גילי חסקין
כתב: גילי חסקין, 22-11-23
תודה לגדעון ביגר על הערותיו
ראו קודם: תולדות ברזיל מהקמת הרפובליקה ועד ראשית המאה ה-20.
המטייל בברזיל, עוסק בדרך כלל בנושאים כמו טבע, יער גשם, מוסיקה, תולדות העבדות ועוד, אולם, חשוב להכיר את ההיסטוריה של ארץ זו, שמשפיע במדה רבה גם על ברזיל בימינו.
"המדינה החדשה" הוא כינוי לתקופת שלטונו של ג'טוליו ורגאס (Getúlio Dorneles Vargas; 1882 – 1954) בברזיל שהחלה ב-1930 ונמשכה עד ל-1945. בחרתי להדגיש את הפרק הזה משום שהוא אחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ברזיל במאה ה-20. מורשתו של ורגאס עדיין מורגשת. שתי מפלגות בברזיל כיום טוענות להיות ממשיכות דרכו – "מפלגת העבודה הברזילאית" (PTB) ו"מפלגת העבודה הדמוקרטית" (PTD).
רקע
מסוף המאה ה-19 ועד לשנת 1930 הייתה מדינת סאו פאולו נתונה לתיעוש מואץ, ותעשיית הקפה אותה הובילה הייתה מוצר הייצוא העיקרי של ברזיל. המדינה שלטה למעשה בפוליטיקה הברזילאית, ונשיאי ברזיל וושינגטון לואיס וז'וליו פרסטס היו תושבי סאו פאולו. בסאו פאולו היה רוב מוחלט לתושבים ה"לבנים", ולצאצאי ה"בנדיראנטס" (Bandeirantes) החלוצים הלבנים שיישבו את ברזיל.
ראו באתר זה: תולדות ברזיל מגילויה ועד להקמת הרפובליקה.
מדינת סאן פאולו ועמה מדינת מינאס ז'ראיס, הגם שהיו מתחרות, היו המדינות המובילות מבחינה תעשייתית ונתנו את הטון מבחינה פוליטית. פוליטיקה זו, שהייתה מבוססת על שחיתות ומרמה כונתה "פוליטיקה של קפה בחלב" (שכן סאו פאולו הייתה יצרנית מובילה של קפה, ומינאס ז'ראיס הייתה יצרנית מובילה של חלב), או פוליטיקה של "קולונלים" (Colonels) כאשר אין הכוונה לדרגה הצבאית, כי אם למעמד של בוסים מפלגתיים ששלטו בפוליטיקה הברזילאית.
בין שתי מלחמות העולם, הייתה ברזיל אומה המצויה בהליך של תיעוש, ונחשבה כ"ענק הישן של מדינות אמריקה", ובעלת פוטנציאל להיות מעצמה בקנה מידה עולמי. עם זאת, שיטת המשטר האוליגרכית והמבוזרת, שהורכבה מנציגי בעלי הקרקעות שאוחדו לכלל מעין קונפדרציה של אינטרסים, לא הראתה עניין בקידום התעשייה, או קידום מעמד הביניים המתפתח.
החל ממלחמת העולם הראשונה, קמו בברזיל כוחות חברתיים שמאסו בסדר הקיים ובשלטון האוליגרכיה בברזיל. מרד הקצינים הצעירים (ה"טננטס") ב-1922, לא הצליח להוות את פריצת הדרך המהפכנית של אנשי הרפורמה החברתית, מקרב המעמד הבינוני הברזילאי. ייתכן שהיה צורך במשבר עולמי, על מנת לשבור את אחיזתם של אילי הקפה מסאו פאולו בפוליטיקה הברזילאית, וזה אכן הגיע עם התמוטטות הבורסות בעולם בשנת 1929.
פגיעותה של ברזיל לשפל הגדול נבעה מתלותה של הכלכלה בשוקי חוץ ובהלוואות. על אף התיעוש שהחל, בצורה מוגבלת, בסאו פאולו, ייצוא הקפה ומוצרי יסוד אחרים עדיין היה עמוד התווך של הכלכלה. מספר ימים לאחר התמוטטות הבורסה בניו יורק ב-29 באוקטובר 1929 נפלו מחירי הקפה ב-30%. הנפילה שלאחר הנפילה המידית הייתה אף חדה יותר[1]. עודפי הקפה נצברו בברזיל מבלי שאפשר יהיה למוכרם, ואלפי טונות של קפה נשרפו, על מנת לשמור על המאזן הכלכלי. הקפה סיפק 50% מהכנסות המשק הברזילאי.
ג'טוליו ורגאס (1882 – 1954 Getúlio Dorneles Vargas), שימש לזמן קצר כשר האוצר בתקופת הנשיא וושינגטון לואיס, והתפטר על מנת לנסות להיבחר לכהונת מושל מדינתו ריו גרנדה דה סור. הוא נבחר לכהונת המושל, ויצא במסע תקיף כנגד הממשלה המרכזית. הרקע היה כי לואיס, ויורשו ז'וליו פרסטס דה אלבוקרקה (Júlio Prestes de Albuquerque ) באו מסאו פאולו וייצגו אינטרס אזורי, שהיה מנוגד לאינטרס של מדינות החוף ג'טוליו ורגאס היה פוליטיקאי דינמי, שהשכיל ליצור ברית בין המגזר העירוני החדש, ובעלי הקרקעות הוותיקים העוינים את הממשלה במדינות מחוץ לסאו פאולו, ולהביא למהפכה של 1930.
המשבר הכלכלי החליש את בעלי המטעים מסאו פאולו, ששלטו במדינה והוקמה אופוזיציה של 'הברית הליברלית' Liberal Alliance)), בתמיכתם של קציני צבא לאומניים.
ב-1 במארס 1930 התמודד וארגס כנגד הנשיא פרסטאס בבחירות לנשיאות, ונכשל. ורגאס טען כי ניצחונו של פרסטאס היה בלתי חוקי, וכי הושג במרמה. ב-3 באוקטובר פרצה התקוממות מתואמת בשלושה אזורים שונים של ברזיל. רוב המתקוממים היו אזרחים עמם שתפו פעולה רוב חברי תנועת ה'טננטס'. הצבא ניסה לעמוד בפרץ ולהגן על המשטר, אך כעבור שלושה שבועות של לחימה, עלה ורגאס, בראש תומכיו המזוינים, על ריו דה ז'נרו, הכריח את הנשיא להתפטר, נטל את ראשות הממשלה וביטל את החוקה. ורגאס השעה את החוקה של 1891, והחל לפעול ליצירת משטר ריכוזי, שהיה אמור להיות שונה מאוד מהקונפדרציה הרופפת והביזורית שהיטיבה עם יצרניות הקפה הגדולות ובראשן מדינת סאו פאולו.
אין לנתק את ההפיכה הצבאית של ורגאס, מאירועים מקבילים שאירעו באותה תקופה ברחבי אמריקה הלטינית. בשנת 1930 נפתחה מסכת של תפיסת השלטון בידי הצבא, ברחבי אמריקה הלטינית, חודשים ספורים לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, שראשיתו במפולת המחירים בבורסת המניות של ניו יורק, ב-24 באוקטובר 1929. הראשונה שקרסה היתה ממשלת אורסיו וסקס (Horacio Vásquez) שברפובליקה הדומיניקנית, שהודח בפברואר 1930. בסוף מאי אותה שנה הדיח הצבא בבוליביה את הנשיא ארננדו סילס (Hernando Siles), לאחר שהתברר שהמדינה נקלעה למשבר פיננסי חמור. ב-25 לאוגוסט מוגר בפרו, משטרו של הגנרל לואיס סנצ'ס סרו (Luis Miguel Sánchez Cerro). בארגנטינה סולק הנשיא איפוליטו אירגוז'ין (Hipólito Yrigoyen) מארמון הנשיאות "קסה רוסדה" ונשלח למאסר באי מרטין גרסייה, שבשפך הנהר מאר דל פלטה. בפברואר 1931 אולץ נשיא פרגוואי חוסה גוג'רי (Jose Guggiari) לפרוש, ביולי הודח נשיא צ'ילה קרלוס איבנייס (arlos Ibáñez del Camp). באוגוסט אולץ לפרוש נשיא אקוודור איסידרו איורה (Isidro Ayora) ועוד. הפיכות אירעו גם באורוגואי ובקובה ב-1933.
ברבות השנים השתררה דעה כי הזעזוע הפוליטי היה תוצאה ישירה של המשבר הכלכלי. לכאורה קרסו הממשלות ברחבי אמריקה הלטינית משום שהירידה בביקוש למוצרי יצוא והמפולת במחיריהם פגעו בהכנסה הלאומית של כל המדינות ואלה לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן, דבר ששיבש את מערכות הייצור והעבודה. מכיוון שאמריקה הלטינית חסרה מסורת של מחויבות לסטנדרטים חוקיים ודמוקרטיים, תורגם המשבר הכלכלי, לאלימות במישור הפוליטי. גם אם פירוש זה נשמע הגיוני, ראוי לסייגו. בעיקר משום שהזעזוע הפוליטי החל הרבה לפני שהמפולת הכלכלית הגיעה לשיאה ובשעה שהתחזיות צפו שיפור קרוב. נקודת תורפה נוספת לפירוש הכלכלי, היא דווקא סמיכות הזמנים הדחוסה שבין פרוץ המשבר לנפילת הממשלות. מערכים חברתיים ופוליטיים, זקוקים בדרך כלל, לפרקי זמן ארוכים יותר, כדי שתבוא תגובה קיצונית לקשיים כלכליים. מה גם שבפרו, בארגנטינה ובברזיל, החלו חוגים אופוזיציוניים להפיל את השלטון עוד מפני פרוץ המשבר.
החל מתום מלחמת העולם הראשונה, השתנו במהירות הערכים הפוליטיים שהיו מקובלים בקרב האליטות באמריקה הלטינית. שינוי זה בא לידי ביטוי בתנועות המחאה של הסטודנטים, התמורות החדות בחוגי האינטלקטואלים והתפצלותה של האינטליגנציה לשמאל ולימין חדשים, מאד מקוטבים זה לזה ומחויבים פחות מאשר בעבר, לצורות שלטון דמוקרטיות. המשבר הכלכלי שפרץ בשלהי 1929 הוכיח לכול כי בא קץ לעליונותה של האוליגרכיה וקץ לשיטת השלטון המסתגרת, שבה אין לממשלה מעורבות שיירה בנושאים הנוגעים לתנאי החיים של העם[2].
באדיבות Wikipedia
ורגאס היה חבר מלידה באוליגרכיה של הגאוצ'ו (Gaucho), הבוקרים הדרומיים, ועלה בצינורות המקובלים של שיטת הפטרונות הפוליטית, אך היה בעל חזון משלו, על הדרך בה יעוצב עתידה של ברזיל. הוא ראה את עתידה של ברזיל בתיעוש, וברפורמות ליברליות. הוא הבין שעם שבירתם של היחסים הישירים שבין העובדים והמעבידים במפעלים בברזיל, העובדים יוכלו לספק לו צורה מוצקה יותר של כוח פוליטי. תובנות אלו הביאו אותו לשלטון רודני בברזיל, שנמשך חמש עשרה שנים. כאשר הסתיימה אחיזת האליטות החקלאיות בפוליטיקה, היה זה תורו של המעמד הבינוני להראות את עוצמתו. בוורגאס תמכו כמה מדינות, בעיקר מינאס ז'ראיס, המדינה היריבה של סאן פאולו.
ורגאס עלה לשלטון בהפיכה שקטה בתמיכת הצבא, ובתחילת שלטונו הצטייר כליברל ורפורמיסט, אך אל מול איומים מאנשי השלטון הישן, (ששיאן במהפכת נגד במדינת סאו פאולו ב-1932), ואיומים מצד תנועות פשיסטיות מימין ותנועות קומוניסטיות משמאל, הפך משטרו בהדרגה למשטר פופוליסטי עד פשיסטי, נוסח משטריהם של בניטו מוסוליני באיטליה ואנטוניו דה אוליביירה סלזאר, שנקרא "המדינה החדשה" ("Estado novo"). משטר זה הוביל את ברזיל לפיתוח ולתיעוש מואץ, והחזיק מעמד עד שנת 1945.
בין 1930 ל-1934 פעל ורגאס כרפורמיסט חברתי מתון, על מנת לנסות וליישב את האינטרסים השונים באופן קוטבי כמעט של מרכיבי הקואליציה שיצר. בהשפעת ה"טננטס" הוא אף תמך בתוכניות לרווחה חברתית ורפורמה כלכלית הדומות באופן מפתיע לתוכניות ה'ניו דיל' (New Deal) בארצות הברית, שאותן יישם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט באותם הימים ממש. ואכן, רוזוולט התייחס לוורגאס כ"אחד משני האנשים שהמציאו את ה'ניו דיל'[3]". בין החידושים הראשונים של ג'טוליו ורגאס, היה הקמתו של מיניסטריון חינוך פדרלי. ממשלתו נטלה את הפיקוח על תכנית הלימודים של כל בתי הספר, גם הפרטיים, הרחיבה מאד את מספר בתי הספר היסודיים והתיכוניים ועודדה הקמת בתי ספר טכניים ואוניברסיטאות.
פעולותיו של ורגאס היו ברוח הרפורמות הליברליות – הוקם משרד לעבודה, התקבלו חוקי מגן לפועלי התעשייה, והונהג חינוך חובה ללא תשלום. ורגאס רצה להוציא את ברזיל מהשפל הגדול באמצעות מדיניות של התערבות ממשלתית מתונה. כרוזוולט, צעדיו הראשונים התמקדו ביצירת תמריצים כלכליים, כאלו שכל מרכיבי הקואליציה שלו יוכלו להסכים להם. משרד העבודה החדש, עודד את הקמתם של ארגוני הפועלים, אך הטיל עליהם פיקוח הדוק.
מהפכת אוקטובר 1930 היתה אמורה להגשים ערכים ליברליים ודמוקרטיים, אך מתחת לפני השטח רחשו מגמות אחרות. אמנם, מתן זכות בחירה לנשים בפברואר 1932 ביטא את הכיוון שהמהפכה התחייבה לו, אולם ביולי אותה שנה, טרפה המנהיגות האוליגרכית הישנה את הקלפים, כאשר פתחה בסאן פאולו, במרד מזוין נואל כנגד הממשלה של ורגאס, בתמיכת חוגים מהמעמד העליון. המרד קיבל את הכינוי "המהפכה החוקתית". המרידה התמקדה במדינת סאו פאולו, ומטרתה הייתה להחזיר את שלטון האוליגרכיות הישנות של מגדלי הקפה ששלטו באמצעות "פוליטיקת הקפה בחלב", בתקופת "הרפובליקה הישנה" עד לעלייתו של ורגאס. כשלושה חודשים נדרשו לדיכוי המרד. הקונפליקט עלה בחייהם של 634 מורדים על פי הנתונים הרשמיים. נתונים בלתי רשמיים מדברים על מותם של יותר מאלף איש. ורגאס מעולם לא אישר מתן נתונים על מספר ההרוגים בצד הכוחות הפדרליים. היה זה העימות הצבאי הגדול ביותר בברזיל במאה ה-20.
ילידי סאו פאולו מציינים עד היום את המהפכה כסמל חשוב של מדינתם. היסטוריונים ברזילאים רואים במרידה ניסיון אחרון של האוליגרכיות הישנות לשוב ולתפוס בהגה השלטון, יותר מאשר ניסיון לתבוע את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם. ורגאס התגלה כאסטרטג מיומן, שנשאר לשלוט בזירה הפוליטית למשך עשרים השנים הבאות. הוא קידם את הכלכלה הפרטית והציבורית, הבריאות. הנהיג חינוך חובה-חינם, ונתקבלו חוקים להגנת הפועלים. ורגאס הפיק את לקחי המרד, והחל בתהליך של מתן לגיטימציה חוקתית למשטרו, שהביא לאימוץ חוקה חדשה בשנת 1934, שהייתה מבוססת על המודל הפשיסטי מאירופה. באותה שנה, כינס ורגאס את נציגות העם ובבחירות נבחר לנשיא.
את האיום האמיתי לשלטונו ראה ורגאס באלמנטים קומוניסטים בשמאל. אלו ניסו לרכוש את לבם של האיכרים במחוזות המרוחקים, באמצעות תמיכה ברפורמה החקלאית המובטחת. על אף שהתעמולה הרשמית כינתה אותו "אבי העניים", ורגאס היה בשלב זה נציגם של בעלי המטעים, ולא יכול היה להרשות לעצמו לתמוך בדרישות אלו .
לאחר שהביא לחקיקת חוקה, פנה ורגאס כנגד אנשי האיגודים המקצועיים וכנגד ה"טננטס" (Tenents). הוא נתמך, בין השאר, על ידי תנועה ימנית קיצונית בשם "אינטגרליזם" (Integralismo brasileiro), בראשה עמד עורך דין בשם פליניו סלגאדו (Plínio Salgado), דמות ידועה בקרב חוגי הספרות בברזיל, אשר התפרסם במהלך אירועי שבוע האמנות המודרנית ב-1922, שנערכו בסאו פאולו.
התנועה אימצה לעצמה מאפיינים של תנועות ההמונים באירופה באותן שנים, בפרט אלה של הפשיזם האיטלקי, אך בידלה עצמה מצורות פשיזם מסוימות, בכך שסלגאדו לא הטיף לגזענות. התנועה אף אימצה לעצמה את הסלוגן "אחדות בין כלל הגזעים וכלל בני האדם".
תנועה זו אשר הושפעה מתנועות דומות באירופה, ודגלה בלאומיות, באנטישמיות, בהתנגדות לקומוניזם, תוך חיקוי מנהגים אירופיים כלבישת חולצות ירוקות (בדומה לחולצות החומות של היטלר או החולצות השחורות של מוסוליני) והצבעה במועל יד, הייתה לבעל ברית פוליטי חשוב לוארגס. התנועה זכתה לפופולריות במדינות סאו פאולו ובסנטה קטלינה, בהן הייתה אוכלוסייה רבה ממוצא איטלקי וגרמני, וזכתה אף למימון ממדינות אלו. התעמולה האינטגרליסטית יצאה כנגד המרקסיסטים והליברלים וכן הייתה בעלת גוון אנטישמי בולט[4]. ורגאס נהג בסובלנות כלפי אלמנטים אנטישמיים אלו, ייתכן שאף היה פועל לקידומם, ונראה כי היה אנטישמי בעצמו. במקביל פעל ליצירת ברית עם הכנסייה הקתולית כשם שפעל לכך מוסוליני.
ורגאס אילץ את הקונגרס הברזילאי להתנגד לתנועת ANL, הברית הלאומית לשחרור בהנהגתו של לואיס קרול פרסטס (Prestes),. היתה זו תנועה מהפכנית קומוניסטית, שקנתה לה בסיס באזור הסרטאו בצפון מזרח ברזיל עשור קודם לכן. ב-1924 הנהיג פרסטר ,כאלף חיילים, במסע ברחבי ברזיל. בשל מהירות התקדמותם, לא הצליח הצבא הפדרלי להדביק אותם[5]. היה זה מסע צבאי ובעיקר פוליטי, בדומה ל"מסע הארוך" של מאו טסה טונג בסין שנערך 25 שנים לאחר מכן, לאזורי תוך המדינה, במטרה לעורר בכפרים תחייה ברוח מהפכנית.ניסיונותיו הכושלים של השלטון לסכל את המצעד, העניקו לפרסטס תהילה גדולה מעבר להשפעתו האמתית בשל יכולתו לחמוק ולתעתע ברודפיו, בדומה לצ'ה גווארה שפעל בקובה, עשרות שנים אחריו. פרסטס הפך לאגדה, בין השאר, כיוון שגילם שילוב של שני דגמי המהפכנים: הגיבור המסתער והקדוש המעונה[6].
עם הזמן, עשה פרסטס כברת דרך אידיאולוגית ארוכה יותר וגיבש תפיסת עולם פוליטית שמאלנית מובהקת. פרסטס נסע לברית המועצות ושב ממנה ב-1935, שהשמאל ראה בו מנהיג , ונסחף אחר גחמותיו התוקפניות של "אביר התקווה" משנות העשרים. פרסטסעמד בראש ה-ANL, חזית מאוחדת שהפכה לתנועת המונים שנלחמה, בשלטון הלאומני של ורגאס ובפשיזם שהתעורר (האינטגרליזם הברזילאי) והובילה לכמה מרידות נפל.
הקונגרס הכריז על פרסטס ותומכיו כ"חתרנים" ובמרץ 1935 נחקק חוק ביטחון המדינה שהוציא את הANL אל מחוץ לחוק, והביא למרידה מזוינת בנובמבר. את המהפכה אירגן פרסטס , יחד עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הברזילאית אנטוניו מאסיאל בונפים (Antonio Bonfim). בשלב זה עמד ורגאס בפני איום מימין ומשמאל, שכן גם סלגאדו והחולצות הירוקות הניפו את נס המרד בסאו פאולו. תגובתו הייתה קשה. שני המנהיגים נאסרו. ורגאס הורה לענות את פרסטס ומחץ את ההתנגדות הקומוניסטית, כמו גם את ההתנגדות האינטגרליסטית בכוח הזרוע. סלגאדו נמלט אל מחוץ למדינה. פרסטס הושלך לכלא עד 1945, אז קיבל חנינה. פרסטס המשיך לחלוש על המפלגה הקומוניסטית בברזיל עד שנות ה-70.
כחלק ממסע הנקמנות כנגד פרסטס, נעצרה אולגה בנאריו פרסטס (Olga Benário Prestes; 1908 – 1942), אשתו היהודייה של פרסטס, שהיתה מהגרת בלתי חוקית (הורתה לחברי המפלגה, להוציא להורג את בת זוגו של בונפים בעוון בגידה. היא הורשעה בריגול למען ברית המועצות והוסגרה לשליחי הגסטפו בברזיל. למרות לחצים בינלאומיים, שהופעלו על ברזיל וגרמניה, הועברה בנאריו, שהייתה בהריון מתקדם, בספטמבר 1936, חזרה לגרמניה הנאצית, בספינת משא, שעל קברניטה נאסר לעגון בנמלים, בהם היה חשש לשחרורה בלחץ פעילים קומוניסטים. בנאריו נכלאה מיד עם הגעתה לגרמניה וילדה בכלא בנובמבר 1936 את בתה, אניטה לאוסדיה פרסטס[7]. ב-1942 נרצחה אולגה בגז במחנה השמדה ניסיוני בברנבורג (Bernburg)[8].
העיתונאי פרננדו מוראיש (Fernando Morais) כתב רומן תיעודי המצליח בשם "אולגה" , שתורגם ללשונות רבות; פרננדו מוראיש שנחשב לכותב רבי-מכר, צוין לשבח על עבודת התחקיר המעמיקה שעשה בכתיבת ספרו על אולגה בנאריו[9]. ז'ורז'ה אמאדו, הסופר המפורסם של ברזיל, כתב עליו: " זה ספר שמספר על חיים ומוות, על יופי ועל חרפה – ספר בלתי נשכח באמת"[10]. ז'ורז'ה אמאדו עצמו, בספרו מ-1942 "לואיס קרלוס פרסטס אביר התקווה" (Vida de Luis Carlos Prestes), השווה אותה לאנה ריביירו דה סילבה – אשתו האורוגוואית של ג'וזפה גריבלדי.
הבמאי ז'יימה מונז'רדים (Jayme Monjardim), ביים סרט בשם זה, שעלה לאקרנים באוגוסט 2004 ונחשב לסיפור הצלחה. סרטו של מונז'רדים, אינו הסרט הראשון על אולגה בנאריו. בגרמניה הוצג באותה שנה סרט תיעודי שעשה עליה הבימאי גאליפ לאיטניר (Galip Iyitanir): בשם "אולגה בנאריו, חיים למען המהפכה". ("Olga Benário – Ein Leben für die Revolution" ). אולגה בנאריו היתה דמות נערצת במזרח גרמניה לשעבר, שבה נקראו על שמה 91 בתי ספר ובתי חרושת, וכן רחובות אחדים בערים שונות, כולל בברלין. אפילו יצירת בלט-תיאטרון גוללה את סיפורה[11].
כמו הפשיסטים האירופים, השתמש ורגאס בפחד מפני הקומוניזם על מנת להצדיק דיקטטורה אישית. הוא ניסה ליצור מודל של "מדינה חדשה" תוך שימוש במינוח "Estado Novo" שבו השתמש משטרו של סלזר בפורטוגל, מדינת האם, באותן השנים. חוקת 1934 קבעה כי עד ינואר 1938 יהיה על ורגאס להתפטר מהנשיאות, עם תום תקופת כהונתו. ב-29 בספטמבר 1937, הציג הגנרל אוריקו גספר דוטרה (Eurico Gaspar Dutra) , יד ימינו של ורגאס, תכנית בעלת השם היהודי במובהק "תכנית כוהן", להשתלטות הקומוניסטים על ברזיל. התוכנית הייתה כפי הנראה זיוף, אך דוטרה דרש הכרזה על מצב חירום. ב-10 בנובמבר ורגאס השעה את החוקה, והחל למשול על פי צווים, ובנאום רדיו הודיע על תכניתו לקבל סמכויות בלתי מוגבלות על פי חוקה חדשה על פי הדגם הפשיסטי האירופי, ולפזר את הקונגרס.
על פי "המדינה החדשה", נאסר קיומן של מפלגות האופוזיציה, הוטלה צנזורה חמורה, הוקם כוח משטרתי ריכוזי, ובתי הכלא התמלאו באסירים פוליטיים, בעוד שהעם פוטם בתעמולה לאומנית. יחד עם כל זאת, המשיך ורגאס לשתף פעולה עם כמה מנציגי השמאל, על אף שרשמית נאסר על פעילותם.
שלטונו של ורגאס קיבל צורה מוכרת של משטר פשיסטי, לרבות דיכוי האיגודים המקצועיים באמצעות השתלטות המדינה, ודיכוי בכוח של האופוזיציה משמאל. ורגאס היה רודן לא מוגבל. מטרות המדינה, כפי שהגדירן, היו הקטנת הניגודים הסוציאליים ופיתוח אזורי השממה. החיים הכלכליים שגשגו בעת כהונתו של ורגאס. תעשיית הטקסטיל, שהוקמה בשנת 1930, הגיעה תוך עשור למעמד של בת תחרות עם תעשיית הטקסטיל של אנגליה, בשווקי ארגנטינה. את עיקר כוח העבודה לתעשייה סיפקה ההגירה הפנימית. עשרות אלפי אנשים נהרו בשנות השלושים, ממדינות הנורדשטה המרושש, שבצפון המדינה, לערים המתועשות סאן פאולו, ריו דה ז'ניירו ומינס ז'ראיס. ורגאס, שהנהיג כבר בשנות ה-30 חקיקה סוציאלית, שהיטיבה את מצבו של המעמד הפועלים העירוני, גיבש תכנית חומש ב-1940 , ניצל את אמצעי התקשורת, במיוחד הרדיו, לשם פניה להמונים והפך את "הפועלים של ברזיל", ליעד מרכזי בנאומיו"[12].
דיכוי המרידות המשיך במסע רדיפות יעיל שהופעל כנגד פעילי השמאל והמחויבות לערכים דמוקרטיים נשחקה כליל. במקום המושלים מינה ורגאס, מבין תומכיו, "מפקחים" להנהלת המדינות. בשנת 1937 פירק את הקונגרס, אסר על פעולת כל המפלגות והכריז על "המדינה החדשה" (Estado Novo), להבדיל מהרפובליקה הראשונה, שהיתה קיימת עד אז. ביטול המפלגות והייצוג הפוליטי, הוצדק בנימוק שברזיל ניצבת בפני סכנות חמורות. גם השביתות נאסרו.
בברזיל של שנות השלושים צמחה ספרות של מחאה חברתית, כחלק מהגל של הסופרים במקומות רבים באמריקה הלטינית למשל סֶסַאר וָאייֶחוֹ (César Vallejo; 1892-1938) הפרואני, בספרו 'טונגסטן' (Tungsten) מ-1931 [13]. סופרים אלו, שחשו מחויבות לחברה שונה ושוויונית יותר. באותו עשור , עלה מספרם של הרומנים, שבהם לא העלילה, אלא המסר הערכי הוא העיקר. ממקסיקו ועד צ'ילה, בלטה הספרות, שבה הגיבורים העיקריים הם האיכרים, הכורים, הדייגים, החיילים הפשוטים וגם הילידים והשחורים. רוב יוצריה של ספרות המחאה בברזיל הגיעו מה"נורדשטה" (Nordeste), האזור הצפוני-מזרחי המרושש ולמוד התלאות. כאן בלטו ז'ורז'ה אמריקו דה אלמיידה (José Américo de Almeida) וז'וז'ה לינס דו רגו (José Lins do Reg), שתיראו את מצבם העגום של הפועלים במטעי הסוכר. הסופרת רקל דה קירוז' (Rachel de Queiroz) שדנה במעמדה של האשה הפשוטה בחברה. גרסילינו רמוס (Graciliano Ramos) שרטט בכישרון את דמויות הבוקרים הנאבקים בתנאי הסביבה ובעוני. המפורסם מכולם הוא ז'ורזה אמאדו (Jorje amado), שנולד ב-1912 ופרסם את ספריו הראשונים, בזה אחר זה, החל מגיל 19. הדמויות המרכזיות בספריו בתקופה זו, היו איכרים שנושלו מאדמתם, פועלים מנוצלים במטעי הקקאו, גברים שהייאוש דרדר לחיי פשע ונשים שהתדרדרו לזנות. אמאדו לא הסתיר את תפישותיו הסוציאליסטיות הקיצוניות וכתב על החברה הברזילאית במונחים של מלחמת מעמדות. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברזיל, השתתף בהתקוממויות בשנות ה-30, ישב בכלא ויצא לגלות. בשנות ה-40 חזר, שוב פעל בשורות מפלגתו ושוב גלה מארצו. כששב בשנות ה-50 השתנה סגנונו. המחאה החברתית התחלפה בהלך רוח לירי, מלא הומור, פנטזיה וחושניות[14]. הוא נחשב לסופר הברזילאי בן זמננו הידוע ביותר, ספריו תורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות, וחלקם אף הוסרטו[15].
למרות שהשלטון היה דיקטטורי, התאמץ ורגאס להוכיח שמשטרו מזדהה עם ציפיותיהם של בני כל השכבות. הוא עודד את התיעוש, חוקק חוקים לפיצוי הפועלים על תאונות עבודה וקבע שכר מינימום. גם הצבא עבר מודרניזציה.
ורגאס העדיף מדיניות של התערבות ממשלתית שהשתמשה בתמריצי מס, ומכסות ייבוא על מנת להגביר את הבסיס התעשייתי בברזיל עצמה, וקישר מדיניות זו ללאומיות הברזילאית, כאשר טען כי לא יהיה זה מעשה פטריוטי לאכול או ללבוש מוצרים מיובאים.
צעדים אלו הביאו להתנגדות מצד אנשי אוליגרכית הקפה, שראו בעין צרה את ההתערבות הממשלתית, כמו גם את המדיניות הריכוזית שניסה ורגאס ליישם. הפופוליזם הגובר והולך של ורגאס, שהראה נטייה אף לפשיזם, המדיניות הפרוטקציוניסטית והמרקנטליסטית[16] שלו, ונטייתו הגוברת והולכת לשלטון אישי בעל אופי דיקטטורי, הביאו לתגובה חריפה. הקואליציה הרופפת שיצר חסרה מדיניות כוללת, והייתה אך מחויבת באופן כללי ביותר ל"מודרניזציה". ורגאס תמרן בין נטיות אידאולוגיות סותרות, אינטרסים אזוריים, ואינטרסים כלכליים רחבים יותר. היו אלו השינויים התכופים בבעלי הברית הפוליטיים, ובאידאולוגיות שהביאו לשלטונו ארוך הימים, כמו גם ליצירת דיקטטורה אישית, שהמודל עליו נשענה היה המשטרים הפשיסטיים באירופה של סלזר, מוסוליני ואף היטלר, תוצאה ששורשיו כמנהיג האיחוד הליברלי רחוקים מלרמוז עליה.
דרום אמריקה היתה האזור שהושפע פחות משאר העולם מהעימות הבינלאומי במלחמת העולם השנייה. הדמיון האידאולוגי בין המשטרים האפלים באירופה ובין משטרו של ורגאס הביא לתקווה בלבו של היטלר, כי ורגאס יהיה בעל בריתו במאבק הגלובלי הקרב ובא. גרמניה הפכה לשוק עיקרי למוצריה של ברזיל, והייתה היבואנית הגדולה ביותר של כותנה, והיבואנית השנייה בגודלה של קפה וקקאו. בנק גרמני גדול פתח שלוש מאות סניפים בברזיל. במאי 1941, בעיצומה של המלחמה, לאחר כיבוש פולין, נורבגיה, צרפת ומדינות רבות נוספות, בירך ורגאס את היטלר ליום הולדתו. עם זאת, ברזיל שמרה על ניטרליות בתחילת מלחמת העולם השנייה וסחרה עם שני הצדדים הלוחמים.
נראה כי הייתה זו כניסתה של ארצות הברית למלחמה שהובילה להצטרפות ברזיל לצדן של בעלות הברית. הסיבה לכך הייתה כפי הנראה כלכלית בעיקרה, שכן בעלות הברית נראו כשוק טוב יותר וזמין יותר למוצריה של ברזיל, אם כי הפרדוקס בכך היה שהמשטר, שבוסס על הדגם הפשיסטי, תומך דווקא במשטרים הליברלים בארצות הברית ובאנגליה, לא נעלם מעיני מבקריו של ורגאס מקרב המעמד הבינוני, שהעדיפו לפעול כפי שפעלו אנטוניו דה אוליברה סאלזר בפורטוגל ופרנציסקו פרנקו בספרד, אשר שמרו על ניטרליות אוהדת למדינות הציר.
למרות שמשטרו של ורגאס הושפע מהרודנויות של בניטו מוסוליני באיטליה ושל סאלזר בפורטוגל, תמכה ברזיל בבנות הברית במלחמת־העולם ה-II, וב-1941 מסרה להן בסיסים בצפון־מזרח המדינה, ששמשו אותן כבסיס להתקפות באפריקה. לאחר שחמש ספינות ברזילאיות הופגזו ב-1942, הכריזה ברזיל מלחמה על גרמניה ואיטליה. באוגוסט 1942 שלחה ברזיל 25,000 חיילים להשתתף במערכה בצפון איטליה והם עשו זאת באופן כמעט בלתי נראה[17]. ב-1943, הגבירה וושינגטון את משלוחי הנשק לברזיל של ג'טוליו ורגאס, שאמנם משטרו לא היה דמוקרטי, אבל מדיניות החוץ שלו התיישרה עם הקו של ארצות הברית[18].
ורגאס ראה במלחמה הזדמנות למתן מעט את האלמנטים הקיצוניים של משטרו. הוא לא חשש עוד ממהפכה מימין או משמאל, והכריז על "עידן חדש של חירות לאחר המלחמה", שאמור היה לכלול חנינה לאסירים הפוליטיים, בחירות לנשיאות, ולגליזציה למפלגות האופוזיציה, לרבות המפלגה הקומוניסטית. אולם בהתבטאויות אלו לא היה די.
לאחר לחץ של אנגליה וארצות־הברית, שלא ראו את רודנותו בעין יפה, ובעקבות כך גם לחץ של הצבא, נאלץ ורגאס להתפטר ב-1945. בבחירות דצמבר 1945, שהיו חופשיות, נבחר אוריקו גספר דוטרה (Eurico Gaspar Dutra) לנשיא. הוא העניק חופש דיבור וחופש עיתונות ואושר קיומן של מפלגות דמוקרטיות. בתקופת כהונתו הכירה ברזיל במדינת ישראל. בבחירות של סוף 1951 ניצח ורגאס. הפעם עמד ורגאס בראש קואליציית שמאל, שכללה את המפלגות שהקים – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהייתה מפלגת מרכז – ימין, מפלגת העבודה הברזילאית שהייתה מפלגת מרכז – שמאל ונהנתה מתמיכת ארגוני העובדים והמפלגה הסוציאליסטית – פרוגרסיבית. רבים מקרב הקומוניסטים הצביעו עבור ורגאס, ורבים הסבורים כי מסיבה זו ניצח. ההמונים נתנו לו את קולם במחווה של הבעת אמון באיש שקידם את זכויות העובדים בתקופת שלטונו הקודמת. אבל הימין הגיב בחלחלה מכך שדיקטטור לשעבר, מנצל את התהליכים הדמוקרטיים, כדי לשוב ולתפוס את השלטון. אמנם, בתקופה זו נפתחו אפשרויות כלכליות חדשות, גם בעזרת אירופה המתאוששת לאחר המלחמה. ברזיל החלה לצעוד לכיוון תיעוש ועיור. נוסדו תאגידים ממשלתיים, כולל חברות נפט ופלדה. הוקמה רשות ממלכתית להפקת נפט בשם 'פטרובראז' (Petrobras), נוסף לייבוא הנפט זיקוקו וגיבושו. לראשונה נקבע בחוק שכר מינימום והתגברה הגירה של כפריים לעיר הגדולה, כדי למצוא חיים טובים יותר. ועם זאת, ורגאס התקשה עתה בניהול המדיניות הכלכלית. ורגאס נהג ברוח של סוציאליזם ודאגה לפועלים, אך לא מילא אחר הציפיות שתלו בו, על יסוד פעולתו כרודן. הוא לא הצליח לרסן את האינפלציה ולהוריד את יוקר המחייה. כשל נוסף: האדמיניסטרציה שלו היתה נגועה בשחיתויות.
ורגאס הסתכסך עם מפלגות האופוזיציה, וניסה לפזרן. רבים חששו כי יחבור לחואן פרון ביצירת גוש לטיני אנטי פרלמנטרי, ואכן משטרו של פרון לא הסתיר את אהדתו למשטרו החדש של ורגאס. הביקורת עליו גברה.
שדולת העיתונות השתלחה בו, במיוחד היתה זו של העיתונאי הצעיר קארלוס לאסרדה (Carlos Lacerda), דבר שהוביל לנסיגה בתמיכת הצבא. באוגוסט אותה שנה, ניסה שומר הראש של ורגאס לרצוח את לאסרדה, אך בטעות, נהרג בן לוויה שלו – קצין בחיל האוויר. חוקרי חיל האוויר גילו תוך כמה ימים, שאת המתנקשים שכר מפקד משמר הנשיא, שהיה מקורב לבני משפחתו של ורגאס. ב-22 באוגוסט, דרשו כמעט כל מפקדי חיל האוויר והצי שנהנו ביוקרה רבה בברזיל, וחלק ניכר ממפקדי כוחות היבשה, את התפטרות הנשיא. ורגאס הגיב באופן מאד מלודרמטי וירה לעצמו בלב. ההתאבדות הולידה גל של אהדה ציבורית לנשיא המת. עיתונים אופוזיציוניים נשרפו ושגרירות ארצות־הברית הותקפה. לאסרדה נאלץ לצאת לגלות, אך שב מאוחר יותר והפך למושל דינאמי של מדינת ריו.
הערות
[1] בין 1929 ו-1931 ירד מחיר הקפה מ-22.5 סנטים לפאונד, ל-8 סנטים.
[2] אילן רחום, תת יבשת בטלטלה, עמ' 124-125
[3] הניו דיל ( New Deal; מילולית: עסקה חדשה) הוא כינוי כולל לסדרת תוכניות כלכליות בארצות הברית בין השנים 1933 ל-1936. התוכנית כללה פרסום צווים נשיאותיים והעברת חוקים במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוכנית הייתה כתגובה לשפל הגדול, והתרכזה במה שנקרא "שלושת ה-R-ים": הקלה, שיקום ורפורמה (Relief Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.
הניו דיל יצר תקופה פוליטית חדשה בארצות הברית, בה שלטה המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן. בסיסי כוחו של הניו דיל היו הליברלים, הדרום הלבן, הדמוקרטיים המסורתיים, הערים הגדולות, איגודי עובדים ומיעוטים. הרפובליקנים היו חלוקים ביחסם כלפי הניו דיל: השמרנים טענו שהוא פוגע בעסקים ומעכב את הצמיחה, ואילו הליברלים הסכימו לקבל חלקים ממנו והבטיחו לייעל את התוכנית.
[4] היחס כלפי היהודים היה נושא שנוי במחלוקת בקרב מנהיגי התנועה. סאלגאדו נרתע מאנטישמיות, אך גוסטבו בארוזו, ראש המיליציה האינטגרליסטית (ארגון פָרָא-צבאי), הפגין עוינות רבה כלפי יהודים. לפחות בשני עיתויים, גרמה סוגיה זו לקרעים משמעותיים בתנועה: לראשונה ב-1935 ופעם נוספת ב-1936, כאשר סאלגאדו כמעט פרש מהנהגת התנועה.
[5] באוקטובר 1924, התקוממו כמה יחידות באזור הגבול עם אורוגואי, בראשם לואיס קרול פרסטס (Prestes), קצין צעיר בדרגת סרן, שהוביל את אנשיו לכיוון מפלי האיגווסו, שם חבר במארס 1925, אל הקבוצה שבאה מסאן פאולו, שנמצאה בעיצומו של קרב נגד יחידות נאמנות לממשל הפדרלית. חלק מהלוחמים בחרו לחצות את הגבול ולצאת לגלות בארגנטינה או פרגוואי[5]. ואילו השאר, כאלף איש, בשנתיים הבאות, צעד הטור של פרסטס, במסע ברחבי דרך מדינות מינאס ג'ראיס ובאהיה, אל מדינות צפון-מזרח ברזיל, הסמוכות לחוף האטלנטי ומשם מערבה, דרך מאטו גרוסו, לגבול עם בוליביה, אותו חצו בפברואר 1927. פרסטס וחייליו נאלצו בסופו של דבר לברוח לבוליביה, שם הוא נענה לחיזוריהם העיקשים של הקומוניסטים ונסע למוסקבה. כשחזר לברזיל באמצע שנות ה-30 כבר היה חבר המפלגה הקומוניסטית.
[6] הסופר הבהייני ז'ורז' אמאדו, כתב ב-1942 ביוגרפיה בשם ,O cavaleiro da esperança , שתורגמה לעברית ב-1953 כ"לואיס קרלוס פרסטס אביר התקווה".
[7] כל זמן שהניקה, הותר לה להחזיק בתינוקת. לאחר מכן הועברה התינוקת לבית יתומים ובהיותה בת 14 חודשים הצליחו סבתה, לאוסדיה פרסטס ודודתה לשחררה ולהביאה למקסיקו, שם גדלה בהשגחתם.
[8] בפברואר 1938 נשלחה בנאריו למחנה הריכוז ליכטנבורג (Lichtenburg) שליד ויטנברג (Wittenberg) ובאביב 1939, נשלחה במשלוח הראשון לרבנסברוק (Ravensbrück) שבגרמניה, באביב 1939. (רות אלמוג, אולגה בֶּנַרְיוֹ, דמות מופת של קומוניסטית יהודייה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2016; יהודית בובר אגסי, האסירות היהודיות של רוונסבריק, הוצאת מאגנס, 2012.
[9] על ספרו של פרננדו מוראיש כתב ז'ורז'ה אמדו: "בשנים האחרונות הצליחו יצירות מעטות לעורר בברזיל רעש כה גדול כביוגרפיה של אולגה בנאריו פרשטש. פרננדו מוראיש, עיתונאי ידוע, התגלה גם כתחקירן יעיל וכסופר שרגישותו וכשרונו ראויים לציון. בפשטות, בחוכמה ובשגב, הצליח לברוא מחדש דרמה אנושית עמוקה בת זמננו. על רקע המלחמה הממשמשת ובאה כתוצאה מן הנאציזם והמצוקה של הדיקטטורה הלטינו-אמריקאית (על פשעיה הטיפוסיים) משרטט פרננדו מוראיש דמות אגדית למחצה של אשה שהתמידה לדבוק בסטנדרטים של רעיונות נדיבים.
[10] עיתוני ברזיל כתבו ש"אולגה", הסרט שפתח ברוב הדר ורעש את פסטיבל הסרטים ה-32 במספר של גרמאדו שבברזיל, שהתקיים בשבוע השני והשלישי של אוגוסט, "מחזיר לקולנוע הברזילאי את הכבוד האבוד שלו". הסרט התחרה שנה אחר כך על פרס "אוסקר" לסרט הזר הטוב ביותר.
[11] רות אלמוג, מגרמניה לברזיל ובחזרה בספינת משא, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2004
[12] רענן ריין, םופוליזם וכריזמה, עמ' 110
[13] ntellectuals, Ideology and Revolution: The Political Ideas of César Vallejo, George Lambie, 2000, Hispanic Research Journal, Vol.1, No.2
[14] תת יבשת בטלטלה, עמ' 403-404
[15] יוכי שלח, כך נהפכים למשורר לאומי, הגרסה הברזילאית, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
[16] מרקנטיליזם הוא תורה כלכלית הגורסת כי עושר ושגשוג האומה תלוי במידת ההון שצברה וכי הנפח של הסחר העולמי בלתי ניתן לשינוי. האופן הטוב ביותר להגדיל את ההון (שנמדד על ידי כמות מטילי הזהב והכסף) הוא יצירת מאזן מסחרי חיובי, קרי הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא. על פי התורה המרקנטיליסטית הממשלה יכולה לממש יעדים אלו באמצעות ניהול מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית: עידוד הייצוא והקטנת הייבוא על ידי מיסוי, מכסים ומכסות. מדיניות כלכלית כזו מכונה בדרך כלל מערכת מרקנטיליסטית. מרקנטיליזם הייתה הגישה השלטת בכלכלה העולמית בראשית העידן המודרני (למן המאה ה-16 ועד למאה ה-18) וחפפה להיווצרות מדינות הלאום. המדיניות המרקנטיליסטית הובילה להתערבות משמעותית של הממשלה בכלכלה ובמהלך תקופה זו גובשה המערכת הכלכלית המתקדמת. מבחינה גלובלית, היווה המרקנטיליזם גורם ראשון במעלה לפרוץ מלחמות רבות בין מדינות אימפריאליסטיות למדינות אירופאיות אחרות. אימפריות אירופה כבשו בתקופה זו קולוניות רבות בעולם החדש במטרה לנצל את משאביהן, הטבעיים והאנושיים, ונלחמו זו בזו על השווקים החדשים שנפתחו בפניהן. אחת התופעות האופייניות לתקופה הייתה גזל הזהב (תוך חיסול האוכלוסייה הילידית) מכל השטחים שנכבשו באמריקה במטרה להגדיל את אוצרה הלאומי של ספרד. האמונה במרקנטיליזם החלה להתפוגג במהלך המאה ה-18 כאשר טיעוניהם של אדם סמית' וכלכלנים קלאסיים אחרים אומצו על ידי האימפריה הבריטית ובשאר מדינות אירופה (למעט גרמניה, שבה שלטה הגישה המרקנטיליסטית במהלך המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20) ובעצם גרמו להיווצרות המערכת הקפיטליסטית המודרנית של המאה ה-19 (שמבוססת על סחר חופשי). ראו ביקורת של אדם סמית': https://www.econlib.org/library/Smith/smWN.html
[17] מקס הייסטיגס, נפתחו שערי הגיהנום, מלחמת העולם השנייה 1945-1939, עמ' 439
[18] רענן ריין, פופוליזם וכריזמה, ארגנטינה הפרוניסטית 1943-1955, עמ' 22