גוגג'קרטה ואתריה, שבאי האינדונזי ג'אווה

כתב: גילי חסקין; יוני 1996; עדכון: ‏14/04/2023

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

ראו גם: מבוא לטיול באי ג'אווה, תולדות אינדונזיה בעת העתיקה

ראו גם: אלבום תמונות מג'אווה.

להרצאה אינטרנטית על אינדונזיה

העיר ג'וג'קרטה (Yogyakarta)  המכונה "ג'וגג'ה" היא יעד התיירות המושך ביותר בג'אווה. זוהי הבירה התרבותית של ג'אווה וכאן יושב  ה-ISI)  Indonesian Art Institute), עם פקולטות לאומנות יפה ולריקוד. ג'וגג'ה נמצאת למרגלות הר הגעש מראפי Mt. Merapi, המתרומם לרום של 2,911 מטר מצפון לעיר. ההר נחשב כ"נותן חיים", בעוד שהים שבדרום נחשב כ"לוקח חיים". מקור השם ההולנדי  'ג'וג'קרטה' או בביטוי הג'אוונזי "יוגיקרטה", הוא בשם העיר איודיה  (Ayodhya), עיר הבירה של ראמה באפוס ההינדואי 'ראמינה', מקום התגלותו של הבודהה, ומקום מגוריו של מאהווירה, מייסד הג'איניזם. ג'וגיה או כפי שמבוטא: "יוגיה", מגיע משם העיר ההודית, המילה הסנסקריטית "א-יוגיה" שהוראתה "לא מלחמה", וקרטה מהמילה "מתאים", כלומר: "מתאים לשגשוג".

העיר ג'וג'ה נוסדה באופן רשמי בשנת 1755, למרות שהיו במקום ישובים קודם לכן. ידועה מכולן היא בירת ממלכת מטאראם (Mataram) מן המאה ה-17'. בשנות ה-70' של המאה ה-17', התבססה ממלכת מטאראם סביב ג'וג'קרטה. תחת שלטונו של אמנגקוראט (Amangkurat ה-I) התחילה להתדרדר. באותו זמן החלה 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' להתבסס בבטביה (Batavia) – כיום ג'קרטה, שהייתה מרכז כלכלי וצבאי רב השפעה. במחצית המאה ה-18', "חברת הודו המזרחית", שהייתה עסוקה בסיפוח קרקעות, חששה שהוואקום שנותר לאחר התפוררות ממלכת מטאראם, יתמלא חלילה על ידי כוחות קולוניאליסטיים מתחרים.

הסכם גיאנטי (Giyanti), שנחתם ב- 1755, חילק את הממלכה לשלושה שולטנים: שני בתים של Pakubuwono (מילולית: 'מסמר היקום') בסוקרטה ובית אחד של Hamengkubuwono (מילולית: 'האוחז את העולם בזרועו'), אשר בג'וג'קרטה. השולטנים נותרו להלכה עצמאיים, אך למעשה הוגבל כוחם על ידי ההולנדים.

מלחמת העולם ה- II , סיימה הלכה למעשה, את השלטון ההולנדי באינדונזיה ומיקדה את הקונפליקט בין תנועת העצמאות לבין האוטוריטה הקולוניאלית בג'וג'קרטה. אחמד סוקרנו ומוחמד הטה אשר תמכו ביפנים, הכריזו על עצמאות.

סיור

הרחוב הראשי בג'וג'קרטה הוא  Jl Maliboro, שנמתח מצפון לדרום. בקצהו הדרומי מוביל לתוך הקרטון וכיכר דשא הידועה כ- .Alun-Alun Lor . הכיכר הזו הייתה זירה לאירועים, כמו קרבות בין תאו וטיגריס, שנערכו כאן החל מ- 1769. הטיגריס סימל את הזר והבופלו את האינדונזי. בדרך כלל הבופלו היה מנצח בעזרת השומרים. במרכז הכיכר עומדים שני עצי פיקוס (Waringin ששמו המדעי Ficus Benjamina מקודשים. הפיקוסים מסמלים את השמים, והגדר המרובעת המקיפה את העצים, מסמלת את האדמה. בו זמנית, מסמל העץ את הכאוס והגדר את הסדר האנושי. בצד הדרומי-מערבי של הכיכר עומד המסגד הגדול, בנוי בסגנון ג'אוונזי, עם מסגרת וגג רעפים.

 הקרטון

הקרטון של ג'וג'קרטה (Kraton Ngayogyakarta Hadiningrat או Keratonu) הוא אחד משלושה ארמונות כאלה, בעת שקמה ממלכת מטאראם לאחר שחוזה ג'יאנטי ,(Giyanti) נחתם ב Voc-ב- 1755. הקרטון נראה כעיר בתוך עיר. הוא מכיל לא רק את מבני המגורים של השולטן, אלא גם חנויות, שווקים ובתים פרטיים, שהכילו אלפי אנשים. בניית הקרטון החלה ב- 1756 על ידי השולטן הראשון, Mangkubumi, שבשנת 1749 הפך להיות Hamengkubuwono ה- I והסתיימה לאחר 40 שנה, בסוף תקופת שלטונו. משרתי השולטן מסתובבים עד היום.

ב-20' ביוני 1812, סר סטמפורד ראפלס הוביל כוח בריטי ואירי בן 1,200 איש, לתקוף את עיר המלוכה המוקפת חומה ג'וגג'אקרטה. למרות שהם עלו על הבריטים, הג'וואנים לא היו מוכנים למתקפה. ג'וגג'אקרטה נפלה ביום אחד, והארמון ונשרף. המתקפה הייתה הראשונה מסוגה על חצר ג'וואנית, והשולטנאט הפכה לזמן קצר כפופה לסמכות בריטית, לפני שהממשלה הבריטית החזירה את השליטה באינדונזיה להולנדים. רוב הארמון הנוכחי נבנה על ידי השולטן המנגקובוונו השמיני (שמלך בין 1921 ל-1939), ונבנה מחדש לאחר רעידות אדמה ב-1876 וב-2006.

השולטן הנוכחי Hamengkubuwono X Raden הוכתר ב-1988. יש לו אשה אחת וחמש בנות (השולטן הראשון שמסתפק באשה אחת). אין תשובה מי יירש אותו. הוא אדם מודרני, מוסלמי, אך בארמון יש אלמנטים לא מוסלמיים, כמו למשל מסיכה. ניכרים אלמנטים אירופיים כמו שַנדֶליר (נברשת מהודרת). בארמון ישנם אולמות ענק לקבלת פנים, פתוחים לחצר. במרפסת מנגנת תזמורת גמלן (Gamelan), הטובה באינדונזיה. בארכיטקטורה ניכרים קווים מאד פשוטים, בניגוד למוכר בבאלי. מקור המילה "קרטון" בשפה הסנסקריט ופירושה "מכלול היקום". עבור המטייל, הקרטון הינו "שוֹק" אמיתי למבקר. כל מי שציפה לארמונות אירופאים, נדהם נוכח עליבותו של הארמון האינדונזי. חשיבותו של הקרטון נעוצה במשמעות הפילוסופית והארכיטקטונית שלו. הוא בנוי לאורך ציר, כמו המקדשים בבאלי. ציר שעובר ליד מלון פניקס עד להר מראפי, דרך האנדרטה שליד מלון נטור-גרודה ועד לים. אין כאן ארכיטקטורה מרשימה (מזכיר במובן זה את "העיר האסורה" שבבייג'ינג), אלא משחק של פרופורציות. עושרו של השליט לא מתבטא בהדרו של המבנה אלא באוספיו הפרטיים, שרובם אינם מוצגים כיום. השולטן של היום הוא איש עשיר, חבר פרלמנט ובעל יוקרה. לכל עמוד ולכל צבע יש משמעות. המבנה משלב אלמנטים של בודהיזם, הינדואיזם ואסלאם. אולם צהוב מיועד למגורי השולטן.

שוק ציפורים

השוק נמצא ליד הקרטון.

נסיעה לאזור הצורפים ב .Kota Gede-משם נסיעה לאזור הבטיק.

בטיק

מקור המילה בשפה הג'אוונזית והוראתה 'מנומר'. זוהי טכניקה לצביעה רב גונית של אריגים, הנפוצה בדרום-מזרח אסיה, בסין ובמערב אפריקה, לשם הגיעה מאינדונזיה.

הבטיק, שמקומו בטכניקות, הוא בין ההדפס הצבעוני לתחריט, מסתייע באטימת האריג על ידי שעווה או בקשרים הדוקים. אטימה זו באה לאפשר את הצביעה החלקית של האריג, בכל מקום שאינו ספוג בשעווה. בתהליך העבודה, מציירים על הבד המעומלן והמתוח, את הציור המבוקש. הציורים נקבעים בדרך כלל על פי מסורות עתיקות. המאסטרים זוכרים את הציורים בעל פה, בעוד שהאומנים הצעירים נזקקים לרישום בפחם. כלי הציור הוא "טאטיאנג" (), מעין עט נובע דק וכפוף, הנראה כראשה של ציפור. ממנה יוצאת שעווה חמה. בשלב ראשון של העבודה מורחים את השעווה בעזרת מברשת על כל הציור, למעט אותם חלקים שרוצים שייצבעו. נהוג להתחיל בצבע הבהיר ביותר. הבד האטום מוכנס לתמיסת צבע קרה ולאחר הייבוש מרחיק האמן את השעווה מחלקי הציור שהוא מתכוון לצבעם בגוון שני, ומכסה בשעווה את היתר. בצבע האחרון, כמעט כל הבטיק מכוסה בשעווה. לעתים יוצרים אפקטים מיוחדים על ידי קשירת קשרים מקריים, שלא נותנים לצבע לעבור. בצד הבטיק האמיתי, שבו מותקן הציור על הבד, באמצעות "טאטינג", נוהגים בני ג'אווה להדפיס את הדוגמא על ידי חותמות של עץ או מתכת. הציור המתקבל הוא בהכרח מונוטוני יותר. טכניקה זו איננה מגיעה לרמתו של הבטיק, אך מאפשרת ייצור תעשייתי. ההולנדים עודדו את האומנים הג'אוונזים לחזור לשיטות המסורתיות. כיום לא מוסיפים להשתמש בבטיק למלבושי יום יום, כפי שהיה נהוג בעבר, אך משתמשים בהם לטקסי חצר, פולחן דתי, ואמנות הריקוד. נראה שהשימוש בטכניקת הבטיק החל בקורומאנדל שבדרום הודו ובמאה ה-12' הגיעה לג'אווה. כאן חלה במאות ה-14' וה-15' התפתחות עצמית רבת תנופה, שהיו מיועדים למעמד העליון והחל מהמאה ה-19', גם למעמדות נמוכים יותר. המוטיבים היו בעיקר של פרחים וציפורים. טרם שחדר האסלאם לג'אווה לא השתמשו כלל בצבע הצהוב, כי אין בנמצא צהוב טבעי (פרט לגופרית) ומשום כך, גם לא בירוק, שהוא שילוב של כחול וצהוב. הצבעים הפופולאריים היו הכחול והחום.[1] המופקים מצמח האינדיגו והאגוזים.

ערך בשנת 1900 התחיל האמן ההולנדי כריס לבו לעסוק בבטיק, שעד אז הוכר כשיטה לצביעה יפה של אריגים שנהוגה בג'אווה, הוא היה חלוץ השיטה הזו בהולנד והפך מהר מאד למומחה סמכותי שלה.

פראמבאנאן (Prambanan) [2]

פראמבאנאן הוא מתחם מקדשי ההינדואיזם הגדול ביותר באינדונזיה, השוכן במרחק 18 קילומטרים מזרחית לג'וגג'אקרטה.

האתר נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו החל מ-1991, והוא אחד ממקדשי ההינדואיזם הגדולים ביותר בדרום-מזרח אסיה.

ראו באתר זה: הינדואיזם.

מקדשי פראמבאנאן שופצו לפארק היסטורי. השחזורים התחילו בשנות ה-20' ונסתיימו בשנות ה-80'.

המתחם ננטש זמן קצר לאחר בנייתו. עבודות השיקום והשחזור במקום החלו רק ב-1918, ובנייתו של הבניין הראשי הושלמה באזור 1953. רוב עבודת האבן נגנבה במהלך השנים ושימשה באתרי בנייה מרוחקים. נקבע כלל שלפיו מקדש ייבנה רק במקרה ונותרו לפחות 75% מהאבנים המקוריות שלו, ולכן רק קירות הבסיס של רוב המקדשים הקטנים ניתנים לצפייה, ואין תכניות כלשהן לבנייתם מחדש.

המתחם נפגע במהלך רעידת האדמה בג'אווה בשנת 2006. מהתצלומים הראשוניים שצולמו באתר הוסק כי למרות שהמתחם לא נראה פגוע, הנזק בכל זאת משמעותי, כיוון שעל הקרקע היו מפוזרות חתיכות גדולות של הריסות, כולל תחריטים.

מישורי פראמאבנאן היו במאה ה-10', מרכזה של ממלכת מטאראם (Mataram) החזקה. אותה ממלכה שהחליפה את שושלת סיילנדרה – בוני בורובודור. בשיא השפעתה איחדה מטאראם את מרכז ג'אווה ומזרחה, יחד עם באלי, לומבוק, דרום-מזרח בורניאו ודרום סולאווסי. באינדונזיה, האתר נופל ביופיו ומפירסומו רק מבורובודור. נבנה במשך כ-20 שנה. במאה ה-9' היו כאן שתי ממלכות שכנות: לנדרה וסנג'ה. הראשונה בנתה את בורובודור והשניה את פראמבאנאן. בשני המבנים ישנם אלמנטים של שתי הדתות – בודהיזם והינדואיזם. בשיא כוחה הקיפה מטאראם את מרכז ומזרח ג'אווה, באלי, לומבוק, דרום-מערב בורניאו ודרום סולאווסי.

המקדשים הנפלאים הפזורים ברחבי עמק פראמבאנאן, ושניים בערכם רק לבורובודור, מעידים על עוצמתה וכוחה של הממלכה.

במתחם יש קבוצה של שמונה מקדשים עיקריים, הנקראים "צ'אנדים" (Candi-Candi),[3] ולמעלה מ-250 מקדשים יחידים היקפיים. שלושת המקדשים הראשיים, הנקראים טריסאקטי (אינדונזית: "שלושת המקומות הקדושים"), מוקדשים לשלושה אלים: שיווה המחריב, וישנו השומר וברהמה היוצר. מחוץ למקדשים יש מישור מרובע, המחולק לחצרות קונצנטריות (בעלות נקודת מרכז משותפת) באמצעות קירות.

בנוסף לצ'אנדי פראמבאנאן, יש במישור עוד ששה צ'אנדי. זהו קומפלקס שלם של מקדשים, שאפשר לזהות בו השפעה דרום הודית, אך גם סגנון עצמאי – אחד השיאים העולמיים של ארכיטקטורה הינדואית. המבנים סגורים ובנויים שלושה חלקים: במה (כבסיס), המבנה עצמו ומעין פירמידה עליונה, היוצרת מרחוק תמונה של קונוס. כל מבנה נראה בעצם כלינגם גדול.

בשטחו, פראמבאנאן קטן יותר מבורובודור, אך גבוה ממנו, כשהמקדש המרכזי מתנשא לגובה של מעל 45 מטר. הוא נבנה בין 900 ל-930 לספירה. Candi Prambanan ידוע גם כCandi Lorojonggran-. זהו המקדש המרכזי והמונומנט ההינדואי הגדול בג'אוה.

בוני המקדש, כבוני בורובודור, מנסים לשוות לו את צורת ההר הקדוש מרו (Meru), שנמצא בלב הקוסמולוגיה ההינדואית, הבודהיסטית, הג'איניסטית ועוד. אדריכלות מקדשי פראמבאנאן, כמו מקדשים בהודו ובאיותיה שבתאילנד, הוקמו כדי לסמל את האמונה החזקה בתמונת העולם ההינדואית.

ההינדואיזם סובר כי היקום מורכב מאין ספור עולמות, שמתנסים, בדומה לבני אדם, במחזורים אינסופיים של הרס ולידה מחדש. כל אחד מהעולמות הללו נשלט על ידי הר קסם, ההר מרו (Meru), ביתם האגדי של האלים. הר ענק זה מוקף שבעה רכסי הרים משניים ושבעה ימים. מאחוריהם משתרעות ארבע יבשות, הפזורות בארבע רוחות השמים. מתחת להר מרו נמצאים ארבעה מפלסי הגהינום, המאוכלסים בשדים בעלי כוחות על טבעיים. המפלסים העליונים של הר מרו מכילים את עולם המלאכים, את שומרי ארבע רוחות השמים ואת עיר האלים, בה מולך אינדרה – בפסגה. מעל הר מרו מתנשאים מפלסים נוספים של השמים, המיושבים ביצורים ערטילאיים המתקרבים לנירוונה.

הסיור הביקור מתרכז בשלושה מקדשים: לבְּרַהְמָה (הדרומי), לוישנו (הצפוני), והמרכזי, הגבוה מכולם, לשיווה. שיווה מופיע כ'מאה-דווה' (האל העליון) וכ'מאה-גורו' (המורה הגדול). לידם שלושה מקדשים המוקדשים ל"ואחאנה" – כלי הרכב שלהם (ברהמה=חאמסה הברווז, שיווה=נאנדי השור וישנו= גארודה, ציפור-אדם). פראמבאנאן היה המונומנט הגדול האחרון של תרבויות מרכז ג'אווה. במקור היו 232 מקדשים באתר. התכנית הייתה מתחם מרובע עם ארבעה שערים ושמונה מקדשים מרכזיים. צ'אנדי שיווה (Candi Siva)- שופץ על ידי ההולנדים לאחר שנהרס ברעידת אדמה שאירעה במאה ה-16', שהחריבה את מרביתו של המקדש. המקדש לא היה מקדש עממי, כי האוכלוסיה לא הייתה הינדיואת. מה גם, מכיוון שהיה זה מאוזוליאום למלך, היו באים רק פעם פעמיים בשנה. כמו מקדשים מרכז ג'אוונזיים אחרים, הוא בנוי מצלה מרכזית עם הגנה של סטיו מכל צד.

במקדש שיווה, הנמצא במרכז, יש ארבעה חדרים הממוקמים על כל אחד מהכיוונים הראשיים של שושנת הרוחות. המבנה בנוי בשש קומות (מפלסים) ההולכות ומצטמצמות. כל אחד מהמיפלסים מוקף בכמה צ'אנדי (סטופות). אל המגדל מובילים ארבעה גרמי מדרגות; הגדול שבהם פונה מזרחה. הקומה הראשונה היא גלריה פתוחה, עם תבליטים יפהפיים המציגים את הפרשנות הג'וונזית לראמיינה. הסיפור מתחיל משמאל לגרם המדרגות המזרחי ומתקדם עם כיוון השעון. הגירסה הג'וונזית שונה מעט מזו של הודו. וישנו נמצא בשמים והאלים מבקשים ממנו לרדת בדמות אדם (ראמה). ראמה הוא איפוא מופע של וישנו בדמות אדם. הסטרטר, אביו של וישנו, נראה כשהוא מבין שילדו החדש הוא וישנו (סצינה נצחית בסרטים ההודיים). הסיפור המיתולוגי מתואר לפרטיו. רואים את מבחן ראמה, שעליו לכופף את הקשת כדי להינשא לסיטה היפה. נראית סידרה – צרתה של אמו של ראמה, שרוצה שרק בנה שלה – באהרטה (השם העתיק של הודו) – יקבל את המלכות.

סיפור הרמאינה כאן מסתיים במקדש האנומאן ומכאן הוא ממשיך במקדש ברהמה. כל גרם מדרגות במקדש ששיווה מוביל לארבעה חדרים נפרדים. בחדר המזרחי מופיע פסל שיווה. שיווה, "ההורס" מופיע עם להבה של אש בידיו. על רגלו דמות מעודנת של פר. במקרה זה גם מוט עם שערות – כלי המשמש לטיהור (כמו אצל נזירים ג'איניסטים). פני שיווה מזכירים את פני המלך – כפי שהיה נהוג בקמבודיה. פסלו של שיווה, המאה-דווה, דהיינו, "האל הגדול". כל מבנה הפסל מזכיר בצורתו לינגם. בחדר הדרומי אגסטייה ,(Agastya) ומאחור, בצד המערבי, בנו גאנש ומצפון האלה דורגה. סיפור הראמיאנה מעוטר בתגליפים בקומה הראשונה וכיוון ההליכה הוא כיוון השעון כההתחלה היא במזרח וממשיך במקדש ברהמה. כל גרם מדרגות מוביל לארבעה חדרים נפרדים כשבכל אחד מהם ניצב פסל: במזרח – שיווה, בדרום – אגאסטיה, במערב – בנו גאנש ובצפון – דורגה.

שמו השני של המקדש: Candy Lara Jonggrang, מקושר לאגדה לפיה למלך בוקו (Boko) היה בן ששמו באנדונג בונדו–ווסו (Bandung Bundowoso), שאהב נסיכה – לארה ג'ונגראנג (Lara Jonggrang) – מילולית: "הבתולה הרזה". לארה (או רארה) ג'ונגראנג המקסימה, בתו האנושית של העוף, שאותה מצא חבויה בארמונו של מלך המפלצות ראטו בוקו, סירבה להיענות לחיזוריו עד שהמלך בוקו אסר מלחמה על אביה – שהפסיד את הקרב וכדי להציל את חייו חייבת הייתה הנסיכה להתחתן עם בונדו-ווסו. היא התנתה את המשימה בכך שהנסיך יבנה אלף מקדשים בלילה אחד. חמוש בצבא של ג'נים היה כבר הנסיך בדרכו להשלים את המשימה. כשראתה זאת לארה, היא ציוותה על משרתיה להכות בתופי השחר, להתחיל לעבוד ולהצית את השדות במזרח. כל הפעולות הנ"ל יחד עם קריאותיהם של התרנגולים שהתעוררו במהומה, שכנעו את הג'ינים שהבוקר הגיע והם מיהרו למאורותיהם התת-קרקעיות, משאירים את בונדו-ווסו עם 999 מקדשים. בזעמו הפך הוא את לארה ג'ונגראנג לאבן – היא פיסלה של דורגה.

המוטיב המרכזי, "מוטיב פראמבאנאן" מורכב מאריה מכונף, מצדיו עץ קדוש, העץ המברך שנקרא קלפטרו ,(Kalpataru)שמעליו נראים תוכים ומצדיו שומרים המעוצבים כארנבות ובצלו קינרה ,(Kinara) שהיא חצי אדם וחצי חיה. למעלה מופיעה שורה של לינגמים, שורה של רקדנים ונגנים ודמויות מופשטות של הלינגם. היופי במקדש הזה נמצא בפרטים הקטנים, שהשתמרו יותר מאלף שנה. נראה שעבודות האומנות של ג'אווה מעודנות מאלה של באלי. פחות גרוטסקיות, פחות מאיימות, יותר פורמליות, מאופקות. דמויות רבות מועמדות ב"טריוונג'י", מונח סנסקריטי שפירושו שבירת הדמות לשלושה חלקים, כשכל חלק עומד בפני עצמו. הלינגם מופיע כאן בתוך לוטוס. זהו עירוב בין המוטיב ההינדואי למוטיב הבודהיסטי. חדר צדדי במקדש מיוחד לשיווה – מהגורו – המורה. בדמות ניכרת השפעה סינית. הקלשון שהוא סמל השיוואיסטים, החל פעם ככלי נשק ועם הזמן הפך להיות לסמל השיוואיסטים. גאנש הוא דמות פופולרית בהודו – אחראי על רווחת המשפחה. הוא מופיע לצד אשתו של שיווה (הידועה בשמות סאטי, פרווטי, קאלי, גאורי, אומה ו-אפרנה). שני הקנדיס השכנים הם צ'אנדי-וישנו וצ'אנדי-ברהמה. הם קטנים יותר. לכל אחד מהם חדר אחד בלבד, אבל בדומה למקדש שיווה, גם להם תבליטים יפהפיים לאורך הגלריות. תבליטי מקדש וישנו מספרים לנו את סיפורו של גלגולו קרישנה, ותבליטי מקדש ברהמה הם המשך של אפוס הראמיאנה. שני המקדשים השכנים הם קטנים יותר בעלי חדר אחד וגרם מדרגות אחד. בקירותיהם החיצוניים של כל שלושת המקדשים ישנם פסלי ה-אפסאריס (Apsaris) -נימפות שמימיות אלו מנסות לפתות ולהניא אלים, בני אדם וקדושים, מלקיים את הטוב, ומהקדושים מלקיים את נדריהם.

מתחם המקדשים מוקף בכ-250 מקדשים בודדים בגדלים שונים, הנקראים 'פווארה' (Pewara), וההשערה המקובלת היא כי הם שימשו כאות כניעה למלך. הפווארה מסודרים בארבע שורות מסביב למקדשים המרכזיים, לפי המעמד של האנשים שהורשו להיכנס אליהם. הכניסה למקדשים בשורה המרכזית הייתה מותרת רק לכהנים, ואילו הכניסה לשלוש השורות האחרות הייתה מותרת לאצולה, אבירים ופשוטי העם בהתאמה.

הערות

[1]. מעניין הוא שתהליך דומה של שימוש בצבעים עברה צביעת הביצים לכבוד חג הפסחא במזרח אירופה.

[2]. –Candy Prambananהמקדש החשוב ביותר בעמק והמונומנט ההינדואי החשוב ביותר בג'אווה. "צ'אנדי" הוא מבנה קדוש, הקרוי בשפות שונות בשמות כגון "סְטוּפָּה", "ויהארה" ועוד.

[3]. האות C לבדה בהגיה המלאית נשמעת כמו CH באנגלית, אחת משתי צורות הריבוי במלאית היא הכפלת שם העצם.