ביקור במוזיאון המלחמה בקהיר

כתב: גילי חסקין

במצודת קהיר (Citadel), שנבנתה על ידי צלאח א-דין, יש ריכוז של מבנים ומוזיאונים, ביניהם מסגדו של מוחמד עלי, שחזותו עותמנית וברו אקלקטי, ארמונו השרוף, בית הכלא הממלוכי, מוזיאון המשטרה, ממנו נשקפת תצפית מרשימה על "עיר אלף המסגדים"

ראו באתר זה גם :  לילות הרמדאן בקהיר

פני היו מיועדות הפעם אל המוזיאון הצבאי, המוקדש למלחמותיה של מצרים. בכניסה מקבלים את פני המבקר פסלו של צלאח א-דין, המוצג כ"גדול הלוחמים עלי אדמות". לא רוצה להפריע להם עם עובדות. צלאח א-דין לא היה מצביא דגול כלל ועיקר. הוא הפסיד לבלדווין הרביעי, מלך ירושלים הצלבנית, בקרב גזר והובס על ידי ריצ'רד לב הארי בארסוף (קרב עלה למוסלמים באבדות רבות וכמעט שליש מהצבא המוסלמי הושמד. השאריות נפוצו לכל עבר וצלאח א-דין נאלץ לסגת). כמו כן, התבזה בקרב הראשון בבלואר (כוכב הירדן), אך אין ספק שהיה כריזמטי להפליא וידע להקהיל המונים תחת דגלו. חשוב מכול, הוא ניצח בקרב המהותי ביותר, קרב קרני חיטין. גם אם חלק גדול מהתוצאה נזקף יותר לחובת הצלבנים, מאשר לזכותו. עד היום הוא נחשב לגיבור הגדול של האסלם וקרב מנהיגים רבים, בפרצי שגעון גדלות, משווים עצמם אליו. אחריו, ניצבים פסליהם של פרעונים גדולים, כמו נערמר (מנס), שאיחד לראשונה את מצרים עלית ומצרים תחתית ב-3200 לפני הספירה וערך מסע מלחמה לכנען. הוא מתאר פר מצרי המבקע בקרניו את חומותיה של עיר בצורה ואת עצמו, אוחז בשבויים כנעניים בציצת שערותיהם ובידו האחרת אוחז באלה. מכאן ואילך, כל מלכי מצרים כמעט, יציגו עצמם בתנוחה כזאת, לרבות אלו שלא נלחמו כלל.  לידו ניצב פסלו של  המלך יעחמס, שבשנת 1570 לפני הספירה ייסד את השושלת ה- 18, שגירש ממצרים את החיקסוס – "מושלי ארצות זרות" , רדף אחריהם לכנען, צר עליהם והכניע אותם.

מקום של כבוד שמור לתחותימס השלישי, שאורי דביר המנוח כינה "סוכן הנסיעות", משום שערך  17 מסעות מלחמה לארץ ישראל. ידוע במיוחד נצחונו על ברית של ערי כנען בקרב מגידו במאה ה-15 לפני הספירה. בולט מכולם הוא פרעה רעמסס השני, גדול מלכיה של מצרים (וגדול הפרופגנדה שלה), שיצא לקרב נגד האימפריה החיתית בשנת 1285 לפני הספירה. היתה זו בעצם "מלחמת העולם הראשונה", בהשתתפות 4000 "טנקים" (מרכבות). הוא  יצא ממנו במצב של תיק"ו, אך הציג זאת כניצחון גדול. חשוב מה עשית. חשוב יותר, מה פרסמת. במקומות רבים נראים קרבות שצויירו על גבי פפירוסים ונרתו על קירות המקדשים ומתארים את המלך רומס במרכבתו על אויביו העלובים, או אוחז בידו בציצית ראשם, כשאלה בידו השניה.

בהמשך, מוצגים הישגיהם של הערבים, צבאותיו של עומר אבן אל עאץ, כובשים את "מצודת בבל" ומקימים את פוסטט.

מקום כבוד ניתן לקרב אל-מנצורה, במסע הצלב השביעי. היה זה קרב של שלושה ימים, שנערך במצרים בפברואר 1250, בין הצבא המצרי בפיקודו של פ'חר א-דין , לבין צבא הצלבנים שהורכב מהמסדרים הצבאיים, אצילים צלבניים מממלכת ירושלים ואצילים צרפתיים, בפיקודו של לואי התשיעי ("הקדוש"), מלך צרפת. גודלו של הצבא הפולש כ-25,000 חיילים מתוכם 2,500 פרשים. הוא נחת בדלתה של הנילוס וכבש את העיר המבוצרת דמיאט. הקרב הסתיים – הלכה למעשה, ב"ניצחון פירוס" צלבני. למרות זאת, הוא מוצג כאן כניצחון מצרי. לזכותם ייאמר, שעימות אלים זה הוביל לקרב פארסכור, בו הושמד הצבא הצלבני והמלך הצרפתי נפל בשבי.

מקום של כבוד ניתן לממלוכים, שהיו מעמד של שכירי חרב, תחילה טורקיים ואחר כך צ'רקסים והקימו אימפריה ששלטה למעלה מ250 שנה בכול המרחב המצרי-סורי. מושא הגאווה הבא היה מוחמד עלי, שהקים צבא מודרני והצליח להביס אפילו את העות'מנים ואלמלא עזרת המעצמות האירופאיות, היה משתלט לא רק על ארץ ישראל וסוריה, אלא גם על אנטוליה.

כול הקרבות הללו, היו רק הקדמה לעיקר והוא המלחמות המאוחרות. מלחמת 1948 מוזכרת בקצרה, מלחמת סיני מוזכרת כ"תוקפנותה משולשת" (בריטניה, צרפת וישראל ) -מה שנכון, נכון. מלחמת 1967 מוצגת כתוקפנות ישראלית, מבלי להזכיר ולו ברמז את מה שהוביל אליה. בשום מקום לא מציינים את גירוש פקחי האו"ם, את בכנסת הצבא המצרי לסיני ולא את חסימת מיצרי טיראן, לאניות ישראליות. לא מוזכר אפילו המשפט השחצני של ג'מאל עבד-אל נאצר: "אם גנרל רבין רוצה במלחמה – אהלן וסהלן", משפט שהוביל כזכור בצד הישראלי ליצירה הלירית "נאצר מחכה לרבין"….

ואז, העיקר, חציית התעלה ושבירת המיתוס על הצבא הישראלי הבלתי מנוצח. נרות תמונות של שבויים ישראליים, מעוזים חרבים, טנקים שרופים, מטוסים מופלים, דגל ישראל קרוע והרבה גאווה מצרית. בשום מקום לא מוזכר שצה"ל הגיע אל העיר סואץ, שכיתר את הארמיה השלישית, שהמצרים והסובייטים ביקשו הפסקת אש. בכל מקום רואים את החיילים שחומי הפנים, חותרים בעוז בסירות גומי, ומשתלטים בגבורה על היריב שביצוריו לא עזרו לו.

הסצינות הללו, מגובות בסרטי אנימציה, מוצגות גם בסרט תלת ממדי; באולם נוסף, בעל מסך קעור כמו בסרטי IMAX, ובמצדת רבת קול ופאתוס ב-"פנורמת אוקטובר" – ספק מוזיאון, ספק מיצג ראווה, המוקרן בהליופוליס, כדי להעמיק את הגאווה המצרית. הם מעלים על נס פיגועים שביצע הצבא המצרי, במיוחד הטבעת המשחתת 'אילת' ורומזים לקשר מצרי להיעלמות הצוללת 'דקר' מעניין, אין איזכור , אפילו ברמז, למרוואן אשרף, המרגל המצרי שכונה אצלנו "המלאך". לו היה מרגל דמה, חלק מ"עוקץ" מצרי, שנועד להרדים את הישראלים לקראת הפתעת אוקטובר, אפשר לצפות שהוא היה מוזכר?.

המצביאים המצריים ובראשת סאדאת, מוצגים כממשיכיהם של הפרעונים, הרומסים בפרסות סוסיהם את האויבים העלובים. לו הייתי מתבקש, הייתי מציע למצרים להראות יותר גבורה ישראלית, לא מתוך כבוד לאויב, אלא כדי להאדיר את ניצחונם שלהם, כפי שתיאר אלכסנדר הגדול את נצחונו על דריווש השני בקרב איסוס.

לא נשאלתי. רק  הרהרתי במחדל המדיני, שדחה את הצעות גונאר יארינג, את גולדה מאיר שהשיבה לו שיש "קונצנזוס", לגבי נוכחות ישראלית בקוו שנמתח מאל-עריש לראס מוחמד. הרהרתי במשה דיין ,שהכריז ששארם א-שייח' חשובה מן השלום. חשבתי על המחדל המודיעיני ואי גיוס המילואים ולא פחות חמור, על המחדל האג"מי, הצבאי, על המעוזים הלא מאוישים, על המעוזים המשוועים לעזרה, על הימ"חים המחלידים, על תחנות ההתרעה שלא הופעלו , על הדלק שהיה אמור להבעיר את התעלה ולהפוך אותה למלכודת מוות…. אנחנו אוהבים את הצבא ושונאים את הפוליטיקאים, אבל המחדל האג"מי אינו נופל מזה המדיני. נזכרתי באזעקות של יום כיפור, בשיירות הבהולות הנוסעות דרומה וצפונה, בטנקים הנוסעים למרחקים על שרשרותיהם, בהכנה החפוזה של המקלטים. נזכרתי בבשורות האיוב. על זוריק לב שנפל בשובו מהפצצה במצרים, על דודי אפרים, שהותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים ועוד תינוקת שנולדה שבועיים לאחר מותו. על אבא שחזר עם אוזניים מתחרשות ושער שהלבין בבת אחת. על סבא יצחק שקרס לנגד עינינו. הרהרתי בשכול בקיבוצים שסביבנו, ביוסף שריג, מבית השיטה, אחיו של צחקי מדריכנו בתנועה, על החלומות שנקטעו, על החיים שנגדעו, על היתומים, האלמנות וההורים השכולים. התבוננתי בטנקים הישראליים שנלקחו שלל ולא יכולתי שלא להיזכר באלבומי הניצחון, שהודפסו לאחר מלחמת ששת הימים. זהו מחיר היוהרה.

נראה שהיינו זקוקים למלחמה, כדי להסכים לשלום. ובכול זאת, הרהרתי על הארץ הכאובה, בתום שקרס, בעולם של אתמול שחרב ולא שב. כל אחד בכה על המתים שלו ויחד בכינו על המתים של כולנו. נזכר במשפחות הבוכיות על מצבותיהם של חייליהן, בכי קולקטיבי מר. חשבתי על השחצנות, על היהירות, על "אני ואפסי עוד". נזכרתי בבני מהרשק שהגיע לבית ספרנו, לקראת הבחירות של 1973 והתגאה בקו בר לב. ניצב מולו מורנו עמוס עוז, שכמו נביא מתריע בשער, שאין מצב סטטי. ואכן בא יום נקם ושילם. גרוני נחנק, מחיתי דמעה בסתר  ושאלתי את עצמי מה למדנו.