גילי חסקיןד' באייר, תשס"א ( אפריל, 2002).
בכל שנה בסתיו, אפרים.
בכל שנה, כשרוחות הסתיו מתחילות לנשב והעלים מצטבעים בגוונים שונים של חום, אנחנו מדברים עליך. אין אנו עוברים בשתיקה, לא עליך ולא על מותך. אנו נזכרים בשקט ובקול, היכן בדיוק היית לפני למעלה משנות דור, טרם שהאדמה רעדה תחתנו והמושג "הימים הנוראים" קיבל לפתע משמעות אקטואלית איומה. בכל שנה, לקראת יום הכיפורים, אנחנו משחזרים את חיוכך המשתומם, מה פתאום קראו גם לך למלחמה. היית ילד וגבר של בית. מיטיב היית לזמר בפטישך ולעשות להטוטים במקדחה ובמברג.
אין לי סיפורי גבורה לספר עליך, אבל היית הדוד שלי. אולי משום שהיתה בך נשמה של ילד נקשרה נשמתי בנשמתך. לא אחת אני מסובב את ראשי לשמע חריקתה של ה'סוסיתא' המקרטעת שלך ורואה את פנייך נבלעות בחיוך רחב, ענק.
היית הדוד הגדול שלי וכעת אני מבוגר בהרבה ממך בעת שנפלת. השנים עוברות ודמותך מטשטשת. אך מפעם לפעם, בעיקר ביום הכיפורים וביום הזיכרון, אני מעלה את דמותך באוב, נזכר בכאב בחיוך שלך, מקנא בשלווה שלך וברקע שומע את פטישך מנגן.