גורילות בערפל. חייה ומותה של דיאן פוסי

כתב: גילי חסקין

תודתי לנדב לוי על עזרתו הרבה באיסוף החומר. תודתי לפרופ' גדעון ביגר, פרופ' צבי סבר, ד"ר אבי שפיר , על הערותיהם.

ראו קודם, באתר זה: הגורילות – אורחות חיים. ראו גם: גורילות: סכנה ושמירה.

ראו גם: מבוא לטיול באפריקה.

מפגש עם גורילות הוא חוויה בלתי נשכחת.

במטייל עוסק בגורילות במסגרת טיול ברואנדה, שם מבקרים ביקור בפארק הלאומי "הרי הגעש" (Parc National des Volcans), שברואנדה או בטיול באוגנדה, שם מבקרים בפארק הלאומי מהינגה ( Mgahinga National Park) ).

ראו באתר זה: מבוא לטיול ברואנדה ; זכרונות מאוגנדה.

המטייל, שפסע קודם במשעולי יער הגשם ההררי של אפריקה המרכזית, התבונן באדים העולם מהצמרות הירוקות, הסתקרן כשראה קנים של גורילות על הקרקע, התעודד כשנתקל בגללים טריים, עצר את נשימתו נוכח היצורים המרהיבים הללו. חבורה של קופי ענק, אנושיים למחצה, ניצבים מולו, במרחק של מטרים ספורים. נקבה מניקה, צעירים מתאמנים במשחקי מלחמה, צעיר אחר מנסה את כוחו בטיפוס, זכר שבוחן את כוחו מכה באגרופיו על חזהו ובצד, עומד זכר ענק, בעל גב כסוף, בתנוחה של מנהיגות, שמבהירה גם להם וגם לצופה, מי כאן הבוס. המטייל מוצא את עצמו מהרהר גם בנפלאות הטבע וגם במחשבה על אבות אבותינו שהתפצלו מייתר קופי האדם. לאילו נלווים בדרך כלל, הרהורים נוגים על האדם שהרג ביצורים מופלאים אלו בלי רחמים ועל האשה שהקדישה את חייה כדי לחקור אותם ואחר כך כדי לשמור עליהם. ד"ר דיאן פוסי (Dian Fossey), חוקרת הגורילות המפורסמת, בילתה שמונה עשרה שנה ביערות הגשם ההרריים של אפריקה המרכזית, והתגברה על מכשולים רבים, למרות שאפילו בני משפחתה לא האמינו בה. . הביקור אצל הגורילות, מעורר מחשבות – על שימור והגנה של בעלי חיים, על הקשר בין האדם לבעלי חיים ועל מסירות ללא גבולות. פוסי, שהרואנדים כינו אותה 'נייראמאצ'בלי' (Nyiramachabelli) – מילולית: "האישה שחיה לבדה על ההר"  – מוכרת בכל העולם בשל המאבק ההרואי שלה לשמר, להגן ולחקור את גורילות ההרים.

דיאן פוסי נולדה ב-16 בינואר 1932 בסן פרנסיסקו שבארצות הברית. בילדותה חוותה אירועים קשים, אב שהתאבד, אם שנשאה שנית ולתחושתה הזניחה אותה ואב חורג שהתייחס אליה בקשיחות. יתכן שהיו אלו חוויות מעצבות, שהיה להן תפקיד בשליחויות שנטלה על עצמה בחייה הבוגרים.

לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, נרשמה פוסי לקורס מקדים ללימודי וטרינריה באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, את לימודיה מימנה פוסי בעצמה: היא הייתה פקידה ועסקה בעבודות מעבדתיות, וגם עבדה כמכונאית במפעל. בלימודיה התקשתה בכימיה ובפיזיקה, ולכן עברה לאחר זמן מה לאוניברסיטת סן חוזה, שם למדה ריפוי בעיסוק וקיבלה תואר בוגר אוניברסיטה בשנת 1954. בתקופה זו עסקה גם ברכיבה על סוסים. לאחר זמן מה, השתקעה פוסי בקנטקי והייתה למנהלת מחלקת הריפוי בעיסוק, בבית חולים בלואיסוויל (Louisville).

פוסי החלה להתעניין בגורילות ההר, תת-מין של גורילה שהתגלה רק בראשית המאה ה-20, לאחר שקראה את כתביו של הזואולוג ג'ורג' שָאלֶר (Schaller), אשר ערך מחקר שדה מקיף, על גורילות ההרים ובעקבותיו פרסם שני ספרים חשובים, בסוף שנות החמישים, של המאה העשרים. בשנת 1963 יצאה לטיול בן שישה שבועות באפריקה.

בשנת 1963הגיעה דיאן פוסי (Dian Fossey), למסע ספארי ראשון באפריקה. במהלכו היא ביקרה בשניים מהמקומות שעתידים היו לשנות את חייה: הר מיקֶנוֹ (Mikeno) במזרח קונגו, שם ניהל שָאלֶר (Schaller) ב-1959, את מחקריו; וערוץ אולדובאי (Olduvai) שבצפון טנזניה, שם פגשה בד"ר לואיס ליקי (Louis Seymour Bazett Leakey‏), ארכאולוג ופליאו-אנתרופולוג קנייתי, ממוצא בריטי, שזכה להכרה בזכות עבודתו בתחום התפתחות האדם ביבשת אפריקה[1].

ראו באתר זה: תולדות האדם בערוץ אולדובאי.

לואיס ליקי הוא ואשתו מארי, חקרו את האזור וחיפשו בו מאובנים של מיני הומינידים קדומים. פוסי הייתה מוקסמת מעבודתו של שאלר ונלהבת מאישיותו של ליקי. במהלך המסע שלה היא פגשה בבחור בשם אלקסיי פורסטר (Alexie Forrester), שאחיו חי ברודזיה. בשובה הם יצאו יחד בלואיסוויל שבקנטאקי, התארסו אך כעבור זמן, נפרדו[2]. לא ברור מדוע. כעבור שלוש שנים, פנה אליה ליקי והציע לה לצאת למחקר ארוך טווח כדי להשלים את מחקריו של שאלר[3] . בסרט "גורילות בערפל" מוצג כאילו עזבה את ארוסה, על רקע החלטתה לצאת לאפריקה לחקר הגורילות.

ד"ר ליקי סבר כי לנשים כישורים טובים המתאימים למחקר שדה העוסק בקופי אדם: סבלנות, אמפתיה טובה יותר כלפי בעלי חיים  ורגישות גבוהה ליחסי הורים-צאצאים. לכן בחר בשלוש נשים שכונו במחקר – ה"מלאכיות של ליקי" או ה-"טרימאטס" (Trimates), הלחם מילים של "שלוש" ו"פרימאטים": ג'יין גוּדוֹל (Valerie Jane Morris Goodall) הבריטית נשלחה לטנזניה, כדי לעקוב אחר השימפנזים[4].

בירוטה גלדיקס (Birutė Galdikas) נשלחה לאינדונזיה, להתחקות אחר אורחות חייו של האורנגאוטן[5].

דיאן פוסי, נשלחה ליער וירונגה (Virunga) שבקונגו, כדי לחקור את הגורילות[6]. על פי אחד הסיפורים הידועים ביותר, דרש ממנה ליקי, שתעבור לפני הגעתה לאפריקה ניתוח אפנדיציט, כדי שלא לקחת סיכון של בעיות במעי העיוור בלב הג'ונגל; אולי גם כדי לבחון את דבקותה במטרה. פוסי לא היססה, עברה את הניתוח המיותר ונשלחה ליערות. ב-1966 זכתה בתמיכת חברת 'נשיונל ג'יאוגרפיק' (National Geographic Society) וקרן האחים וילקי (Wilkie), לתוכנית מחקר בקונגו [7].

בזמן שהמתינה שמונה חודשים לאשרת כניסה לקונגו ולמימון, למדה סוהאילי (Swahili) ופרימטולוגיה[8]. היא הגיעה לניירובי בדצמבר 1966. בעזרתם שלי ליקי ושל האקולוג, הצלם  ומפיק הסרטים ג'ואן רוט (Joan Root) היא רכשה את הציוד הדרוש לה, כולל "לנדרובר" בעל גג קנבס, אותו כינתה "לילי". בדרכה לקונגו עברה בתחנת המחקר "גומבה", שם נפגשה עם ג'יין גודול, במטרה ללמוד את שיטות איסוף המידע שבהן השתמשה במחקרה על השימפנזים ואימצה רבות משיטות המחקר שלה ובעיקר את הגישה שמעודדת התקשרות רגשית עם מושאי המחקר[9].

לאחר שהשיגה אישור ממשלת קונגו (בעזרת רוט), החלה פוסי במחקרה בקאבארה (Kabara), בראשית 1967, באותו שדה בו הקים שאלר את מחנהו, שבע שנים קודם לכן[10]. רוט לימד אותה להבחין בעקבות של גורילות ואחר כך, הגשש שלו סנדווקה (Sanwekwe), סייע לה בעבודתה. פוסי חיה באוהל והתקיימה על מזון משומר. אחת לחודש היתה יורדת מההר, אל המקום בו חנה ה"לילי" שלה ונוהגת שעתיים אל קיקומבה (Kikumba), להצטייד מחדש.

בשל אי היציבות הפוליטית וההפיכות בקונגו, כחצי שנה לאחר שהחלה בעבודתה, נאלצה פוסי לעזוב את המדינה ולהעתיק את מחקרה לעברו האחר של יער וירונגה, אל רואנדה, בספטמבר 1967. היא קבעה את מקומה בפארק הלאומי 'הרי הגעש' (Parc National des Volcans) וייסדה את מרכז המחקר 'קריסוקה' (Karisoke). השם הוא שילוב שמות של שניים מהרי הגעש החולשים על הסביבה: קריסימבי (Karisimbi) וביסוקה (Bisoke) [11]. במשך 18 שנים ניהלה פוסי מחקר יעיל על גורילות  מבסיסה שבהרים, בגובה של 3,000 מטרים מעל פני הים. היא נאבקה בפחד גבהים במדרונות תלולים והתמודדה עם מחלות, גשמים עזים, וציידים ללא רישיון .

במהלך עבודתה ברואנדה, ניהל רומן עם צלם ה'נשיונל גאוגרפיק' בוב קמפבל (Bob Campbell), שפרסם אותה לא מעט. הוא הבטיח לעזוב למענה את אשתו. כעבור שנה בה עבדו יחד בקאריסוקה, הזוג נפרד, על רגע הקדשת חייה לחקר הגורילות ורצונו של קמפבל להתפתח לאפיקים חדשים ולשקם את נישואיו. ב-1970, כאשר שקדה על לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קמברידג', גילתה שהיא בהיריון והחליטה לעבור הפלה. לימים הסבירה: "אינך יכולה לככב על שער מגזין הנשיונל ג'אוגרפיק ולהיות בהיריון"… היא הוסמכה כדוקטור לזואולוגיה ב-1976. ב-1972 פרסמה מאמר חשוב "לחיות עם הגורילות" בו תיארה את התנסויותיה ואת מסקנותיה[12].

פוסי הוסיפה רבות לידע על הגורילות. היא למדה על התפריט שלהם, על מעבר של נקבות מקבוצה לקבוצה, על התקשורת ביניהם, בין הייתר, באמצעות קולות. היא למדה על ההיררכיה בלהקה, ועל יחסים בין קבוצות שונות, על רצח תינוקות, ועל האופן בו הן ממחזרות נוטריינטים (nutrients) [13]. אחד הגילויים החשובים שלה היה כי הגורילות משקיעות זמן ניכר של היום במשחק לשם הנאה[14]. כמו שאלר לפניה, פוסי הוכיחה כי הגורילות אינן תואמות לדימוי האכזרי שיצר לגביהן האדם, שמקורו בתיאורי החוקרים הראשונים מהמאה ה-19, שבו הוצגה הגורילה כמפלצת אכזרית, מטורפת וצמאת דם. דיאן פוסי גילתה כיצד אפשר להרגיל את הגורילות לחברת בני אדם. כך, למשל, היא הסבירה, כי אדם העומד במלוא קומתו ומישיר מבט אל עיני הקופים, עלול להיתפס כמי שקורא עליהם תיגר. לעומת זאת, הליכה על ארבע וישיבה מול הגורילות, מפיגה את חששם מפני הזר. היא למדה מניסיונה, כי טיפוס שלומיאלי על עץ, תוך כדי שבירת ענפיו, או התנשפויות וקללות לא הבריחו את הגורילות הסקרניות. להיפך, הן יצאו מהסבך, התיישבו בשורה, וצפו במאמציה בעניין רב[15].

פוסי למדה את דרכי התקשורת של הגורילות, ובתוך חודשים ספורים הצליחה לתקשר איתם באמצעות חיקוי הבעות הפנים, שפת הגוף והשמעת קולות. פוסי הצליחה במאמציה אלו במידה רבה. בשנת 1970 הופיעה תמונתה על שערו של המגזין רב המכר 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. התצלום שבו גורילה זכר בוגר שנתנה לו את השם 'פינטוס', נגע בידה, היה המפגש המתועד הראשון למטרות שלום בין גורילה לאדם[16]. בעקבות פרסום זה, נודעה פוסי ברחבי העולם, ורבים התוודעו למאמציה להצלת גורילת ההר מהכחדה[17]. היא ניצלה את השם הטוב שזכתה לו כדי להסביר לציבור שלמעשה מדובר ב"ענקים עדינים" שאינם פוגעים ללא סיבה.

ד"ר איתי רופמן, מרצה וחוקר במכללת עמק יזרעאל, הסביר לעיתונאי משה גלעד, את חשיבות מחקרה של פוסי: "הגורילות הן קרוב משפחה שלנו. יש 97 אחוז זהות גנטית בינינו לבינן. פוסי הוכיחה שלגורילות יש את כל מגוון הרגשות שיש לאדם, שיש להם מבנים חברתיים מורכבים, שפת גוף, שפת סימנים, והיא גרמה לנו להזדהות אתם ברמה גבוהה".

פוסי, לצד ג'יין גודול חוקרת השימפנזים ובירוטה גלדיקס, שחקרה את חיי האורנג־אוטאן בבורניאו, שינתה לדברי רופמן את היחס של האנושות אל קופי האדם. היא הצליחה לחיות כחלק מן הקהילה שלהן, דבר שאיש לא האמין שהוא אפשרי. היא ניהלה מחקר ארוך טווח, ששינה את פניה של האנתרופולוגיה האבולוציונית. היא העניקה להן שמות שאיפשרו לנו לזהות פרטים מסוימים ולעקוב אחריהם. "יש לה תרומה אדירה לחקר קופי האדם ובהפיכתם לחלק מן המשפחה שלנו"[18].

ספרה של פוסי, "גורילות בערפל" (Gorillas in the Mist)[19], היה הספר הנמכר ביותר בכל הזמנים, מבין הספרים העוסקים בגורילות. היא כתבה שם, בין הייתר, על משלחת שהגיעה בשנות השבעים לאזור מן העיר קלן בגרמניה, ואנשיה ביקשו להם גור של גורילת הרים, עבור גן החיות שלהם. בתמורה, הבטיחו למנהלת הפארק הלאומי מענק כספי רכב סיור וכמה טובות הנאה לנוגעים בדבר. מטורף ככל שיישמע, נשלחו ציידים לביצוע המשימה. כפי שקרה לא מעט במקרים כאילו, למרבה הפלצות, הרגו הציידים עשר גורילות, שניסו להגן על הגורה שנלכדה, ואת הגורילה הקטנה שמרו במשך שישה שבועות בתנאי מחנק, ללא מזון, כשהיא קשורה בחוטי ברזל. פוסי הצילה אותה מידיהם קראה לה "קוקו" (Coco), טיפלה בה במסירות והצליחה להשיב לה את כוחותיה[20].

באותו זמן לכדו ציידים גורה נוספת מלהקה בת שמונה גורילות. במקרה זה, כל בוגרי הלהקה נורו, תוך שהם מנסים להגן על הגורילה הקטנה, שנפצעה. מנהל הפארק הלאומי העביר את הגורה החלשה והמפוחדת לידי פוסי. זו  כינתה לה "פאקר"  (Pucker), וגידלה אותה יחד עם קוקו. מקץ חודשים ספורים הגיע מנהל השמורה ודרש את הגורילות בחזרה. פוסי סירבה, למרות איומיו המפורשים שאם תסרב,  ישלח ציידים לתפוס גורי גורילות אחרות. קוקו ופקר הועברו לגן החיות של קלן, ושנים ספורות לאחר מכן מתו שם, בהפרש של חודש זו מזו[21].

בערב ראש השנה של 1977, הגורילה האהוב עליה, דיג'יט (Digit), זכר בן 12, נהרג על ידי ציידים לא חוקיים. הוא הגן על קבוצה של גורילות מפני ששה ציידים וכלביהם. הוא הצליח להרוג את אחד הכלבים ואפשר ל-13 חברי קבוצתו להימלט[22].הוא נלכד וכפות ידי נכרתו כדי לייצר מהן מאפרות. גופתו המושחתת התגלתה על ידי עוזר המחקר שלה יאן רדמונד (Ian Redmond). עוזריה של פוסי תפסו את אחד הרוצחים. הוא מסר את שמות שותפיו ושלושה מהם נתפשו מאוחר יותר ונאסרו. לימים תיארה פוסי את מותו של דיג'יט בתור "האירוע העצוב ביותר בכל שנותיי, בהם חלקתי את חיי עם הגורילות". האירוע דרדר את פוסי לדיכאון. היא התבודדה בבקתה שלה, תוך כדי שהיא מטביעה את יגונה, בכמות גדולה של אלכוהול וסיגריות[23].

לאחר שהתאוששה, החליטה למקד את מאמציה בשימור הגורילות ובמלחמת חורמה בציד הבלתי חוקי. הגורילות ניצודו בעיקר כדי ל

שמש כמזכרות תיירות ולצורכי מזון[24].  בשנת 1978 היא הקימה את 'קרן דיג'יט' (Digit Fund) לשימור גורילות. הקרן, שנקראת היום 'קרן דיאן פוסי' (Dian Fossey Gorilla Fund International), היא זו המממנת את הפקחים ששומרים על הגורילות מפני ציד לא חוקי בכל שעות היממה[25].

פוסי שהיא רקמה קשרים טובים עם בני השבטים השונים שחיו בסביבתה. איתם הצליחה להגיע ליחסים חמים ובוני אמון. אולם התנגדה נחרצות לביקורי תיירים וטענה שהם פוגעים בשגרת חייהם של הגורילות. הציטוט הזכור ביותר מן הסרט "גורילות בערפל" (Gorillas in the Mist) , שיצא לאקרנים בשנת 1988, הוא הזעקה הנוקבת של דיאן פוסי: "רדו מההר שלי!" משמעותה הפשוטה של הזעקה היא: "הסתלקו. צאו לי ולגורילות מהעיניים". היא ביטאה את התחושה של פוסי, שבני האדם גורמים רק נזק. אולם טארה סטוינסקי (Tara Stoinski), מנהלת קרן פוסי מספרת כי הסרט והתיירים שבאו בעקבותיו, דווקא הצילו את הגורילות, בבת עינה של פוסי. רופמן מסביר כי, למרות שהתנגדה לפיתוח תיירות, דווקא המחקר של פוסי הוכיח שאפשר לקיים עם הגורילות יחסי קרבה וקשר בלתי אמצעי. זהו לדבריו הבסיס לתיירות האקולוגית שאנו מכירים היום. פוסי סבלה במהלך שהותה באפריקה קשיים עצומים, פיזיים ונפשיים. היא, חלתה, שברה את הקרסול, נפלה בשבי המורדים הקונגולזים, כנראה נאנסה, אבל נמלטה מן השבי, שבה לעבוד והמשיכה לחקור ולתעד בפירוט עצום את חיי הגורילות [26].

אהבתה של פוסי לגורילות "שלה"(כך כינתה אותן), הביאו אותה לכדי קרבה רגשית יוצאת דופן אליהן. אולם, מסירותה לגורילות עוררה עוינות מצד כמה מבני האדם שעבדו עמה, שסברו כי היא רואה את טובת הגורילות על פני טובת בני האדם, וכי היא קיצונית מדי בהתנהגותה כלפיהם[27]. סטודנט צעיר בשם אלן גודול (אין קשר משפחתי לג'יין) שהחליף ב-1970 את דיאן בניהול המחנה למשך שישה שבועות, תיאר בספרו "בעקבות הגורילות", כי פוסי נהגה לירות בבקר ולאיים על ילדי הרועים שיסתלקו משטחי המחיה של הגורילות[28]. מבחינתה, פוסי "מינתה" עצמה לאחראית בלעדית לחיי הגורילות, וסברה כי כל האמצעים כשרים כדי להגן עליהן[29].

אויביה העיקריים היו הציידים הבלתי חוקיים (poachers) שנהגו להרוג גורילות לפרנסתם, ומכרו את ראשיהן להכנת פוחלצים, ואת כפות ידיהן כמאפרות למזכרת. כאשר ראתה את הגורילות שאהבה נרצחות, היא בחרה צד ולא נותרה לעמוד מרחוק כחוקרת אקדמית. זה הרגע שבו נחשף פן מיליטנטי ולוחם באופייה.  אשר פוסי תפסה צייד כזה היא נהגה לערוך לו "משפט שדה", למרוח את פניו בגללי גורילות ולבעוט באשכיו. יחסה אליהם החמיר במיוחד לאחר הירצחו של דיג'יט, הגורילה האהוב עליה. במסגרת ניסיונותיה להגן על הגורילות, שרפה פוסי את מגוריהם של הציידים בשמורה, הנהיגה סיורים נגדם, הציעה סכומי כסף למי שיפגע בהם, והורתה לתלמידיה לשאת אקדחים.

בשל כך קמו לה מתנגדים רבים, כולל בשלטון הרואנדי. את דממת ערב חג המולד של שנת 1985 בפארק הלאומי 'ולקנוס' שברואנדה החרידה רק צעקתה האחרונה של דיאן פוסי. אלמוני פרץ לבקתת היער שלה ורצח אותה במכות מצ'טה (סכין ארוכה). סיפור הרצח נותר תעלומה לא פתורה עד היום. יומיים לאחר מכן, כאשר דיפלומטים מערביים בניירובי דיווחו לתקשורת העולמית על המקרה, הם הביעו פליאה על המניע לרצח שכן "כולם ידעו שאין לה דבר, לא כסף ולא דברי ערך". העימות בין פוסי לציידים, הוא כנראה שהוביל לרציחתה. גופתה נמצאה מושחתת ודבר לא נשדד ממנה.

כיום, 35 שנים לאחר הרצח, יודעים הכול להעריך היטב את תרומת מחקרה המדעי של פוסי לשינוי יחס האדם כלפי גורילות ההרים. בני פירסט טוען כי אותם ציידים לשעבר, יריביה המרים של פוסי, הפכו לסבלים ("from poachers to porters"), המסייעים למטיילים לאתר את הגורילות בשמורה.  הם לדעתו, הביטוי האמתי לניצחון דרכה של דיאן פוסי, שהבינה כי שימור  הגורילות נועד בין היתר לסייע לבני האדם. המילים שרשמו המקומיים שעבדו עמה, על קברה שביער וירונגה, הצמוד לזה של דיגיט אהובה, מבטאות זאת היטב:

"איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה.

נוחי בשלום, חברה יקרה. מוגנת לעולמים, באדמה קדושה זו.

כי כאן הוא ביתך, לכאן את שייכת.

אַת, האשה הבודדה ביער, אהבת את רואנדה ונתת את חייך למען הגורילות בווירונגה.

מרכז קָריסוֹקֶה שהקמת העניק לך שלווה ואהבה,

אותן אי אפשר למחות באמצעות שום סכין[30]."

אחרי מותה של פוסי, כל הצוות שלה נעצר. זה כלל את עמנואל רוולקנה  (Rwandan Emmanuel Rwelekana,), גשש ש"פוטר מעבודתו, לאחר שניסה לכאורה לרצוח את פוסי במצ'טה", כפי שנאמר במשפט. חברי הצוות שוחררו, למעט רוולקנה, שמאוחר יותר נמצא מת בתאו, יתכן שתלה את עצמו.

במשך שנים רבות עטף ערפל את נסיבות הירצחה של פוסי, עד שב-2001 התברר כי פְּרוֹטֶה זיגירָנְגיזָארוֹ (Zigiranyirazo), שכונה "מִסייה Z", שהיה אז בכיר בממשל המקומי (גיסו של נשיא רואנדה באותה תקופה), הוא שהורה לרצוח את החוקרת[31]. מסייה Z היה מראשי המתנגדים  לתפישת עולמה, ובין היתר הפעיל רשת של ציידים בלתי חוקיים. דיאן פוסי ידעה על כך ואיימה לחשוף את הדבר, אם לא יורה על הפסקת הצייד, אך מיסייה Z הקדים אותה והורה לחסלה. הוא מעולם לא הועמד לדין בפרשה. עם זאת, כעבור שנים, נחשד זיגירנייראזו בפשעים נגד האנושות, בגין חלקו ברצח העם שנערך ברואנדה ב-1994, שבמהלכו נרצחו 800 אלף בני טוטסי ובני הוטו מתונים.

ראו באתר זה: רצח העם ברואנדה..

הוא הוסגר לבית הדין לפשעי מלחמה של האו"ם בארושה שבטנזניה באוגוסט  2001[32]   זיגירנייראזו הורשע ב–2008 בידי בית המשפט הפלילי הבינלאומי ונידון ל–20 שנות מאסר, אך שוחרר שנה לאחר מכן, בטענה שאשמתו לא הוכחה[33].

בשנת 1988 , שלוש שנים לאחר שהחוקרת נרצחה, יצא לאקרנים, סרט הקולנוע "גורילות בערפל: סיפורה של דיאן פוסי", המבוסס על ספרה בשם זה ועל מאמר של הרולד הייס (Hayes) שפורסם במגזין 'לייף', בבימויו של מייקל אפטד (Michael Apted). את התסריט כתבה (Anna Hamilton Phelan) . הכוכבת הראשית, שגילמה את דיאן פוסי היתה סיגורני ויבר (Sigourney Weaver). כוכב נוסף היה בריאן בראון (Bryan Brown), שגילם את בוב קמפבל. כולם זכו במועמדות לאוסקר, אך לא בפסלון.  הסרט ההוליוודי המציא כמה אלמנטים כמו אמבטיית קצף מענגת (לא היתה) ומדי חאקי מגוהצים (כנראה שגם לא). אבל נותר נאמן לסיפור המקורי וזכה להצלחה רבה.

חשוב מכך, הוא הנחיל את סיפורה של פוסי, למיליוני צופים בעולם והעצים את המודעות הציבורית לצורך לשמור על הגורילות.

הערות

[1] ליקי נולד בעיירה קבטה שבקניה, למשפחה ממעמד בינוני. כל ילדותו עברה עליו באפריקה. כשגדל התעניין בבני הקיקויו, אחת מהקבוצות האתניות בקניה, ודיבר את שפתם ברהיטות כמו אנגלית. בגיל 13, לאחר שגילה במקרה כלי אבן עתיקים, החל לפתח את התעניינותו בארכאולוגיה, שנמשכה לאורך כל חייו. ליקי עבר לאנגליה, למד ארכאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' וסיים את הלימודים שם בשנת 1926. לאחר הלימודים, הוא גילה מספר שלדי אדם ואדם ניאנדרתלי באזור השבר הסורי-אפריקני, וניסה למיין את השלדים שמצא ולהבין את קשרם האבולוציוני לאדם המודרני. בין גילויו החשובים היה הפרנטרופוס, מן הומיניד חסון. במסגרת עבודתו, בניסיון לגלות מידע על מוצא האדם המודרני, עסק בחקר קופים, בעיקר שימפנזות ואורנגאוטנים, באפריקה

Louis Leakey (1937): White African. London: Hodder & Stoughton

Leakey L.S.B. (1974): By the evidence: memoirs, 1932-1951. New York: Harcourt Brace Jovanovitch.

[2] "Karisoke Revisited – A Study of Dian Fossey". innominatesociety.com. Archived from the original on December 23, 2019. Retrieved December 14, 2009.

[3] [3]  נדב לוי, "גורילה – מין נכחד", טבע הדברים , גליון 56, יוני 2000, עמ' 16-35.  ראו גם: בני פירסט, דיאן פוסי, חוקרת הגורילות הראשונה – מותה של אגדה. אתר האינטרנט Economarks

[4] ג'יין גודול, החברים שלי, השימפנזים ,וושינגטון, בהפקת נשיונל ג'יאוגרפיק (1970), תורגם לעברית כ"אני והשימפנזים", הוצאת עם עובד (1973)

[5] Galdikas-Brindamour, Birutė (October 1975). "Orangutans, Indonesia's "People of the Forest"". National Geographic Magazine. 148 (4). pp. 444–473.

[6] Robertson, Nan (May 1981). "Three Who Have Chosen a Life in the Wild". B. The New York Times. p. 4. Archived from the original on August 22, 2019

[7] Mowat, Farley (1987). Woman in the Mists: The Story of Dian Fossey and the Mountain Gorillas of Africa. New York, NY: Warner Books. Pp. 200-201

[8] היא תחום המחקר המדעי של הפרימטים, הכוללים את קופי האדם, קופים וקיפופים החיים כיום וכן קרוביהם שנכחדו. האנשים העוסקים בפרימטולוגיה נקראים פרימטולוגים. זהו שדה מחקר רב-תחומי המשלב שיטות מתחומי הזואולוגיה, אקולוגיה, פלאונטולוגיה ואף פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וארכאולוגיה.

[9]   "Dian Fossey – Biography". The Dian Fossey Gorilla Fund International. Archived from the original on June 20, 2010. Retrieved January 16, 2013.

ראו גם משה גלעד, "מתברר שהתייר הוא ידידה הטוב של הגורילה", אתר האינטרנט של הארץ

[10] Montgomery, Sy (1991). Walking with the Great Apes. Boston, MA: Houghton Mifflin Co. p.136

[11] Mowat, Farley. Woman in the Mists: The Story of Dian Fossey and the Mountain Gorillas of Africa. New York, NY: Warner Books, 1987.

[12] Dian Foussey, (1972). "Living with mountain gorillas". In Allen, Thomas (ed.). The marvels of animal behavior. Washington: National Geographic Society. pp. 208–229

[13] Montgomery, Sy (1991). Walking with the Great Apes. Boston, MA: Houghton Mifflin Co. p. 149

[14] , חוקרת הגורילות הראשונה – מותה של אגדה',

[15] רונן רז, גורילות באפריקה – ענקי ההרים השחורים, אתר האינטרנט – מסע אחר און ליין

[16] אבי בליזובסקי, דיאן פוסי – בני אדם סיכנו אותה ולא הגורילות, הידען, ינואר 2014

[17] ogenboom, Melissa (December 26, 2015). "The Woman Who Gave Her Life to Save the Gorillas". BBC. Retrieved August 1, 2020.

[18] התייר הוא ידידה הטוב של הגורילה",

[19]  Dian Fossey (1983). Gorillas in the Mist. Boston, Mass: Houghton Mifflin.

[20] Mowat, Farley. Woman in the Mists: The Story of Dian Fossey and the Mountain Gorillas of Africa. New York, NY: Warner Books, 1987.

[21] רונן רז, גורילות באפריקה –

[22] Fossey, Dian (April 1981). "The Imperiled Mountain Gorilla: A Grim Struggle for Survival". National Geographic Magazine. Retrieved July 30, 2020.

[23] Hogenboom, Melissa (December 26, 2015). "The Woman Who Gave Her Life to Save the Gorillas". BBC. Retrieved August 1, 2020.

[24] בכיר רואנדי נעצר בחשד לתכנון רצח חוקרת הגורילות דיאן פוסי, אתר האינטרנט של הארץ

[25] נטע אחיטוב, "גיל ארבל נסע לצלם גורילות בטבע וגילה את האנושיים בבעלי החיים", אתר האינטרנט של הארץ

[26] משה גלעד, מתברר שהתייר הוא ידידה הטוב של הגורילה", אתר האינטרנט של הארץ

[27] ogenboom, Melissa (December 26, 2015). "The Woman Who Gave Her Life to Save the Gorillas". BBC. Retrieved August 1, 2020

[28] רונן רז, "גורילות באפריקה –

[29]. ogenboom, Melissa (December 26, 2015). "The Woman Who Gave Her Life to Save the Gorillas". BBC. Retrieved August 1, 2020

[30] בני פירסט, 'דיאן פוסי, חוקרת הגורילות הראשונה –

[31] "בכיר רואנדי נעצר בחשד לתכנון רצח חוקרת הגורילות דיאן פוסי", אתר האינטרנט של הארץ.

[32] Fossey murder suspect arrested, The Guardian, 28 Jul 2001

[33] משה גלעד, " מתברר שהתייר הוא ידידה הטוב של הגורילה", אתר האינטרנט של הארץ