוצרית במחיר נפגעים כבד לשני הצדדים. לאחר הקרב נסוגו הכוחות הנוצרים וניקופוליס הפכה לבירת המחוז (סנג'ק) העות'מאני.

[10] זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ( Sigismund) לבית לוקסמבורג, (1368 – 1437), היה השלישי והאחרון בבני בית לוקסמבורג, שנשאו את התואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה", מלך הונגריה, מלך בוהמיה, נסיך בוחר של ברנדנבורג ומלך קרואטיה.
זיגמונד נולד בנירנברג ומת בזנוז'מו שבמוראביה. זיגמונד היה למלך הונגריה משנת 1387, מלך גרמניה משנת 1410 ומלך בוהמיה משנת 1419. הוא פתח במסע צלב נגד העות'מאנים בשנת 1396, מסע שנכשל. בשנת 1414 כינס את ועידת קונסטנץ והוביל להרשעתו של יאן הוס ולהוצאתו להורג.
היורש שהוכתר אחריו ב-1437 היה חתנו אלברכט השני, מלך גרמניה לבית הבסבורג, אשר צאצאיו שלטו באימפריה הרומית הקדושה ובאוסטריה עד 1918.

[11] הסכם קרלוביץ, או "שלום קרלוביץ" היה הסכם שנחתם בעיר קרלוביץ ב-26 בינואר 1699 בין אוסטריה לאימפריה העות'מאנית. הסכם זה סיים את הסכסוך המזוין בין שתי המדינות בשנים 1683 ו-1697, אשר הוכרע צבאית לטובתה של אוסטריה בקרב זנטה (Zenta) ב-11 בספטמבר 1697. במסגרת ההסכם נאלצו העות'מאנים לעשות ויתורים טריטוריאליים נרחבים: רובה של הונגריה, טרנסילבניה וסלבוניה נמסרו לאוסטריה. פודוליה הועברה לשליטת פולין. דלמטיה ומוראה (הפלופונסוס של ימינו) נמסרו לוונציה.  הסכם קרלוביץ סימן את תחילת סופה של ההגמוניה העות'מאנית בדרום-מזרח אירופה, ואת הפיכתו של בית הבסבורג לכוח הדומיננטי באזור.

[12] קרב נאווארינו נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית ולקרב הגדול האחרון שנערך בין אוניות מפרש מלחמתיות. הוא ניטש ב-20 באוקטובר 1827 בין צי עות'מאני-מצרי, לבין צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה. הצי העות'מאני ליווה חיל משלוח שנועד לדכא מרד יווני בשלטון העות'מאני, וציי בריטניה, צרפת ורוסיה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות, כל אחת מטעמים משלה. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאווארינו (Navarino, כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד למעשה הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה

[13] חבל דרום דוברוג'ה, בו ישבה אוכלוסייה מעורבת, שכללה בולגרים, רומנים, טורקים, גגאוזים, טאטארים וארומנים, שימש עילה למלחמת הבלקן השנייה