בני גנץ – משיח שהפציע משמאל

משיח לא בא. משיח גם לא מטלפן

גילי חסקין, 31-12-2018

כנראה שמצבו של השמאל הציוני קשה מאד. קשה מאד. לא רק בגלל המנדטים החומקים ואוזלים, אלא בעיקר בגלל הציפיה הנואשת שלהם למשיח. למישהו שיחזיר להם / לנו עטרה ליושנה. שישיב אותם למקום הראוי להם, לאחוז בהגה של המדינה. איני מתכוון למר"צ, אפילו לא למפ"ם המיישבת והלוחמת. אני מתכוון למפא"י – המערך – העבודה- שהקימה את המדינה ועצבה אותה בדור הראשון לקיומה. כפי שאמר פעם סאלם פאיאד (שר האוצר הפלסטיני): "מדינת ישראל לא הוקמה ב-1948. היא רק הוכרזה אז". ואכן, מדינת ישראל קמה הרבה קודם. אין עוד אח ורע למופת הזה של מדינה בדרך, כפי שהיה כאן, בארץ ישראל. את הנס הזה עיצבה מפא"י בגלגוליה השונים : "המערך"  ו"העבודה".

כמו כל מפלגת שלטון, היא הלכה והסתאבה. הציבור העניש אותה ובצדק. כאשר רצתה לחזור ואף הפציעה מאז פעמיים לחיינו, גילתה שהעם השתנה בינתיים. נהיה יותר ימני ויותר דתי.

עצוב יותר, שגם מצביעיה שלה הפנו לה עורף. איני מתכוון לקהל בוחריה דווקא, אלא לציבור שהיה אמור להצביע בעדה. ציבור השמאל המתון; השמאל הציוני. הציבור הזה בוחר בפתרון התעתועים המכונה "מרכז". לא ברור לי מהו מרכז. הרי אין הכוונה להשקפת עולם כלכלית ליברלית דווקא. אלא לקוו אמצע דמיוני, שרק מגדיר את מה שמימינו ומשמאלו.

מדובר בשתי השקפות עולם, שצריך להכריע ביניהן: אחת אומרת שיש להתיישב בכול ארץ ישראל והשניה – שיש לעשות פשרה טריטוריאלית מכאיבה. אחת אומרת שלאפשר לפלסטינים לשבת על הגבעות הצופות אל השפלה, היא התאבדות והשנייה, הגורסת שהפיכתנו למדינה דו לאומית ועם הזמן למדינה ערבית, מסוכנת יותר. מפלגת העבודה ניסתה כל השנים לאחז במקל בשתי קצותיו ולהציע גם ביטחון וגם שלום. גם בניה בחלק מהשטחים וגם שמירה על צביון יהודי. לא בטוח שזה אפשרי, אבל היא לפחות ניסתה. עסקה בביטחון ודיברה על שלום. הליכוד כבר לא מזכיר שלום. לבטח לא צדק. אולם המרחק האידיאולוגי ביניהם אינו רחב דיו כדי להכניס בתווך מפלגת ביניים. להבדיל מיאיר לפיד, שגם לאנשים שעבדו עמו לא ברור בדיוק מהן עמדותיו המדיניות, ציפי לבני, הבינה זאת. היא פרשה מה"הליכוד" ל"קדימה", עם חברי כנסת ימנים שחיפשו קריירה ועם הזמן הבינה שאין תוחלת ל"מרכז" ומיצבה את עצמה במחנה המחפש פתרון מדיני ומוכן לשלם עבורו במטבע קשה. לעומת זאת, ציבור הבוחרים של השמאל המתון, טרם הבין שזו הברירה היחידה ולא חדל מלחפש את מקסם השווא שנקרא "מרכז", שהוא בדרך כלל גיבוב של אנשים בעלי השקפות שונות, שמאחד אותם בעיקר הנגד. התחילה בכך ד"ש, כשמה שחיבר בין מרדכי וירשובסקי לשמואל תמיר היה השנאה למפא"י וכעת עם מפלגתו החדשה של גנץ, שהדבר היחידי שמחבר שם בין אנשיה הוא השנאה לביבי. למרות זאת, מה שיעשו מן הסתם, כפי שאירע במקרים של "הדרך השלישית", "רשימת הגמלאים", הגמלאים ו"יש עתיד", הם בסופו של דבר, יעבירו קולות של שמאל, לימין. כמה ליכודניקים אתם מכירים שמצביעים עבור לפיד? גם כשהוא עוקף את ביבי מימין? איני טוען שבוחריו של לפיד הם מפא"יניקים (רבים מהם נולדו לאחר שמפא"י המנוחה הלכה לעולמה), אלא שהם באים מהמעגל שאמור להצביע עבור מחנה השלום.

יאיר לפיד ונפתלי בנט – הברית הלא קדושה

המחנה הזה – שרובו מאמין שעלינו להיפרד מהפלסטינים לשלום – אינו מנסה להגן על עמדותיו; ובניגוד לבגין בשעתו, לא מתעקש להילחם עליהן, אלא מחפש משיח וכשזקוקים למשיח, לא מדקדקים בציציותיו.

למשיח הנוכחי קוראים בני גנץ.

גנץ מכפר אחים, בנו של מי שהיה מזכ"ל תנועת המושבים. (צדק ישראל כץ. מדובר במשפחה של שמאל), הכריז כבר ב-2015: עלינו להיכנס לבירור פנימי עמוק", בדברים שנשא בפני תושבי גבים, ואורחים אחרים שבאו להאזין לו. "ביחסים עם השכנים צריך להגיד פחות על מה לא נוותר, והרבה יותר על מה כן מוכנים לוותר לטובת עתיד טוב יותר. מול עזה צריך להיות מוכנים להפעלת כוח צבאי, אבל אי אפשר בלי לתת לשכנים שלכם תקווה… אולם נראה שגנץ חושש מהדעות שלו עצמו, שלא מאמין באפקטיביות שלהן, לכן מיהר לספור בקול רם גופות בעזה וכעבור זמן קצר, גייס לעזרתו את משה יעלון, הימין שבימין. בוגי, להבדיל ממנו, אינו מסתיר את דעותיו. הוא כתב אותן בספרו "דרך ארוכה קצרה". יומיים לאחר ההודעה המשותפת על הריצה עם גנץ, דיבר בוגי בקול רם וצלול על הזכות ועל הצורך, להתנחל בכול מקום. אחד התנאים שהציב בוגי, בפני האיחוד התמוה, הוא שציפי לבני לא תחבור לגוש האלטרנטיבי. לא בגלל חתרנותה ותככיה, אלא בשל דעותיה הפשרניות. ציפי לבני היא שמאלנית מדי עבור המפלגה החדשה, שמחנה השלום המצטמק עומד להצביע עבורה.

צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשים טובים, אבל אידיאולוגית אינם שונים מביבי. גנץ שילם מחיר מופקע למפלגה שלא היתה עוברת את אחוז החסימה (מה יקרה כשינהל מו"מ עם הפלסטינים?) אבל הוא לא רק מכניס אותם לכנסת, אלא הופך את מפלגתו החדשה לתוהו ובוהו אידיאולוגי. זה סוג הבלבול שהולך יחד עם מועמד שאומר המון דברים להמון אנשים, ובעצם בשל כך לא ברור מה הוא אומר בכלל. על מה יסכימו אלון שוסטר איש מפ"ם ויועז הנדל? אלא אם כין, יקרה לאלון שוסטר ב"חוסן לישראל", מה שקרה ליעל גרמן ולעופר שלח ב"יש עתיד" .

גנץ הביע ההסתייגות מחוק הלאום. לא משום שהוא מפלה את אזרחי ישראל הערבים חלילה, אלא משום שהוא מפלה את הדרוזים. הגדרה שגם בנט יכול לחתום עליה. אבל במפלגתו החדשה יושב האוזר שהיה בין מנסחי החוק הדרקוני הזה במתכונתו הנוכחית. מה תעשה ממשלת גנץ, אם תקום, כשתעלה הדרישה לבטל את החוק? כשתצטרך לדון בהקמת התנחלויות? מי יקבע את עמדת המפלגה. אפילו בסוגיית הכניסה לממשלה אין שם הסכמה. בוגי פוסל ישיבה בממשלתו של נתניהו ואני מאמין לו. גנץ אפילו לא עושה את עצמו שהוא מתכוון לכך. המנדטים של גנץ לא הגיעו מ"הליכוד" ששומר על כוחו או מתחזק. בוחרי "העבודה" לשעבר מניחים למפלגה לגווע, כדי להפוך את גנץ לשר ביטחון בממשלת ביבי.

אני מוצא את עצמי נתלה באילן גבוה ומעלה באוב את קריאתו האלמותית של בן אהרון ז"ל: עוז לתמורה בטרם פורענות". אבי גבאי עשה את כל השגיאות האפשריות. מקווה שהוא מיצה אותן. מצביעיו לא חדלו מללעוג לחוסר השליטה שלו בחברי מפלגתו החתרניים, ותבעו ממנו לגלות מנהיגות. כמובן שהם לא התכוונו לאופן המביך בו זרק את לבני לקרשים — אבל כפי שאנחנו יודעים, שום דבר לא היה טוב מספיק עבורם.

מצביעי השמאל הם ההיפוך המושלם של מצביעי "הליכוד", עליהם מלגלגים שיצביעו לליכוד ולנתניהו, לא משנה מה יקרה. לעומת זאת, בריחת המנדטים ממפלגת העבודה היא התגובה הפבלובית של השמאל, שמסתובב חסר מנוח מאז רצח רבין ולא מוצא את המנהיג המדויק, את מידת הכריזמה במינון הנכון, את העבר הנקי ללא דופי. איריס ליעל הגדירה זאת היטב במאמרה ב"הארץ": סינדרום הנסיכה על העדשה.

אני מנסה להקשיב לגנץ שלא העז לומר את מה שביבי עצמו אמר בנאום בר אילן ("שתי מדינות לשני עמים"), מקשיב להתבטאויות של אורלי לוי, שאין ספק שתמהר להזדחל לממשלת נתניהו גם לאחר שיוגש נגדו כתב אישום. את יאיר לפיד אין צורך להזכיר.

גבאי, לעומת זאת, מדבר על שלום, מופיע בכול הארץ עם מסרים מדיניים ברורים ובמקום להתגאות בהפצצות בעזה, נוסע לאום אל־פחם לביקור ניחום אבלים. אבל לא משנה מה יעשה גבאי או כל מנהיג אחר מהמחנה הזה. עמיתיו ישלפו את הסכינים ומצביעי השמאל יעקמו את אפם.

סביב גבאי יש חבורה של ח"כים מוכשרים: עמיר פרץ, עומר בר לב, סתיו שפיר ועוד. אני לא משתגע מהתבטאויותיה של מירב מיכאלי ומתקשה לסלוח לשלי יחימוביץ על פרשת אורי שגיא, אבל אני מתרכז בעבודה הפרלמנטרית החשובה שהן עשו, במסרים האידיאולוגיים הברורים שלהם וקורא למצביעים להניח למפלגות האווירה ולהתכנס סביב ה"עבודה".