גיאוגרפיה היסטורית של תורכסטן – דרך המשי

 

כתב וצילם: גילי חסקין; ‏13/06/2012

השם "תורכסטאן" (טורקסטן) הוא מונח פרסי ומעולם לא יוחד לעם מסוים. הוא שימש את הגיאוגרפים הפרסיים כדי לתאר את המחוזות בהם ישבו התורכים, עמי הערבות, שלעתים כונו גם "טוראן".

 

 

ראו באתר זה: העמים התורכים.

 

לאחר שהרוסים היכו את הפרסים ב-1860 והחלו בהתפשטותם באסיה התיכונה, כבשו את העיר תורכסטן (בקזחסטאן של ימינו) והעניקו את שמה לכול האזור. כיום מתאר השם את כולה שטח המיושב על ידי תורכים, בעיקר ברפובליקות הסובייטיות לשעבר ובשינג'יאנג'. אם כי יש הכוללים בתורכסטאן גם חבלים ממונגוליה ומסיביר.

'תורכֶסטאן', מילולית "מקום התורכים". במשמעות הרחבה של המושג, הינו חבל היסטורי רחב ידיים הרבה יותר, המשתרע על פני שטח של  2.6 מיליון קמ"ר. מן הים הכספי במערב ועד לסין במזרח, ומקוו פרשת המים אירטיש    (Irtysh) בצפון, ועד איראן ואפגניסטאן בדרום.

 

מפת חבלי התורכים של מוחמד אל קשגרי.

 

בתחום זה נודעו שלושה חלקים עיקריים:

1.       תורכסטאן המערבית.

2.       תורכסטאן המזרחית (או: הסינית), שבה החבל האוטונומי: שינג'יאנג-אויגור.

3.       תורכסטאן הדרומית (או: האפגנית), שאינה בתחום דיוננו.

 

בתורכסטאן מתנשאים רכסי הרים מן הגבוהים בעולם – פאמיר, טיין שאן, הינדו-קוש ופרופמיז. חלקו מדבריות גדולים כדוגמת מדבר טקלה מקאן וחלקו, בעיקר הצפוני, הוא אזור ערבות (Stepps) . אין הכוונה ל"ערבה" במשמעות התנ"כית שהוראתה ישימון, אלא למישורים עשבוניים המשמשים למרעה[1].

השטח מתנקז בחלקו לימת ארל, אך ברובו חסר רשת ניקוז עילית. האקלים יבשתי קיצוני. לפנים היתה תורכסטאן גשר בין מזרח למערב. היא נכבשה פעמים רבות בידי פולשים שונים ושמשה מרחב מחיה לעמים נוודים. ענפי הכלכלה המסורתיים של תושבי תורכסטאן הם חקלאות שלחין (בנאות המדבר ובעמקי הנהרות), מרעה וסחר.

 

 

תורכסטאן המערבית כוללת חמש רפובליקות החברות בחבר המדינות: קזאחסטאן, אוזבקיסטאן, תורכמניסטאן, קירגיזסטאן וטאג'יקיסטאן. האזור משתרע על שטח ענק של  4,000,000 קמ"ר: ממרגלותיהם הדרומיות של הרי אוראל ודרום סיביר בצפון עד למדבריות הלוהטות של קארא-קום והרי איראן ואפגניסטאן בדרום, מפסגות פאמיר וטיינ-שאן (הרי השמיים) המתנשאות לגובה של  7.000 מ' ויותר מעל פני הים במזרח ועד לשקע של הים הכספי – הימה הגדולה בעולם – במערב.

 

 

אולם, על אף השטח העצום, רובו של האזור אחיד למדי מבחינת תנאי האקלים וסוג האדמות: מרביתו מורכב מערבות, מדבריות למחצה, אשר בהם שזורים נאות המדבר הפורחים. האקלים הוא יבשתי מובהק, עם תנודות טמפרטורות חדות: חום גבוה מאד בקיץ (עד ° 45 מעלות) וחורף קר מאוד (עד ° 40 מעלות מתחת לאפס).

תנאי האקלים הקשים הופכים את הנהרות המעטים של האזור לעורקי חיים של ממש. חלק גדול מהנהרות אינו מחזיק מעמד בהתמודדות עם המדבר ונעלם בחולות. אולם שניים מהם – אמו-דאריה וסיר-דריה – מצליחים להגיע אל יעדם הסופי – ימת אראל. סביבם וביניהם התפתחו מרבית מוקדי הציביליזציה המרכז אסייתית. 

 

 

חשוב במיוחד נהר האמו-דריה (Amu Darya . מילולית: "הנהר המשוגע"), שמקורו במרומי הרי פמיר ושנקרא בפי היוונים 'אוקסוס' ("Oxus") בפני הערבים "ג'ייחון". במאמצים אדירים, מצליח נהר זה לחצות את שני המדברים הגדולים של האזור- קארא-קום ( Kara Kum, מילולית: החולות השחורים, או הגדולים) מדרום-מערב וקיזיל-קום (החולות האדומים) מצפון-מזרח. 

לנהר האוקסוס חשיבות גדולה מאד בהתפתחות ההיסטוריה הצבאית. ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, בספרו תורת המלחמה טוען כי משמעות גדות האוקסוס ללוחמה היא כמשמעות ווסטמיניסטר לדמוקרטיה הפרלמנטרית או הבסטיליה למהפכות. לטענתו, על גדות האוקסוס, הנהר המפריד את אסיה התיכונה מפרס והים התיכון, למד האדם לאלף את הסוס, לרתום אותו ולרכוב עליו באוכף [לדעת אחרים הדבר קרה בערבות אוקראינה]. מגדות האוקסוס יצאו כובשים וייסדו "ממלכות מרכבה" בסין, בהודו ובאירופה. על האוקסוס התחוללה מהפכת הפרשים. מעבר לאוקסוס פרצו גל אחר גל של כובשים ובוזזים מאסיה התיכונה – הונים, אווארים, מגיארים, טורקים, מונגולים – אל העולם המערבי. בסמרקנד, מצפון לאוקסוס החל שלטון הטרור של תימור לנג, מנהיג הפרשים ההרסני ביותר שקם. על האוקסוס גייסו ראשוני הח'ליפים את החיילים העבדים, וכמותם עשו גם השולטנים העות'מניים.

 

 

דרומה מהחולות האדומים משתרעת שרשרת של נאות המדבר, שבהם התפתחו מוקדי הציביליזציה המרכז אסייתית. הואיל וכל המרכזים התרבותיים החשובים של מרכז אסיה נמצאים בגדה המזרחית של אמו-דריה, האזור כונה בפי היוונים "טראנסאוכסאניה" ואילו בפי הערבים "מא וראא אל-נהר": דהיינו, "כל מה שמעבר לנהר". 

השם המודרני של האיזור – "תורכסטאן" – רומז על כך כי תושביו נמנים על העמים התורכיים: במראה החיצוני של רבים מהם בולטת גם ההשפעה המונגולית. אולם, בימים העתיקים של האלף הראשון לפנה"ס, נמנו תושבי נאות המדבר של מרכז אסיה, על הענף האיראני של הגזע האינדי-אירופי. מוצאם האתני, שפתם, תרבותם וקשריהם הפוליטיים הפכו אותם לחלק מהעולם הפרסי של התקופה. שכן על אף הצלחתה של תומריס, אדמת סוגד – כפי שנקרא האזור אז – הפכה לחלק מהאימפריה הפרסית של האח'מנים[2].

 

 

רבים סבורים כי דווקא כאן, בפרט באדמת ח'וראזם הפורייה על חופי אמו-דאריה חוברו הפרקים הראשונים של "אווסטה" – ספר קדוש של דת זרטוסטרא. ואכן קל לדמיין זאת. תושבי האיזור גרים בדואליות התמידית בין המדבריות הלוהטות לשלגי העד של פסגות ההרים, בין חום נורא ביום לקור עז בלילה, בין החקלאים השלווים בנאות המדבר לנומדים לוחמניים בשולי המדבר והערבות, בין מוקדי התרבות המשגשגים – על מקדשיהם וארמונותיהם – לבין החולות הנצחיים הקוברים כל דבר. דואליות זו משתקפת היטב גם באמונתם ובמטפיזיקה שלהם: הטוב והרע, האלים והשדים – הציר המרכזי בתורתו של זרטוסטרא.

ראו גם, באתר זה: דת זרתוסטרא.

 

 

 

תורכסטאן המזרחית, חופפת כמעט לחבל שינג'יאנג' (סינקיאנג) הסיני. מחוז בצפון מזרח סין, המחוז מהווה כשישית משטחה של סין (1.66 מיליון קמ"ר) וחיים ביו כ-21.6 מיליון אנשים. משמעות השם היא "הגבול החדש" (new frontier) או "השטחים החדשים". בירת המחוז היא אורומצ'י. המחוז הוא מחוז אוטונומי של האויגורים המהווים כ-45% מהאוכלוסייה, בני האן מהווים עוד כ-40%, ובמקום יש גם מונגולים, קזחים, בני חווי (סינים מוסלמים) ומיעוטים נוספים.

 

 

למחוז יש גבולות עם רוסיה, מונגוליה, קזחסטאן וקירגיסטאן, טג'יקיסטאן, אפגניסטאן והודו וכמובן עם מחוזות נוספים בסין. חלק גדול של המחוז הוא הררי (בעיקר בצפון) והוא כולל גם מדבריות.

תורכסטאן המזרחית צחיחה יותר מתורכיסטאן המערבית. לבד ממורדות מורדות רכס טיין שאן  (Tian Shan) , שטחיה אינם יכולים לשמש למרעה. לפיכך לא משכה אליה רועים ונוודים, כפי שמשכה תורכסטאן המערבית. עיקר חשיבותה היתה בכך שדרכיה עברו נתיבי הסחר מסין אל המערב ואל הודו והיישובים שהתפתחו בנאותה מדבר שלה, לאורך נתיבים אלה.

 

 

רכס ההרים טיאן שאן (Tian Shan) מפריד בין חלקו הצפוני של המחוז – בעיקרו אגן דזונגריה Dzungaria)), לבין אגן טרים (Tarim). שטחו של אגן דזונגריה הוא 770,000 קמ"ר. הוא נמצא בעיקר בשינג'יאנג', אך חלקו במונגוליה ובקזחסטאן.

 

 

בלבו של אגן דזונגריה (Dzungarian Basin) נמצא מדבר גורבאמטונגוט (Gurbantünggüt) , מדרומו הרי טיאן שאן, בצפון מערב לו נמצא רכס  טאבאגאטאיTarbagatai) ) ובצפון מזרח – הרי אלטאי (Altai). בצפון תוחם אותו נהר האירטיש. הערים המרכזיות הן ינינג ואורומצ'י, ששוכנות למעשה בפיידמונט של האגן.

השם "דזונגריה" הוא שיבוש של הביטוי המונגולי "זור גאר" ( "Züün Gar"או"Jüün Gar", ), בהתאם לדיאלקט. השם נובע מהרעיון שהמונגולים המערביים נמצאו בצד השמאלי כשהאימפריה המונגולית החלה להתפצל.

 

 

אגן טארים (Tarim) הוא אגן ניקוז יבשתי גדול, והנהר טארים זורם בו ממזרח למערב עד הישפכו לאגמים ולביצות בלופ נור. האגן מתפרש על פני שטח של כמיליון קילומטרים רבועים וגובהו נע בין 700 ל-1,400 מטרים. השלג שיורד על הרK2 , הפסגה השנייה בגובהה בעולם, מצטבר לקרחונים יבשתיים שנעים למטה לעמקים ומפשירים. מי השלגים יוצרים נהרות הזורמים במורדות ההרים אל אגן טארים ואינם מגיעים לים. הנהרות באגן, המוקפים במדבר, מזינים נווי מדבר ומימיהם משמשים בחלקם להשקיה. חלק אחר מהנהרות מתנקז אל ימות מלח ואל ביצות.

אגן טארים הוא שריד של יבשת עתיקה זעירה שהתמזגה עם היבשת האירואסייתית שהלכה וגדלה במהלך תור הקרבון ותור הפרם. בהווה, נגרמים תהליכי שינוי בשולי האגן כתוצאה מלחצים שיוצרים רכסי ההרים שבצפון ובדרום על קרום היבשת העתיקה.

 מקובל להניח כי באגן טארים קיימים מאגרים גדולים של נפט וגז טבעי[3]. החלקים המרכזיים של האגן כוללים רצף של סלעים מעידני הפלאוזואיקון, המזוזואיקון והקנוזואיקון כאשר במקומות מסוימים מגיע עובי השכבה לעומק של 15 קילומטרים. שכבת המקור לנפט ולגז היא שכבה פרמית[4] של אבן בוץ (Mudstone) . תחת שכבה זו קיים מכלול תחתי פרקמבריוני שסבורים כי הוא שריד של הלוח הטקטוני הזעיר של טארים שהצטרף ליבשת האירואסיינית המתפשטת בתור הקרבון.

האגן מוקף בהרים משלושה כיוונים, צפון, מערב ודרום, ופתוח בצדו הצפוני-מזרחי אל מדבר גובי (ראה להלן).

 

גבולו הצפוני של אגן טארים הוא ברכס טיין שאן וגבולו הדרומי הוא הרי קונלון ( Kunlun) הנמצאים בקצה הצפוני של רמת טיבט. לנהר טרים יורדים שלושה נהרות:

א.       קשגר, או קיזיל דאריה – מרמת פמיר שבמערב.

ב.       ירקנד – מקצה הרי קראקום.

ג.        אקסו מהרי טיין שאן.

 

 

 

שלושתם מתאחדים לנהר טרים, הזורם מזרחה. טרים משתפך לימה הרדודה האטומה והמלחה לופ-נור (Lop Nur). נוצר מאיחוד של נהרות אקסו (Aksu) וירקאנד (Yarkand). אורך האפיק ממקורותיו עד לשפך הוא כ-2000 ק"מ. כל הנהרות הללו מתפצלים להרבה זרועות ורוב מימיהם מתנדפים. רק מקצת מן המים מגיעים ללופ נור. ימה זו מתרחבת בעת גאותה נהרות, כששטחה מגיע ל-5000 מ' ועמקה ל-5 מ'. בעונת היובש היא מצטמקת מאד ומתפצלת לימות קטנות וביצות. נהר טרים משנה לעתים את אפיקיהם ועמו נודדת לעתים ימת לופ נור. הימה משמשת כאתר ניסויים גרעיני של סין העממית.

 

 

ימת לופ-נור הנמצאת ברום של כ- 780 מטרים, קנתה לעצמה שם כאחד המקומות המסתוריים והעוצמתיים ביותר בסין כולה וככזה רוחשים לו הסינים מידה רבה של כבוד. סיפורה הטראגי של הימה הוא חלק בלתי נפרד מהחומר הלימודי בבתי הספר במדינה. משמעות שם הימה בשפה המונגולית היא "מים רבים הזורמים לתוך האגם", אולם  כל שנותר ממנה היום הוא שטח נרחב המכוסה מלח.

 

 

 

 

 

השטח שמדרום לנהר טרים תפוש על ידי מדבר טקלה מקאן Taklamkan)), הצחיח ביותר והידוע בהבדלי טמפרטורות קיצוניים בין העונות. מדבר טקלה מקאן מהווה חלק גדול משטח האגן.

מדבר טקלה מקאן (אויגור: تەكلىماكان قۇملۇقى) שידוע גם בשמו "טקלימאקן" הוא חלק מאגן טארים וגובל בדרום עם הרי קונלון, ובצפון ובמערב עם הרי פמיר והרי טיין שאן. המדבר הוא אחד ממדברי החולות הגדולים בעולם ומדורג במקום ה-15 בדירוג של המדבריות הלא ארקטים. שטחו הכולל של המדבר הוא 270,000 קמ"ר.

 

 

מדבר טקלה מקאן הוא דוגמה למדבר חולי בעל מזג אוויר קריר ובזמני חורף יכול להגיע לכ-20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.  במדבר אין מקורות מים ולכן מסוכן לחצות אותו, כדי למצוא מים באזור צריך ללכת לערים הקרובות שנקראות "ערי נווה מדבר". משמעות שמו של המדבר לא ברורה, יכול להיות שמדובר בשאילה מערבית, כך שמשמעות השם היא "מקום נטוש". אפשרות נוספת היא שאילה מטורקית שמשמעותה "מקום ההריסות".

אזור האגן מיושב בדלילות על ידי אויגורים, טג'יקים ועמים טורקיים אחרים.

 

 

 

דרך המשי, רשת של נתיבי מסחר שהשתרעה על פני מרכז אסיה, התחלקה לשני נתיבים עיקריים: דרך המשי הצפונית ודרך המשי הדרומית. שתי הדרכים גבלו בקצותיו הצפוני והדרומי של מדבר טקלה מאקאן. נתיב מרכזי שהיה קיים, ננטש במאה ה-6 לספירה. הנתיב הדרומי כלל את ערי נווה המדבר יארקנד, נייה, פישאן, מארין וחוטאן. ערי נווה המדבר העיקריות בנתיב הצפוני היו: אקסו, קורלה, טורפאן, גאוצ'נג ולולאן. ערי מפתח אחרות בעת העתיקה באגן טארים היו קשגר בדרום מערב האגן, קוקה בצפונו ודונחואנג במזרחו.

 

 

טְייֵן שָׁאן (ההרים השמימיים") הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטאן, קירגיזסטאן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין. השם הנפוץ והנוכחי של הרכס הוא תרגום סיני לשמו האויגורי – "טנגרי טאג" ("הרי הרוח".(

במיפוי המערבי הקצה המזרחי של טיין שאן נמצא לפני אורומצ'י, והאזור ממזרח לעיר ידוע כבוגדה שאן. לעומת זאת, במיפוי הסיני, משושלת האן ועד לימינו, טיין שאן כולל גם את בוגדה שאן ורכס ברקול.

 

 

רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטאן. פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטאן, הנמצאת על הגבול עם סין. הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטאן וקירגיזסטאן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם". טורוגרט פאס", הוא מעבר הרים בגובה 3,752 מטר מעל פני הים, על הגבול בין קירגיזסטאן ומחוז שינשג'יאנג. הרכס המיוער אלטאו, שנמצא בגובה נמוך יותר בחלק הצפוני של טיין שאן, מאוכלס על ידי שבטי רועים שמדברים בשפות טורקיות. הנהרות העיקריים הזורמים בטיין שאן הם סיר דאריה, אילי ונהר טארים. יתכן מאד כי השם שסיני נובע מהשם qilian, בשפת השיונגנו, (Xiongnu), שמתואר בספרות הסינית כביתם של היוזהי (Yuezhi) – עם הודו אירופאי הקרוב לטוכארים ((Tocharians. אחד מהאירופאים הראשונים שביקר ותיאר בפרטי פרטים את רכס טיין שאן היה המגלה הרוסי פיוטר סמיונוב (Pyotr Petrovich Semenov ) בשנת 1850.

 

 

ראו קודם, באתר זה:

תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה

 

באופן כללי, למחוז שינג'יאנג' יש כ-2500 שנים של היסטוריה כתובה, בעיקר של האנים ואחר כך גם תורכיים ומונגולים. קיימות עדויות לפעילות ולמגורים ופעילות מהאלף השני לפנה"ס.

המקום עבר ידיים פעמים רבות מבחינת השליטים באזור, למקום הייתה חשיבות גדולה בתקופת הפעילות היבשתית של דרך המשי, מאחר שהדרכים הצפוניות של דרך המשי עברו דרכו. בסוף המאה ה-2 לפנה"ס נכבש האזור לראשונה על ידי סין. מאז היו תולדות תורכסטאן המזרחית רצופות מאבקים בין השלטון המרכזי הסיני לבין שבטי הנודדים.

השפות הטוכרניות הן ששלטו בעבר באגן טארים והיו הענף המזרחי ביותר של השפות ההודו-אירופאיות. השם הסיני יְוֵּאגְ'ה ציין עם מרכז אסייני קדום שהתיישב בחלקו המזרחי של אגן טארים והובס על ידי השיונגנו. בעקבות הפסדם, היגרו מאוחר יותר ה"ייְוֵּאגְ'ה" דרומה וייסדו את אימפריית קושאן שמרכזה היה באפגניסטאן ופקיסטאן וצפון הודו המודרניות.

 

 

 בסוף המאה ה-1, הצליחה שושלת האן הסינית בהנהגתו של באן צ'או (32-102), לדחוק את השיונגנו ולהשתלט על אגן טארים. אימפריית קושאן החזקה הצליחה להתפשט חזרה אל אגן טארים במאות ה-1 וה-2 לספירה, הקימה ממלכה שמרכזה היה בקשגאר והתמודדה על השליטה באזור עם שבטי נוודים ועם כוחות סיניים. הם הביאו לאזור את הכתב הברהמי, שפת הפרקריט ההודית ששימשה לצורכי מנהל ואת הבודהיזם והיוו גורם מרכזי בהפצת הבודהיזם למזרח אסיה באמצעות דרך המשי.

כשנפלה קייסרות האן הסינית, קמה בשינגי'אנג' מדינה של האויגורים. רובם היו מניכיאים, אך היו בהם גם בודהיסטים, זורואסטרים ונוצרים נסטוריינים. בעקבות הכיבוש הקירגיזי של 840, התמוטטה מדינת האויגורים וחלקם נעו לדרום מערב, שם הקימו מדינה חדשה בנאות המדבר של אגן טרים. בסוף המאה ה-10, לאחר נפול השושלת הסאמאנידית, שלטו באסיה התיכונה התורכים הקראחאנים (Qarakhanids), שהחלו בתורכיזציה של האזור והאיסלם החל לחדור לתוכה, אם כי עד המאה ה-13 נותרו באזור נוצרים רבים.

 

ראו גם, באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים

 

שושלת צ'ינג (Qing)[5] – שושלת שעלתה באמצע המאה ה-18 וידעה מלחמות רבות עם הרוסים ועם הסינים. תקופה זו אופיינה מאמצע המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 באי-סובלנות אתנית. בתקופה זו כבר היו כמה קבוצות אתניות ומיעוטים דתיים. ואירעו מקרים שונים של טבח של קבוצה אחת בקבוצות אחרות. ההשפעה של הרוסים והסינים הייתה ברורה, כאשר למדינה חיצונית הייתה השפעה על האזור אז הקבוצות שתמכו בהן טבחו קבוצות אחרות וחוזר חלילה.

המחוז היה חלק של הרפובליקה הסינית שהוקמה ב-1912 ונשארה בסין לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1949.

למרות שהאזור הוא אוטונומיה, עדיין קיים בו מתח אתני רב. בתחילת שנות ה-90 הייתה התקוממות שדוכאה ע"י השלטונות הסיניים. העשור הראשון של שנות ה-2000 היו מקרים מסוימים של פיגועים על רקע רצון לעצמאות ומתחים אתניים (בעיקר בין האויגרים להאן). ב-2009 היה מאבק אלים בין בני ההאן לאויגרים שגרם למותם של כמעט 200 אנשים.

כלכלת שיאנגי'אנג מתבססת בעיקר על חקלאות, באזור מגדלים פירות (ענבים, מלונים, אגסים ועוד) וכן כותנה, ייצור משי, וגידול כבשים. באזור יש גם מרבצים גדולים של מינרלים ונפט. כיום עדיין יש שימוש של המחוז כאזור מסחרי חשוב שכן המחוז גובל במדינות רבות. מלבד זאת, סין מנסה לפתח את האזור ובנתה שם מרכזי מסחר והייטק בשנים האחרונות, במטרה לשנות את האופי החקלאי של האזור. כחלק ממאמצי הפיתוח של האזור סין שיפרה באופן ניכר את התשתיות גם בנוגע לכבישים וגם בנוגע לשירות הרכבות באזור בשנים האחרונות. במחוז יש אתרים קדושים לאסלאם ולבודהיזם. קיים חוסר סובלנות יחסי כלפי הנצרות באזור.