גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; ד'/אייר/תשס"ד
"הימים הנוראים" הפכו עבורנו לתרתי משמע. בכל שנה, כשרוחות הסתיו מתחילות לנשב ורקפות ראשונות פורחות בסלע, אנחנו מדברים עלייך. תמרורי חייך ומותך עולים לנגד עינינו, משיחותנו ובשתיקותנו. אנו מתחילים להיזכר, בשקט ובקול, היכן בדיוק היית, ביום הזה ממש, לפני למעלה משנות דור, טרם שהאדמה רעדה תחתנו. בכל שנה, לקראת יום הכיפורים, אנחנו משחזרים את רגע גיוסך למאמץ המלחמתי, כשאתה מחייך בהשתוממות מה פתאום קוראים גם לך, הקטון באלפי מנשה. התפקיד הזה היה שמור לאבא שלנו, אחיך הבכור, ששש אלי קרב. אתה היית שונה, ילד וגבר של בית.כלי המלחמה שלך היו פטיש, צבת ופצירה. מייטב הייתה לעשות בהם להטים ולהפיק מהם סימפוניה של צלילים..
בכל שנה אני נזכר מחדש במכתבים המחויכים שלך מ"אפריקה", כך קראנו לגדה המערבית של תעלת סואץ. אני זוכר את תחושת ההקלה של הפסקת האש ואת האשלייה המתוקה שקלו המים. אבא שב הביתה עם אוזניים מחרישות מעט ודומה שעוד מעט גם אתה תשוב לחיק משפחתך. למחרת הגיעו השמועות ויום אחר כך הגיעו נציגי קצין העיר. יום נורא, ייקחנו האופל, שעבורנו הפך לנורא מכל הימים הנוראים גם יחד.
אין לי סיפורי גבורה לספר עלייך. לא היית מאותן דמויות הרואיות עליהם מספרים סביב המדורה בעיניים נוצצות. אתה היית נער שובב, עלם פוחח שעד היום וותיקי הנח"ל מספרים את משובותיו. הרבה יותר מכך, היית הדוד שלי. גדול, חזק וכל הארץ מלאה מטוב לבו.
יום הזיכרון הוא יומם של ההבזקים. לפני שנים רבות, כשהייתי בגיל של נכדייך היום, אבא היה יוצא למסעותיו הארוכים ואימא היתה מטופלת בשני תינוקות, היית משתחרר מן הצבא כדי לחתל אותי וייתכן שכבר אז נקשרה נשמתי בנשמתך. אני דולה מתהום הנשייה זיכרון של קיץ משותף בשדות נחל עוז, תריס שאתה מיטיב לתקן ובעיקר ההזדהות שלך אתי ועם משובותיי. בערב יום הזיכרון, ביום הזה ממש, לפני 36 שנים, נעלמתי מן הבית ונמלטתי מבית הספר, בעקבות רוח הנדודים שכבר אז החלה מפעמת בי. אבא היה במילואים ואמא המבוהלת גייסה אותך לחיפושים, כי אתה תמיד היית שם. אני זוכר את עצמי מדווש באופני בדרך העולה להרים, מסובב את ראשי בעקבות קול חריקתה של הסוסיתא המקרטעת שלך ורואה את פנייך נבלעות בתוך חיוך רחב ענק.
היתה בך נשמה של ילד. קרוב היית אלי ברוחך ומשום כך היינו לעתים מתנגשים. עד שאתה בסבלנות אין קץ מצליח לפייס אותי.
כיום, כשמבוגר אני בהרבה ממך ביום שנפלת, הוזה לפעמים ביני לביני, לו יכולתי להיות לצדך בסמטה הארורה ההיא, להזהירך מפי היורים או לפחות לזעוק, להתחנן בפני היושב במרומים. להסביר לו שאינך לוחם קומנדו עשוי ללא חת, אלא פרוייקה מ"הנוער העובד", החקלאי המנגן מכפר ביל"ו. אבא לשלושה ילדים ועוד אחת בבטן. לעצור ולזעוק: "אלוהים אלוהים, אל רחום וחנון, אל הנער ידך אל תשלח".
כל כך עצוב וכול כך נכון