גילי חסקיןיום שישי 27 אוקטובר 2006; ד'/חשון/תשס"ז
אפרת אהובתי,
הערב, באחד הצמתים המכריעים של חייכם, שלך ושל נבות, זו הזדמנות של פז עבורי להתבונן בעבר המשותף, שלי ושלך. סיפור האהבה שלי אתך התחיל הרבה טרם שנולדת. שלא כמקובל אצל נערים בוגרים, הפצרתי באבא ואמא, ללא בושה, שיזמינו עבורנו עוד אח קטן. הייתי כל כך להוט להרחיב את המשפחה, עד שמיהרתי לחתום על התחייבויות לסייע בטיפול, להאכיל, לחתל. היית מוכן אפילו להניק. אני מניח שהם ידעו שאת ההבטחות הללו, אפשר לרשום על הקרח…
ככל שהתקדם ההיריון אני זוכר את צלו ההולך וגדל של המתח שהוטל על הבית: מה יהיה בגורלו של התינוק? אמא לא בדקה את מי השפיר והסבריה הקצרים, כמו משפטו החוזר של אבא, שמלמל "רק שיהיה בריא", שתפו אותי בחשש הכולל, שפג ברגע בו נשמע בכייך בחללו הקר של חדר הלידה.
בקעת לתוך חיינו חצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. המילה "פיצוי" הינה כבדה מדי עבור כתפיה הרכות של תינוקת, אבל ללא ספק היית סוג מיוחד של נחמה מתוקה. בביתנו פרחה בורסת השמות. בזה אחר זה נזרקו לאוויר שמות של ציפורים, פרחים ותכשיטים. האמת היא שהמשחק היה מכור. הפור נפל טרם שכיסו הרגבים את ארונו של אפרים. אמא הבינה טוב מכולנו את רצונו של אבא להנציח וכך קיבלת את שמך, ווריאציה נשית לשמו של הדוד שהיה ואיננו.
כילדה בלטת לא רק ביופייך, אלא גם בחריפות שכלך. כבר כשהיית בת חמש, שאלת את אבא, ברצינות תהומית של בוגר, אם הוא נהנה לשחק איתך. חשוב היה לך לוודא, שאיננו משחק משום שהוא צריך, אלא רק משום שהוא רוצה בכך.
לא היה לנו קשר עז באותם ימים, אבל מדי לילה חבקת בשנתך את "דובי גילי", ששלחתי לך מארצות הברית וכששאלתי אותך עם שובי, בנימה מתיילדת משהו, "למי גילי הכי התגעגע"? הבטת בי בעינייך התמימות ואמרת, ביושר כהרגלך: "לתמי". ללא כחל וסרק. כבר אז בזת לצביעות והיית מוכנה לשלם עבור האמת שלך.
השנים חלפו ופתאום את בתור לשרות הצבאי. היית בדרך לשדה בוקר. להיות מורה חיילת במדבר. המשך ראוי להדרכה בתנועה ולשנת השירות. הגעת לסדנת מיון כשאת מוגדרת כח"ל, היינו, "חייבת לעבור". אולם חלמת על יותר: פקידת מבצעים בטייסת של חייל האוויר. מוקפת טייסים, מטוסים ואבק של כוכבים. התחננתי בפנייך לאחוז בציפור שעל העץ, אך את עמדת על זכותך להגשים חלומות. המציאות טפחה על פנייך, אבל את התעקשת לשלוט בה. במקום להשלים איתה, בחרת ליהנות ממנה.
בכל השנים הללו ליוויתי אותך מרחוק. עסוק במשפחתי, בטיולי, בלימודי ובעצמי. סירבתי לעכל את העובדה שאינך עוד תינוקת.
רק לאחר שהשתחררת מהשרות הצבאי ולאחר שחוטי כסף נשזרו בשערי, הבחנתי בך. התחלנו לדבר. להתקרב. פתאום גיליתי שיש לי אחות. השנים האבודות היו כלא היו, החור השחור נסתם. מימי ואני הפכנו למעיין חוליית ביניים, בינך לבין ההורים. כפי שאת עבור ילדינו.
לפני עשרה חודשים התרחשה עלינו צרה. אולי מקרה מבחן. נכלאתי בבית סוהר בדרומה של הודו. אמא התייצבה מיד שם לצדי ו"חדר המלחמה" המשפחתי בחר בך. כביכול לעזור לאמא, אך בעיקר לסייע בעדי. מדי יום הגעת לבית הסוהר, אמפטית אוהבת, מעודדת ומצליחה בכישורייך הנדירים להחליק את המתחים שנתגלו בלחץ הנורא של חוסר הוודאות. כך מצאנו את עצמנו, עם אמא ובלעדיה, נהנים משעות של איכות זה עם זו, במינון שבחיי השגרה קשה אפילו לחלום עלייה. כשאני מביט אחורה, אל הימים האפלים ההם, אני עושה זאת, בחיוך, לא בזעם. חזרתי משם עשיר בחוויות וגיליתי מחדש הרבה דברים חשובים. את היית ועדיין אחד מהם.
את נבות אישך אני מכיר רק דרכך. כמוך נשביתי בקסם החיוך שלו. אני סומך ובוטח על כושר השיפוט והבחירה שלך. כמו תמיד. לנבות אאחל שייתר הזכיות בהן יזכה בחייו, יהיו מוצלחות כמו זו האחרונה.
ומה אאחל לך?
"להיות מאושרת", זהו ביטוי סתמי שאינו טומן בחובו הרבה.
אני מאחל לך שתמשיכי לצמוח ולהתפתח, שתעשי חייל בתחום התיאטרון שאת כה אוהבת. שתשמרי את הדמות והרוח הנערית שלך ושלא תוותרי עליה, גם במהלך העשור הרביעי, אליו נכנסת בסערה.
אאחל לך שתמשיכי לשמור על החברות עם נבות, כי אין מלכודת מסוכנת משלוותם של אוהבים. שתגשימי את חלומותייך לגבי חינוך צאצאייך. החיים ילמדו אתכם שיש פער בין הדמות שאנו רוצים לעצב בצלמה את ילדינו לבין מה שהם ירצו. אני מקווה שבמקרה שלך, שלכם, הפער הבלתי נמנע יהיה קטן במיוחד.
אני מאחל לך, לנבות ולילדייך העתידיים, שתהיי עבורם, אותה נערה תוססת, "גזעית" ורגישה, כפי שאת עבור ילדי,
שלך,
באהבה רבה
גילי
מקסים….. 🙂