טיול לגואטמלה – ארץ הקשת בענן

 לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לגואטמלה        ;  סרטון על גוואטמלה

*לאתר "מוצ'י" – מדריך מקיף למטייל במרכז אמריקה

טיול לגוטאמלה הוא טיול שכולו יופי.  יופי של נופים, יופי של עצים, יופי של אתרים ויופי של אנשים. הטיול בגווטאמלה הוא המשכו של הטיול במכסיקו ובו זמנית שונה ממנו.  גוטאמלה קטנה יותר, קומפקטית יותר. אין לה את העושר התרבותי שיש במכסיקו, אך היא עדיין עולם ומלואו.

גואטמלה מוכרת בעיקר בכינוייה השונים: 'שווייץ של מרכז אמריקה', כפי שהיא מכונה במספר מדריכי תיירים, על שום הרי הגעש הרבים שבה, או 'ארץ הקשת בענן', כפי שמכנים אותה מרבית אוהביה, על שום בגדיהם הססגוניים של תושביה; או 'ארץ האביב הנצחי' – כינוייה הפופולרי ביותר – אותו קבלה הודות לאקלים הממוזג והנוח השורר ברוב חלקי המדינה.

גואטמלה היא ארץ קטנה יחסית, אך מגוונת להפליא. היא מציעה למבקרים בה נופים געשיים מרשימים, הרים פולטי עשן ויורקי אש, אגמים בשלל צבעים, ומערות נטיפים; יערות גשם טרופיים, חופים קריביים זהובים, נהרות ומפלים, ועושר של צמחים ובעלי חיים.  גואטמלה היא הרבה יותר מאשר מגוון מכושף של נופים.  חבלי הארץ היפים שלה זרועים אתרים ארכיאולוגיים מושלמים של תרבות המאיה, כפרי ילידים ומונומנטים ספרדים קולוניאליים רבי רושם, ומעל לכל, עולם אנושי מרתק.  ילידים, בני עשרות שבטים שונים, הנבדלים זה מזה בכובעיהם הססגוניים ובדוגמאות הרקומות על בגדיהם, שלעתים נדמה כי נצבעו על ידי אמן סוריאליסטי.  בני שבטים אלו מתנקזים לשוק מרכזי, המתרחש בכל יום במקום אחר ברחבי המדינה, מנהלים את עסקיהם בעדינות ובשקט, הנותנים לשוק מראה של סרט אילם בטכניקולור.

    צילום: גילי חסקין

גואטמלה היא ארץ של ניגודים.  עיר בירה מודרנית המשופעת במרכזי קניות בסגנון אירופאי, בתי מלון מהשורה הראשונה ומסעדות פאר, ולא רחוק מהם, עיירות וכפרים, בהם דומה כי הזמן עצר מלכת.  כפריים המתגוררים בבקתות עץ ללא חשמל ונשותיהם מכבסות את בגדיהן לגדות הנחל.  עושר אדיר של שכבה צרה השולטת, מזה דורות רבים, על מרבית הקרקעות והמשאבים, לעומת שכבה רחבה של עניים מרודים.  גואטמלה היא אחת משש המדינות הקטנות המשתרעות על הגשר היבשתי של אמריקה התיכונה (שטחן הכולל כשטחה של טקסס).  במערב יש לה קוו חוף ארוך אל האוקיינוס השקט, ובצפון-מזרח, רק גישה צרה אל הים הקריבי. היא גובלת בצפון-מערב במכסיקו, במזרח בבליז ובהונדורס, ובדרום-מזרח – באל-סאלבדור.  שם הארץ גזור מכינוייה 'או-הא-טז-מאל-הא' בשפת בני הקיצ'ה (Quiche) המקומיים, ומשמעו 'ההר הפולט מים'.

  

'שווייץ של דרום אמריקה', הוא כינוי ההולם את הרושם הראשוני של המבקר בה, והוא נכון לגבי האזור בו מבקרים מרבית התיירים.  האמת היא, שרק חמישית משטח הארץ הינו הררי (בדרום מערב), והיתר הוא חבלי גבעות עצומים ושפלות רחבות ידיים.  החלק הצפוני, המתחבר אל חצי האי יוקטן  (Yucatan) שבמכסיקו, הינו לוח גירני, שברובדי הסלע שלו חל תהליך המסה (קרסטי), שיצר תופעות מופלאות, כמו מערות נטיפים, נהר הנעלם בתוך ניקבה בקרקע, ועוד.  למעט טיקל, אתר התיירות העיקרי הנמצא בחבל פטן (Peten) המישורי, ומערות לנקין שבאזור הקרסטי, מרבית אתרי התיירות שבמדינה מרוכזים באזור ההררי.  באזור זה מזדקרים עשרות חרוטי געש, בשני רכסים: סיירה מדרה (Siera Madre) בדרום, וסיירה דה לוס צ'ו'צ'מטאבס (Chochmatabes) בצפון.  הגבוה שבהם הוא טחומולקו, (Tajumolco), שפסגתו מתנשאת לגובה של  4,210 מ' מעל פני הים.  שבעה מבין הרי הגעש עודם פעילים היום.  סמוך לעיר הבירה, מדרום לה, מתרומם 'וולקן פאקיה', שבשעת פעילותו נשמעים קולות נפץ בכל האזור.  התפרצויותיהם של הר הגעש 'וולקן דה פואגו' (הר האש) ושכנו'וולקן דל אגווה'(הר המים), שמעל הבירה העתיקה אנטיגווה, הרסו את העיר פעמיים, ב- 1541 וב- 1773.  בעקבות אסונות אלו הועברה הבירה לאתר מרוחק מההרים, שם היא נמצאת כיום.  גואטמלה שוכנת על שברים גיאולוגיים הגורמים להתפרצויות הרי הגעש, וכן לרעידות אדמה תכופות.  ברעש האדמה ההרסני האחרון, שפגע גואטמלה בשנת 1976, נספו עשרות אלפי בני אדם.

נהרות רבים חוצים את המדינה, מקצתם מתנקזים לאגמים הרבים ומקצתם לאוקיינוס השקט.  אך מרבית שטחה של המדינה מנוקז לים הקריבי, דרך נהר מוטאגואה (Motagua), שבעמק הנהר שלו מפוזרים כמה אתרי מאיה.  האזור המערבי, הוא האזור החקלאי הפורה ביותר.  אלו מדרונות עשירים בקרקעות ממוצא וולקני ועליהן מטעי קפה, קקאו, פירות וקני סוכר.  באזור זה, התופס בסך הכל שלושה אחוזים משטחה של המדינה, מרוכזות חוות ענקיות, רובן בבעלות מספר משפחות עשירות.  אזור החוף עצמו מכוסה באפר וולקני כהה, ובו בעיקר ביצות ושטחי מרעה.

  

צילום: גילי חסקין

האקלים טרופי: חם ולח במקומות הנמוכים, נעים עד קריר במקומות הגבוהים. אזור החוף הקריבי גשום יותר מאשר חוף האוקיינוס השקט.  השינויים הגדולים ביותר באקלים הם בעיקר עם העלייה בגובה.  אקלים טרופי של ממש, דהיינו, חם ולח, שורר רק באזור שגובהו עד 1,000 מ' מעל פני הים. באזור שמעל זה, עד גובה של  2,000 מ', שורר אקלים ממוזג, ולמעלה ממנו – אקלים קר ממש.

כמות המשקעים מגיעה ל- 4,000 מ"מ במדרונות ההרים; כ- 1,500-2,000 באזורי החוף.

האקלים מאופיין בשלוש עונות:

1.       ממרץ עד יוני – חמה ויבשה;

2.       מיולי עד ספטמבר – חמה וגשומה;

3.       מאוקטובר עד פברואר – קרירה ויבשה.

החודשים האידיאליים הם אוקטובר ונובמבר.  בחודשי דצמבר – פברואר, עלול להיות קר במקומות הגבוהים, בעיקר בלילה.

   

מרבית שטחה של המדינה מכוסה בסוואנות או ביערות גשם טרופיים.  ביערות הגשם שבצפון שכיחים מינים רבים של סחלבים, שהידוע שבהם הינו 'הנזירה הלבנה' – סחלב לבן, המשמש כפרח הלאומי.  באזורים הגבוהים ישנם יערות של אלונים ומעליהם עצי מחט, ההולכים ומתדלדלים עם העלייה בגובה.  שפלות הדרום הצחיחות מכוסות בעיקר בקקטוסים.

מבין היונקים שכיחים במיוחד הם עזי הבר, הגדלות בסוואנות, והקופים, החיים ביערות הגשם הטרופי.  מפורסם במיוחד הוא קוף השאגן, המלווה בקריאותיו את המסיירים בטיקאל.  מבין העופות, ידועים תרנגול ההודו, הקוליברי, עופות מים כגון שקנאי ופלמינגו, וחשוב מכולם הוא הקצאל, עוף ארוך זנב, שצבעו הירוק מסייע לו להסתוות בין עצי היער.  הקצאל, שהוא הציפור הלאומית (וגם המטבע הלאומי), הינו חזיון נדיר מאד ונמצא בסכנת הכחדה.  עוף זה סימל בעבר את הנפש החיצונית הקולקטיבית של בני הקיצ'ה האינדיאניים.  הכובש הספרדי פדרו דה אלוורדו לא הצליח להכריע אותם, עד שירה בקצאל שעופף מעל שדות הקטל.  רק לאחר שהקצאל נורה, הכריעו הספרים את הקרב.  דומה היה שהשמים משתתפים בדרמת התבוסה. מאז אגב, חזהו של הקצאל נותר אדום….

   

אוכלוסיית גואטמלה מונה כ- 13 מיליון איש, וגדלה בקצב של % 2.5 בשנה. זוהי אומה צעירה, כ-43% מתושביה הם מתחת לגיל 15; רק 4% הם מעל גיל 65.  זוהי ארץ כפרית מאד –  רק 40% מהתושבים חיים בערים הגדולות (גואטמלה סיטי, קצאלטננגו ואסקווינטלה); היתר, חיים בכפרים או בעיירות קטנות.

זוהי אחת הארצות היותר אינדיאניות באמריקה הלטינית כולה.  כמעט 50% מתושביה הם ילידים טהורי גזע.  כ- 40% הם "מסטיזוס", דהיינו, בני תערובת, המכונים גם "לדינו", כלומר, לטיני.  היתר – אחוזים בודדים – הם לבנים, שחורים, מולאטים, או "צמבוס" (תערובת של כושי ואינדיאני).  הדת הראשית היא הנצרות הקתולית.  למעט מיעוט פרוטסטנטי חשוב ומיעוט יהודי זעיר (1,500 תושבים), מרבית התושבים הם קתולים אדוקים, המרבים להשתתף במיסות ובחגים הנוצריים.  בקהילות האינדיאנים מתקיים סינקרטיזם דתי, כאשר האמונה הנוצרית מעורבת, לעתים קרובות, בדימויים אינדיאנים מקומיים.  כפריים רבים ממשיכים לקיים בכנסיות את פולחני המאיה, ולצד ישו, מריה, ויתר הקדושים הנוצריים, עובדים לאלי טבע מקומיים.  כמעט כל טקס דתי ממזג את הפולחן הנוצרי עם מנהגים פאגאניים, ששורשיהם נטועים עמוק באדמתה של המדינה ובנשמתה של האומה.  השפה הרשמית היא הספרדית, אך מרבית הכפריים דוברים רק את הדיאלקטיים המקומיים.

לא נותר הרבה מהעבר הפרה-קולומביאני.

  

צילם: גילי חסקין

התושבים הספרדיים מחקו כמעט כל זכר לעבודת האלילים, כאשר הביאו ישועה חדשה לנשמות הילידים.  מה שנותר הוא החגים הנוצריים, אך תחת פני השטח מבצבצים סממנים מקומיים עתיקים, או לפחות פרשנות מודרנית של התרבות העתיקה.  בתרבות המקומית ישנה חלוקה בין הלדינוס (Ladinos), היינו – לטיניים, קבוצה הכוללת את בני התערובת ואת הילידים שהתערו בעולם המערבי והם לובשים בגדים מערביים ודוברי ספרדית, לעומת האינדיחינוס (Indiginos), היינו – הילידים, המשמרים את התרבות המקומית.  ישנם חגים בעלי אופי יותר "לדינו" כמו למשל הסֶמנה סנטה (השבוע הקדוש), וישנם חגים בעלי אופי "ילידי", כמו למשל חגיגות סנטו תומס.  בהקשר זה, נציין כי המונח הרווח "אינדיאני" הינו פסול מנקודת ראות אנתרופולוגית, כי אין מדובר כאן בהודים.  במקרים רבים הוא נחשב למעליב ממש.  הזכרנו אותו, פה ושם, משיקולי נוחות.  הכינויים הרווחים הם "אמרינידים" (Amerinides) בפי האנתרופולוגים, או "אינדיחינוס" בפיהם עצמם.

מרבית הילידים חיים בעוני מדכא, וסבלו במשך עשרות שנים ממלחמות אזרחים, ומעושק של השכבה השלטת.  המציאות העגומה, שהשתפרה לעין ערוך בשנים האחרונות, מתוארת בספריו של מיגל אנחל אסטוריאס (Miguel Angel Asturias), סופר יליד גואטמלה, חתן פרס נובל לספרות.  גואטמלטקית אחרת, ריגוברטה מנצ'ו, זכתה בפרס נובל לשלום על פועלה למען זכויות הילידים.

  

 צילום: גילי חסקין

כאשר מתכננים טיול לגואטמלה יש להביא בחשבון, בנוסף לעונת השנה וימי השוק שהוזכרו לעיל, גם אירועים פולקלוריסטיים, המעניקים לטיול מימד נוסף (ראה לעיל).

רכס הררי מרהיב בצפון-מערב המדינה, סמוך לגבול מכסיקו.  אזור נהדר לטיולי רגל ולטיולי סוסים.  היעדים העיקריים לטיול הם:

טודוס סנטוס (Todos Santos) – לטעמי האישי, זהו השוק היפה במדינה, בעיקר בשל הלבוש הססגוני של תושביו.  הרחובות הציוריים עמוסים בקונים ובמוכרים, רובם ככולם לבושים בבגדיהם הרקומים.  יום השוק הוא יום שבת.  בספרות מדווח על שוק קטן ביום רביעי, אך זה עלוב למדי.  ב-1 בנובמבר מתרחש כאן חג המתים – ראה להלן.

נבאח (Nebaj) – כפר מרוחק ברכס קוצ'ומנטאנס.  הנוף הוא עוצר נשימה והמקומיים לבושים כולם בבגדים רקומים בדוגמאות שלא ניתן לראות בשום מקום אחר.  תיירים קונבנציונאליים לא מגיעים לכאן.  לפני עשור נהגו התיירים לבקר רק בשוק של צ'צ'יקסטנאנגו , סוללה וסנטיאגו אטיטלן.  עם הזמן הם גילו גם את סן פרנסיצקו אל- אלטו, ולאחרונה גם את טודוס סנטוס.  דומני שנבאח הוא "הכפר האחרון". תרמילאים מגיעים לכאן כדי לצאת למסלולי הליכה לכפרים שבסביבה, לטיולים הרכובים על גבי סוסים אל טודוס סנטוס, וכמובן לראות את התושבים ואת עבודות היד.  בשבוע השני של אוגוסט (עונת הגשמים) מתקיימת בכפר פייסטה גדולה.  בימי ראשון וחמישי מתקיים במקום שוק, בו ניתן לפגוש את נשות הכפר ונשות הכפרים הסמוכים Chjul  ו- Cotzal, כשהן מוכרות תוצרת חקלאית ועבודות יד נהדרות.

 עיירה זו הינה בסיס מצוין לטיול בכפרי הסביבה וכן מקום טוב ללמוד ספרדית.

סאן פרנסיצקו אל אלטו (San Francisco el Alto)  כפר הנמצא במרחק של כ-40 דקות נסיעה מהעיירה Quetzaltenango (המכונה גם Xela).  יום השוק הוא יום שישי.  זהו שוק אותנטי להפליא, בו כמעט ואין לראות עבודות יד.  השוק זכה לפרסומו הודות לבעלי החיים הנמכרים בו.  כך למשל ניתן לראות נשים עמוסות בתרנגולות, ילד המנסה להשתלט על תרנגול הודו, וזקנה שלידה קשורים עשרים גורי חזירים.  כדאי מאד לעלות לתצפית מגג הכנסייה.  בכפר פסטיבל מקומי ב-5 באוקטובר.

 

מומוסטנאנגו (Momostenango) – כפר הררי במרחק 35 קילומטר מסן פרנסיסקו אל אלטו, ובו מרכז לתעשיית שמיכות צמר.  ביום רביעי נערך יום השוק של הכפר, ובו מוכרים פירות, ירקות ו"פיצ'פקעס".  המקומיים מדווחים גם על שוק קטן בשבת.

טוטוניקאפאן (Totonicapan) – סן מיגל טוטוניקאפאן היא עיירה הררית נעימה ובה מרכז לעבודות יד.  בימי שלישי נערך שוק ירקות ופירות, שבו אפשר לראות מקומיים, בני שבטים שונים, עם שלל בגדיהם הצבעוניים.  שוק קטן יותר מתקיים בימי שבת.

אלמולונגה (Almolonga) – עיירה קטנה, במרחק של כ-4 ק"מ מקצלטנאנגו, ובה ושוק ירקות ציורי ביום ה'.  שוק קטן מדי יום.  אפשר לשלב את הביקור עם מעיינות הגופרית אשר ב-El Baňos הסמוכה.

זוניל (Zunil) – כפר ססגוני, סמוך לקצאלטנאנגו.  ניתן לראות את המקומיות מכבסות את בגדיהם הרקומים בנהר.  יום שוק ביום ב'.  שוק קטן בכל יום.

  

 פנינת הטבע המרשימה ביותר היא אגם אטיטלאן (Lago de Atitlan).  זהו אגם בצבע כחול עמוק, עטור בשלושה חרוטי געש מושלמים, סביבם שזורים כפרים ציוריים.  אגם אטיטלאן נמצא באזור ההררי, שבמערבה של גוטאמלה, במרחק 147 ק"מ – או שלש וחצי שעות נסיעה – מעיר הבירה גואטמלה-סיטי.  האגם שוכן בגובה של 1,562 מ' מעל פני הים, ותושביו נהנים מאקלים אביבי כל ימות השנה.  אגם אטיטלאן (Atitlan) נחשב לאחד היעדים החשובים בגואטמלה (לא לערבב עם אגם (Amatitlan, שני בפופולאריות שלו רק לטיקאל.

סביב האגם שזורים שישה-עשר כפרים, מתוכם תריסר הנקראים על שם שניים- עשר השליחים.  בכפרים חיים בני שלושה שבטים, הנבדלים זה מזה בלבוש, בשפה ובתרבות.  אלו הם הצוטוהילים (Tzutuhil), החיים בגדה הדרומית, הקצ'יקלים (Cachiqueles) בצפון-מזרח, והקיצ'ה (Quiche) שבצפון-מערב, כולם קשורים  לתרבות המאיה.

דומה והרי הגעש התמירים הם אלו שמעניקים לו את הדרו: Volcan Toliman (3,158 מ') מדרום, Volcan Atitlan (3,537 מ'), אף הוא מדרום, ו-Volcan San Pedro  (2,995 מ') מדרום מערב.  שלושת ההרים הללו הם יעד פופולרי למטיילים.

העיירה המרכזית באזור היא פנחצ'ל (Panajachel) – מרכז תיירותי לחופי האגם, המציעה למטייל מגוון של שירותי תיירות.  יעדי תיירות פופולריים נוספים באזור הם: העיירה סנטיאגו אטיטלן, אליה מגיעים בדרך כלל בשייט; השוק הצבעוני של סולולה (Solola), והכפר סן-מרקוס (ששמו המלא הוא San Marcos de la Laguna), המשמש מרכז רוחני לכל חובבי הרייקי, השיאצו, המדיטציות, ושאר טיפולים ושיטות אלטרנטיביות, מקום המושך אליו מטיילים רוחניים או תמהוניים.  הפעילות הרוחנית מתקיימת במרכז מדיטציה, הנקרא לאס פירמידס (Las Piramides).

 

השלמת הקפתו של האגם תארך כשלושה ימים בערך.

ראו גם באתר זה: טיול לאל סלבדור

 

 עיר הבירה העתיקה אנטיגואה גואטמלה (Antigua) הוקמה ע"י הספרדים ב- 1543.  פיליפ השני,מלך ספרד, העניק לה את התואר 'העיר האצילה והנאמנה של סנטיאגו ושל האדונים של גואטמלה'.  לעיר, המוקפת בהרי געש, היסטוריה ארוכה של התפרצויות ורעידות אדמה, שפגעו בה קשות.  שרידיהן המרשימים של הכנסיות מעניקות לה את הכינוי 'פומפיי של מרכז אמריקה'.  אנטיגואה מציעה למטייל מבנים קולוניאליים רבי רושם, מוזיאונים, חצרות פאטיו של בתי מידות שהפכו למסעדות, בתי מלון, גלריות, ובעיקר אווירה קוסמופוליטית צעירה.  מטיילים רבים קובעים בעיר את בסיס היציאה שלהם, ורבים נשארים כאן כדי ללמוד ספרדית.  מדי בוקר מתקיים שוק בצד המערבי של כיכר Alameda de Santa Lucia ובו מוכרים עבודות יד, החל מוֶוסטים (Chalecos) שנתפרו עבור התרמילאים, ועד שרוכים למשקפיים.  שוק זה איננו חוויה אתנית ואיננו פוטוגני במיוחד, אך ניתן למצוא בו עבודות יד מגוונות, ממרבית חלקי המדינה, במגוון רחב של איכויות ומחירים.

 

השוק המפורסם ביותר מתרחש בכפר הציורי צ'יציקסטנאנגו (Chichicastenango), הנמצא במרחק של שעתיים נסיעה מאגם אטיטלאן (Lago Atitlan), ובמרחק דומה מהעיירה אנטיגואה (Antigua).  זהו כפר ציורי, שרחובותיו מרוצפים אבן והעבר הקולוניאלי ניכר בבתיו.  במרכזו של הכפר מזדקרת כנסייה גדולה ומרשימה, שנבנתה על חורבנו של מקדש לאלי המאיה.  עד היום ניכרים בפולחן הנוצרי שרידים של העבר הפרה-ספרדי, כמו למשל מחטי אורן המפוזרים על הרצפה.  לכנסייה חשיבות היסטורית מיוחדת –  כאן נמצא הפופול וו(Popol Vuh) – ספר המתים של המאיה.  חיי הדת של המקומיים מאורגנים בארבעה-עשר "מסדרי אחווה", (באנגלית: brotherhood), הנקראים כאן Cofradias, אשר מקיימים טקסים בכנסיות מאולתרות, מכבדים פטרון מקומי, ובוחרים מנהיג מדי שנה.  בימים א' וה' מתקיים בכפר שוק של עבודות יד, שהתמסד מעט, והוא מושך אליו מאות תיירים.  במקום היצע רחב של מסיכות עץ, כיסויי מיטה רקומים, ועוד.  בנוסף לדוכנים העמוסים לעייפה בעבודות יד, ניתן לראות דוכנים המשרתים את המקומיים עצמם.  מוכרי דבש אפופי עשן להברחת הדבורים, ובמרכז הכפר שוק ירקות בנוי, שבקומה התחתונה מאות ילידים קונים ומוכרים פירות וירקות, ובקומה העליונה בתי קפה מהם ניתן לצפות במתרחש.  מומלץ לשלב את הביקור בשוק עם ביקור בכנסייה (במיוחד במיסה ביום א'), עם בית הקברות הססגוני, ועם טיול רגלי (האורך כשעה וחצי) אל מקדש הקיצה (Quche), פסקואל אבאך (Pascual Abaj), שם ניתן לעתים קרובות לראות את המקומיים מקיימים טקסים פאגאניים לחלוטין לאלי המאיה.  כדאי לשוטט ברחובות הצדדיים ולראות ילידים המגיעים מכפרים מרוחקים כגון נבאח (Nebaj).  אפשר לזהות אותם לפי בגדיהם השונים, הרקומים להפליא.  רבים מגיעים לכפר במוצאי שבת, להישאר ללון ולראות את השוק מתעורר בבוקר שלמחרת.

באזור אלטה-וראפאז (Alta Verapaz) חיים אחרוני הקצאלים.  מטיילים רבים נוהרים לשמורה זו (Biotopo del Quetzal) לטיול רגלי ביערות-העננים, בגובה של כ-1,500 מ' מעל פני הים, ללון בשטח, ולהשכים קום כדי לצפות באחד העופות היפים עלי אדמות.  יש להצטייד בכמות הגונה של מזל, כדי לחזות בקצה זנבה של הציפור החומקת בזריזות, אך אין צורך אפילו בטיפה של מזל כדי ליהנות מהנוף ההררי.  לא רחוק משם נמצאות מערות לנקין (Grutas de Lanquin) – מערות נטיפים, והאתר החביב Semuc-Champey – שם בריכות מים כחולות ונחל תת קרקעי הפורץ לפתע מאחת המערות.  מטיילים רבים שוהים באזור, באוהלים, מספר ימים. לטעמי אין מקום להגיע לכאן בטיול בן יום, משום שכך מתבזבז זמן רב על נסיעה ולא מותיר שהות ליהנות מהמקום.

 

בדרום מערב המדינה, סמוך לאגם איסבל, מתחתר ה-ריו דולסה  (מילולית: הנהר המתוק) אל הים הקריבי, ולגדותיו מקננים מאות עופות.  סמוך לשפכו אל הים נמצאת העיירה ליווינגסטון, שתושביה הם שחורים דוברי אנגלית ממוצא קריבי, המשווים לה גוון סוריאליסטי מעט.  ממנה אפשר להפליג לאיים קטנים, מוקפי אלמוגים הנקראים Kayes.  באזור זה נחשף קיריגואה (Quirigua) – אתר מאיה מרשים מן התקופה הקלאסית, שתבליטי המצבות שלו נחשבים ליפים ביותר במרכז אמריקה.

מכאן קצרה הגיחה להונדורס.  ניתן לצאת לטיול בן יום אחד לאתר קופאן.  חוקרי המאיה נהגו להשוות את טיקאל לניו יורק ואת קופאן לפריז.  אפשר להסתפק בגיחה בת יום, ואפשר להמשיך דרומה–מערבה לאל סלבדור.

  

בחבל פטן שבצפון זרועים כמה עשרות אתרי מאיה, מרביתם מכוסים על-ידי הג'ונגל.  לחלקם, כמו אל מיראדור (El Mirador), שטרם נחפר, מצפים ימים גדולים.  אחרים, כמו אגואטקה (Aguateca), או סייבאל (Seibal), הם קלים לגישה והביקור שבהם משלב ארכיאולוגיה עם סיור ביער הגשם.  אך האתר הגדול והמרשים מכולם הוא טיקאל (Tikal).  אחת משכיות החמדה העולמיות: פירמידות ענק המתנשאות מעל לג'ונגל, מבנים מרשימים, מקדשים, ארמונות וכיכרות, ששימשו לספורט ולפולחן.  חלק ניכר מהמונומנטים נוכה מצמחייה, אך רבים מהם עדיין מכוסים ביער עבות.  מראה המבנים הלפותים בשורשי הענק הינו מחזה מרהיב עין.  טיקאל הינה הזדמנות נפלאה לא רק להשתאות מפלאי ארכיטקטורה והשתלבותם בנוף, אלא גם הזדמנות להציץ פנימה אל עולמם של בני המאיה – תרבות שהיתה ואיננה.  הטיול לטיקאל הינו פשוט מאד.  הטיולים לאתרים מרוחקים יותר דורשים שייט בסירה ולינה בשטח.  הגעה לאל מיראדור אורכת כשבוע של הליכה ביער.  בשנים האחרונות יש אפשרות להגיע לשם ביום מייגע של נסיעה בג'יפים.

                                                 

כל חג נוצרי כמעט הופך לפסטיבל צבעוני רב רושם. פייסטה (Fiesta) הינו חג ששורשיו דתיים והוא בא לציין את היום בלוח השנה המוקדש לקדוש נוצרי כלשהו, או למועד נוצרי, כמו למשל חגיגות "ההריון ללא חטא" (Immaculate Concepcion), עליו לא התעכבנו בסקירתנו והוא נחוג ב-8 בדצמבר ברחבי המדינה, להבדיל מפרייה (Feria), שהיא למעשה יריד – אירוע שאין לו משמעות דתית, כמו למשל, יום הצבא, הנחגג ב-5 במאי, או יום העצמאות, הנחוג ב-15 בספטמבר.

כל חג קתולי הינו "סיבה למסיבה".  יש בחגים הללו הזדמנות להפגין את הבגדים היפים ביותר, ולהשכיח את צרות היום-יום בעזרת מוסיקה, מסכות ואלכוהול.  כל חג כזה הינו פרצה דרכה מבצבצות המסורות ופורצות החוצה.  קשה לדעת מה מן המסורות הן אכן פרה-קולומביאניות ומה הם מורשת ספרדית.

 

 על כך, ראה בהרחבה: אירועים פולקלוריסטיים בגואטמלה.

 

  בטיחות

גואטמלה-סיטי היא עיר בלתי נעימה.  בשנים האחרונות רבו מקרי הגניבות והשוד, לפיכך מומלץ לקצר שם את השהות עד כמה שאפשר.  העיר העתיקה אנטיגואה נחשבת לבטוחה מאד.

הדרך מגואטמלה-סיטי או מאנטיגואה אל אגם אטיטלאן עוברת בעיירה Chimaltenango, ובהמשך דרך הכפרים הגדולים Patzun ו-Patzicia.  עיירות אלו היו בעבר קיני גרילה מובהקים.  בשנים האחרונות המצב שם שקט.  בכל זאת, מומלץ לבצע עיקוף קל ולהישאר על הדרך הפאן-אמריקאית מס' 1, אל Tecpan Guatemala , להמשיך עד Los Encuentros, וממנה לרדת דרך סולולה (Solola) אל פנחצ'ל (Panajachel) שלחוף האגם.  לעניות דעתי, אין לחשוש מפעילות גרילה, אך יש בהחלט לחשוש מפעילות של שודדים סמוך להרי הגעש.  לכן, על אף שהטיפוס פשוט, אין לעלות ללא ליווי מקומי.  האזור המסוכן ביותר הוא צפונו של פטן (Peten), בפרט האזור שבין ליווינגסטון, שלחוף הים הקריבי, לבין טיקאל, וכן בין טיקאל לבין נהר Usmasinta.

 

במקרה של איתור מטייל, או בעיה כלשהי, יש לפנות קודם כל למשרדי Iguat, הפזורים ברחבי המדינה.