בעקבות התרבויות העתיקות של אי הפסחא

ההגירה הפולינזית אל מרחבי האוקיינוס השקט  ;  תולדות אי הפסחא מאז גילויו ועד ימינו 

מאמר זה הינו המשך לכתבה, שעסקה באי הפסחא, מיקומו ובנסיבות שאנשיו הגיעו אליו. הוא מתמקד בניתוח האסון האקולוגי שנגרם למקום בעקבות הגעת תושביו הפולינזיים.

אי הפסחא הוא אי בלב האוקיינוס השקט, שתושביו הקדומים הגיעו להישגים יוצאי דופן, העולים לאין ערוך על אילו של צאצאיהם החיים כיום. הסיור מעלה תהיות רבות לגבי הישגי העבר וחוסר הלימתם את המציאות הנוכחית.

אי הפסחא שבמשולש הפולינזי, מושך תשומת לב כבר דורות. פסליו המיתיים, הם מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית. תרבותה המבודדת של החברה הפולינזית שחייתה בעבר באי הפסחא אפופה במסתורין, שאין לו אח ורע בעולם כולו. התעלומה טמונה בעיקר בשילוב ובסתירה שבין פסלי האבן הענקיים מחד גיסא והנוף המדולדל של האי מאידך גיסא.

בשנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק הלאומי רפה נוי  (Parque Nacional Rapa Nui) בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית.

התעלומה העיקרית האופפת את האי היא אופן יצירתם של פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מהמחצבה הענקית והצבתם על במות מוגבהות, כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול, שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים. חידה נוספת קשורה לאסון האקולוגי שפקד את האי והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. לא לחינם מכונה האי, גם בקרב תושביו, "אי המסתורין". על אי הפסחא נכתבו הרים של ניירת. המקום משך אליו עשרות ומאות חוקרים מדיסציפלינות שונות. מאמר זה לא יכול היה להיכתב ללא מחקרו של הארכיאולוג יוסי מזרחי, שחקר היבטים שונים של תרבות האי והוציא תחת ידו ספר רב תחומי בשם: אלף שנים של בדידות, חידותיו של אי הפסחא[1].

אין מועד מדויק ומוסכם לגבי ראשיתה של תרבות אי הפסחא. בדיקות של פחמן 14 מלמדות על עץ שנשרף באי בראשית המאה ה-5 לספירה, לפיכך ניתן לקבוע במידה גבוהה של וודאות את ראשית ההתיישבות בשנת 400 לספירה, לערך. גם המחקר הלשוני מלמד כי השפה המקומית התפצלה מן הלשונות הפולינזיות במאה ה-5 לספירה בערך.

המיתוס המקומי מספר כי טרם הגיע יצור אנוש אל האי, יצא שד ושמו אוקו (Uoke), מביתו אשר בהיווה (Hiva), מעיין אולימפוס ימי של שדי האוקיינוס. הוא התנפל על האי בתאוות הרס, חבט בו במוט ענק והחל להתיז ממנו נתזים. בטירופו כרת מהאי נתח אחר נתח ובקלשונו הענק השליך אותו אל המים. אלא שצוק אחד ניצב עיקש, השיב מלחמה שערה, עד שהמוט נשבר והשד חדל ממלאכת ההרס שלו. באחד הימים הגיעו שתי סירות גדולות ועליהן פליטים, שהגיעו אף הם מהיווה, מקום מוצאו של השד ההורס. בראש המהגרים עמד האב הקדמון הוטו מטואה (Hotu Matua ) , שנאלץ לעזוב את ממלכתו בעקבות אסון טבע (גרסה אחרת טוענת שבעקבות מאבק פנימי בין צאצאי משפחת המלוכה). הוטו מטואה הגיע דווקא לכאן, בעקבות חזיון שחווה אחד מכוהניו. מיד עם הנחיתה נולד התינוק הראשון על האי. תוך זמן קצר השלימו מלויו של הוטו מטואה את בניית ביתו החדש, ששרידו נראים כמסד של בית בחוף המפרץ. החיים החדשים באי קלחו, בהדרגה נוצרה בו חברה אנושית, עד שמריבה בין בני הזוג המלכותי, גרמו למלך לעזוב את ביתו ולהתמסר לפתרון בעיית המים של האי. הוא חפר בארות ומצא שהמים בהן ראויים לשתייה. כעבור שנים, כשקרב יום פקודתו, זימן את בניו למיטת חוליו, חילק להם נחלות וברכות וביקש מהם להביאו אל צוק נישא, ממנו יוכל להתבונן פעם אחרונה לעבר מולדתו. הוא קרא לרוחות להקיץ את התרנגול המגן על היווה וזה קרא אל המלך ממרחק. המלך הגוסס הצליח לשמוע את קריאת הגבר והחזיר את נשמתו לבוראו. את קברו מזהים במערה קטנה.

הספנים האמיצים הללו, שהיטיבו לנווט לפי גורמי השמים ולהילחם בגלי הענק של האוקיינוס, הביאו עמם את כל מה שהיו צריכים כדי להקים חברה חדשה: אנשים, כלי עבודה ובעלי חיים. למרבה הצער, גם חולדות, שחוללו שמות בצמחיית המקום.

לא ברור לגמרי מאין הגיעו התושבים אל האי, מרבית החוקרים הציעו שהגיעו מדרום מזרח אסיה, כחלק מההגירה הפולינזית הגדולה. תור היירדאל שחקר את המקום, טען בלהט שהגיעו מדרום אמריקה. תזה שהוכיח לדבריו במסע "קונטיקי", ב-1947, עת הפליג ברפסודה מפרו לפולינזיה, אם כי מרבית המדענים שללו את הנחותיו.

באוקטובר 2017, הודיעו מדענים כי ניתוח DNA משרידי שלדים קדומים שולל את הסיכוי כי תושבי אי הפסחא התערבבו עם תושבי דרום אמריקה לפני הגעת האירופים לאי ב-1722. אמנם, מחקר גנטי שנערך ב-2014 הצביע על שילוב גנטי בין הרפה נוי, לבין ילידי דרום אמריקה, שהתרחש בין השנים 1500-1300. אך המחקר החדש, שחקר DNA של שלושה אנשי רפה נוי שחיו במאות ה-15 וה-16 ועוד שניים שחיו במאה ה-19, לא מצא שום עדות ל"ערבוב" גנטי כזה.

הארכיאולוגית קאתרין ג'ארמן ((Catrine L. Jarman מאוניברסיטת בריסטול בבריטניה הסבירה, כי המחקר, שפורסם בכתב העת Current Biology, אישר עדות גוברת לכך שאי הפסחא יושב בידי פולינזים שחצו את האוקיינוס הענק והפתוח. "הופתענו שלא מצאנו כל שילוב גנטי ילידי-אמריקני באנשי הרפאנוי העתיקים שחקרנו… המחקר שלנו מראה שאין תרחיש פשוט של חילופי אוכלוסייה או הגירה בין רפה נוי לאנשים מאמריקה, כפי שהציעו ארכיאולוגים רבים, היסטוריונים, גנטקאי אוכלוסייה ואפילו הרפתקנים"[2].

האנתרופולוג לארס פהרן-שמיץ (Lars Fehren-Schmitz) מאוניברסיטת קליפורניה-סנטה קרוז אמר כי ראיות באי ובפולינזיה כמו בטטות – מצרך דרום אמריקני – מצביע בכל זאת על חילופי תרבויות בין דרום אמריקה לפולינזיה לפני ההשפעה של הקולוניזציה האירופית[3].

לאורך הכבישים המעטים של האי פזורים אתרים ארכיאולוגיים קטנים ובהם נראות במות לא גמורות, או כפרים חרבים, שבתיהם הפרימיטיביים למראה, עומדים בסתירה ליכולת הטכנולוגית הגבוהה שהפגינו בוניהם בפסלים ובתבליטים. אולי הם לא היו אותם אנשים?

האנשים שהגיעו לאיי הפסחא, השתייכו לשתי קבוצות שלימים הסתכסכו ביניהן, דבר שתרם לחורבנו של האי. קבוצה אחת נקראה "האנאו אפפה" Hanau Eepe)) והשנייה "אנאו מומוקו" Hanau momoko)). יש המוצאים בשם "אאפה", משמעות של "עבה" או "מלא" ואילו מומוקו, משמעו "דק גוף". אם כי יתכן שאאפה הוא רק שיבוש של המילה "אפה" ומשמעותו "תנוך אוזן" והכוונה לתנוכים משתלשלים, שהוארכו מלאכותית. כנראה שההבדל במבנה הגוף מלמד גם על שוני חברתי פנימי. ייתכן שהוא מלמד על מדה שונה של עושר ושגשוג שהתקיימו בחברה. תנוכי האוזניים מלמדים על בידול הקבוצות על רקע תרבותי. אפשרות זו שמשה בסיס לתיאוריה על קיומם של כמה גלי הגירה, שהגיעו לאי מאזורים שונים ומרוחקים במהלך ההיסטוריה היישובית שלו.

ניתוח אבקות צמחים מדגימות קרקע מגלה הרס מתקדם של יערות האי כבר מאות ספורות לאחר הגעת האדם. בדגימות הקרקע מתקופה זו מתרבה פחם המדורות, ועם זאת הולכות ואוזלות, ולעתים אף נעלמות, אבקות עצים (לרבות דקלים) ושיחים מעוצים, ותחתיהן מופיעות אבקות העשבים שהחליפו את היער. זמן קצר לאחר שנת 400  נכחד לבסוף הדקל האחרון, לא רק בגלל כריתתו בידי אדם, אלא גם משום שהחולדות, שעתה פשטו בכל מקום, מנעו את התרבותו: בכל עשרות אגוזי הדקל שנשתמרו ונמצאו במערות באי הפסחא יש סימני כרסום; אגוזים אלה לא היו יכולים לנבוט. ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים ומפיק שרף, שממנו מכינים סוכר, סירופ ותחליף דבש.עץ ההאו-האו, שעדיין צמח באי כאשר הגיעו האירופאים, הפך כה נדיר, עד כי לא היה אפשר עוד לייצר ממנו חבלים. כשביקר היירדאל באי שרד שם רק עץ טורומירו אחד, עלוב, וגם זה איננו עוד (למרבה המזל, עצי טורומירו עדיין צומחים בגנים בוטניים במקומות שונים בעולם(.

המאה ה-15 ציינה לא רק את אחריתו של הדקל המקומי, אלא גם את סופו של היער כולו. הקץ קרב ככל שביראו המתיישבים את היער כדי לפנות מקום לגינות, וגדעו עצים כדי לייצר סירות קנו, להוביל פסלים ולהבעיר אש, ככל שהחולדות כרסמו זרעים, וקרוב לוודאי שגם ככל שנידלדלו אוכלוסיות הציפורים שהאביקו את פרחי העצים ופיזרו את פירותיהם. מה שהתרחש באי הפסחא הוא מן הדוגמאות הקיצוניות ביותר בעולם להשחתת יער – היער איננו, ומרבית מיני העצים שצמחו בו נכחדו.

עקירת היערות הובילה לסחף אדמות והאי הפך בתהליך מהיר למדי לערבת דשא, כפי שהוא נראה כיום. המהגרים הפולינזים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. את העופות שבעבר חיו באי, הם צדו עד תום. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים. התמוטטות הציוויליזציה של אי הפסחא, כנראה בשל הרס עצמי היא הדוגמא העיקרית לתופעה שקרתה במקומות שונים בעולם, גם אם לא באופן כה קיצוני, בספרו של ג'ראד דיימונד, "התמוטטות".

במקומות אחרים אבנים הנראים כגלגלי ענק, שלא ברור למה נועדו, אך אף הם מעידים על יכולת טכנולוגית גבוהה.

באי פזורים למעלה מ-1200 בתי אבן עגולים שהיה צריך להיכנס אליהם בזחילה. באתר אהו וינאפו (Ahu Vinapu) שבחצי האי אורנגו (Orongo) נראות חומות שנבנו ללא שימוש במלט, ועל ידי סיתות של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. הבניה, שדומה לה ניתן למצוא רק בתרבות האינקה של פרו, היא עוד דוגמא ליכולות הגבוהות במלאכת האבן שהפגינו תושביו הקדומים של אי הפסחא.

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב האתרים מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הפטרוגליפים הינם חלק מאתרי פולחן. כמה מבימות הפסלים בנויות מאבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן ציורי סלע מסתוריים. נושאי התרבות הזאת התאפיינו גם בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו"  (Rongo-Rongo)שלא פוענח עד היום[4].

התבליטים המוזרים והמסקרנים ביותר הם אלו של "איש הציפור" שנמצאו על מדרונות הר הגעש רנו קאו (Rano Kau). ייתכן שהציפורים סימלו עבור תושביו הקדומים של האי את מה שהם מסמלות עבורנו, חופש, יכולת לנוע במרחב ללא הגבלה, התמצאות במרחב. ידוע שהספנים הפולינזיים נעזרו בתנועות הציפורים לצורך קביעת כיווני הפלגתם. ביכולותיהן המופלאות גילמוה ציפורים כוחות על טבעיים, שליחי אלים ואולי גם רוחות אבות. מנהיג המסע הימי נחשב למעניק חיים חדשים ליוצאים למרחקים, לבית חדש. ייתכן שהקשר בין מנהיג המסע, היודע לפענח את נתיבי הציפורים, הוליד את בן הכלאיים הוליד את "איש הציפור, שהוא בן כלאיים של הדמויות הללו. איש הציפור גילם את האל מאקה מאקה (Make Make), שנחשב ליוצר החיים. מאקה מאקה נולד בים מגולגולת של כוהנת זקנה. מאות תבליטי סלע במתארים את דמותו, פזורים ברחבי האי. הוא היה נודע כבר בזמן פולחן הפסלים אבל סביר להניח שהמעבר שלו לעמדת בכורה ולמרכז הפולחן באי, התרחש עם התמוטטות הסדר הישן. ההתמוטטות הובילה להיחלשותו של המלך שנקרא "אריקי" ולהתחזקותם של מנהיגי השבטים. האבות הקדמונים לא צלחו עוד להבטיח פריון והצלחה ונדרש ארגון חדש. פולחנו של הפסל מת ופולחן חדש תפש את מקומו. כך היה מאקה מאקה לעוגן רוחני חדש. מדי שנה בחרו מנהיגים אלו נציג מכול שבט, שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) , שנמצא כשני ק"מ מהחוף, כדי להביא משם את הביצה הראשונה שהטילה בעונת הקינון החדשה, שחפית כהה (Sterna fuscata) , עוף ים בעל זנב ממוזלג, המקנן בצוקים ונקרא בפי אנשי האי "מאנוטארה" (Manutara) . הראשון ששב ובידו ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. המתחרים היו בעלי השפעה וכוח ששאפו למשרת המנהיגות. ייתכן שתחילת התחרות נקבעה ליום השוויון הסתווי. כמה מהחוקרים טוענים למציאת לוח שנה שמשי שנועד לחזות את בוא המועד. על המועמד היה לגלוש במורדותיו התלולים של הלוע, תוך סכנת ריסוק עצמות, עד למים הקרים, לשחות בים שורץ כרישים ולהתמודד עם זרמים בלתי צפויים. כנראה שהמתחרים בפועל לא היו המועמדים למשרה, אלא נציגיהם הנאמנים. היו אלו משרתים בעלי יכולת פיזית ואומץ לב לעמוד באתגר[5].

בשנת 1868 סיפר האב גספר זומבון Gaspar Zumbohm)) לז'וסאן Jaussen)), הבישוף הצרפתי של האיטי, על "אבנים המעוטרות בחריטות משונות, שנראו מוטלות על שפת הים. יותר מאוחר התגלו לוחות עץ מעוטרים בסימנים מוזרים, חרוטים, סדורים בשורות ישרות ומקבילות. איש מבני האי לא ידע להסביר את משמעות הסימנים וגם לא הראה איזה יחס של כבוד כלפיהם. עם הזמן התברר כי המיסיונר שקדם לו, אוייגן איירויד (Eugene Eyarud), הגיע לכאן כדי להציל את נשמותיהם של בני האי, טרח להשמיד לוחות כאילו, משום שראה בהם מעשה כפירה. ההירוגליפים הללו הם עדות יחידה שנמצאה באיי האוקיינוס השקט, המצביעה על אפשרות של שימוש באמצעי תקשורת יעיל מפותח. כינויה של מערכת סימנים זו הוא קו האו מוטו רונגורונגו (Ko Hao Motu Rongorongo), שפירושו "שורות העץ של הכתובות להקראה", הידועה יותר בשמה המקוצר "רונגורונגו". הסימנים נחרטו על פני הלוחות בשורות סדורות, ממלאים כל פיסה נגישה על שטחי הלוחות. סידור השורות ייחודי. עשוי בשיטת ה"בוסטרפדון", היינו, בשיטת "חריש השור". במקום בו מסתיימת שורה אחת, מתחילה השורה הבאה מספרם הכולל של הסימנים שנימנו על כול הלוחות הידועים הינו 14,000 בקירוב. השאלה המתבקשת היא למי נועדו הסימנים? האם אכן שימשו כאמצעי קריאה?  האם הם חלק ממערכת מורכבת ומובנת של כתב? אולי אלו רק סימני קוד בשיטת הבעה שונה? מדוע דווקא כאן אירעה התפתחות רעיונית שהולידה את הכתב הזה? ב-1928 גילו החוקרים עדות לסימני כתב בקרב בני הקונה (Cuna) החיים באיי סאן בלאס שבפנמה ולהם דמיון לסימני כתב זה. בשני המקומות נשאו הלוחות ערך מאגי ושימשו גם בטקסי קבורה. ממש כמו באיי הפסחא, לא הכירו בני הקונה, מן התקופה המודרנית, את משמעותם המדוייקת של סימני הלוחות. האם היה קיים קשר כלשהו בין התרבויות?

ידיעת פשרם של הלוחות המעוטרים היתה נחלתם של מעטים, יחידי סגולה, שנמנו על משפחותה אצולה של האי. כינויים היה "אנשי הרונגורונגו". הם שימשו מורים בבתי ספר מיוחדים לתלמידים, אף הם בני משפחות מכובדות, ששיננו את הרשימות הגנאולוגיות של בניה אי ובין השאר, למדו את אומנות העיטור. תפקידם של המומחים היה לדקלם טקסטים דתיים, בעת טקסים. מדי שנה נערכו תחרויות פתוחות בין מומחי הרונגורונגו, על בקיאותם ב"שפת העיטורים"[6].

בתחילת המאה ה5 החלו להופיע באי במות האבן, המוכרות בכינוין "אהו" Ahu)). היו אלו מקומות הפולחן הראשונים. בשיא תפוצתן הגיע מספר הבמות לשלוש מאות לערך. רוב הבמות נבנו על קוו המים. רק בודדות נבנו בפנים הארץ. גודלן של הבמות שונה מאתר לאתר. הגדולה שבהן, בטונגריקי  ((Tongriki, השתרעה לאורך של 45 מ'. כבר בשלב ראשוני זה, הוצבו על ראשיהן פסלים קטנים מאבן סקוריה אדומה. אט אט הפכו מכלולי הבמות למקום יישוב. סביבן, ברדיוס של כמה מאות מטרים, הופיעו מבנים מזורים, שדמו לסירות קאנו הפוכות. ייתכן והם שימרו את הסירות שהביאו לכאן את בוני הבתים. גובה החלל הפנימי של הבית הספיק בקושי לאדם זקוף. כנראה שהבית שימש לשינה בלבד והפעילות החברתית התקיימה ברחבת האבן המעוגלת שהוכשרה לפניו. היו כמה בתים גדולים שמשו לצרכי ציבור. אורכו של הבית הגדול ביותר הגיע למאה מ'.

כעבור חלוף פרק זמן, בשנת 1100 לערך, הופיעו פסלי טוף גדולים, להם חייב אי הפסחא את פרסומו העולמי. יתכן שכל פסל כזה הוא גרסה מקומית של "טיקי", היינו דמות סמלית של אב מגונן קדמון, או אל. טיקי דומים, אם כי קטנים הרבה יותר שרדו בצורה זו או אחרת, בכל רחבי פולינזיה, בכלל זה, הפסלים הענקיים של איי הפסחא, שאולי הוקמו לכבודם של האבות הקדמונים המהוללים, השומרים על הצאצאים[7]. החברה הפולינזית לא רק התפשטה למרחקים מדהימים, אלא מערכת האמונות שלה – כולל מושגי הטאפו והמאנה והסגידה לטיקי או "טיאי", שמייצגים את האלים הקדומים, הוכחה כיציבה להפליא ועקרונותיה הבסיסיים שרדו לאורך מאות רבות של שנים, אפילו במקומות המרוחקים ביותר, שאליהם הגיעו שלוחותיה, כמו הוואי מחד ופסחא מאידך.

גובהם של פסלי הענק, המכונים "מואי", נע בין – 2 ל-10 מ'. גובהם הממוצע של הפסלים 4.5 מ' ומשקלם הממוצע 12.5 טון. כמה פסלים נחצבו בבזלת, שהיתה קשה לחציבה עשרת מונים. אין פסל אחד זהה למשנהו. המחקר המודרני זיהה 55 קריטריונים צורניים המסייעים להגדרת תשעה סוגי פסלים שונים ולאב טיפוס אחד: גוף סכמתי, בעל חתך עגול או סגלגל, בהתאם למקומו וייעודו של הפסל. הראש מהווה כשליש מגודלו של הפסל. הפרטים האנטומיים עוצבו רק בפלג הגוף העליון. הגפים התחתונות חסרות. הצוואר מודגש אך העורף אינו קיים ומתמזג עם אחורי גופו המוחלקים. האוזניים מודגשות ותנוכיהם מדולדלים. מעוררים מחשבה על אותם טיפוסים ארוכי אוזניים המוזכרים בדיווחי הנוסעים הראשונים. לכול הפסלים קוו אף ישר, "יווני" כמעט, נחיריים בולטים ועיניים מודגשות. בכמה מהם קושטו העיניים באלמוגים, שנותנים להם תחושה חיה כמעט.

אלו הם פסלי ענק, שלא ברור הקשר בין יוצריהם לבין יושבי האיים, בהם פגש האדם הלבן. יתרה מזאת, המשאבים של אי הפסחא פזורים על פני האי: האבן המתאימה ביותר לייצור הפסלים נחצבה ברנו ראראקו (rano raraku) בצפון מזרח האי;  האבן האדומה, ששימשה לכתרים הגדולים שעיטרו כמה מדמויות האבן, נחצבה בפונה פאו (Puna Pau), בדרום-מערב האי; מרבית כלי האבן לגילוף יוצרו באריי, שבצפון-מערב האי; האדמות החקלאיות הטובות ביותר שכנו בדרום האי ובצפונו, ואזורי הדיג הטובים ביותר – לאורך החופים בצפון ובמערב. כדי להפיק את כל הטובין הללו ולהפיצם נדרש סדר חברתי וארגון ברמה גבוהה. כיצד יכול היה סדר חברתי כזה להתפתח בנוף כה שומם? ומדוע קרס?

קרוב ל-900 פסלים נחצבו בהר הגעש ראנו רארקאו (אם כי סבור שתחת פני הקרקע נמצאים פסלים נוספים), מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. קיימים פסלים בגדלים שונים. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. אילו הושלם היה גובהו 21 מטר ומשקלו כ-270 טון. הפסל הגדול ביותר שהועמד הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. במרבית המקרים הפסלים הם מונוליתיים, כלומר חצובים מסלע בודד, ולחלקם כיפת סלע נוספת המכונה "פּוּקָאוּ", המכסה את ראשם. "פאה" גלילית מאבן אדמדמה. הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-12 טון. .הפסלים הקדומים היו קטנים וקוויהם מחוספסים, אך הפסלים הלכו והתפתחו, הלכו וגדלו ככול שהתקדמה היכולת הטכנולוגית של חוצביהם. כך שאפשר למיין את הפסלים מבחינה כרונולוגית. ככל שהם גדולים יותר, הם מאוחרים יותר, ככול שהם מהוקצעים יותר, הם צעירים יותר.

על אף שנוטים לתאר את הפסלים כ"ראשים", למרבית המואי יש כתפיים, זרועות, וגוף שבמשך השנים כוסו בעפר. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות.. ג'יימס קוק למד מן הילידים כי הפסלים כונו "הפנים החיים" והם ייצגו שליטים מתים. חלק מהם אף כונו בשמות פרטיים, כמו " מפותל הצוואר", "בעל הקעקועים" ועוד. לעתים צורף לכינויים הללו המונח "אריקי"(Ariki) , שהוראתו מלך.

בכול פעם שהיה מת מנהיג באחד הכפרים, היו קרוביו חוצבים מואי במחצבות של ראנו רקאו (Rano Raraku) , אותו היו מעבירים בדרך כלשהי אל כפרו, למקום בו יוכל להשקיף על צאצאיו. פולחן האבות נהג ברחבי פולינזיה. שליטים אלונחשבו לבעלי כוח מאגי שמכונה כאן "מאנה" (Mana) , שהיא יכולת להוביל ולהשפיע על אנשים. מזכיר מעט את המונח היווני "כריזמה" יכולת זו נבעה בעיקר מיידע שקיבל האריקי מן האלים. כך שהאריקי תיווך למעשה בין האלים לבין יצורי האנוש. לפיכך, יתכן שהאריקי סימל את האל עצמו. המקומיים מאמינים שרוחו של אדם חשוב, ה"מאנה" שלו, ממשיכה לחיות לאחר מותו. מאחר שפני הפסלים היו סמליים ולא עוצבו בדמותו של פורטרט ייחודי, הם יכלו לשמש כמייצגי האלים עצמם, ולא רק לאיש אשר אותו ייצג הפסל[8].

באיים פולינזיים רבים הקימו התושבים "מארה" (Marae), היינו, פלטפורמות בנויות מלוחות אבן, ברם בשום מקום בפולינזיה לא נוצרו מואי (פסלי אבן) כמו אלו של איי הפסחא.

ילידי האי האמינו שפסלים אלה ילכדו את ה"מאנה" (כוחות על־טבעיים) של המנהיג. הם האמינו כי בכך ששמירת המאנה של המנהיגים על האי תוביל לתוצאות חיוביות, הגשם ירד בעתו והיבול יהיה גדול. משום שהאגדה סופרה מפה לאוזן במשך דורות רבים כל כך, מאמינים כי עברה שינויים עם השנים ונוספו לה "קישוטים" על מנת לעשותה מעניינת יותר.

הפסלים הוצבו על בימות אבן מיוחדות המכונות "אהו" (Ahu). כמה מהפסלים צופים אל הים, אולי כדי להגן מפולש אפשרי, אך מרביתם מסתכלים פנימה, אל יושבי האי, כשגבם אל הים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. אין יודעים בוודאות את מטרתם, וקיימות תיאוריות רבות מדוע נוצרו, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן הדתי.

לא ברור מדוע זכו חלק מהפסלים לכובעים ואחרים לא.

בשישים השנים האחרונות שיערו חוקרים שילידי המקום העבירו את הפסלים בעזרת חבלים וגזעי עצים שוכבים בתור גלגלות. צוות של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" הצטרף לארכאולוגית טרי האנט (Terry Hunt) מאוניברסיטת הוואי ולאנתרופולוג קארל ליפו (Carl Lipo) מאוניברסיטת קליפורניה כדי לגלות איך באמת עשו את זה.

החוקרים שיערו שהמסע מהמחצבה לאתר ההצבה של כל פסל הייתה הרבה יותר פרימיטיבית והם אפילו הצליחו לשחזר את ההובלה לעיני המצלמה בעזרת שלוש קבוצות של אנשים, כמה חבלים והרבה סבלנות. השיטה די בסיסית: שתי קבוצות בשני הצדדים של הפסל מקדמות אותו בצעדים קטנים על הבסיס המעוגל, וקבוצה שלישית מושכת לאחור ומוודא שהפסל לא ייפול על פניו[9].

התיאוריה שהוכחה ועומדת במרכז ספרם, "הפסלים שהלכו", נתמכת גם על ידי הפולקלור המקומי. לפי האגדה, פסלי המואי התעוררו לחיים באמצעות כוח רוחני הקרוי מאנה, אבל לדברי החוקרים, זו פשוט אבולוציה של אגדה שהתבססה על הפרקטיקה עצמה של הובלת הפסלים למקומם.

הפסלים נקראו בפי התושבים "מואאי" Moaai)), הדומה ל"מואי" Mo'i)) בשפת הוואי, שם שמשה ככינוי לאנשים העומדים בראש הפירמידה החברתית. לעתים גם לכוהן. הקרבה הלשונית בין השפות מאפשרת לייחס משמעות דומה גם למילה "מואאי" באיי הפסחא. בכך מתחזקת טענתו של קפיטן קוק, בדבר תפקידם של הפסלים לייצג את שליטי העבר של האי. מבני השבט השליט, המירו MIRU, המתייחס ישירות אל המייסד המיתי הוטו מטואה, יצאו האריקי, מנהיגיו הרוחניים של האי.

פולחן האבות נהג ברחבי פולינזיה. התיאוריה המקובלת ביותר היא שהפסלים מייצגים את האבות הקדומים (כמצבות לקברים), או כמייצגים אנשים חשובים שחיו בזמן הפיסול ואף כסמלי מעמד משפחתיים או כטוטם. כנראה שהפסלים הראשונים היו של המירו, אך עד מהרה פשט המנהג והיה לנחלת הכלל.

ילידי האי האמינו שפסלים אלה ילכדו את ה"מאנה" ( MANA) של המנהיג, כלומר, את כוחותיו. אפשר לראות בכך כוחות על טבעיים. או אולי בפשטות, יכולת להנהיג, להוביל. הכוחות הללו, שניתן לראותם גם כסוג של "כריזמה", נבעה מידע שהועבר מן האלים אל האריקי. כך שבדמותו של המנהיג נעצר יידע כמוס, דבר שהפך אותו למייצגם של האלים על פני הארץ ולפיכך גם מתווך בינם לבין בני האנוש. לפיכך ייתכן כי האריקי סימל את האל עצמו ופסלו מסמל גם את האל.

כמו בחייהם, נועדו שוכני הפסלים להבטיח בעיקר את הגשם שיירד בעתו, את היבול הגדול וחשוב מכך, חלוקה תקינה של משאבי המזון. ייתכן שאל הפסלים "נקרא" לעתים רונגו, RONGO אל הפריון.

ייתכן גם שהשילוב של במה  ופסל היה למעיין ביטוי גרפי לבעלות על הקרקע. החוקר יוני מזרחי מציע שהבמה האופקית ציינה קשר למרחב ואילו הפסל האנכי מבטא אדנות ומעמד. מזרחי מציע שתבניתם האנכית של הפסלים, משמשת אותם כעמוד תווך, האחראי להפריד בין שמים וארץ.

יש המוצאים בצורת הפסלים גם סמליות מינית. ייתכן כי הצוואר והלחיים עוצבו כדמות עטרתו של איבר המין הזכרי. המיתוס מספר שכאשר שאלו החוצבים הקודמים את השאמאן של הכפר באיזה דגם יעצבו את הפסלים, השיא להם האחרון להתבונן מטה…. הארכיאולוג יוסי מזרחי טוען כי בפסלים הוטבעה דואליות מינית. אפו הניכר של הפסל מייצג איבר מין זכרי ושפתיו הרכות, איבר מין נשי. לפיכך, סמיכותם של האיברים מבטאת את האיחוד המיני.

קרוב לוודאי שהחציבה הייתה יקרה בשל הזמן הנדרש לחציבה ובשל הצורך לגרור אותם למרחקים גדולים אל המקום בו הועמדו בסופו של דבר. נראה שבני האי נלכדו במערבולת של תחרות שלוחת רסן, כשכל חמולה מנסה לגבור על יריבותיה במפגני עושר ועוצמה (כך גם הפרעונים במצרים, שהתחרו ביניהם בגודל הפירמידות שהקימו, ואולי גם אילי הון של ימינו, המפגינים את עושרם בבניית חווילות מפוארות).

במקביל לצמצום מקורות המזון, בתהליך לא ברור, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, מן הסתם כתוצאה מהגירה. האי, גם אם היה מנוהל כראוי, לא היה יכול לשאת כמות כזאת. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. החלשים יותר נמלטו למערות מקלט שנחפרו בסלעים הוולקניים. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם – בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. עדות לכאורה על מצב הרעב מצויה במוטיב הנפוץ בפסלי העץ של האי. מתואר בהם אדם גרום, שצלעותיו בולטות ולחייו שקועות.

חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם. כך למשל, העלבון הצורב ביותר שאפשר להטיח באויב הוא "בשר אימך עודנו בין שיניי". בהיעדר עצים, בושלו המאכלים החדשים הללו במדורות שהוסקו בפיסות קנה סוכר, בעשב ובגומא.

מאידך, לא ברור שהקניבליזם שייך בהכרח להיעדר מזון אחר. יש עוד תרבויות באוקיינוס השקט האמונות על אכילת בשר אדם. כך למשל באיי פיג'י, איי קוק, איי טונגה, איי מרקיז וטהיטי הוקרבו אנשים באירועים פולחניים חגיגיים. אכילת קרוב משפחה, אדם מרכזי בשבט – לאחר מותם- היתה עשויה להבטיח את מעבר סגולותיו לדורות הבאים. סיבה אחרת לקניבליזם היא הרצון לנקמה. כך או כך, ברור שתושבי האי אכלו בשר אדם.

הידלדלות אמצעי המחיה הביאה למלחמות בין הקבוצות. הבנאים, שנוכחו לדעת כי מהפסלים לא תצמח ישועה, ניתצו רבים מהם.

תושבי אי הפסחא הרסו בשיטתיות את המקום אליו הגיעו. הם והחולדות שהביאו עמם. עד כמה תרמה בניית הפסלים לתהליך הזה? עד כמה תרם המפגש עם האדם הלבן?

מה שברור הוא, שהם ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו

עקירת היערות הובילה לסחף אדמות והאי הפך בתהליך מהיר למדי לערבת דשא, כפי שהוא נראה כיום. המפגש עם האירופאים האיץ את תהליך ההרס שפקד את האי, גם אם לא ייצר אותו. כך או כך, חוצבי הפסלים ויוצרי הכתב, לקחו את סודם אל הקבר.

ראו גם, באתר זה: תולדות אי הפסחא מגילויו ועד ימינו

[1] יוני מזרחי, הוצאת אסטרולוג, הוד השרון, 2002

[2]  Genetic Ancestry of Rapanui before and after European Contact

https://www.cell.com/current-biology/fulltext/S0960-9822(17)31194-6

[3] מעמיק המסתורין שאופף את אי הפסחא: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5032317,00.html

[4] A. Davis-Drake, A Layman guide to Rongorongo – An Historical Approach, Rapa Nui Journal 2

[5] G. Lee, The Birdman Motif of Easter Island”, Journal of New World Archeology 7: 39-49

[6] חידותיו של אי הפסחא, עמ' 79.

[7] טוני הורביץ, קווי רוחב כחולים, עמ' 89.

[8] חידותיו של אי הפסחא, עמ' 45

[9] https://news.nationalgeographic.com/news/2012/06/120622-easter-island-statues-moved-hunt-lipo-science-rocked/