ביתא ישראל – סיפורם של יהודי אתיופיה

סיפורם של יהודי אתיופיה , מנהגיהם ותולדותיהם.

תודתי נתונה לאלי אטיאס עבור הצילומים  : ELI   ATIAS[1].

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה:

הגיאוגרפיה של אתיופיה ;

תולדות אתיופיה בעת העתיקה ;

תולדות אתיופיה בימי הבינים ;

תולדות אתיופיה בעת החדשה. ;

תולדות אתיופיה בתקופה המודרנית. ;

 עליית יהודי אתיופיה – מחשיפתם לעולם החיצון ועד לעלייתם ארצה .

ביתא ישראל (בית ישראל) הוא שמה ההיסטורי של קהילת יהודי אתיופיה[2]. הניתוק מיתר תפוצות עם ישראל גרם לכך שמקצת ממנהגיה שונים מאלה של היהדות הרבנית. מבנה גופם דומה בדרך כלל לזה של האמהרים, אך קיימים בקרבם הבדלים ניכרים בגון העור ובקלסתר הפנים.

קהילת יהודי אתיופיה נותקה מעם ישראל במשך כ-2,000 שנה ובשל כך מקצת ממנהגיה שונים מאלה של קהילות יהודיות אחרות. יהדות אתיופיה התקיימה במשך מאות בשנים, תוך מסכת מורכבת של קשרים עם שכנים ושליטים אתיופים נוצרים ובני דתות מקומיות אחרות. במאה העשרים עלה עניינם של יהודי אתיופיה על סדר יומו של העולם היהודי. מסעות של שליחים שונים לחבש, כפי שכונתה אז אתיופיה בפי האירופאים, וכן וועדים פרו פלאשיים שהוקמו בארצות רבות, הפנו את תשומת הלב אל השבט היהודי הנידח והמיוחד הזה, שנאבק בשארית כוחו על זהותו היהודית המיוחדת, מול השפעות הסביבה ובמיוחד מול המיסיונרים הנוצריים שדלדלו את שורותיו. זהו נושא מרתק מבחינה אנתרופולוגית, היסטורית ויהודית. חלק חשוב מהשיח הארץ ישראלי וכמובן גם מטיול באתיופיה.

צילום: אלי אטיאס

מבוא

אחד החוטים המקשרים בין אתיופיה לבין ישראל הם יהודי אתיופיה, ששמרו על יהדותם, למרות עוינות של השליטים הנוצריים בחלק מן הזמן.

יהודי אתיופיה משכו אליהם תשומת לב ציבורית ומחקרית גדולה בהרבה משל כל קבוצה יהודית אחרת, הקרובה להם בגודלה. יהודים אלו, שהיו קבוצה שולית בארץ מוצאם, הפכו לעדה המעוררת עניין רב ביהדות העולם ובישראל. ראשית כול, בשל חידת קיומם כקבוצה יהודית לב אפריקה, המעניקה למחקר אופי אקזוטי; שנית, הסופר הדרמטי של עלייתם לישראל ובעיקר, ההתייחסות אליהם כאל "אחים שחורים" – בני דת משותפת אך שונים כל כך בצבע עורם – מאתגרת מושגים רווחים והבנות מקובלות באשר ל"עם היהודי". ניתן לומר שזו קבוצה היוצאת דופן גם ביחס לוויכוחים הפוליטיים הפנים יהודיים והפנים ישראליים הקשורים בהם[3].

יהדות אתיופיה התקיימה במשך מאות בשנים בתוך מסכת מורכבת של קשרים עם שכנים ושליטים אירופאים נוצרים ובני דתות מקומיות אחרות.

הם תפשו את עצמם כשומרי האמונה היהודית המקורית, אותה נטשו מרבית האתיופים לטובת הנצרות הצעירה והברית החדשה. אמונתם נשארת מעוגנת בתורה – המכונה "אורית" וכתובה בשפת הגעז – שאת מצוותיה קיימו בדקדקנות. בניגוד לאתיופים הנוצריים, הם לא זיהו את אתיופיה עצמה עם ארץ הקודש, ולא האמינו במשיחיותו של ישו.

היהודים, הגם שהם קבוצה קטנת ממדים, תופשים מקום חשוב בהיסטוריה ובתרבות של אתיופיה. קיימת זיקה הדוקה בין הנצרות האתיופית לבין התנ"ך. זיקה זאת נתרגמה בימי הביניים באמצעות המיתוס של ה"כברה נסגת"[4] , לזיקה אתיופית לציון. משום כך הצביעה המסורת המקומית על אקסום שבצפון, כעל ציון הרוחנית ומשום כך אתיופיה כולה, שקיסריה הם צאצאי שלמה המלך, נתפשת כארץ ישראל הרוחנית והאתיופים רואים בעצמם "בני ישראל האמתיים".

ביתא ישראל חיו בצפון מערב אתיופיה, בין אגם טאנה להרי הסימיאן. (ניסיון להתיישבות חקלאית שלהם באזור סטיט הומירה שעל גבול סודאן, בשנת 1967, הושם לאל על ידי פורעים סודנים שבאו מעבר לגבול). הם גרו בלמעלה מ-500 כפרים, בטריטוריה רחבת ידיים.

הם גרו בכפרים מבודדים, כדי שלא להתערבב בשכניהם הנוצרים. הם שכנו בבקתות ליד נחלים או נהרות. מעבר ליתרונות הכלכליים, מקורות המים שימשו לצורך טבילות וטוהרה הרבות כגון אישה לאחר נידה ולידה, לאחר מגע עם מת ולקראת שבת עיקר פרנסתם היתה על חקלאות ומלאכת יד. חלקם עסקו במלאכות אופייניות- בהן כמעט ולא עסקו הגויים באזורי מגוריהם, כגון קדרות, נפחות ואריגה. מכיוון שהם הרבו להשתמש בקמיעות ובפעולות מאגיות לריפוי חולים, להגדת עתידות ולהורדת גשם (עד היום הם מקיימים אירועי טראנס), שכניהם ראו בהם מכשפים מסוכנים.

השם

במהלך תולדותיה הקהילה כונתה במספר רב של כינויים. שמה המסורתי הרשמי של הקהילה הוא 'ביתא ישראל' ("בֵּתא אִשׂרַאֶל"), שמשמעותו "קהילת ישראל"[5]. מקור הכינוי במאה ה-4 והוא הוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופת המלכים אברהא ואצבחא, אשר הפכו את קיסרות אקסום לאימפריה נוצרית. לשם זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות. זהו גם השם המקובל לקהילה בספרות המדעית, החל משנות השמונים של המאה העשרים.‏ להתייחסות לחברים בקהילה, השתמשו ביתא ישראל בכינוי "אִשׂרַאֶלווי" ("ישראלי"). הכינוי "יהודים" ("אייהוד"), כמעט ולא היה בשימוש הקהילה כיוון ששימש ככינוי גנאי בסביבה הנוצרית-אתיופית. רק עם התחזקות הקשר עם שאר הקהילות היהודיות במאה ה-20, נפוץ הכינוי בקרב הקהילה עצמה.

כינוי הגנאי "פלאשים" בפי שכניהם האתיופים משמעו בשפת הגעז "חסרי קרקע", או "גולים" לזכר גזירה מן המאה ה-15 שהוציא הקיסר איצחאק (1430-1413), המתירה למוטבלים לנצרות בלבד להוריש קרקעות לצאצאיהם. הוא היה הראשון מבין המלכים הסלומוניים שהוביל בעצמו את חייליו למלחמה כנגד ביתא ישראל. בעקבות נצחונו לחץ איצחאק על בניה עדה להתנצר, על ידי התניית בעלות על אדמה, בהמרת הדת. לפי המוסרת, אמר להם: " מי שייטבל כנוצרי יוכל לרשת את אדמת אביו. מי שלא יעשה כן, יהיה לפאלאסי".

המחקר

ביתא ישראל משכו את תשומת לבם של נוסעים חוקרים מערביים לאורך מספר דורות ונכתבה אודותיהם ספרות רחבת ממדים. המחקר חושף תמונה מרתקת, אך רבת סתירות. כל זאת משום שביסוד המצאי המחקרי שעניינו "ביתא ישראל" עומדים שני דגמים: האחד מאופיין בראייתם כ"שבט יהודי אבוד"; ישות מובחנת ומובדלת מסביבתה. הדגם השני רואה אותם קודם כל כ"קבוצה אתיופית". חלק אורגני ובלתי נפרד מרקמותיה של אתיופיה. בדגם הראשון אחזו בעיקר יהודים אירופאים וגם מיסיונרים פרוטסטנטים. שתי הקבוצות, במשולב, הציגו את תולדות ביתא ישראל כרצף מתמשך של מאבקי הישרדות מול הקבוצות האחרות באתיופיה. לעומתם, דבקו בדגם השני אנתרופולוגים שביקשו ומבקשים לראות בביתא ישראל חלק אינטגרלי מהתרבות האתיופית הרחבה ובמחקריהם הדגישו דווקא את הדמיון בכול תחומי החיים, בינם לבין סביבתם[6].

 מוצא העדה

המקרא מספר לנו כי בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון השני מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית אותם מפרט הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה. בנבואת נחמה המופיעה בספר ישעיהו מפורטים שני כיווני הגליה: האחד צפונה ומזרחה לעבר אשור, עילם, שנער וחמת והאחר מערבה ודרומה לעבר מצרים, פתרוס, כוש ואיי הים[7]. פתרוס זוהתה עם דרום מצרים במעלה נהר הנילוס וארץ כוש עם אזורים דרומיים לאבו סימבל, בארצות סודאן ואתיופיה של ימינו. על פי נבואת ישעיהו, עתיד השם לקבץ מגלויות אלה את "נדחי ישראל" ואת "נפוצות יהודה"[8]. נבואה נוספת של ישעיהו עוסקת בעלייה לרגל לירושלים של העמים המצויים "מעבר לנהרי-כוש"[9]. נבואה זו מתוארכת לתום המצור של סנחריב על ירושלים בימי חזקיהו המלך.

במדרש סדר עולם רבה מסופר, כי סנחריב פנה מעל ירושלים לדכא מרידה של תרהקה מלך כוש. בעוד חזקיהו נצור בירושלים, נעתרה סיעה בראשות שבנא הסופר להצעות הכניעה של רבשקה[10]. סיפור בגידתו של שבנא נזכר גם במסכת סנהדרין, במדרש ויקרא רבה ובילקוט שמעוני ומשתמע גם מנבואת הזעם על שבנא מפי ישעיהו. במדרש עשר גלויות מסופר עוד על סנחריב: "… ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך"[11] .

מתיאור זה עולה כי סיעתו של שבנא, שמנתה כ-130 אלף איש מ-150 יישובים בנחלת שבטי שמעון ויהודה, הצטרפה למסע המלחמה של סנחריב במלך כוש ומעולם לא שבה. היעלמות רבבות אנשי שבנא ביבשת אפריקה מתיישבת עם הופעת מושבת שכירי החרב היהודיים באי יב, שבאזור אסואן בדרום מצרים . הסבר זה מתיישב עם המתיחות ששררה בין יהודי יב ליהודי ארץ ישראל, אך נכון לשנת 2007 אין מספיק מידע . גם "הרי החושך" הנזכרים לא זוהו באופן חד משמעי וניתן רק לשער כי מדובר ברכס הרי סמיאן (Semien) בצפון אתיופיה, בהם התבצרה מרבית הקהילה היהודית לאורך דורות.

הנביא צפניה, שפעל כמאה שנים לאחר ישעיהו, משתמש באותו ביטוי ממש – "מעבר לנהרי-כוש" – לתיאור המקום ממנו יובא קורבן מנחה להר הבית.10 פסוק זה מופיע לאחר נבואות על הפיכת העמים למאמינים בשם, לכן לא ברור אם הוא מתייחס לחזרה בתשובה של יהודים אבודים או להתייהדות של גויים אחרים.

מכאן מצטייר דפוס של מספר גלי הגירה מארץ ישראל דרומה. הראשונים שבהם מימי חורבן ממלכת ישראל והמצור האשורי על ירושלים בימי סנחריב, בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. קיימים תיאורים נוספים בנבואה ובמדרש בדבר חזרה בתשובה בתגובה לכישלון המצור על ירושלים, אך אלה עשויים לעסוק ביהודים או בגרים.

ציור של כפר יהודי – אתיופי

ישנן סברות שונות ביחס למוצא יהודי אתיופיה. הסברות העיקריות הן:

• צאצאי מלכת שבא (מקדה, מלכת אקסום) ושלמה המלך – מסורת שרווחת בעיקר בקרב בית המלוכה האתיופי, אך נדירה בקרב היהודים האתיופים.
• הם צאצאיהם של טובי ירושלים, שהתלוו אל מלניק, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. סיפור המלך שלמה ומלכת שבא נטוע עמוק בתוככי מסורת היסוד של ביתא ישראל. רק לאחרונה החלו חלק ממנהיגיהם, להסתייג ממנו.
• בני שבט דן, שגלו לאחר חורבן ממלכת ישראל. הגיעו לאתיופיה דרך מצרים, או דרך תימן – זו הסברה העיקרית המקובלת על מנהיגי הקהילה. נראה כי המקור הקדום ביותר למסורת זו הוא אלדד הדני, אותו נוסע מסתורי בן המאה התשיעית[12]. הוא סיפר על יהודים בני שבט דן, השוכנים מעבר לנהר כוש[13]. זוהי גם מסורת פסיקה שהחלה בתקופתו של הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא), מגדולי רבני מצרים במאה ה-16, שקבע כי הם יהודים משבט דן. על בסיס מסורת זו פסק הרב עובדיה יוסף, כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר.
• גולי יהודה שלאחר חורבן בית ראשון – ידוע שגלו למצרים ואולי נדדו דרומה. גם כאן, ייתכן גם שהגיעו דרך תימן וראיה לכך מהפסוק בישעיהו י"א, 11: "והיה… לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש…". (עם זאת, סביר להניח, שבשם "כוש" מתכוון התנ"ך לאזור צפוני יותר).
• יהודי מצרים. שם התקיימה קהילה יהודית משגשגת, עוד קודם לחורבן בית ראשון. בתקופת הבית השני, היתה קהילה זו, מרכז משגשג של התרבות ההלניסטית. סביר להניח שיהודים התקדמו לאורך הנילוס, עד למקורותיו שבאתיופיה. ידוע שבין המאה ה-7 למאה ה-5 לפנה"ס, יש באי ייב, (אלפנטינה) שבמצרים, סמוך לאסואן של ימינו, חייל מצב יהודי. פולחנה הדתי של קהילת ייב, מזכיר בכמה מובנים את זה של ביתא ישראל.

יהדות דרום ערב. השקפה זו מבססת את טיעוניה על הקרבה הגיאוגרפית וע קשרים רבי שנים בין שני צדי ים סוף. כאשר איליוס גאלוס לקח עמו 10000 חיילים מארץ ישראל לדרום ערב, בשנת 25 לערך, היו ביניהם גם חיילים יהודים. המסורת מספרת על ביקורו של ר' עקיבא בערב, שם הוא נפגש עם מלך ערבי "כושי". מרמז על שליטה של מלך אתיופי בדרום ערב וגם על נוכחותה של קהילה מספיק גדולה, שתצדיק ביקור כזה. בתקופתה של ממלכת אקסום התקיים קשר הדוק של אתיופיה עם דרום ערב ושם התקיימה כנראה קהילה גדולה. המצדדים בהשקפה זו טוענים שרכיבים מ המקרא היו מצויים בתרבות האקסומית עוד טרם הגעת הנצרות במאה הרביעית. יתכן מאד שבעקבות כיבושי הקיסר כלב של חצי האי ערב, הובאו לאתיופיה שבויי מלחמה יהודים.

• צאצאי שבט האגאו, דהיינו, אתיופים מקומיים, דוברי לשונות כושיתיות, ישבו במקום עוד לפני בוא המהגרים מחצי האי ערב. שבט זה התגייר בהשפעת יהודים ממצרים עילית או מחצי האי ערב, שהגיעו לאתיופיה וקרוב לוודאי שהיו נישואי תערובת ביניהם. דבר המסביר את צבע עורם הכהה, הדמיון הפיזיונומי לשכניהם ואת העובדה כי לחלק ניכר מהמנהגים והמסורת שלהם, יש מקבילות אצל הכנסיה האורתודוכסית האתיופית. סברה קיצונית שהציעו כמה חוקרים, היא שהפלשים הם בני אגאי, שהתגיירו בעקבות חדירת מיסיונרים נוצרים.

כפר של ביתא ישראל – באדיבות ויקיפדיה

מנהגי העדה

הביתא ישראל לא נבדלו מסביבתם בתרבותם החומרית אלא במנהגיהם הדתיים. הם ניהלו אורח חיים קהילתי מפותח.

ה"קסים" (כוהני הדת) היוו את המנהיגות הרוחנית העליונה ולהם סמכויות נרחבות בנושאי דת, קביעת מועדים וחגים, טקסי נישואין וגירושין, קבורה, הטלת סנקציות וכו'. השמגלוץ' (זקני העדה) היו שניים בחשיבותם.

מתוקף חכמתם וגילם, היו להם כוח עוצמה ותפקידים רבים, פחות בתחום הדתי ויותר בתחום היחסים שבין אדם לרעהו כמו למשל, סכסוכים על רכוש, נושאי אישות. המנהגים והערכים הבולטים של ביתא ישראל הנם כיבוד הזולת, נימוס, צניעות, קיום הבטחות, שמירת סודות ורגשות, סבלנות, ביקורי אבלים, קבלת אורחים, עזרה הדדית במשפחה ובקהילה ועוד.

הקהילה ראתה בירושלים שבארץ ישראל, ולא באקסום את "ציון" ונאבקה במשך דורות על זהותה ועל קיומה האוטונומי. כך למשל, בין בוניה של העיר גונדר, בימי הקיסר פסילדס במאה ה-17, היו ביתא ישראל רבים. באמצע המאה ה-19 עדיין היו "ביתא ישראל", קהילה בולטת וגדולה למדי בהרי סמיאן. הם מנו לפחות 50,000 איש. מאז הלך מספרם והתדלדל, הן בשל פגעים כמו רעב וחולי והן בשל תהליכי המודרניזציה היחסית של המאות ה-19 וה-20. העדה קיימה אורח חיים מתבדל בכפריה. כמעט כל מי מבניה שעבר למרכזים העירוניים, נטש את מנהגיו ואורח חייו ונטמע באוכלוסייה הנוצרית.

חייהם התרכזו סביב בית הכנסת, המצוי בכול כפר. לבית הכנסת היו שני אולמות: באחד מהם – הנקרא "קודש הקודשים" מוחזק ספר התורה ונכנסים אליו רק כוהנים ודברתים (מעין חזנים). הכוהנים עומדים בראש כול עדה ובוחרים מתוכם כהן גדול הכהונה היתה מקצוע נלמד, הפתוח לכול משפחה מכובדת ואינו עובר בירושה. הכוהנים עורכים את שבע התפילות היומיות בבתיה כנסת ואת שאר הטקסים הדתיים, כולל הקרבת זבח הפסח, עורכים על מזבח אבנים, הקיים בחצר ביתה כנסת. הם גם אלו שעורכים את שחיטות החולין. הדבתרים משמשים לצד הכוהנים ועוסקים גם בחינוך ובהוראת דת. לפלשים היו גם נזירים ונזירות שחיו בפרישות במנזרים במדבר.

הם הקפידו על קדושת השבת ואסרו על הבערת אש, שאיבת מים, יציאה מתחום הכפר ותשמיש המיטה. אסור היה לקיים מילה בשבת. רק צום יום הכיפורים הותר בשבת. בתפילת השבת קוראים פרשה בגעז ומתרגמים לאמהרית.

חלה הקפדה מיוחדת על הלכות טומאה וטהרה במיוחד על ידני נידה ויולדת [14] ועל מאכלות אסורים. מסורת השחיטה שונה מזו המוכרת בתפוצות אחרות. כמו כן חלה הימנעות בקפידה על נישואי קרובים, עד דור שביעי.

הספר הקדוש ליהודי אתיופיה

הלוח דומה לזה העברי הקדום, השנה מתחילה בניסן. את ראשי החודשים ומועדי ישראל חגגו ככתוב בתורה. תקיעת השופר בראש השנה לא היתה מוכרת להם. הם לא הכירו את פורים וחנוכה. בחודש אב שמרו על צום של 17 ימים, לזכר חורבן הבית.

הספר המקודש ליהודי אתיופיה הוא ספר ה"אורית" (כנראה מלשון "אורייתא", תורה בארמית), הכתוב בשפת הגעז, שפת קודש מקומית ממשפחת השפות השמיות. בספר זה נכללים חמשת חומשי התורה. בנוסף מקודשים כל ספרי התנ"ך, המכונים "מצהף קדוס" וכן רבים מהספרים החיצוניים. מלבד ספרים אלו נכללים עוד ספרים מקודשים, ספרים ייחודיים לקהילת ביתא ישראל ואשר לא השתמרו להם עדויות מלבד בקרב קהילה זו, כגון: תאזז סנבת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.

מקום הכוהנים, הקייסים, חשוב מאוד בקהילה והם העורכים את כל התפילות. רק הם נוגעים ב"אורית", ורק הם מבצעים שחיטה. תפקיד הכוהנים אינו עובר בירושה וכל אחד יכול ללומדו.

לוח השנה הנהוג בקהילה הוא הלוח האתיופי, השונה במעט מהלוח העברי. חג השבועות נחוג חמישים יום לאחר שביעי של פסח (ולא לאחר החג הראשון, כבקהילות אחרות). בחודש אב מונהג צום של 17 יום לזכר חורבן בית המקדש. בכ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, נחוג הסיגד[15] – יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל, עד לצהרי היום, אז עורכים סעודת חג גדולה. אין זכר למועד זה בקהילות יהודיות אחרות.

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית אימצה מספר מנהגים יהודיים כגון שמירת שבת, מילה ביום השמיני, ואיסור אכילת חזיר.

צילום: גילי חסקין

תולדות הקהילה

לאחר חורבן בית ראשון צמחה הקהילה היהודית במצרים והתפתחה, וסביר להניח, שהיו מספר גלי הגירה יהודיים לאתיופיה במעלה הנילוס. נראה שכבר בתקופה מוקדמת זו, לא היו קשרים עם שאר הקהילות היהודיות, כיוון שביתא ישראל לא ידעו על חורבן בית שני. אם כי חוקרים רבים סבורים שמקור העדה הוא בקשרי ההגירה והתרבות של אתיופיה העתיקה עם חצי האי ערב ועם עמק הנילוס. ולמרות זאת עיקר ההתיישבות במקום הייתה בימי בית שני.

עד למאה ה-14 לספירה, ידוע אך מעט מאוד על יהודי אתיופיה. יש רק שברי מסורות ואגדות.

במאה ה-4 ממלכת אקסום המירה את דתה לנצרות ובעקבות כך פרץ סכסוך בין השלטון לבין מורדים יהודים שכונו "ביתא ישראל". בראש המורדים עמד פינחס, מצאצאי מלך אגדי למחצה ושמו גדעון. פינחס והמורדים היהודים נמלטו להרי סימן ושם כוננו מחדש את ממלכתם. כתובת מתקופה זו מתארת כניעה והעלת מס של סמין לאקסום.‏ בשטחי גדעון ותחת שלטון צאצאיו ("הגדעונים") החלו להתגבש אוכלוסיות שבטי היהודים. על פי תפיסת הקהילה, שושלת הגדעונים היא השושלת הסולומונית האמיתית מכיוון שלא בגדה ביהדות, בניגוד לשושלת החבשית שקיבלה על עצמה את עול הנצרות ולכן אינה לגיטמית. בשל תפיסה זו יהודי ביתא ישראל נתפסו בעיני החבשים כמורדי מלכות.

כי במאה העשירית לספירה ניהלה מלכה בשם ג'ודית, דהיינו, יהודית המלכה (Gudit)[16] או אסלאו (אסתר), מלחמה כנגד הנוצרים. מלבד זאת יש את סיפוריו של אלדד הדני אודות עשרת השבטים האבודים, שכנראה מתובלים באגדות והפרזות ואמינותו מוטלת בספק רב. מיתוס זה השתלב להפליא במיתוס הנוצרי אודות פרסטהר ג'והן, הלוא הוא הכומר יוחנן, ששלהב את דמיונם של נוצרי אירופה. אלדד הדני לא היה הנוסע המדיוויילי היחידי שדיווח על בני העדה. כמותו עשה עובדיה מברטנורא, שבמכתבו מירושלים בשנת 1488 מעיד על שראה שנים מבני העדה בדרום מצרים. הם היו כהי עור, לא ידעו לענות לו אם הם קראים או רבניים והעידו על עצמם שהם מבני שבט דן [17].

מהימנה יותר היא עדותו של הנוסע היהודי בנימין מטודילה[18], שערך את מסעותיו בשנים 1167-1159 וביומנו סיפר על יהודים ש"אין עליהם עול גויים ולהם ערים ומגדלים בראשי ההרים" יש הטוענים כי התייחס בתיאורו זה לתימן ולעדן. אחרים סוברים שמדובר ביהודי אתיופיה. גם המלך האתיופי מן המאה ה-12 מזכיר את היהודים באתיופיה, אך לא מפרט. במחצית המאה ה-12 עלתה לשלטון בחבש שושלת זאגווה, ובתקופתם החלה חדירה אתיופית לשטחי גדעון. ההתפשטות הייתה לאזור בגמדיר על חופה המזרחי של אגם טאנה.‏

סביר להניח שכבר ממלכת אקסום באתיופיה של היום, בערך מתחילתה של המאה הראשונה לספירה הנוצרית, הושפעה מהתרבות היהודית ושהשפה האתיופית (געז) קיבלה מספר אלמנטים מהשפה העברית. כאשר שבטי החבשאת השמיים, מייסדי ממלכת אקסום, התנצרו במאה ה-4, הם רדפו את היהודים שנסוגו מחוף ים סוף, אל המחוזות ההרריים שבפנים הארץ. מניחים שבעקבות הפלישה האתיופית לחצי האי ערב, הובאו מחמיר שבויים יהודים שהצטרפו באתיופיה אל אחיהם. באזורים שבקרבת ימת טאנה הקימו הפלשים ממלכה עצמאית שנטלה חלק במאה ה-10, בהתקוממות שבטי האגאו נגד בית המלוכה אשר באקסום. בראש המרד עמדה לפי מסורת חבשית, מלכה פלשית בשם יהודית או אסתר.

העדויות מצטברות לקראת המאה ה-13. בערך באותה תקופה זכו גם "ביתא ישראל" לכתבי הקודש שלהם – התורה וחלק מכתבי הנביאים בשפת הגעז. בשלהי אותה מאה חזרה שושלת בית שלמה למלוך באתיופיה ופתחה במלחמת שמד כנגד הפלשים.

בין המאה ה-14 למאה ה-17, נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנם עדויות המתייחסות אליהם כאל "אייהוד". הגדילו לעשות במאה ה-15 המלך זרע יעקוב (שכונה גם "משמיד היהודים") ובנו באד-מרים ובמאה ה-16, המלכים מינס ובנו שרצ-דנגל. ישנו תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון (1314-1344) נגד אנשים שהיו נוצרים במקורם אך עתה הם כופרים בישו כמו היהודים" שצלבו אותו. רבים העדיפו להתאבד ולא להמיר את דתם.

יורשיו התמידו במאבק בקהילות היהודיות, שהתבצרו בהרי סמיאן בצפון המדינה. ביניהם איסחק הראשון (Yeshaq I of Ethiopia), קיסר אתיופיה בשנים 1429-1414, שהפך אותם למחוסרי קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פאלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 למאה ה-17[19] .

צילום: גילי חסקין

היתה זו תקופה בת 300 שנה של מלחמות לסירוגין בין אנשי ביתא ישראל לבין מלכי אתיופיה הנוצריים. למרות חריפותו של המאבק ולמרות ההשפעה הרבה שהיתה לו על השינויים החברתיים שעברו על ביתא ישראל, אין להפריד בינו לבין התמורות הכוללות שהתרחשו באותה עת על אדמת אתיופיה. השתלטותם של המלכים, בני השושלת הסלומונית על שטחים נרחבים ברמה האתיופית, באה על חשבונם של שבטים ועמים עצמאיים רבים. מלחמות אלו היו בעיקרן מאבקי שליטה פוליטיים וכלכליים, יותר מאשר מלחמות דת. המלכים הנוצריים בדרך כלל לא פעלו לניצור היהודים, כפי שלא פעלו לניצור המוסלמים בנסיכויות הדרום עפאת ועדאל, בשנים שהכניעו את שולטניהם. נישולם מאדמותיהם בימי השושלת הסלומונית והכרסום במעמדם הפוליטי והכלכלי הולידו בקרב ביתא ישראל שינויים חברתיים. כך למשל הם סיגלו לעצמם במאה ה-15,את מוסד הנזירות, כאמצעי להחיות את הבסיס האידיאולוגי של חברתם.

נישולם של היהודים מאדמותיהם, בימי תפארת השושלת הסלומונית והכרסום במעמדם הפוליטי והכלכלי עוררו שינויים בקרב ביתא ישראל, אשר בסופו של דבר דווקא הבטיחו את הישרדותם כקהילה. מול הלחץ הנוצרי הכבד קמה בקרבם אליטה דתית חדשה, שעסקה בגיבושה ובחיזוקה של המערכת הנפרדת והדתית של בני העדה. "מהפכת הנזירים", שהונהגה על ידי גרים, כמו אבא צברה וצגאה אמלאכ, חוללה שינויים תרבותיים מקיפים. באותה תקופה אימצו משכניהם הנוצרים קורפוס ספרותי דתי, כאשר היצירות הרלוונטיות (בעיקר מותא אהרון, ברוך וספר המלכים) נערכו והותאמו כך שהוצאו מהם המסרים בעלי האופי הנוצרי המובהק. באותה תקופה אומצה גם המוסיקה הדתית הנוצרית וכמה מנהגי תפילה מקומיים, שהותאמו ליהדות. ביתא ישראל עצמם מסבירים כי מצוות הטהרה הידועות שלהם, המכונות בפיהם "א-תנכוני", כלומר, "אל תגעו בי", אומצו בתקופה זו, כדי לחצוץ ביניהם לבין השפעות זרות. היה זה שינוי תרבותי מרחקי לכת, שתרם ללא ספק לשרידותה של הקהילה.

בתקופת פלישתו של אחמד "גרן" קיבלו ביתא ישראל בברכה את השלטון המוסלמי, אך עד מהרה נפלו גם הם קרבן לקיצוניותו הדתית. יהודים, כמו נוצרים, שועבדו ורבים מהם נמכרו לעבדות בשווקי המזרח התיכון, כך נודע על קיומם לעולם היהודי, אחרי דורות רבים של ניתוק.

צילום: גילי חסקין

בשנת 1624 בא הקץ לעצמאותה המדינית של עדת ביתא ישראל, כאשר כבש הקיסר סוסוניוס (מלאק סגד) (Susenyos of Ethiopia), את יישובי העדה, שניהלה נגדו קרבות של גבורה. הוא החרים את אדמות היהודים, מכר רבים מהם לעבדות, הגלה את מנהיג העדה גדעון השביעי[20] והטביל רבים מהיהודים בכפייה לכנסייה הנוצרית. לאחר ימיו התיישבו אנשי הקהילה בסביבות גונדר והתמחו במלאכות שאינן תלויות בקרקע, כבנאים ונגרים, כולל מלאכות כמו נפחות וקדרות, שנחשבו לעלובות. היו מבני העדה שהתקבלו כחיילים לשירות הצבא המלכותי ואילו אחרים נמנו על הבולטים שבבנאים ובנגרים אשר בנו את המבצרים ואתה כנסיות של הבירה החדשה גונדר.

מתוקף אמונתם שויכו בני העדה לקאסטה (מעמד חברתי מקובע מלידה) נחותה, אך התלות שנוצרה במלאכותיהם שיפרה את מעמדם בממלכה. באמצע המאה ה-18 נקלעה אתיופיה לאי-יציבות שלטונית והיהודים נותרו ללא פרנסה, מעמדם הכלכלי ירד, והשליטים המקומיים השתלטו על אדמותיהם. תקופה זו התאפיינה גם במצב קשה מבחינה דתית, ורק הנזירים הצליחו לשמור על המסורת היהודית ולחזקה בקהילה. בתקופת גונדר פרסם הקיסר יוהאנס הראשון (1682-1667) תקנות שנועדו להפריד בין העדות, דבר שדווקא שימר את הקהילה היהודית. ב-1769 נרצח הקיסר איואס השני ומותו ציין את תחילתה של תקופה ממושכת (1855-1769), שבה היה השלטון בגונדאר רופף וגבר כוחם של המנהיגים המקומיים. בתקופה זו, המכונה "זמנה מסאפנת" (זמן השופטים), עבר על יהודי אתיופיה גל חדש של תלאות.. היתרונות הכלכליים השיגו בתקופתם של מלכי גונדר אבדו, תקיפים מקומיים עשקו אתם, נכרת מקור פרנסתם של בעלי המקצוע, מעמדם החברתי נפגע ורבים מהם המירו את דתם.

צילום: גילי חסקין

המאה ה-19

עד המאה ה-18 נודעו פרטים מעורפלים על ביתא ישראל. הידיעות המהימנות הראשונות הובאו על ידי החוקר הסקוטי הסקוטי ג'יימס ברוס, שבשנת 1769 הגיע לנמל מסווע וערך באתיופיה מסע של שנתיים ואחר כך פרסם ידיעות על הארץ מבחינה גיאוגרפית, היסטורית ואנתרופולוגית, כולל על בני העדה, בספרו על מסעו לגילוי מקורות הנילוס[21]. הוא היה הראשון שתיעד את המסורת שרווחה בקרב ביתא ישראל, בדבר היותם מצאצאי מלווי ארון הברית. כ-60 שנה מאוחר יותר, ב-1830, כתב גם המיסיונר הפרוטסטנטי, סמואל גובאט: "הם אינם יודעים מאיזה שבט הם ואין להם כל ידיעה מדוייקת לגבי תקופת הגעת אבותיהם לאתיופיה"[22]. הנוסע הצרפתי אנטואן ד'אבדי, שביקר גם הוא באותה שנה באזור, שמע מפי ביתא ישראל, תערובת של מסורות. היו שסיפרו שהגיעו עם מלניק, בנו של שלמה המלך והיו שטענו כי התיישבו באתיופיה לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים[23].

בתחילת המאה ה-19 גברו מאמצי המיסיון לנצר את הקהילה. מיומנותם של המיסיונרים בוויכוחים הדתיים הצליחה לערער את סמכותם של הנזירים מביתא ישראל ולהפסיק לזמן מה את טקסי העלאת הקורבנות. המתקפה המיסיונרית הולידה דפוסי תגובה שונים. כך למשל, בשנת 1862, בימי הקיסר תיאודורוס השני, קבע הקייס אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר טקזה שבתגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימים המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון הצליחה הכושל והניצולים ייסדו את היישוב היהודי באזור טיגרי.

אף שהיו יהודים שהתנצרו, ההתמודדות עם המיסיונרים הגבירה את ההתעניינות בדת ורבים התחזקו באחיזתם במסורת המתנגדת לנצרות. השפעתם למרות שהמיסיונרים באו כדי לנצר, השפעתם על הקהילה היתה חיובית משום שהם הנחילו להם את תודעת ספרי הקודש ואת ידע הקריאה בהם.

המחצית השנייה של המאה ה-19 נחתה על קרן אפריקה שורה של מכות: פלישות של קנאים מוסלמים מסודן שתחת שלטון המהדי, בצורות ממושכות וסדרה של מגפות. מקבץ אסונות זה הגיע לשיאו במה שנודע אחר כך כ"הרעב הגדול", או "הימים הנוראים", שנות הכיפו קן: בין השנים 1888 ו-1892 נספו כמחצית מבני העדה מרעב כבד שנבע ממחלת בקר, עצירת גשמים ומכות ארבה. על חומרת המצב העיד הקייס הגדול אבא יצחק: "בתחילה סירבו הכול לאכול את בשר הבקר שמת מהמגפה. מעט לאחר מכן כבר נלחמו לאכול את עורו. עד היום טבועים הימים הנוראים בזיכרון הקולקטיבי של העדה.

צילום: גילי חסקין

הכיבוש האיטלקי

באוקטובר 1935 פלשה איטליה הפשיסטית לאתיופיה וכוחותיה הצליחו להחזיק בשטחים ממנה במשך חמש שנים. הפשיסטים ביקשו לשבור את ההגמוניה הנוצרית-אמהרית ורצו להישען על רכיבי המנגנון המקומי. בתחילת שלטונם טיפחו האיטלקים את ביתא ישראל כמיעוט מדוכא ששוחרר מעול השליטים האמהרים. ראובן איסיאס, מבני הקהילה, אף מונה למנהיגם ופעל להקמת כפרים חדשים. אלא שעד מהרה שינו הפשיסטים את גישתם ושלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה. עמנואל תאמרת, מנהל בית הספר היהודי שהקים פיטלוביץ' באדיס אבבה, נרדף על ידי השלטונות האיטלקיים ונאלץ להימלט מהמדינה. בית הספר נסגר בשנת 1936. מורים ותלמידים נכלאו בבתי סוהר וחמישה מהם נעלמו. רבים מהם הצטרפו לצבא האתיופי ולכוחות המורדים כנגד איטליה. לאחר סיום המלחמה שלח יצחק בן צבי, שהיה יו"ר הנהלת הוועד הלאומי, מכתב ברכה לקיסר היילה סלאסי. בגוף המכתב הביע בן צבי את תקוותו כי יהודי אתיופיה יזכו לחופש, כבעבר[24]. עם חזרתו של הקיסר הוטב מצבם של היהודים.

ביתא ישראל בדורות האחרונים

הטלטלות שפקדו את אתיופיה מאז 1974 הובילו לתמורות מרחיקות לכת בחייהם של ביתא ישראל. אמנם, הרפורמה האגררית שהוכרזה ב-1975 שחררה את החקלאים שבהם מעול האריסות, אך חלוקת האדמות בוצעה באופן חלקי ואלו שרצו ליהנות מכך הותקפו על ידי בעלי האדמות. מדיניותו האנטי דתית של המשטר החדש הובילה את שלוחיו להתערב בטקסי דת יהודיים ואף להביא לביטולם. ניתוק היחסים עם ישראל, שנוצר עוד בימי היילה סילאסי, היה לעובדת קבע. ככול שהמשטר הקצין במגמותיו הפרו-סובייטיות כך התחזקה תחושת המצור בקרב בני העדה. כמו כן סבלו היהודים מהמצוקות שהמיט המשטר החדש על כלל האוכלוסייה כמו ה \כלכלה המתדרדרת ומצב הביטחון האישי שהלך והחמיר. כל אלו פגעו בהם יותר כמיעוט קטן. כמו כן, הם מצאו את עצמם לכודים בין חזיתות השחרור המחוזיות לבין כוחות הממשלה. לאחר המהפכה בוטלה פעילותם של מרבית הארגונים הזרים וביניהם הארגונים היהודיים, למעט "אורט" שהורשה להמשיך ולפעול, עד שבתיה ספר שלה נסגרו ב-1981.

להמשך קריאה ראו באתר זה: עליית יהודי אתיופיה – מחשיפתם לעולם החיצון ועד לעלייתם ארצה .

צילום: גילי חסקין

ביבליוגרפיה

חגי ארליך, הגר סלומון, סטיבן קפלן, אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות. האוניברסיטה הפתוחה 2003.

משה בר-יודא, "הפלשים", מחניים ס"ו תשנ"ב

שושנה בן-דור, "הקשרים של יהודי אתיופיה עם המלך תיאודרוס", פעמים 58, עמ' 85-67

מנחם ולדמן, מאתיופיה לירושלים – יהודי אתיופיה בעת החדשה מבחר תעודות ומקורות, משרד החינוך, תשנ"ב.

מנחם ולדמן, גולים ויורדים מארץ יהודה אל פתרוס וכוש – לאור המקרא ומדרשי חז"ל, מכללת יעקב הרצוג

יעל כהנא, אחים שחורים, חיים בקרב הפלשים. עם עובד, תל אביב 1977.

הגר סלמון, "בין אתניות לדתיות – הבטים פנים-קבוצתיים של המרות דת בקרב ביתא ישראל באתיופיה", פעמים 58, עמ' 119-104

איינאו פרדה סנבטו, "מבצע משה", מוסף הארץ 11.3.2006

סטיב קפלן, שושנה בן-דור, יהודי אתיופיה – ביבליוגרפיה מוערת. יד יצחק בן-צבי 1998.

ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה. רשפים 1995.

חיים רוזן, "פאלאשים, כאילא או ביתא ישראל? הערות אתנוגראפיות לכינויים של עדת יהודי אתיופיה", פעמים 22, תשמ"ה 1985, עמ' 53-58

סטיבן קפלן, "לחקר תולדות ביתא ישראל בהקשר היהודי-נוצרי באתיופיה", פעמים, 22 עמ' 17-31

יונה בוגלה, "בתי הספר של ביתא ישראל באתיופיה", פעמים 22, תשמ"ה 1985, עמ' 89-92.

עמנואלה טרוויזן סימי, "פועלו החינוכי של יעקב פיטלוביץ באתיופיה (1904-1924)", פעמים 58, חורף תשנ"ד, עמ' 97-86

[1] [email protected]

[2] . בערך "פלשים", שבאנציקלופדיה העברית, שיצאה לאור ב-1975, עדיין נכתב כי הם "קבוצה אתנית הטוענת שהיא שייכת לעם ישראל" (שם, כרך כ"ז, עמ' 893).

[3] חגי ארליך, הגר סלומון, סטיבל קפלן, אתיופיה, נצרות, איסלם יהדות, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 265.

[4] . "‏‏‏כֶּ‏‏בְּ‏‏רַ‏‏‏‏‏ ‏נַ‏‏גַ‏שְׁתּ‏" (געז: "ክብረ ነገሥት", עברית: "כבוד המלכים") הוא האפוס הלאומי האתיופי. אגדת שלמה המלך ומלכת שבא, העומדת במרכזו, היא הרחבה ופיתוח של הסיפור המקראי (מלכים א י). מלכת שבא, היא מלכת אתיופיה, שומעת על חוכמתו של שלמה המלך ועולה לירושלים לראותו.

בביקורה היא מקבלת על עצמה את דת אלוהי ישראל. המלך מפתה אותה, ובשובה לארצה היא יולדת בן. בבגרותו, בן המלך נוסע אל שלמה אביו וחוזר לאתיופיה ובאמתחתו ארון הברית שנחטף מבית המקדש. לצד הסיפור המרכזי הזה, שזורים באפוס קטעי פרשנות ושלל אגדות על דמויות מן המקרא. כבוד המלכים שימש בסיס אידיאולוגי לשלטונם של קיסרי אתיופיה, שראו עצמם כצאצאי שלמה המלך. האמונה המבוטאת בו, כי האתיופים הם ממשיכי דרכם של בני ישראל, מסבירה גם את ריבוי המנהגים היהודיים בנצרות האתיופית.

כבוד המלכים נכתב בלשון האתיופית הקלאסית (גֶעֶז) ונחתם בחוגי הכנסייה, ככל הנראה בתחילת המאה הארבע-עשרה. תרגומו הראשון לעברית, מלווה במבוא מקיף. המהדורה העברית חושפת, לא רק את מקורותיו של האפוס בתנ"ך ובספרות הנוצרית הקדומה, אלא גם מקבילות מפתיעות לספרות האגדה ולמדרשים.

[5] . Gerrit Jan Abbink, "The Enigma of Beta Esra'el Ethnogenesis: An Anthro-Historical Study",Cahiers d'Études Africaines, 120, XXX-4, 1990, p. 413-414

[6] . חגי ארליך, הגר סלומון, סטיבן קפלן, אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות. האוניברסיטה הפתוחה 2003, עמ' 271-270.

[7] .         וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם (ישעיהו י"ב, 11).

[8] . וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ישעיהו פרק יא 12,:

[9] הוֹי אֶרֶץ, צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ (ישעיהו י"ח 1).

[10] . וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. כט כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ: כִּי-לֹא יוּכַל, לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. ל וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה; וְלֹא תִנָּתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. לא אַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ: כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ   לב עַד-בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ, וִחְיוּ, וְלֹא תָמֻתוּ; וְאַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ, כִּי-יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר, יְהוָה יַצִּילֵנוּ (מלכים ב', י"ח, 28).

[11] . ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.

– יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד 434

‏

[12] . אֶ‏לְדָּ‏ד הַ‏דַּ‏נִי היה סוחר ונוסע יהודי במאה ה-9. אין מחלוקת באשר להיותו אישיות היסטורית, ועל כך שהוא כתב בעברית (שיש בה השפעות ערביות רבות) את ספרו על הלכות שחיטה ואת האיגרת הקרויה על שמו. מקום מוצאו אינו ידוע, אך מקובל להניח שבא מאחת הקהילות היהודיות בחצי האי ערב, אולי מנג'ראן. כתביו משלבים אלמנטים ריאליסטיים ופנטסטיים, ואמינותם מוטלת בספק.

בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה ככל הנראה התכוון לאתיופיה של ימינו, הוא סיפר שמוצאו מחוילה הקדומה שעליה אומרת התורה "אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב"‏. מעבר להרי כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר, (ומכאן שמו, הדני – משבט דן). מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל, קירואן וספרד. סיפורו על עשרת השבטים האבודים גרם לעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום בו עבר. אלדד הביא עימו למסעותיו הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית, עסקו בשחיטה של בעלי חיים (כשרות). ההלכות נבדלו מאוד מהחוקים התלמודיים, והן מוצגות בשמו של יהושוע בן נון, או, על פי גרסאות שונות בשמו של עתניאל בן קנז. סיפוריו של אלדד התפשטו במהירות, וכרגיל במקרים כאלו, הם עוצבו מחדש והועצמו על ידי מעתיקים ועורכים. ישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו של אלדד. ראו בהרחבה: אברהם עפשטיין, אלדד הדני – סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א.

סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה, פרופסור דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום.

[13] . אברהם עפשטיין, אלדד הדני – סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א

[14] א"ז אשבולי, "ההלכה והמנהג אצל יהודי חבש"", תרביץ ז'

[15] . סיגְד (געז: ሰግድ – "סגידה"), שמו העממי של חג המֶהֶללַה (ምህልላ – "תחינה". הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל. החג חל בכ"ט בחודש תשואן (כ"ט בחשוון), 50 יום לאחר יום הכיפורים, ומהווה יום של צום, טהרה והתחדשות. זהו חג עלייה לרגל, שבמרכזו עומד טקס חידוש הברית בין העם לאל, הכולל קריאת קטעים מן המצהף קדוס וברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, ומנהלים אותו כהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ"ך, אותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון.

בישראל התקבל המנהג לחגוג את הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. ב-2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.‏

[16] . יהודית מלכה חצי-אגדית מן ההיסטוריה האתיופית, המזוהה בעיקר כמלכת ביתא ישראל שהחריבה את ממלכת אקסום והשליטה עליה את שלטון היהדות למשך 40 שנה. שלטונה מתוארך לקראת סוף המאה ה-10 וכיבושיה מתועדים במסורת הבע"פ של עדת ביתא ישראל וקהילות אתיופיות אחרות, כמו גם במספר כתבים היסטוריים ממקורות שונים. מוצאה וקורותיה של יהודית המלכה נתונים במחלוקת בקרב עמי אתיופיה וחוקרי אתיופיה והמידע הקיים לגביה אינו שלם.

[17] . אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, 1971.

[18] . בנימין מִטּוּדֵלָה (מהעיר טודלה שבספרד) היה מגלה ארצות יהודי. קרוב לשנת 1165 יצא חוקר זה למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממארסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים. מן המאה ה-16 ואילך תורגם ספרו של בנימין מטודלה למרבית לשונות אירופה ושמו של הנוסע היהודי היה למפורסם.

[19] . במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה (Lake Tana).

[20] . על פי המסורת האתיופית-נוצרית כאשר מנליק היה למלך הוא חילק את ממלכתו למספר מחוזות שעליהם שלטו מקורביו. אחד ממקורביו היה גדעון אשר קיבל לשליטתו את האזורים: אדיבו, ולקאית, סגדה, סימן, וגרה, ארמצ'הו, צ'ילגה, סקלט, דמביה ובגמדר.‏ בכתובת אקסומית מהמאה ה-4 מוזכר השם סימן כישות מדינית שמעלה מס לאקסום: "ואז הוא הגיע לסמן… הוא דרש מס… והוא קיבל כניעה ושלח אותם חזרה בכדי שהם יחזירו את הסדר לממלכתם

[21] J. Bruce, Travels to discover the sources of the Nile, Edinburg, 1805.

[22].. סמואל גובאט נולד בעיר ברן שבשווייץ. בין השנים 1823 – 1826 שמש גובאט במסיון בעיר בזל. לאחר תקופה זאת נסע ללונדון ופריז ורכש ידע בשפה הערבית ובשפת הגעז. מצויד בידיעותיו אלו, יצא בשליחות מיסיונרית לאתיופיה. בין השנים 1830 – 1835 ערך שני מסעות לאתיופיה. הראשון בין השנים 1830 – 1832 והשני בין השנים 1835 – 1836. בסך הכול שהה כשלוש שנים באתיופיה. גובאט נאלץ לעזוב את אתיופיה בגלל מחלות קשות שתקפו אותו בארץ זאת. את שנותיו אלו הנציח בספר המתאר את הקורות אותו בשליחותו שם (ויקיפדיה)..

[23] . ארנו-מישל ד'אבד י (Arnaud-Michel d'Abbadie‏; 24 ביולי 1815 – ‏8 בנובמבר 1893) היה גאוגרף צרפתי, הידוע בעיקר בזכות מסעותיו לאתיופיה.

נולד בדבלין שבאירלנד לאב צרפתי ולאם אירית, והמשפחה עקרה לצרפת ב-1818. ד'אברי שהה עם אחיו אנטואן-תומסון ד'אבדי באלג'יריה, וב-1837 יצאו שני האחים לאתיופיה. הם הגיעו למאסאווה שלחופי ים סוף (כיום באריתראה) בשנה שלאחר מכן, ומשם יצאו למסעם ברחבי אתיופיהב-1848 שבו לצרפת, וארנו-מישל ביקר באתיופיה פעם נוספת בשנת 1853. ב-1868 פרסם ארנו-מישל את הספר המרכזי אודות המחקר שערכו שני האחים במדינה, בשם "שתים-עשרה שנים ברמה האתיופית" (Douze ans dans la Haute-Ethiopie). שני האחים זכו בשנת 1850 במדליה מטעם החברה הגאוגרפית הצרפתית (Société de Géographie).

[24] מ' וולדמן, "אגרות יצחק בן צבי על יהודי אתיופיה"