בית הקברות של זיכרון יעקב

כתב: גילי חסקין; 08 ביוני, 2020

תודתי לאיתי בחור, מחבר הספר פעמון סדוק, על תולדות זכרון יעקב. תודה על הזמן שהקדיש לי בין המצבות.

לביקורת של ניר מן, על "פעמון סדוק".

ראו גם, באתר זה: סיור בזיכרון יעקב .

מערבית לבית המייסדים של זיכרון יעקב, מעברו השני של הרחוב, מול המקום שהיה פעם הגורן, שוכן בית הקברות של המושבה, בו מייסדיה ובוניה, מצאו מנוחתם. בית העלמין, הוקם תחילה צפונה יותר, בשלהי 1883, בשכונת רמז של ימינו, על קרקעות הטרשים של זמארין,  עוד לפני ששם המושבה שונה ל"זיכרון יעקב" ולפני שבתיה נבנו במקומם הנוכחי. כאשר הכניסה המקורית הייתה בחלקו הצפוני באזור רחוב הגרנות של היום, לכן בעת הביקור ניתן לראות, כי פני המצבות פונות לכוון הכניסה הצפונית.

בית העלמין הזה קיים מזה למעלה מ- 130 שנה. קבורים בו מייסדי וראשוני המושבה ובני משפחותיהם, ילדים ומבוגרים וגם צאצאיהם, שהתעקשו להיאחז בקרקע שרכשו הוריהם. כמו במקומות רבים אחרים, בית הקברות בנוי במעגלים. במרכז, אלו שמתו ראשונים וככל שחלפו השנים, נקברו אחרים סביבם ואחר כך מערבה להם.

לכל איש יש שם ולכול מצבה יש סיפור. תחת מצבות אבן דוממות נקברו אהבה לארץ, אהבה לחלום ואהבה רומנטית. המצבות מגלות ומסתירות סיפורים של הקרבה ואמונה. גם של קנאות ושנאות, תככים ומדון, שהיו כאן בשפע, באותה תקופה מופלאה של חזון ויצירה. זהו  מעין מוזיאון היסטורי, המספר את סיפורו של  דור הנפילים. זהו  מעין מוזיאון היסטורי, המספר את סיפורו של  דור הראשונים ודרך הכתובות שעל המצבות ניתן לשחזר לא מעט, מהווי החיים של ראשית המושבה.

המשורר יהודה עמיחי כתב פעם בשיר שאיני מצליח לאתר:

"שאתה בא אל המקום הזה

אל תלך אל בתי האנשים

לך אל בית הקברות

וקרא את שמות המתים על המצבות".

על מייסדי זיכרון נאמר: "עדת הנחשונים, נשיאי יהודה, אשר לא ביקשו חשבונות רבים והשליכו נפשם אל ארץ ציה וצימאון, לפרק הרים ולשבר סלעים, לפנות למדבר דרך לעבור גאולים". אהרון אפלבאום, נכדו של אחד המייסדים, כותב בספרו: "יום אביב. השמש מאחזת בצמרות העצים של בית העלמין בזיכרון יעקב. קרניה מלטפות את מצבות קברותיהם של המייסדים".

כותב עליהם אלכסנדר אהרונסון: "הם באו לחפש חיים חדשים בארץ-ישראל. את הארץ, שאליה הלכו לחיות, להלחם ולמות, הכירו רק מתוך רקמת-אגדות וספורי קדומים. בחדר למדו מהתנ"ך, שארץ-ישראל זבת חלב ודבש היא. ממשולחים יחידי-סגולה ששהו בארץ-ישראל, שמעו, שהארץ היפה והחמה, ארץ היהודי, שוממה ועזובה היא ושהשכינה מיללת בכל פנה-חרבה על חרבן הארץ שבניה גרשו ממנה…[….]ובאותה תקופה גופא נדדו אלה שאותם כנינו “החלוצים”, חלוצינו, ויעזבו את ביתם, את החיים שאליהם הורגלו, את כל מנוחת אירופה התרבותית, ויעברו על פני ימים ומדברות ובלבם הגעגועים לחזות בעיניהם את ארץ תפלתם, ולבנות בית-יהודי בארץ-אבות. במקום עזוב, בין תושבים פראים שלא ראו צורת אדם אירופי לפני זה; לגור עם נשים וטף ברפת מעופשה ומחניקה בקיץ, דולפת גשם ומקפיאה בחרף, להסתגל אל אקלים חדש ולא תמיד מבריא, לעבוד עבודה גופנית מייגעת ואשר אליה לא היו רגילים לפני זה […]  עוד לא ספרו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים-ממית, עם אדמת-טרשים שהיתה מקור הפרנסה היחידית, עם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתייאשים, מעטים מאד אלה שתש כחם ושעזבו את שדה המלחמה לברוח ולהציל את נפשם [….] גדול הוא הגורן אשר בזיכרון-יעקב, אבל לעומתו עומדות שורות שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו".

זה המקום להרהר במעשי הקרבה ולהט לשיבת ציון; ד"ר פליקס (פנחס) עמנואל ונציאני, שהיה מעוזריו הקרובים ואיש אמונו של הברון מוריס הירש, ביקר את ה"קולוניסטים", בסוף יוני 1883. הוא התרשם קשות מעבודת הפרך שלהם בקציר התבואה ומימי החמסין והציע, לממן להם את נסיעתם חזרה לרומניה, או להגר לארגנטינה. תגובת המתיישבים הייתה נמרצת וחד משמעית: "זו ארצנו ומכאן לא נזוז!". על מצבתו של פרץ הרצנשטיין ז"ל, שחי בבת שלמה (מושבת בת של זיכרון), כמה שנים מאוחר יותר, מתנוססת כתובת נוגעת ללב: "

"פה נקבר איש מדות בדמי ימיו

מרובה ביסורים רוב שניו

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו

לבניו אחריו צוה במרץ

נא אל תעזבו את הארץ"

מספרים במושבה כי הרצנשטיין יצא נגד העסקת פועלים ערבים במושבה, ופנה לברון ובקש ממנו לפעול במרץ להפסקת התופעה ולחייב את האיכרים לעבוד את האדמה בעצמם. הרכילות טוענת, שמשום כך הותקף על ידי פועלים ערביים. הרצנשטיין שהיה ממילא תשוש ממחלת הקדחת, נפל למשכב פצוע ודואב הוציא את נשמתו.  אשתו וילדיו לא מלאו בניו את צוואתו והיגרו לארה"ב. עם הזמן, חלק מהם שבו. המסר הציוני האופטימי שלו, הוא הניגוד הקוטבי ביותר למסר של חיים הזז, בספר "אבנים רותחות": לשווא כל היגיעה, בין כך ובין כך יעזבו היהודים את הארץ". אנקדוטה מעניינת הקשורה להרצנשטיין: הוא היה מאנשי הבילויים, חי בגדרה, נסע חזרה  לרוסיה וכעבור שנים מעטות שב ארצה כבעל הון וייסד ביפו, בית מסחר ליבוא עצים וליצוא צימוקים, מעבר הירדן לרוסיה. הרצנשטיים החל לייבא נייר סיגריות (לגלגול טבק) . מתחרהו, סוחר גרמני ושמו ברייש, היה מדפיס על פנקסי נייר הסיגריות, את השיר הגרמני הלאומני, "משמר הריינוס". הרצנשטיין ביקש מנפתלי הרץ אימבר, שיכתוב לו שיר מקביל והאחרון, שלא רצה להתאמץ, כתב את "משמר הירדן" והרצנשטיין הדפיס אותו על נירי הסיגריות שלו. אימבר סבר ששיר זה צריך להיות ההמנון הלאומי.

• קברו של חמניצקי. שם בעייתי מבחינתה אסוציאציות שהוא מעורר. הם שינו את השם לתשב"י. ראשי תיבות של "תושב שפיה בארץ ישראל". לדבריהם השם הזה הוא רעיון של ח"נ ביאליק. נראה שנתלו באילן גדול. ביאליק הגיע לשפיה, הרבה שנים אחר כך.
• קברו של בן ציון גויסימצקי. 1890-1916. אחד מהפועלים הרבים שנהרו למושבה, כדי למצוא בה עבודה. מכיוון על קברו "פועל כרכורי", היינו, חוצב כורכר". מכיוון שמת מקדחת צהובה, בגיל 26 , חלק ניכר מהמצבה מוקדש לחבריו.
• קברו של אברהם הלפרין, אחד מששת  הצעירים שנשלחו  על ידי 'חובבי ציון', לקבל הכשרה כמנהלים, אך טורטרו בעבודות שחורות. הדבר מלמד על מערכת היחסים בין הברון רוטשילד לבין תנועת 'חובבי ציון'. למרות שתנועת 'חובבי ציון', היתה חלשה. הסופר י"ח ברנר הגדיר אותה "תנועה ואינה מתנועעת", כל העיתונות היהודית היתה בידיהם הברון רצה עיתונות אוהדת. משום כך, קיבל את הצעירים הללו, למה שהפך להיות "הטרטור הציוני הראשון". לא הרחק משם, קבר משתוף, לשני אחים שמתו מקדחת, בשנת 1902, בהפרש של שבועיים.
• קבר אשתו של ד"ר קליין. עד לבואו של הלל יפה, לא היה רופא רציני בזיכרון. ראשון היה אבו זיצר, שהיה מגיע מחיפה על גב סוסתו, פוסע ברחוב והחולים היו משרבבים את לשונם לדיאגנוזה. אחר כך, גולדברג, החרד הפאנאט, שנאלץ לעזוב את המושבה, בגלל הסכסוך עם פקיד הברון ורמסר. אחריו הגיע קליין. הסתכסך עם האיכרים. היה מקרה שביצע בנער ניתוח טרכאוסטומיה (פיום קנה), הנער מת. הוא השאיר אותו כך על שולחן הניתוחים ונסע לחתונה בכפר סובארין. בהיעדרו נכנס מישהו למרפאה וזעק שקליין שחט את הילד. אשתו מתה בלידה. העולל נקבר לידה וקליין עזב את הארץ.

אריה סמסונוב, כותב בספרו "זיכרון יעקב- דברי ימיה": "חרש חרש אתה עובר בפתחה שער, זהיר ונזהר לבל תחרוק דלת על צירה ולא תופרע דממת הקודש. רבות המצבות ומעטים הדברים. אין אלה, כי אם בת קול למגילת סבל רבה. רק הד גווע ממרחקים… אילו ניתן פה לגלי האבנים הרובצים דומם במורד החורשה…"

הקברים הראשונים בבית העלמין הנוכחי הם משנת 1883 .אם כי חלק מהמתים  בשנים הראשונות נקברו בחיפה. הרבה מבני משפחות ה"זמרינים" (כך קראו לעצמם בתחילה החלוצים הראשונים, בגאווה גדולה). רוב המשפחות עברו לגור בזיכרון יעקב. רק ב-1885, לאחר שהוקמו הצריפים והבתים הראשונים במקומה הנוכחי של המושבה בחסדי הברון רוטשילד.

הנה קברו של אהרון אפעלבוים, שהתכבד בהדלקת הנרות בנר שלישי של חנוכה תרמ"ג (1882), יום העלייה של מתנחלי זמארין על הקרקע. מסביב טמונים כמה חבריו, יהודים חרדים שיצאו לגאול את האדמה ואת עצמם. לא הרחק ממנו, קברו של מרדכי תשמס. אף הוא מן הראשונים. סופי פסקל חסרה כאן. אותה אישה יפה ומרשימה, אמיצה, שידעה להתהלך היטב בין הערבים והרשימה אותם באומץ לבה. היא ביכרה  להיקבר ליד בעלה הרמן, קורבן ראשון מבין המייסדים, שנטמן בבית העלמין בחיפה, כדחלה שם ומת. חבריו לא הורשו לצאת ללווייתו על ידי המשגיח מטעם ועד ההצלה בגלנץ, דבר שעורר בקרבם תרעומת רבה.

• משמאל לכניסה הראשית לבית הקברות,  מוצבת האנדרטה לזכרו של אהרון אהרנסון , גדול בניה של זיכרון יעקב, בוטנאי בעל שם עולמי וחלוץ המדע. גופתו לא הובאה לקבר ישראל, כיוון שמטוס שבו טס, נעלם מעל תעלת למנש. היו שטענו כי אין מדובר בתאונה. אך הנספים לקחו את סודם למצולות. אהרון אהרנסון היה הרבה יותר מאשר מקים ארגון הביון "ניל"י. היזמות שלו והתרומה שלו למודרניזציה בארץ ישראל של הכלכלה בכלל והחקלאות בפרט היו אדירות. אהרנסון, קשור לחלק ניכר מהטכנולוגיות המתקדמות שהגיעו לארץ בתחילת המאה ה–20. הוא היה בעל המכונית הפרטית הראשון בארץ, מבעלי האופניים הראשונים, יבואן חלוץ של כלים חקלאיים מודרניים ושל משאבות מכניות. הוא הקים מפעל מודרני לייצור שמן, רשת תחנות מטאורולוגיות ועוד.

במכתב לד"ר הלל יפה כתב אהרנסון: "תמיד טענתי שטעות היא מצד חבריי לעבודה, שהזניחו את כלי העבודה החקלאיים ושאינם משתמשים למדי במכונות החדשות. רובם – ומהטובים ביותר – אינם יודעים אפילו מיֵשותן של כמה מכונות, שהיו יכולות להביא אפילו עד למהפכה בחקלאות הארץ". לאהרנסון היו קשרים הדוקים עם חצר הסולטאן. הוא דיבר טורקית ברמה גבוהה וזכה להערכה רבה מצד השלטון העות'מאני בזכות מחקריו המדעיים על הצמחייה, הגיאוגרפיה והמחצבים של אזורנו. את המסע לים המלח ולעבר הירדן, ערך אהרונסון בשליחותו של הסולטאן עבדול חמיד השני, שים המלח היה רכושו הפרטי. גם אחרי כישלונה של פרשת ניל"י, פעל אהרנסון עבור המודיעין הבריטי ואחר כך בוועד הצירים של יהודי ארץ ישראל. בני משפחת אהרנסון, הגם שהיו רבי פעלים, לא היו אהודים במושבה, תחילה משום שהואשמו על שיתוף פעולה עם פקידי הברון ובהמשך, בגין פרשת ניל"י.

לא רחוק  מהאנדרטה  לזכרו של אהרונסון , חלקת קבר מגודרת בגדר נמוכה כאן קבורה אחותו של אהרון,  שרה אהרונסון  גיבורת רשת הריגול ניל"י, שבמעשיה הוכיחה להט ציוני, רומנטיקה חסרת גבולות, חובבנות, חזון, סכנה ותמימות. היא למדה בבית הספר במושבה ואהבה במיוחד את לימודי השפות. המורה לעברית ולתנ"ך בבית-הספר של זיכרון יעקב, כתב על שרה: "אני זוכר עד כמה שרה הייתה מתרגשת בשעות שיעורי ההיסטוריה, כשהייתה שומעת את הרצאת המורה על הסבל של היהודים בתקופות שונות ועל המאבק שלהם לשמור על יהדותם". כנערה השתתפה בכל פעולות בני המושבה: סיורים ברכיבה; פעילות באגודת 'לינת צדק' – אגודה שדאגה לחולים. שרה פעלה גם באגודת 'חובבי הבמה'. בהיותה בת שבע עשרה הצטיינה כששיחקה במחזה 'אוריאל אקוסטה'  (Uriel da Costa) שכתב אלכסנדר גוצ'קוב. היא שיחקה את תפקידה של יהודית, המאבדת עצמה לדעת. יתכן והיה בכך סימן לתשוקת מוות שקיננה. אחרת קשה להסביר מדוע סירבה להתפנות בספינה הבריטית, כאשר הטורקים כבר היו בעקבותיה. באביב 1914 נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה ועברה עמו לאיסטנבול. היא המשיכה לשמור על קשר עם הבית בארץ-ישראל והתכתבה עם בני משפחתה ועם ידידים. ימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והמכתבים נקראו כדי למצוא בהם רמזים לחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות ידעו על מה היא כותבת. היא כתבה לרבקה, על המעטפה, על מצב הצבא בקרבת מקום מגוריה והדביקה את הבולים על מה שכתבה. במכתב כתבה לרבקה בצרפתית "הלא את מתעניינת בצמחים ובפרחים, תסתכלי מאחורי הבול כדי למצוא שם סוגים חדשים." בול" (boul) בצרפתית הוא קיצור של 'בולוואר' (boulevard) , היינו, שדרה. הצנזור לא הבין את כוונתה של שרה, אבל אחותה הבינה. היא הביטה מתחת לבולים וקלטה את המסרים.

געגועיה למשפחתה וארצה היו עזים. באוגוסט 1915 חזרה ארצה, בדרך שארכה שלושה שבועות ברכבת עמוסת חיילים ומזוהמת מכינים ומפשפשים. היא התניידה בעגלות איכרים ובמכוניות משא. מסעה התרחש בעצם ימי גרוש וטבח העם הארמני. שרה חזתה בזוועות של האסון  הארמני וחששה מאד, שמא גורל דומה צפוי לכל העמים הלא מוסלמים, שחיים בשטחי האמפריה המתפוררת. לאחר מותו של אבשלום פיינברג, תפסה את מקומו למרכזת פעילותו של "ניל"י" בארץ, כשלצידה יוסף לישנסקי, שמאז ומעולם היה נטע זר. למרות שסבלה ממלריה, ניהלה שרה במסירות רבה את חוות הניסויים בעתלית. שרה ריכזה את החומר המדעי ואת המידע המודיעיני ודאגה לטווית קשרים והפעלת סוכנים ברחבי הארץ וכן למימון הפעולות והעברת המידע, בדרך לא דרך, ליעדו. שרה נאלצה להתמודד עם עומס של נסיעות ברחבי הארץ, כדי לשמור קשר עם חברי הארגון, טיפול באביה וניהול החווה. קשה עוד יותר היה להתמודד עם  תגובת אנשי היישוב היהודי בארץ,. מנהיגי היישוב היהודי בארץ פחדו שהטורקים יגלו את דבר קיומה של רשת ריגול יהודי נגדם ויפרקו עליהם את זעמם..

קשה שלא לדמות אותה, פוסעת ברגליים יחפות ומדממות מבית ריבניקר, שם נחקרה ועונתה, אל בית משפחתה, כשבלבה גמרה אומר לשים קץ לחייה ולא לגלות את סודות המחתרת. אני מדמיין את השכנים, מלווים אותה בנאצות, חרפות וגידופים. מתקשה להאשים אותם. בעוד הטורקים נלחמים על חייהם בחזית עזה, ריגלו נתיניהם למען האויבים וכפי שלימד טבח הארמנים, נקמת הטורקים היתה יכולה להיות איומה. חלקתה מוקפת בגדר, כי התאבדה. פתרון אלגנטי ל"קבורה מחוץ לגדר". נישואיה לסוחר חיים אברהם לא עלו יפה, אולי משום שלבה היה נתון לאבשלום פיינברג, אהובה של אחותה. על פי האגדות, לא מימשו בני הזוג את הנישואים מכול מקום, נותר שמה על המצבה רק כ"שרה".

על קברה של אימה, הסמוך לה, נחקק: "מלכה אהרונסון בת ר' שמואל גלנצנר, מן העולות  הראשונות לזיכרון יעקב". בימים הקשים של ראשית זמארין, הכריזה מלכה אהרונסון: "אפילו נכרסם אבנים, מכאן לא נזוז". דברים שחזרה עליהם בשנים הבאות, שהיו קשות אף הן. כך למשל כששתי בנותיה הקטנות מתו זו אחר זו. יחד עם בעלה, אפרים פישל, העמידה מלכה את אחת המשפחות המפוארות של העלייה הראשונה. נוסף לשרה ואהרון, אפשר למנות גם את  אלכסנדר אהרונסון, מייסד "הגדעונים" שהיה ארגון הנוער הראשון של בני המושבות. הוא סייע רבות לכוחות הבריטים במסעם לכיבוש הארץ  ושמואל, שהיה פעיל בניסוח הצהרת בלפור. מאידך, חי שנים רבות מחו"ל ולא זכה להותיר את רישומו הראוי על תולדות הישוב. אפרים פישל נקבר ב'אחוזה משפחתית' שבבית הקברות ולצדו אלכס ורבקה. אולי משום שנפטר כ20 שנים לאחר מות שרה, שנקברה לצד אמה, אז סביבן כבר לא היה מקום פנוי. רכילאי זיכרון ליחשו, שממילא זמן רב קודם אפרים-פישל  ומלכה לא שכבו יחדיו….

מול קברי שרה ואימה מלכה אהרונסון עומד מבנה לבן בולט. זהו "האוהל" ובו קברו של החסיד שמחה בונים אוסוביצקי, שהיה רבה של המושבה. הוא נולד בקייב שבאימפריה הרוסית בשנת 1824 והיה מחשובי החסידים בעירו. ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני. בעקבות רצח זה, החלו פרעות ביהודים בדרום-מערב רוסיה (כיום אוקראינה), שנודעו בשם "הסופות בנגב". גל של פרעות שהוליד למעשה את העלייה הראשונה. באפריל 1881, נערך פוגרום ביהודי קייב; עשרות נרצחו, ורכוש יהודי נבזז. הרב אוסוביצקי ובני משפחתו ברחו ובראשית 1882 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה ביפו. אוסוביצקי שימש כ"סופר ומזכיר ראשון" של ועד חלוצי יסוד המעלה בעיר יפו (ועד חלוצי יסוד המעלה הוקם ביפו בכ"ח באדר תרמ"ב – 9 במרץ 1882, על ידי זלמן דוד ליבונטין, במטרה לרכוש קרקעות בארץ ישראל, לקיים התיישבות חקלאית של יהודים ולייסד מושבה ליוצאי רוסיה) עם פתיחתה של  שנת הלימודים ה'תרמ"ה, שימש כמורה ליהדות בראשון לציון. בניו היו יהושע אוסוביצקי, לימים מהבולטים בפקידי הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה, שהתפרסם ממרד האיכרים הגדול; ובוריס אוסוביצקי, שהיה לימים יינן ביקב של ראשון לציון, והמייסד והמנצח הראשון של האורקסטרה של ראשון. מן הסתם הם סידרו ג'וב לאביהם. כבר בנובמבר 1884 התקבל אוסוביצקי כרבה של עקרון ובהמשך כרבה של זיכרון יעקב. מן הסתם , מעמדו גרם לכך שייקבר בהיכל קבר גדול יחסית. היו שנים שהקבר שימש כמאורת קלפנים.

• לא הרחק משם, שלושה קברים ועליהם דגלוני ישראל שהונחו שם על ידי היחידה להנצחת החייל. בשנת 1900 קנתה יק"א את אדמות גבעת עדה. הפקיד הממונה ציווה לשרוף את החושות שהיו שייכות לאריסים שחיו שם. הם באו לנקום ושלושת השומרים הללו נהרגו בהתפרעות. יש בכך עיוות של ההיסטוריה. הם לא היו חיילים.

מרטיטה במיוחד היא חלקת הקברים הקטנים, בהם נטמנו הילדים חולי המלריה והגוועים ברעב, שלא זכו ברובם, אפילו לכיתוב על מצבות. קברי הילדים הנוגעים ללב, הם המחיר היקר למען חזון הקמתה של המושבה וישוב ארץ ישראל. ילדים אלו מתו מיתות משונות, שהרופא, שהיה צריך לעשות דרך ארוכה, רכוב על סוס, כדי לרפאם, לא הצליח להצילם. על המצבות עלומות השם חלוקי אבן רבים. לא קרובי משפחה הניחו אותם. גם אלו נעלמו ברובם, אלא סתם מבקרים, שלבם נכמר על העוללים שהותירו אחריהם אך שכול וצער. זכרם מדור לדור הוא צאן קדושים. שורות של מצבות קטנות מוזנחות ומתפוררות. מעוררות תוגה.

דומה ומרבית אלו ששרדו זכו לתוחלת חיים יחסית ארוכה. יתכן שאפשר לזקוף הישג זה לזכותו של הברון רוטשילד. אשר בנוסף למשען כלכלי, דאג גם להקמת מערכת בריאות מפותחת הכוללת, בית מרקחת, תרופות שחולקו חינם, בית חולים מודרני, רופאים טובים. גם פקידיו, שתולדות זיכרון מלאה בסיפורים קשים אודותיהם, לא תמיד בצדק, הקימו מערכת אספקת מים זורמים, ניהלו מלחמת חורמה במלריה ודאגו בכלל לתנאים סניטאריים ברמה גבוהה (אפילו בית שימוש בחצר כל בית אב).

בין הנקברים בבית עלמין זה, הפעיל הציוני החוקר והרופא  ד"ר הלל יפה, שהיה מחוקרי הקדחת הראשונים בארץ. ד"ר הלל יפה נולד ב-1864 באוקראינה, בשנת 1889 קיבל תואר דוקטור לרפואה, לאחר מכן התמחה בפריז במחלות עיניים. הוא החל לפרסם עבודות מדעיות בתחום התמחותו, מחקריו ועבודותיו זכו להערכה רבה בקרב הקהילה המדעית. בחירתו של הלל יפה במקצוע הרפואה, ובתחום מחלות העיניים בפרט, היו פועל יוצא של חלומו להיות רופא בארץ ישראל. בחודש מאי 1891 (תרנ"א) עזב את רוסיה לעלות לארץ ישראל. עם הגיעו לארץ החל יפה, בליווי מספר חברים, לתור את ארץ ישראל. הייתה זו הפסיעה הראשונה בהכרת הארץ ותושביה. מסעם עבר במושבות הראשונות. בתום סיום ההכרות, חזר יפה לראשון לציון והחל בחיפוש אחר עבודה כרופא. עבודתו הראשונה בארץ הייתה כרופא בטבריה , שזימנה להלל יפה היכרות עם תרבות חדשה וזרה. יפה, אשר חונך על ברכי התרבות האירופית, נתקל לראשונה בתרבות מזרחית ובעדה חרדית. הוא עבד שם  במשך כשנתיים (1891–1893), ורכש לעצמו מוניטין של רופא מצוין ואדם נהדר. עם זאת, לא חש הלל יפה שבטבריה הוא ממלא את ייעודו, וכאשר בשנת 1893 התפנתה משרת רופא בזיכרון יעקב, עבר לשם. יפה הגיע לתפקיד שייחל לעצמו בעלותו ארצה. בספרו "דור מעפילים" הוא מתאר את השוק שחטף כתוצאה ממפגשו עם הכמות הגדולה של הפקידים. כך למשל, בבית החולים היו 14 מיטות, תשעה פקידים, ללא הרופא.

הלל יפה  עשה חיל בזיכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא זה שהסביר – על סמך מחקרו של שארל לואי אלפונס לבראן (Charles Louis Alphonse Laveran) –  שהקדחת לא נגרמת מאוויר רע, אלא מיתושי האנופלס. הוא ביקר בחדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים. לאט לאט התגבשה ההכרה שיש צורך בטיפול יסודי ומקיף על מנת למגר את מחלת הקדחת יפה הכניס למושבות את הטיפול השיטתי בתרופת הכינין כטיפול מונע. בשנת 1895, שנתיים לאחר שהפך לרופאה של המושבה, קיבל יפה הצעה להיות נציג תנועת 'חובבי ציון' בארץ ישראל, הצעה שפתחה פרק נוסף בחייו, של מנהיג ציוני. החלטתו של יפה לשלב בין עבודתו המקצועית כרופא לעיסוק בפוליטיקה נבעה מן ההכרה, כי הכוח הטמון ביחסי ציבור, גיוס תרומות ובהפצת רעיונות הוא זה היכול לעזור בהגשמת המטרה. עם קבלת התפקיד עבר להתגורר במרכז, ביפו, ומשם הצליח לגייס כספים לייבוש הביצה הסמוכה לחדרה. הוא נסע לאירופה על מנת לגייס כספים למטרות שונות, כגון הצלת בית הספר העברי הראשון לבנים ביפו, אשר עמד על סף קריסה וכדברי יפה: "הרעיד שמים וארץ בעזרת מכתביו לברון". ב-1907 חזר לנהל את בית החולים של זיכרון יעקב. בימי מלחמת העולם הראשונה אשפז ד"ר יפה בבית החולים, רבים מבין הפליטים שנהרו אל המושבה. המחלות הנפוצות בתקופת המלחמה היו: מלריה, טיפואיד, טיפוס הבהרות, דיזנטריה, כולרה והשפעת הספרדית .הודות לפעולתו ולפעולת עובדי הרפואה התמות הנבלמה.. הרופא המהולל נפטר בשנת 1936 ולא זכה לראות את התגשמות חלומו – הקמת מדינת ישראל. על שמו בית חולים הלל יפה בחדרה ומושב בית הלל בגליל העליון. לצדו טמונה אשתו רבקה, מחנכת רבת פעלים.

צמוד לקברי הלל ורבקה יפה, נמצאים קבריהם של מיכאל וניטה לנגה 1884-1922). הסיפור התחיל ב-1898 כאשר היהודי האנגלי הרברט בנטוויץ',  שהיה ציוני נלהב, שימש כיועץ המשפטי של התנועה הציונית, בא לבקר בארץ והתאהב בה. בעקבותיו הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, הבת הבכורה ( מאחד עשר ילדיו) שלו ושל אשתו שושנה,  ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. השנים נישאו ב-1910 את ירח הדבש שלהם עשו במסע לארץ ישראל ותר אותה לאורכה ולרוחבה ברגל וברכב. למרות שהיו בני משפחות מיוחסות באנגליה והיו רגילים  לחיי רווחה, החליטו לקשור גורלם בארץ ישראל.  בביקורם השני בארץ ב-1912 החליטו השניים להתיישב בזיכרון יעקב.

באפריל 1913 הם רכשו דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה, 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. העבודה התבססה על עבודה עברית.  המקום כונה "חצר הכרמל" כשמה של אחוזת אביה של ניטה באנגליה. תוך זמן קצר היה הבית וסביבתו, פינת חמד ששמה הלך לפניה. באחוזה נהגו להתארח מנהיגי הישוב, מנחם אוסישקין, חיים ויצמן, הנרייטה סאלד ועוד . בהספד לניטה לנגה, אמר דוד ילין: "כל הבא לזיכרון יעקב ידע כי עליו לבקר בבית לנגה וכי בביתה זה ימצא ידידות משפחה, ידידות לב ונפש, ושם ימצא את בת הצחוק העדינה של בעלת הבית".

בזמן מלחמת העולם הראשונה, נאלצו בני הזוג לעזוב את הארץ, משום שהו נתינים בריטיים ושבו לאנגליה. ביתם, שהוחרם על ידי הצבא העות'מני הפך למטה עבור קציני הצבא הגרמנים והטורקים. עם שובם ארצה התמסרו לשיקום הבית והחצר. בט"ו בשבט תרפ"ב , חזרה ניטה מחגיגת הנטיעות התקיימה בשוני, חשה ברע ולמחרת נפטרה בגיל 38. על מצבתה נחקק שושן צחור. הארץ כולה התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם. בעלה חי בבדידות שנתיים נוספות ולבסוף התאבד. על קברו נכתב: "הנאהבים והנעימים" .

לא רחוק משם נמצא קברו של פרופ' הלל (היינץ) אופנהיימר (1899 – 1971), חוקר צמחיית הארץ וגידוליה, מראשוני הבוטנאים באוניברסיטה העברית בירושלים, וממייסדי הפקולטה לחקלאות ברחובות, חתן פרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי"ט. אופנהיימר נולד בברלין למרתה (לבית אופנהיים). אביו, פרופסור פרנץ אופנהיימר, היה רופא, סוציולוג וכלכלן, שפיתח תאוריה של סוציאליזם ליברלי. היישוב השיתופי (הקואופרציה) מרחביה, הוקם בעמק יזרעאל, בשנת 1911, על פי תכניתו של פרנץ אופנהיימר. הלל אופנהיימר למד בוטניקה בגרמניה. השפל הכלכלי דחף אותו החוצה מגרמניה ובשנת 1925, עלה לארץ ישראל. בעבודתו החלוצית הקים אופנהיימר משתלת גפנים והדרים בין ביצות הכברה, שהיו נגועות בקדחת, בשנת 1926 קיבל אופנהיימר את הצעתה של משפחת אהרנסון, להמשיך להגדיר את הצמחים שבאוסף של אהרן אהרנסון ולסדרו. שם ניתנה לאופנהיימר ההזדמנות להתמחות בהכרת צמחיית המזרח הקרוב, ובמיוחד בצמחיית ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי, לבנון וסוריה. הוא פרסם את רשימת הצמחים  שאסף אהרן אהרנסון בספר "צמחי עבר הירדן" שיצא לאור בז'נבה, בשנת 1930, ותורגם אחר כך לעברית. החל משנות ה-30, במשך שנים רבות היה אופנהיימר  מרצה במחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית, ועסק בהוראה של האנטומיה והפיזיולוגיה של הצמח. במסגרות שונות, כן פרסם מחקרים בנושאים אלה. ליד קברו של אופנהיימר  קבר רעייתו כרמלה אופנהיימר, בתם של אנה וד"ר מקסים לויטה, אגרונום וחקלאי בבת שלמה.

בין הקבורים בבית העלמין, גם  דוד רמז (דְרַבְּקִין) (1886 –1951) ממנהיגי היישוב, שהיה מזכיר ההסתדרות העובדים הכללית, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות. רמז נולד בעיירה קאפוסט ברוסיה הלבנה ונישא לליבה, שעברתה את שמה לאהובה. יחדיו הם עלו לארץ ישראל בפסח 1913 והתיישבו בקסטינה (באר טוביה) . רמז עבד כפועל במושבות ובין השאר בזכרון יעקב. בתקופת שהותו במושבה, החלה ראשית פעילותו הציבורית בארץ ישראל, עת פעל עם ד"ר הלל יפה לקלוט את נפגעי חזית המלחמה ביהודה ומגורשי תל אביב ויפו.  כמו כן, היה בין בוניה של אחוזת לנגה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, עברו רמז ורעייתו אל תל אביב והשתקעו בה, כדי להרחיב את פעולתו הציבורית, לדרישת חברי תנועת 'אחדות העבודה' ובראשם ברל כצנלסון. בתקופה שלאחר מכן היה רמז שותף, לצד כצנלסון, בעריכת ה"קונטרס", בטאון אחדות העבודה. הקמת הסתדרות העובדים הכללית הביאה למינויו למנהל המשרד לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת שנקרא מאוחר יותר בשם "סולל בונה". רמז החזיק בתפקיד זה בשנים 1921–1929, במהלכן הוקמה חברת "שיכון" שפעלה לרכישת קרקעות והקמת שיכונים עבור העובדים.

כבר ב-1924 נפגש בגולדה מאירסון (לימים מאיר). הוא היה אז מנהל סולל-בונה. היא פקידה במחלקת חשבונות. שניהם עוד יגיעו רחוק בפעילותם הציבורית, אבל בינתיים היה להם אחד את השני. הרומן בין דוד רמז, נשוי ואב לילדים, לגולדה מאיר (אז מאירסון), פרודה ואם לשניים, היה מלווה במכתבים רבים, שכתבה מאיר לרמז. מכתבים שמתארים מערכת יחסים עמוקה ואינטימית, מנוסחים בקודים שלא יחשפו יותר מדי אם ייפלו לידי צד שלישי. המכתבים התפרסמו בכתבה המעוררת לתחייה את מלות האהבה האישיות, 62 שנה לאחר כתיבתן. בשנים 1935–1944 כיהן רמז כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית. היה בין חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל והתמנה לחבר בממשלה הזמנית. הוא עמד בראש משרד התחבורה גם במסגרת הממשלה הראשונה. בממשלה השנייה התמנה לשר החינוך והתרבות, תפקיד שבו כיהן עד מותו. בנו אהרון רמז היה לימים מפקד חיל האוויר וחבר הכנסת.

בין הנקברים בבית העלמין  בזיכרון הוא יעקב אהרון רוזנפלד (1899 – 1987) מחלוצי הספנות העברית וממייסדי שכונת בת גלים בחיפה. הוא  נולד במושבה זיכרון יעקב לדבורה ואפרים. למד בבית-הספר התיכוני מייסודו של הברון פליקס דה מנשה באלכסנדריה שבמצרים. חזר לארץ ישראל ועבר להתגורר בחיפה. שם הקים את "רוזנפלד בע"מ סחר", שהייתה אחת מסוכנויות האניות היהודיות הראשונות.

קבר יוסף דווידסקו

סיפורו של דווידסקו אינו קשור לסיפורה של ראשית ההתיישבות, אך מגלם פרשה עגומה.

יוסף דווידסקו  נולד בשנת 1891, לאברהם דווידסקו, מייסדי זיכרון יעקב.

בגיל 21 הצטרף לשורות "הגדעונים". והיה פעיל בענייני ארגון הביטחון של המושבה. לימים דבק בו הכינוי "אבו ג'אג'" ("אבי התרנגולות"), שכן היה הראשון במושבה שהשתמש באינקובטור לגידול אפרוחים. כינוי זה דבק בו גם לאחר מכן, כשעסק בעבודת הריגול ונהג להתחפש לערבי מוכר תרנגולות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמנה עם ראשוני המתגייסים לצבא הטורקי. אך לאחר תקופה מסוימת נפדה על ידי ועד המושבה, בתשלום 'בדל' (כופר) וחזר לעבודת האדמה. עם הקמת מחתרת ניל"י, החל בפעילות של העברת נשק, מזון וזהב מטעם 'ניל"י', מצפון דרומה ולהיפך. החל מראשית הכיבוש הבריטי, עבד בשירות המחלקה הערבית של המודיעין, בשל יכולתו ללבוש זהות ערבית ולהביא ידיעות מהמגזר הערבי.  הוא נטל חלק בעדכון המפה הצבאית של ארץ ישראל שהוכנה על ידי המחתרת ניל"י ובספטמבר 1918 הוביל את דיוויזיית הפרשים החמישית, משרונה לכיבוש בית שאן. באוגוסט 1919 קיבל מהבריטים את עיטור מסדר האימפריה הבריטית ה-  O.B.E= Order of the British Empire . החל מ-1921 סייע דווידסקו ל'הגנה', בהמשך גם לאצ"ל ועם הזמן גם ללח"י. ב-1930 היה מעורב בקניית נשק, כחלק מניסיון להקים ארגון הגנה עצמאי של בני המושבות.

אנשי הלח"י טענו כי דווידסקו הוא האיש שהסגיר לבריטים את יוסף סיטנר (גלילי), מי שהיה אחראי במידה רבה על תכנון ההתנקשות בלורד מוין בקהיר, ב-6 בנובמבר 1944. הארגון  לא עבר בשתיקה על מאסרו של סיטנר. ביום שני, ה-25 באוגוסט 1945, בשעה 20:45, ארבעה חברי לח"י: משה בר גיורא ("ישראל"), אברהם יהודאי (אלחנן) משה ארמוני (נדב) ןחנה ארמוני, הגיעו לבית דווידסקו בזכרון יעקב, שם ישב דווידסקו בחדרו ושוחח עם מכרו אריה נידרמן. דווידסקו נורה בראשו ומת. הפקודה הגיעה מראשי לח"י. דווידסקו, בן 54 בזמן המקרה, מת מיד. איש מהרוצחים לא נתפס.

על כך, ראו בהרחבה, באתר זה: סיור בעקבות ניל"י

מטבע הדברים אנו נמשכים לשמות המפורסמים. אבל יתכן מאש שגם מאחורי שמות אחרים חבויים סיפורים מרתקים. בין המצבות מופיעים גם שמותיהם של אלמונים כמו "משה הנגר מצפת", שלא ברור מי היה ואיך נתגלגל לכאן. כמו כן, נראות בבית הקברות מצבות שמהשמות החקוקים עליהם, אפשר לשחזר את סיפורם של עולי תימן שהגיעו לכאן ב-1913 , בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי, איש העליה השניה, שיצא לתימן בברכת ארתור רופין, שקרא להם לעלות ולהשתלב בעבודה חקלאית. כמו במקומות רבים אחרים, נתקלו גם כאן בחומה של חדשנות וזלזול. תמיד אהבנו את העליה ופחות ממנה, את העולים.

לעומת הגישה שאין לראות בארץ ישראל ארץ הגירה, כונתה הארץ, במכתב של הקרן הקיימת לישראל, 'אמריקה עבור התימנים". ההתייחסות המיוחדת לעולי תימן, נבעה מהייעוד שנקבע עבורם – להחליף את הפועלים הערבים במושבות. התימנים, שהיו בעלי נתינות עות'מנית, שומרי מסורת, מסתפקים במועט, צייתנים ואוהבי עמל, נחשבו כ'יסוד עבודה' (Arbeitselement), 'פועלים טבעיים' ו'בעלי ערך כלכלי רב'.

אנשי המשרד הארצישראלי פנו ליק"א והציעה לקבל את התימנים כפועלים חרוצים וזולים. דב בר, איש המשרד הארצישראלי, העלה כמה משפחות של תימנים על עגלות והביאו אותם לזיכרון יעקב. הפקידות לא התארגנה לקליטתם ולא הכינה עבורם מקומות לינה. העגלון הוריד אותם ליד בית הכנסת. הם התיישבו על הארץ עייפים ושבורים מטלטולי הדרך ומהעייפות ובכו. אסתר צעירי סיפרה בזיכרונותיה: "והסיעו אותנו בעגלות לזיכרון יעקב. שמו אותנו על יד בית הכנסת. באו השכנזים, הסתכלו עלינו ואמרו: 'וי זמיר וי, התימנר קומען' [אוי ואבוי, התימנים הגיעו] וזקן אחד אמר: 'נוציא את העיזים מהדיר, הפרות מהרפת ישימו תבן על הרצפה ויגורו שם'".

לא קל היה לעולי תימן להתאקלם בעבודות החקלאיות שלא הורגלו להן בארצם ושכרם היומי היה בדרך כלל נמוך מאד ולעתים אף נמוך משכרם של הערבים. יתר על כן, למרות שלא בחלו בשום מלאכה, היו ימים ושבועות שבהם לא נמצאה להם עבודה והם סבלו חרפת רעב.. השתלבותם בישוב הייתה איטית ורוויית קשיים. הם סבלו מבעיות של דיור, מחלות תמותת תינוקות ויחס מתנשא מצד האיכרים ולעתים גם מצד הפועלים. ארץ ישראל נקנית בייסורים.