גילי חסקיןתוך שבועיים קראתי, כמעט ברצף, שני ספרים מאד מדוברים; שניהם נכתבו על ידי עוזבי קיבוצים: "הביתה" של אסף ענברי ו"היינו העתיד" של יעל נאמן. שניהם כותבים על הקיבוץ, תנועה שעתידה מאחוריה, מנקודת מבטם של עוזבים, כאילו שמאסו בדרך הקיבוצית, אם עדיין נותרה כזאת. שניהם כותבים מנימה לא מרומזת של ביקורת, אך דומה שכאן מסתיים ההבדל.
"הביתה" הוא ספר רב עצמה המתאר, בסגנון עז ותמציתי, את דרכם של מקימי קיבוץ אפיקים, הרבה טרם שנקרא בשם זה. ענברי כותב בסגנון כמעט מקראי את ספר דברי הימים של אפיקים, של התנועה הקיבוצים ושל התנועה הציונית. סיפור התנחלות הרואי, המקביל במידת מה לזה של אבותינו, שלושת אלפים שנה קודם לכן. זוהי עלילה סוחפת ומעוררת התפעלות, המבוססת על שחזור עובדתי אמין.
ענברי עוקב אחרי דרכם של חלוצים וחולמים ברוסיה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בין האידיאולוגיות שפרחו אז, היו סוציאליזם מחד וציונות מאידך. היו שסברו שהן סותרות והיו שהאמינו שהן כרוכות זו בזו. קבוצה של צעירים כאלו, סוציאליסטים וציונים, הלכו בעקבות החלום ויצרו אנרגיה מיוחדת, שאין לה אח ורע בהיסטוריה. החלום גבה מהם מחיר פיזי קשה, של בית סוהר, אלימות מצד אסירים, הפלות והתאבדויות. רובם שרדו, עזבו את הבית כדי לשוב הביתה. הם וחבריהם הגם שעעלו ארצה בראשית העליה הרביעית, הצטרפו לגל העלייה האידיאולוגי ביותר שידעה התנועה הציונית, שלימים יקרא "העלייה השלישית". הם חלמו על מהפכה בארץ ישראל, בעם היהודי ואולי בעולם כולו. הם בנו את עפולה, בשלב שחשבו שבהתיישבות יש משהו בורגני וחלמו לכבוש את העבודה, היינו, לבנות עוד הרבה עפולות. הם שאפו לחיות בפלוגות של עבודה; להפוך את עם הסוחרים של הוריהם לעם עובד, טרם שהיה זה שמה של הוצאת ספרים. הלהט האידיאולוגי הוביל אותם לסכר של רוטנברג בנהריים ובכסף שחסכו, להקים את הטוצ'קה (נקודה), שהפכה לקיבוץ ענק. הם מצאו את עצמם נאבקים באקלים נורא, בעבודה קשה ובאידיאולוגיה שלא תמיד התאימה לחיים. הם ניסו להקים חברת מופת ואגב כך הקימו מדינה בדרך. אכן, היו שם גם קנאה, צרות עין, מעט רשעות ועוד דברים שמאפיינים חברה אנושית.
ענברי אינו מנסה לפענח כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל הכבשן שבעמק הירדן, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" וברגליהם הרוקעות וידיהם המיובלות, רקדו, שרו בגרון ניחר ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו. הוא לא מסביר כיצד הצליחו ולא מדוע נפלו. במקום לנתח הוא בוחר בתיאור. ייתרן שדרך התיאור היא פירושו. הוא מוליך ביד אמן את סיפור חייו של הקיבוץ דרך כל שלבי ההיווצרות, הינקות, ההתבגרות, ההיסדקות ולבסוף ההתרסקות, שהיתה אולי בלתי נמנעת. ענברי השכיל שלא להתפתות, לא להכביר בפרטים, אלא להתמקד בשבעה גיבורים ראשיים – באהבותיהם, במריבותיהם, בגילויי החמלה, הרוע, העוצמה והאבסורד.
"הביתה" עוסק בדמויות מוכרות מהעשייה הציבורית כולה, כמו מיטיה קריצ‘מן שהקים את מפעל קלט, שנחשב לא רק לגדול שבמפעלי התעשייה הקיבוצית, אלא לאבן דרך בהתפתחות התעשייה בארץ ישראל; אליק שומרוני שהקים את הנח"ל; לוניה גלר ("המבוגר האחראי"), לימים חבר הכנסת אריה בהיר; צבי ברנר ("הביטחוניסט"), ידידו של אורד וינגייט; שמואל זהרהרי המחנך וכמובן גיורא שיננסקי (שינאן), איש הביטחון של עמק הירדן, שהקים את "הנודדת" הראשונה כבר ב-1933, כמה שנים לפני זו של יצחק שדה. מקום קטן יחסית ומספר יוצא דופן של דמויות שהמדינה כולה חייבת להם חוב של כבוד.
קיבוץ אפיקים הצליח. אולי הצליח יותר מדי. מאוטופיה סוציאליסטית הוא הפך להיות קיבוץ של מפעל, קפיטליסט שמעסיק פועלים ובו בזמן מתיימר להילחם את מלחמתם. אפיקים, כמו קיבוצים אחרים, הפך לאימפריה, אך לא שרד את חילופי השלטון, את המשבר הכלכלי של שנות ה-80 ואת השינויים שעברה החברה הישראלית בפוליטיקה ובאתוס. קיבוץ אפיקים הוא סמל ומקרה פרטי לכול ההתיישבות הקיבוצית בארץ ישראל ומבחן החיים הרגילים בה, לאחר שתמה התקופה ההרואית המעצבת. לא רק הקיבוץ, המדינה כולה השתנתה, העם השתנה ובעולם החדש לא היה לו עוד מקום. הרומן הוא ביוגרפיה של מקום, של תנועה חברתית ושל יחידים, המהלכים בגדולות ובקטנות.
בתי קיבוץ אפיקים, כיום מזכירים מעברה.
היהודים-החדשים, מפריחי השממה, שוכני עפר כבר שנים רבות. המפעל הגדול קרס, משאיות חדלו לבוא בשעריו. יער של עסקים זעירים מסתיר את התהילה שחלפה. הקולקטיב נפרם, הלהט הצטנן, החזון נמוג ומתוך השריון השיתופי המתבקע יצאו יהודים-ישנים אל מנעמי ההפרטה. קשה להאמין, עד לא מזמן גרו כאן גיבורים.
ענברי מספר על החלום הנפלא של חברה שוויונית ושיתופית שלא עמד במבחן המציאות. חברה שהיתה במידה רבה האובניים עליהם נוצרה מדינת ישראל, שעם הזמן, גם היא הפכה למשהו שונה לחלוטין מחלומם של האבות המייסדים. "הביתה" הוא מעשה ספרותי חדשני, שנע על התפר שבין הספרותי לתיעודי, והופך בכך ליצירה נוגעת ללב. זוהי יצירה היורדת לשאלות היסוד של החברה הישראלית ומתארת אותן בחיות ובכאב גדולים. זהו סיפור על חלום ושברונו. סיפור אוניברסאלי שיכול לעניין כל אדם, גם אם הוא לא ישראלי או יהודי.
קראתי בעניין רב וקראתי שוב. אינני בטוח כמה ענברי אוהב את הדמויות שהוא מתאר, אך דרך מילותיו חשתי שאני עצמי מתאהב בהן, לפחות בחלקן.
היינו העתיד, הוא סיפור שונה לחלוטין.
ראו באתר זה: היינו העתיד
זו אחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר במאה ה-20.
"הביתה" הוא ספר מטלטל. לא הוגן לערוך השוואה בין סופר ענק כאסף ענברי עם כותבת כיעל נאמן.
לא כוחות.
לדעניותי לנאמן לא היו יומרות,מעבר למה שאיבחנת.
קצת יומן,קצת טיפול פסיכולוגי פומבי.
שווה להוסיף ל"רשימה בביליוגרפית" בנושא הקיבוץ,את הסדרה המעניינת של מודי בר און וענת זלצר-"הקיבוץ" (ארבעה פרקים) אני מנסה לצרף את הקישור לפרק הראשון,האחרים נמצאים באותו אתר.
http://www.wnet.co.il/view.link.php?lid=180110
קלת אפיקים (ולא -קלט אפיקים כפי שכתוב).
אכן, תודה
17 אוגוסט 2011
שלום גילי,
תודה על החומר ששלחת לי בין אנקורג' להוואי. היטבת לקרוא, והיטבת לכתוב.
מאז שיחותינו בטיול המאלף למצרים, אני עוקבת אחרי הרשימות שאתה כותב, ומתפעלת מאהבת הספר שלך, מיכולת הריכוז (בתוך מהומת טיולים ומטיילים), ומסקרנותך הבלתי נגמרת המתפרשת על כל כך הרבה נושאים שונים.
בעיקר אני אכולת קנאה בכושר המופלא שלך לא לבזבז זמן, ולנצל כל רגע פנוי להנאות אינטלקטואליות.
שאני מפרגנת לכתיבתך, ומעריכה את דעותיך – את זה אתה כבר יודע.
גם אני אהבתי מאד את "הביתה" של אסף ענברי, שהוא לא רק הסיפור של אפיקים, והקיבוץ, אלא סיפורו של דור או שנים, סיפורה של המדינה.
הסיפור המצוין והאמין של ענברי, על מקום שהיה (הוא) ביתו, הסגנון החדשני שלו הצלול כבדולח, מעט המחזיק מרובה, הלמדנות שלו, התחקיר הרציני שעשה, העיצוב החי של הנפשות הפועלות הכובשות-לב – כל אלה נגעו בי מאד. אני מבינה שגם בך, אם אתה יושב לך שם באלסקה וכותב על הספר… אני לא מרחיבה, כי כתבת כמעט הכול במאמרך.
נזדמן לי לשמוע ולהכיר את אסף ענברי בביתו של גדליה גל, בחברת כמה מבניהם של גיבורי הספר המרתק הזה..
הלכתי שבי אחרי הסופר הצעיר, המשכיל והצנוע. הוא חמד של בחור, מפליא לשוחח עם אנשים, ויודע ספרות. ימים מעטים אח"כ, יד המקרה זימנה לי בהפלגה מיקרית בפורטוגל פגישה ושיחה מעניינת עם בנו של מיתיה (גיבורנו). שוחחנו על הספר. זה היה מפתיע ומרגש. בקיצור, "אני בעניינים"! כמובן חזרתי וקראתי בספר שוב ושוב.
שמחתי שגם אתה קראת… וכתבת!
קראתי גם את יעל נאמן. הספר אישי וקריא, אך התפעלתי הרבה פחות. ספר על סקלה שונה. אבל על כך , בהזדמנות אחרת.
חיבוק גדול על רשימותיך, ועל מה שאתה בכלל.
ד"ש חם מאורי.
עדנה
גם הוא בנושא הקיבוץ במבט של אדם מבוגר וסופר מוערך
גם אני קראתי את שניהם, באותו זמן, ואהבתי.
זוויות שונות, קול שונה, אותו סיפור, שחשוב שיסופר,
בימים בהם הרעיון הקיבוצי לובש צורה חדשה,
הופך מאדיאולוגיה ל'איכות חיים'. תודה שכתבת.
ברגע שהרעיון הופך לאיכות חיים, הוא לא יחזיק. לקיבוץ היתה זכות קיום כל עוד קידם רעיון שמעבר לקיבוץ