בעקבות דובי קטב וניבתנים באי שפיצברגן

האי שפיצברגן – טיול בקצה הצפוני של העולם.

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: האי שפיצברגן

תודתי למולה יפה, מנכ"ל חברת "אקספלור" (כיון ב"החברה הגיאוגרפית"), שבזכותו שבתי לאי הנהדר הזה.

צילום: גילי חסקין

לא הרבה מקומות גורמים לטייל ותיק לעצור את נשימתו בהתפעלות. לא בהרבה מקומות הוא נתקל במראה של בעל חיים, שגורם לו לזעוק מהתרגשות, אך הוא מצווה לשתוק, כדי שמושא הערצתו לא ייבהל ויברח. אחד הרגעים הללו היה מפגש עם דוב לבן, שכפות ידיו, פיו וחוטמו היו אדומים מדם הניבתן שהרג זה מכבר. מאסה עצומה של שרירים, שצבעה לבן-קרם, שלהבדיל מדובים אחרים, הוא טורף לחלוטין ובניגוד להם, יתקוף בנקל בן אדם, גם כשאינו חש מאוים על ידו.

אין עוד הרבה מקומות בהם יכול המטייל, לא רק לראות טבע פראי, אלא גם לנשום אותו. לחוש אותו. נשארו לנו בעולם מעט חלקי תבל, שנותרו פראיים כאילו, נקיים מהשפעת הציוויליזציה המתועשת. כאילו הם יערות העד, כאילו הם המדבריות וכאילו הם הקטבים.

הקוטב הצפוני הינו גוש קרח ימי, מוקף יבשות ומושפע מהם. ארקטיקה, הינו האזור שמסביב לו. כאילו הם גרנלנד, האי הגדול ביותר בעולם, שם נמצא הקרחון היבשתי הגדול בעולם; איי באפין שבצפון קנדה, איי פרנץ יוזף שבצפון מערב רוסיה, איי ורנגל שבצפון מזרחה, כשהנגיש מכולם הוא סבאלברד (Svalbard), ארכיפלג בתחום נורבגיה, בדרך לקוטב הצפוני, שנמצא כאלף ק"מ מדרום לנורד קאפ, הקצה הצפוני של אירופה. איים עתירי קרחונים, מצוקים ופיורדים לרוב.

ראו באתר : תופעת הקרחונים בעולם

סוואלברד, כשמו כן הוא – קר מאוד, אבל לא תמיד היה האזור קר עד כדי כך. עדות לכך היא מאובנים של דינוזאורים, שחיו כאן כשהאי שכן דרומה יותר. עדיין ניתן למצוא כאן מאובנים של עצים רחבי עלים, שרידים ליערות קדומים. שרידים אלה הפכו לפחם, שהוא מקור ההכנסה החשוב ביותר של האיים למעט תיירות. כבר ב־1899 היה ייצוא של פחם מהאזור ובמשך הזמן תפסה כריית הפחם את מקום ציד הלווייתנים. הארכיפלג הפראי הזה הינו אזור רבייה של הרבה עופות ים, של אילי צפון, שועל ארקטי ולמרבה הצער, גם חולדות, שהגיעו עם אניות. למרבה המזל, ניסיונות לייבא ארנבת ארקטית ושור כבשי (muskox) נכשלו. בעלי חיים שהובאו על ידי האדם, משבשים באופן קיצוני את המערכת האקולוגית המקומית.

כמו כן קיימים קרוב ל-20 מיני יונקים ימיים, כולל לווייתנים, דולפינים, כלבי ים וניבתנים (Walruses) ושל כעשרים מיני יונקים ימיים. ששה פארקים לאומיים משמרים את הסביבה הבלתי נגועה, ויחד עם זאת, מאד עדינה.

60% משטחו של סבאלברד מכוסה בקרחונים. למרות זאת, זרמי מים חמים, שלוחיו של זרם הגולף, מחממים מעט את האוויר, דבר שפותח לשייט את המים סביב האיים, כמעט כול השנה. שלג יורד כול השנה. מוכתב על ידי קוו הרוחב הגבוה. הטמפ' נעות בין 4 מעלות ל-6 בקיץ לבין מינוס 12 עד מינוס 16 בחורף. הזרם הצפון אטלנטי ממזג את הטמפ' של הארכיפלג. מביא לכך שהטמפ' בחורף תהיה גבוה ב-20 מעלות מאשר בקווי רוחב מקבילים ברוסיה או קנדה. הדבר מאפשר שייט סביב בכול השנה. הפיורדים הפנימיים מוסתרים על ידי הרים ולהם טמפרטורה יותר נמוכה.

צילום: גילי חסקין

ויקינגים ורוסים כנראה גילו את איי סבאלברד כבר בתחילת המאה ה-12. ישנם ממצאים נורדיים עתיקים על ארץ ששמה "סבאלבּרדי" (סְבָלְבָּרְדִ'י) שפירוש שמה הוא "חוף קר". כבר מאתיים שנה קודם לכן, במאה ה-10, הוזכר השם "סבלברד" שמוזכר בסאגות האיסלנדיות, אם כי, לא בטוח שהשם מתייחס לאיים אלו. מאז פקדו את האיים בעיקר ציידים וסוחרים.

הממשלה הנורווגית כינתה ב-1925 את הארכיפלג כולו בשם "סבלברד" והאי הראשי קיבל את השם "שפיצברגן", מילולית: "הרי פסגה". כשמו כן הוא: הררי ומבותר. הוא גם האי הגדול והיחידי שמיושב בקביעות מבין האיים. השם התייחס תחילה, הן לאי עצמו והן לארכיפלג כולו. במאות ה-17 וה-18, ציידי לווייתנים התייחסו לאיים בתור "גרינלנד". החוקר בקסטרום (Bacstrom) השתמש בכינוי זה לאי הספציפי, בזמן שביקר בו ב-1780.

מ-1617 ואילך החלה חברה דנית לשלוח צוותים של ציידי לווייתנים אל שפיצברגן. ההתפשטות הזו של קופנהגן לאזור האטלנטי הצפוני, נחשב על ידי היסטוריונים כצעד הראשון של המדינה הדנית-נורווגית לקולוניאליזם מעבר לים, דבר שהוביל לבניית אימפריה קטנה במאה ה-17, עם מעורבות בסחר בהודו המזרחית, במושבות בצפון האטלנטי (כמו איסלנד וגרינלנד) וסחר אטלנטי בין חוף גיניאה (יום גאנה) לבין מה שהיום איי הבתולה האמריקאיים. .

שטחו של שפיצברגן הוא 39,044 קמר, דבר המגדיר אותו כאי הגדול ביותר בנורבגיה וה-36 בגודלו בעולם. השם "שפיצברגן" ניתן למקום על ידי מגלהו וויליאם ברנץ ((Willem Barentsz ב-1596. משמעות השם "הרים מחודדים" (מהולנדית: שפיץ = מחודד; ברגן – הרים). האי שימש כתחת בסיס לצייד לווייתנים במאות ה-17 וה-18 ואחר כך ניטש. במאה ה-10 החלו לחצוב בו פחם ונוסדו כמה ישובים קבועים.

האי שפיצברגן, הוא יעד אידיאלי לחובבי טבע בראשיתי, נקי, מכוסה קרחוני עד. ניתן ללכת שעות או לשוט ימים מבלי לראות ולו סימן לנוכחות אנושית. אוכלוסיית הדובים ואיילי הצפון שבו, גדולה בהרבה מהאוכלוסייה האנושית. למרבה המזל ציד הלווייתנים נאסר על פי חוק, והמפליגים בין לאורך הפיורדים אינם ציידים אלא מטיילים שוחרי טבע .

רק 3,000 תושבים חיים באי שפיצברגן. איתם חיים כאן כ־7,000 דובים לבנים וכעשרת אלפים איילי צפון מתת מין אנדמי לארכיפלג, כאלפיים ניבתנים וכן כלבי ים, לווייתנים , שועלי שלג  ושפע של עופות ים. כולם פזורים על שטח יבשה של 63 אלף קילומטר רבוע, בערך פי שלושה מישראל, שיותר משישים אחוז ממנו מכוסים קרח עד.

הארכיפלג של סבלבארד נישלט תחילה על ידי דנמרק-נורבגיה (Danmark-Norge). זהו הוא שמה ההיסטוריוגראפי של ישות פוליטית, איחוד, שכללה את שטחיהן של ממלכות דנמרק ונורבגיה, כולל שטחי איסלנד, גרינלנד ואיי פארו. האי שימש כבססי למסעות מחקר לאזור הארקטי כולל זו של ויליאם אדוארד פארי  (William Edward Parry), אדולף אריק נורדנשולד ((Adolf Erik Nordenskiöld, רולד אמונדסן (Roald Amundsen) ארנסט שקלטון (Shackleton).

ראו באתר : גיבורי אנטארקטיקה – אמונדסן

ארנסט שקלטון-מופת של חילוץ ומנהיגות

אמנת שפיצברגן ב-1920 הכירה בריבונות המלאה והבלעדית של נורבגיה על הארכיפלג של סבלבארד. למרות זאת, הפעלת הריבונות מסויגת ולא כול החוק הנורווגי אכן מיושם. תושבי כל 40 המדינות השחתמו על האמנה מורשים לגור בשפיצברגן. נכון לעכשיו, הזכות הזאת יושמה רק על ידי נורווגים ורוסים. לכול מדינה יש זכות לחקור את סבלברד. ואכן במקום תחנת מחקר פולנית, רוסית וסינית. באוניברסיטה של ליר מתקיימים קורסים בנושאים ארקטיים ל-350 סטודנטים. בעיקר בביולוגיה, גיאולוגיה, גאו פיסיקה.

בשפיצברגן חיים בעיקר נורבגים אך גם רוסים, אוקראינים, פולנים, תאים, שבדים, דנים, רוסים וגרמנים. שפיצברגן נחשב לאחד המקומות הבטוחים בעולם. ללא כול פשע.

תחילת הטיול היא בעיירה לונגיירביאן (Longyearbyen), "בירת האיים", אליה מגיעים בטיסה (יקרה להפליא) מאוסלו. זהו כבר עולם אחר. מפרץ מוקף הרים מושלגים, ללא עץ או שיח. רק רחובות ישרים ובתים צבעוניים המפוזרים בצפיפות. בעבר היה קוד לכול צבע. ידעת את משמעותו של צבע צהוב, צבע כחול ועוד. כיום, צובעים האנשים לפי ראות עיניהם, משהו שישמח את ליבם בימים המעוננים בקיץ והחשוכים בחורף. ב- Longyearbyen יש בית חולים, בית ספר יסודי ותיכון, אוניברסיטה, מרכז ספורט, בריכת שחייה, ספריה, מרכז תרבות, בית קולנוע, שירות אוטובוס, בתי מלון, בנק וכמה מוזיאונים. מדי שבוע יוצא לאור המגזיןLongyearbyen . לא הרחק ממנה מוטמנת כספת מיוחדת של זרעים מכמה שיותר מינים של צמחים בעולם, המכונה "כספת אחרית הימים".

שמש החצות נמשכת מה-20 באפריל עד ל-23 באוגוסט. בחורף הלילה נמשך חמישה חודשים, מתוכו שלושה חודשים הם עלטה מוחלטת. אנחנו רחוקים, רחוקים מאד. נמצאים בקוו רוחב שרק בחצי הכדור הצפוני מאפשר חיים, הודות לזרם הגולף. לו היינו רוצים להגיע לאותו קוו רוחב בחצי הכדור הדרומי היינו עמוק עמוק בתוך אנטארקטיקה.

אסור לצאת מחוץ לעיר ללא ליווי, מסכנת הדובים הלבנים. שני צעירים גרמנים שלא התייחסו לאזהרות בכובד ראש, נטרפו על ידי דוב לבן. ניתן לצאת לסיורי יום בג'יפ. הדבר היה אטרקטיבי מאד לפני שלושים שנה, כשהקרח הגיע עד סמוך לעיר. התחממות כדור הארץ פוגעת קשות באזור הארקטי ויש צורך להפליג כמעט יומיים מליר צפונה, כדי להיתקל בקרחונים. לפיכך, הדרך האפקטיבית ביותר לטיול כאן היא בספינה. זהו שיט מרתק, ולהבדיל משיוטים אחרים, ברחבי העולם, כמעט ואין בו "זמן מת". רק יוצאים מהנמל וכבר שטים בפיורדים יפהפיים, מפרצים שנוצרו כתוצאה מגלישת הקרחונים אל הים.

הטיול הזה הוא קודם כל טיול בעקבות נופים ובעלי חיים. בשפיצברגן חיים כ-30 מיני עופות, רובן נודדים, המגיעים לכאן בדרכן לים ברנץ וממנו. מקום משמש למחיה לציפורים רבות. קרוב ל-20 מיליון פרטים בסוף הקיץ. הנפוץ מכולם הוא נץ קטן (Little Auk). מתוך המינים הרבים 17 נמצאים ברשימה האדומה של עופות בסכנת הכחדה. אייל הצפון הסבלברדי הוא תת מין מוגדר, שקודם לכן כמעט ונכחד וכעת אוכלוסייתו מתאוששת. כך גם אוכלוסיית הלוויתנים שבעבר ניצודו ונשחטו בהמוניהם, כדי להפיק מגופם שומן וכיום אוכלוסייתם מתאוששת בהדרגה וכול טיול כמעט זוכה לראות גב, סנפיר או זנב, מונף אל על.

ראו באתר זה: הלוויתנים

כבר ביום הראשון עוצרים לתצפיות נוף ולביקור באתרים בהם פעלו ציידי לוויתנים, תוך כדי צפיה והתמודדות עם השחפית הארקטית, שיכולה להיות תוקפנית מאד ברגע שמתקרבים אל קיניה. השחפית היא ציפור שצבעה אפור לבן, מקורה ועיניה אדומים וזנבה ממוזלג. במהלך הקיץ אוגרת השחפית שכבת שומן כדי שתוכל להזין אותה במעופה הארוך, הארוך ביותר בעולם, מכאן עד אנטארקטיקה.

שחפית

דובי הקוטב הם הסמל האיקוני של שפיצברגן ואחת האטרקציות התיירותיות העיקריות. התושבים היוצאים מחוץ למקומות הישוב נושאים איתם כלי נשק, למקרה שייאלצו להרוג דב כאקט של הגנה עצמית. לשפיצברגן אותה כמות דובי קוטב, כמו לייתר חלקי סבלברד ופרנץ יוזף. צפייה בדב לבן היא מחזה אימתני ומרגש. דוב הקוטב הוא חיה מרשימה ומטילת מורא. פעמים אחדות הוא נראה כשהוא מרחרח, מחפש חור בקרח, דרכו יגיח ראשו של כלב ים, כדי לנשום אוויר, מבלי שיידע שזו נשימתו האחרונה.

צילום: מולה יפה

ראו באתר זה: דוב הקוטב

לדוב מספר רב של שמות פופולאריים: "הדוב הארקטי", בשל האזור שבו הוא חי; "דוב הקרח", בשל יכולתו לצעוד על הקרח; "דוב הים", או "דוב האוקיינוס", משום יכולתו לשחות מרחקים ארוכים במים קפואים. הדובים הלבנים חיים בקרבת חופי ים קפואים ואגמים על איים ובקרבת האוקיינוסים הצפוניים, מקו הרוחב 55 מעלות צפון, עד לאזור הקוטב.

הדוב הלבן, הטורף היבשתי הגדול ביותר (גדול פי שנים מהטיגריס הסיבירי), חי בצפון הרחוק כבר 150,000 שנה. חייו אינם קלים: בחורף קר לו בקיץ חם לו, והרעב מציק לו רוב ימות השנה. אך אין ספק, הוא עשוי ללא חת. הוא מסוגל לצעוד אלפי קילומטרים על הקרח, לשחות במים קפואים, לרוץ במהירות של 90 קילומטרים לשעה. אולם הציד, הפיתוח המואץ ואולי גם התיירות, מסכנים את קיומו. סכנה מוחשית הרבה יותר היא התחממות כדור הארץ. שטחי הקרח הולכים ומצטמצמים ויחד איתם האפשרויות למצוא מזון.

שני לדב הלבן, כמושא התרגשות הוא הניבתן, אותו טורף ימי בעל זוג ניבים עצומים. באנגלית הם נקראים walrus, שילוב של whale ו־horse, כי פעם באמת האמינו שהם הכלאה של לווייתן ושל סוס. ענקי צפון אלה מטפסים בכבדות על חופו הצר והשטוח של האי שצורתו מזכירה כעך.

צילום: גילי חסקין

אפשר לזהות בקלות את הניבתן בזכות ניביו, שפמו וגודלו. ניבתנים זכרים יכולים להגיע למשקל גבוה מ-1,700 ק"ג. סביבת המחיה העיקרית, הטבעית שלו, היא מדפים אוקייניים רדודים. הוא מבלה חלק ניכר מחייו בקרח הים בחיפוש אחר המזון המועדף שלו – חסרי חוליות החיים בקרקעית הים. תוחלת החיים של הניבתן היא ארוכה יחסית. הוא חיה חברותית והוא נחשב לזן בולט במערכת האקולוגית בים הארקטי. מאז ומעולם היה לניבתן תפקיד חשוב בקרב עמי הילידים באזור הקוטב הצפוני. בני עמים אלה צדו את הניבתן בגלל בשרו, שומנו, עורו, ניביו ועצמותיו. במאה ה-19 ובמאה ה-20 היה הניבתן מושא לניצול מסחרי רב בגלל השומן והשנהב שלו. לכן פחתו הניבתנים. המפגש עם הניבתנים, הוא רגע שלא יישכח. מעין כלבי ים ענקיים, שניביהן העצומים יכולים בקלות לפנצ'ר את סירת הזודיאק שלנו. ניתן לראות אותם מסירת הזודיאק, כשהם רובצים במים ללא נוע, חושפים מעת לעת את ניביהם הענקיים. אפשרות מלהיבה יותר היא טיול רגלי בין הרים וקרחונים, תוך תצפיות על ההרים המושלגים ועל העמקים הגדושים בקרחונים. כך אפשר לצפות בהם בייבשה, כשהם מנפנפים ב"סנפירגלם" או ממהרים למים הבטוחים.

ראו באתר זה: הניבתן

צילום: משה אגמי

מטרתם הראשונה של המטיילים היא לצפות בדוב הלבן, אבל בטיול לאי שפיצברגן יש עוד הרבה מראות מרגשים. כך למשל שועל קוטב, המצפה לאלקות צעירות, שנכשלו במעופן מהקן הבטוח שעל הצוקים, אל הים שורץ המזון. אילו מהן שלא אצרו כוח להגיע לים המבטחים, נפלו למרגלות הצוק והשועל מוצא את דרכו אליהם. פרוותו משנה את צבעה עם העונות: בחורף היא לבנה כדי להתמזג עם השלג, בעוד שבקיץ היא חומה. לשועל יש יחס נמוך בין שטחו לבין נפחו, כפי שניתן לראות עפ"י צורת גופו שהיא בדרך כלל מעוגלת (מכורבלת), רגליים קצרות , אף קצר ואוזניים קצרות ועבות. מאחר שפחות משטחו מחשף לקור הארקטי, פחות חום נודף מגופו. הטפרים הפרוותיים שלו מאפשרים לו ללכת על קרח בחיפוש אחר מזון.

מרשים להפליא היה הטיפוס אל הצוקים, בהן מקננות האלקות הגמדיות, ציפורים חינניות שצבעיהן שחור לבן. הטיול מלא באטרקציות ובחוויות: שייט בסירות זודיאק בתוך מפרצים שכולם קרחונים מרוסקים. שיט אל מול הקרחון המזדקר מעל המים ואל המערות הפעורות בזרבוביתו הכחולה. מבט מקרוב על כלב ים שמצא מנוח על אחד הקרחונים הצפים, מבט אל גוש קרח שניתק מהקרחון ומתרסק אל המים בקול שאון, תוך יצירת מעגלים קונצנטריים של גלים. מרגש במיוחד היה השייט בזודיאק למרגלות צוקים אחרים, סביבם חוללו אלפי עופות מים, שכיסו לרגע את השמים. באחד ה"לילות", בשעה 03:00, הזעיק אותנו הכרוז מגשר הפיקוד. יצאנו לסיפון, שהואר בקרני שמש חזקות והתבוננו בדוב שחיפש לו טרף. מעבר למפגשים עם עולם החי, מדובר בנופים מרהיבים, עוצרי נשימה ממש, של צוקים גרנטייים, קרחוני עד כחלחלים ומפרצים מכוסים בשברי קרח, בשמיכה תכלכלה .

כעבור שבוע, לאחר שהושלם הסיבוב, חזרה לנמל המוצא, סיכמנו שלא היה רגע אחד "מת" ושחסרים לנו עוד כמה ק"מ של שיט, סביב איי סבלברד האחרים.

צילום: גילי חסקין