בקשה לשחרור משה קצב

‏10 ספטמבר 2016

לכב'

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין,

שרת המשפטים איילת שקד

כול מי שיכול להחליט ולהשפיע,

אני כותב לך כדי לבקש ממך, לשחרר לאלתר את משה קצב מכלאו. אינני מכיר את משה קצב ואיני שייך למיליה החברתית או הפוליטית שלו. לא תמכתי במועמדותו לנשיאות המדינה. ולא הייתי חסיד של הנשיאות שלו. יחד אם זאת אני תמה ומאוכזב, על שהוחלט שלא לשחרר אותו, למרות שריצה שני שליש ממאסרו, בהתנהגות מופתית ולמרות מצבו הבריאותי והנפשי, ההולך ומתדרדר.

לעתים קרובות עולה בקשה לשחרר אסיר כלשהו. מעת לעת יושבת וועדה כלשהי על המדוכה, שוקלת מה ששוקלת ומחליטה מה שמחליטה. במקרה של קצב, הנושא מעורר תגובות רגישות ויצריות, קולניות להפליא, שקשה לי להאמין שוועדה כלשהי, גם אם תהיה מורכבת ממלאכי שרת, תהיה מסוגלת לנתק את עצמה מרישומן.

משה קצב הורשע בדין. אני לא רוצה לערער כאן על הכרעת בית המשפט שהרשיע את קצב באונס. יש לי אמון מלא בהרכב המקצועי ונטול הפניות שבראשו עמד שופט מהמעלה הראשונה. יש לי אמון בבית המשפט העליון, שדחה את ערעורו של קצב בדו"ח מנומק היטב.

קצב ריצה את עונשו כמו כל אסיר. לא זכה לחנינה ובצדק, משלא הודה במעשיו ומשלא הביע חרטה, לא היתה הצדקה למלט אותו מעונשו. אלא שבמקרה של ניכוי שליש, המצב שונה: החברה אוסרת עבריין, כדי למנוע שימשיך ויפגע בחפים מפשע; כדי לקבוע תג מחיר למעשה שעשה וכדי להרתיע אחרים. לצד העונש קיימים גם שיקולים אחרים, כמו שיקום האסיר וכמו מוטיבציה להתנהגות טובה.

אין עוררין לגבי התנהגותו הטובה של קצב ומהחופשות אליהן יצא, ניתן להיווכח שאף אחד אינו חושש מסכנתו לציבור. ענין החרטה מוזר. ראשית, כל אדם יכול להתחרט מן השפה לחוץ. שנית, אי אפשר לצפות מקצב, שסירב להודות במעשה פעוט יחסית, בעסקת הטיעון המופלאה שהציעו לו, שיודה כעת, תמורת ניכוי שליש ממאסרו.

המתנגדים הרבים נתלים בסירובו של קצב להביע חרטה. אין חלקי עמם. בסולם הערכים של קצב, יש לכבוד ערך עליון. השמירה על כבודו זה גרמה לו שלא להודות אפילו בנגיעה אסורה; גרמה לו להכחיש את קיומו של רומן, שעורכי הדין שלו הודו בו וגרמה לו להיכנס לבית הסוהר ולהחזיק שם מעמד כמה שנים. לקצב, שירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, נותר רק הכבוד הזה. הדיבורים על חינוך מחדש, על תהליך שיקום, בגיל כזה הם הכרזה חלולה, שקרית. החברה לא זקוקה לחינוכו מחדש של קצב. לכן לא נכון לדרוש ממנו את החרטה הנוצרית, בתמורה לניכוי שליש מתקופת מאסרו.

האיוולת שהפגין קצב כשדחה את עסקת הטיעון, והנאיביות שגילה כשהחליט לבטוח בתבונת השופטים ולא בדיני הראיות, הן לא סיבה מספיק טובה כדי שימשיכו להעניש אותו מעשית וציבורית. אחד הטיעונים שנשמעים נגד השחרור המוקדם הינו שקצב מעל כשהיה במשרה ציבורית גבוה ולכן החייבים להחמיר בעונשו. באותה מידה של רלוונטיות ניתן לטעון כי הוא נפל, נפלילה כל כך טראומטית במעמדו הציבורי, שעונש המאסר קשה לו שבעתיים יותר מאשר לעבריין מן השורה. תנו חכמים: "אין להדר רש ברישו ועשיר בעושרו". רוצה לומר, עניין המעמד הגבוה, אליו השתייך הנאשם שסרח, אינו רלוונטי לשאלה המדוברת. ניכוי שליש מעונשו של אסיר הינו הליך כמעט אוטומטי. הוא מופעל גם במקרה של רוצחים וכבר קרו מקרים שאנשים ששוחררו הוכחו כמסוכנים לחברה וכעבור זמן הובלו שוב אל בית האסורים.

"מבחן בוזגלו" נועד ליצור שוויון וצדק משפטי בין עשירים עניים, בין בורים למשכילים, בין האליטות לפשוטי העם. אולם מקרה קצב כשל במבחן בוזגלו. האם משהו מהמתנגדים הקולניים יטען ביושר כי לו בוזגלו היה אסיר למופת, בעשור השמיני לחייו, וברור היה ששום סכנה לא נשקפת ממנו לציבור; היה מתנגד לניכוי שליש ממאסרו?

אין לי ספק שעם בוזגלו לא היו מדקדקים כחוט השערה, כפי שנעשה במקרה של קצב. אך הנה הציבור הישראלי, המתקומם בצדק נגד אפלייתו של בוזגלו, כשזה מגיע ממעמד ה"פלבאים", אינו מתקומם כלל כאשר בוזגלו מגיע מקרב ה"פטריצים". מעטים מוכנים לשים נפשם בכפם ולשחות נגד הזרם. עיתונאי, איש ציבור או סתם אזרח דעתן, שמעז להביע דעה הסותרת את זו של ההמון המשולהב, מוצא את עצמו יעד למתקפה אמוציונלית, מגובה בטיעונים כגון: "מה היה קורה לו היה פוגע בבת שלך"?. למרות חוסר הרלוונטית של הטיעון הזה, אני משיב, שבמקרה כזה הייתי מתנגד לשחרור כמובן ובאותה מידה של נחרצות אני קובע שאסור היה להקשיב לי, במפני שהייתי מעורב רגשית. מעורב מדי. היו כמה עיתונאים שהעזו, כמו נחום ברנע ובן כספית. אפשר להתנגד לדעתם, אך לברך אותם על שהם מוכנים להתאמץ ולשחות נגד הזרם.

הכבוד שאני רוחש למערכת המשפט מחייב אותי להאזין בכובד ראש לדבריהם של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרדימן; של פרופ' רות גביזון ובעיקר לאלו של פרופ' אהרון ברק, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, שהביע תקווה שוועדת השליש תקצר את עונשו של קצב. ברק לא ניסה לרמוז לחפותו של קצב, גם לא גילה אליו חיבה מיוחדת, וודאי שלא הבנה למעשיו. ההתבטאות האמיצה של ברק מושתת לא רק על חוש הצדק שלו, אלא בעיקר על היכרותו המצוינת עם המערכת המשפטית, על כוחה, בלמיה ואיזונה.

אני מניח בית המשפט, שקצב את ענשו של קצב, הביא בחשבון, בסבירות של כמעט ודאות מוחלטת, שקצב יתנהג כאסיר למופת ומעונשו ינוכה שליש. עכשיו השאלה היא אם האם אנחנו כחברה מתקדמת, מסוגלים לגלות נוקשות כה רבה כלפי אדם שחצה את גיל 70, שאיבד את כל עולמו וכבודו, ולכלוא אותו לעוד שלוש שנים.

הדיון על ההחלטה שלא לנכות שליש ממאסרו של קצב איננו רק דיון בדבר גורלו האישי של אדם חולה שבור, שהתנהגותו הטובה בכלא לא סללה את דרכו אל החופש, אלא בעיקר דיון על החברה הישראלית. דיון על יחס של איפה ואיפה. על חמלה ורחמנות. על שמחה לאיד. על נקמנות ודורסנות.

גלעד (גילי) חסקין

גינת אגוז 3/13, פרדס חנה