ביקור באל-סלבדור

 

 

 

 

 

 

שימו לב: בסוף נובמבר 2007, נצא לטיול מיוחד, החוצה את אמריקה התיכונה, מאל-סלבדור ועד לפנמה

 

ישבנו במרפסת של המלון האקולוגי הצופה אל ההרים המבותרים של הפארק הלאומי "אל- אימפוסיבלה" (Imposible). הפארק קיבל את שמו מהנהר החוצה את הפארק למרגלותיו. המעבר בו, כך מספרים, נחשב בעבר ל'אימְפּוֹסיבְּלֵה', היינו בלתי אפשרי.  התבוננו בהשתאות בעצים שהזדקרו גובה ובפרוספקט שהציג לנו את ציפורי השיר שאנו עתידים לראות, כולל את הטורוגוס (Torogos), הציפור הלאומית, שזנבה כפול באורכו מאורך גופה.  למרות זאת וכאילו במנותק מכל אלו, התרכזתי בנועם הליכותיה של רוז, פקידת הקבלה; כל מחווה שלה אמרה חינוך של ילדה טובה מבית טוב. לאחר שיחה קצרה עמה, הבעתי באוזניו של חיימה הנהג שלנו, את התפעלותי מעדינותה.  הוא חייך וענה "אוּמילְדֵה", מילה שהיא שילוב של "מחונך, מנומס, אדיב, מכובד ומכבד".  המילה הזאת המשיכה ללוות אותנו בכל השבוע שבמהלכו שוטטנו בארץ הקטנה והמיוסרת הזאת.  זוהי ארץ המנסה למשוך אליה תיירים, באמצעות הרי הגעש שלה ועיירותיה הקולוניאליות, אך באשר לי לפחות, הדבר שריגש אותי יותר מכול, היה חביבותם של התושבים, שחייכו אלינו מכל עבר וברכו אותנו לשלום.  מאוחר יותר התברר לי, כי באמריקה הלטינית כולה, שגור הביטוי "אל־סלבדור – חֶנטֶה דל וָלוֹר", היינו, באל־סלבדור, אנשים איכותיים. בספרדית זה נשמע יותר טוב…

 

 

שמה של אל־סלבדור נקשר, שלא בטובתה, בעיקר למלחמת האזרחים, שהשתוללה בה עד לפני פחות מעשור.  ארגונים של מהפכנים, שהושפעו מהלכי הרוח הסוציאליסטים שנשבו בניקרגואה השכנה,  הפיחו אש בגחלי התסכול של עשרות אלפים איכרים מזי רעב, שמאסו בשלטונן של כמה משפחות במשאבי המדינה.  ארצות הברית, כמסורתה הארוכה מזה שנים, ראתה בכל מרד עממי משום דריסת רגל סובייטית ותמכה בצבא, שטבח לא רק במורדים, אלא גם בכפריים.  גם המורדים לא היו "צמחוניים" וגם הם דברו דרך הנשק.  מה שבטוח הוא שהעם סבל.   אירועים עגומים אלו והמוניטין המפוקפק של המדינה כמעוז של פשע, הרחיקו ממנה את המבקרים הפוטנציאליים.  אולם, המלחמה היא נחלת העבר והביטחון האישי איננו נופל מזה של המדינות השכנות.   גלי התיירים טרם הגיעו, השבילים עדיין לא נכבשו; דבר ההופך את המדינה למקום אטרקטיבי עוד יותר.

 

 

 

אמנם, אל־סלבדור איננה יעד תיירות העומד בפני עצמו.  היא איננה אטרקטיבית כמו גואטמלה וקוסטה ריקה, שהם היעדים הנוצצים ביותר באמריקה התיכונה.  אין בה אתרי מאיה מרשימים כמו טיקאל , פלנקה או אושמאל ואפילו לא אתר טבע ייחודי כמו איי המפרץ אשר בהונדורס. המשאב החשוב ביותר הוא אנשיה. הם החייכנים והחביבים ביותר שפגשתי בכל מסעי בייבשות אמריקה.  "אומילדה" כבר אמרנו?

יתרון עצום הוא קרבתה של אל־סלבדור ליעדים תיירותיים אחרים בסביבה.  כך למשל, "עיירות הפרחים" שבמערב אל־סלבדור מרוחקות כשלש וחצי שעות של נסיעה מקופאן (Copan) אתר המאיה המרשים שבהונדורס ומאנטיגואה (Antigua) העיירה הציורית שבגואטמלה.  טוב ינהג המטייל, אם במקום לטוס מגואטמלה לקוסטה ריקה, יעשה את דרכו בייבשה, תוך כדי חצייתן של אל־סלבדור וניקרגואה.  גם המטייל המתמקד בגואטמלה לבדה, יכול להעשיר את טיולו, אם יוסיף לו 2-3 ימים, בצפונה של אל־סלבדור.

 

 

הכול קרוב כאן באל־סלבדור.  ניתן ללון במלונות מפוארים בעיר הבירה סאן סלבדור, לסעוד במסעדות איטלקיות, סיניות או ארגנטינאיות ולצאת עם שחר לגיחות בנות יום, לאתרי התיירות השונים.  אנחנו העדפנו ללון בפנסיונים כפריים, או בבתים מידות קולוניאליים שהפכו לבתי מלון, בתוך העיירות הקטנות. כמה יזמים מוכשרים רכשו בתי ענק שהיו שייכים בעבר ל"אצולת הקפה", השקיעו בהם דמיון ומוטיבציה והתוצאה היא מלונות, שהם אתרי תיירות של ממש.  ישנן גם מסעדות הנראות כשילוב של מוזיאון לאמנות וגן בוטני מאשר למקום לסעוד, אם כי גם האוכל המוגש שם, טעים להפליא.

שעתיים וחצי של נסיעה מגואטמלה סיטי דרומה, הביאה אותנו למעבר הגבול לאס צ'ימאנאס (Las Chimanas). לא הרחק משם, נמצאת העיר הקטנה האואצ'פאן (Ahuachapan), ששמה יצא הודות ל"פרוליטוס" (Floritos) –  מעין מנורות מאולתרות מעץ וניירות צבעוניים מרוחים בשעווה, המקשטים את המשקופים ונישאים בכל מקום, בפייסטה המתקיימת כאן מדי שנה, ב-7 בספטמבר.  עצרנו לרגע אל מול ביתו של המשורר הלאומי אלפרדו אספינו (Espino), ששיריו הרומנטיים מרעידים לבבות עד ימינו.  מתברר שכאשר הודיע לאמו שהוא עומד להינשא לבחירת לבו, גזרה עלו האם חיי רווקות, כדי שיתמוך בה בימי זקנתה, כפי שהיה נהוג במשפחות הלטיניות עד הרבע השני של המאה העשרים.  אספינו ציית למשפחתו, שהרי אז אי אפשר היה אחרת והתמכר לשכרות, שלקחה ממנו את חייו וגאלה אותו מן הסבל.  יחד עם זאת, כך אומרים יודעי דבר, היא העצימה את כושר הביטוי שלו.  גם המשפחות הלטיניות הן כבר לא מה שהיו פעם.

 

 

סמוך להאוצ'פאן קיים אזור געשי ובו מספר לא קטן של פוּמָרֶלוֹת, היינו קיטור העולה מן האדמה. לאיטלקים שזיהו את התופעה באֶטְנָה, הזכיר הדבר עישון סיגריות ומכאן השם, שמשמעו "לעשן" (פוּמָר).  נסיעה קצרה בהרים הובילה אותנו לעיירה אפנקה (Apaneca), שהאטרקציה העיקרית שבה הינה טיול מעל צמרות העצים (Canopy).  חברה מקומית הסיעה אותנו ברכבי שטח ססגוניים, אל מטעי הקפה הנטועים בין עצי היער, בגובה של 1700 מ' מעל פני הים. בין העצים הגבוהים מתוחים כבלי פלדה, מפחידים למראה ממבט ראשון, אך לאחר הדרכה קצרה גלשנו במהירות מסחררת מעל צמרות העצים, כשאנו נהנים מתצפית מרטיטה, תרתי משמע, על כל הסביבה.

 

 

"דרך הפרחים – "רוּטָה דֶה לוֹס פְלוֹרֶס", מכונה כך על פרחי הגינה הרבים המעטרים את הבתים.  לאורכה של הדרך נמתחות עיירות קטנות, שבתיהן טובלים בגינות מטופחות.  בחודש דצמבר, כך מספרים, הפריחה בשיאה והאזור כולו משתולל ממש בחגיגה של צבע.  ניתן ללכת בינות לבתים השזורים בפרחים, עד לָגוּנָה ווֶרדֶה – אגם ירוק בלועו של הר געש, עטור בצמחיה טרופית עשירה.  היפה שבעיירות הפרחים היא אטאקו (Ataco).  חלק מיופייה מקורו ביזמה של זוג אמנים צעירים, שהחלו לפני מספר שנים בציורי מוראלים, היינו, תמשיחי קיר על הבתים, ההופכים את המקום לגלריה ענקית, תחת כיפת השמים.  חבריהם ועמיתיהם של השנים, החרו החזיקו אחריהם בציורים משלהם ובעוד מספר שנים, תדמה העיירה כולה לציור.

 

 

שיאו של הטיול באל־סלבדור הוא אגם קוואטפקה (Coatepeque), שהוא גוף מים אדיר בתוך קָלְדֶרָה, היינו, לוע געשי שהתפוצץ וצבעו הכחול שובה את העין והלב. מסביבו הרי געש, אי קטן בלבו והוא שני ביופיו רק לאגם אטיטלן שבגואטמלה. מרבית חופי האגם נתפסו על ידי אנשים פרטיים, שבנו לעצמם חלקות אלוהים קטנות. עם שפע כזה של שמש, מים וכוח עבודה זול, קל לאדם אמיד להקים גן עדן טרופי משל עצמו. עדיין, ניתן ללכת לחוף האגם בשטח הציבורי שנותר לפליטה ולשוט לאי הקטן שבתוכו, שגם חלקים ממנו נתפסו על ידי בתי נופש פרטיים.

 

 

הדרך העולה מהאגם אל סֶרוֹ וֶרְדֶה, מספקת נופים עוצרי נשימה אל האגם, שמזווית לזווית ומשעה לשעה משנה את צבעיו ומותיר אותנו משתאים נוכח האפשרויות העצומות הטמונות בצבע הכחול.  סרו וורדה, משמעו "ההר הירוק" והוא לטעמי גולת הכותרת של הביקור באל־סלבדור. זהו הר געש כבוי שנשקף ממנו נוף מרהיב של האגם, ושל הרי הגעש סנטה אנה ואיסאלקו (Izalco).  האחרון הוא קונוס מושלם, שחור וחשוף, המגיח מתוך האדמה הירוקה ולהשלמת התמונה מיתמר עשן מלועו.

 

 

לא לחינם הוא מעטר את מרבים הפרוספקטים המהללים את יופייה של המדינה.  קשה להאמין, אך עד 1770 לא היה איסאלקו, אלא חור באדמה, שהתמר ממנו עשן גופריתי שחור.  מסיבה כלשהי החל ההר לפלוט גם חומר מוצק ובהדרגה נוצר חרוט מעל החור, תוך זמן קצר הפך החרוט לגבעה וזו להר, המיתמר לגובה של 1910 מ' מעל פני הים.   ההר לא חדל להתפרץ במהלך המאה ה-19 ומכל מקום נראו עני העשן וחלקיקי האש שיצאו מלועו, דבר שהעניק לו את הכינוי "המגדלור של האוקיינוס השקט".  ב-1957, לאחר 187 שנים שלא נח מזעפו, נדם ההר.  וולקן סנטה אנה, המוכר גם בשם אילאמאטפק (Ilamatepec), הוא הר גבוה יותר ב-400 מ', אך איננו חרוטי ומרשים כמו איסאלקו.  יצאנו לטיפוס בלוויית מדריך מקומי ושני מלווים חמושים אל פסגת סנטה אנה.  החוק אוסר לטפס על הרי הגעש ללא ליווי.  מסתבר שבין האנשים הטובים הללו קיימים גם לא מעט פושעים ותפקיד אקדחיהם של השוטרים הוא להוציא להם את החשק להתפרנס מן התיירים בדרך של שוד.

 

 

השביל ירד קודם כל מוולקן סרו וורדה, בתוך יער טרופי מוריק, עתיר שרכים, עד לחווה שננטשה בעקבות התפרצותו האחרונה של ההר בשנת 2005.  הרהרנו בשירו של יהורם טהר לב על האנשים המתעקשים לחיות לפתח הר הגעש והחלנו לטפס, בנוף שהלך והתייבש במהירות וחיש קל הפך לצחיח כמעט:  קרקע לבנה, קקטוסים ואגבות.  המראה שנשקף מהפסגה היה עוצר נשימה.  למרגלותינו נפער לוע עמוק ובלבו אגם בצבע אזמרגד.  מההר נשקף נופו של אגם קווטפקה, שנראה מכאן כרצועה כחולה המתפתלת בין חמוקי הגבעות שמסביבה.

 

 

הכול קרוב באל-סלבדור. טרם הנחנו לשרירינו הדואבים לנוח ממאמץ הטיפוס וכבר אנחנו בחופו של האוקיינוס השקט.  אל־סלבדור אינה מקום אידיאלי לרחצה בים. החול כאן הוא טוף שחור ואיננו מזמין במיוחד,  אם כי קיימים מועדוני צלילה הלוקחים את התיירים ללועות געשיים מתחת למים והמקום קורץ לגולשים הבאים מכול העולם כדי לרכב על גלי הענק המשתברים אל החוף.  בארָה דה סנטיאגו הינה אֶסְטוּאָר, מקום בו חודר האוקיינוס אל הייבשה ומותיר ממנה קבוצת איים.  במקום חיים דייגים, מכריסים רובם, באווירה עצלה ומנומנמת.  זהו מקום אידיאלי לשכב על ערסל, ללגום בירה, לכרסם שרימפס מטוגן ולבהות.  יצאנו לשייט בין המנגרובים, הדקלים והקורמורנים, עלינו על איונים שהים טרם איכל וקינחנו בארוחה של דגים טריים מתחת לעצי הקשיו.

 

 

 

לא רצינו לבקר באתר המאיה של חויה דה סרן (Joya de Ceren). מה כבר אפשר לחדש לנו לאחר נפלאותיהם של קראקוֹל, קאבָּה וצ'יצֶ'ן איצָה?  מתברר שיש.  ביאטריס, הסוכנת המקומית, מדריכת תיירים בעברה, התעקשה בלהט ולא הותירה לנו אפשרות לסרב.  ברגע שהגעתי למקום הודיתי לה.  אין זה אתר פולחני כמו אלו המוכרים לנו מאוּשְמאל, קוֹפָּן או טיקאל.  כאן ניתן לראות את החיים עצמם.  בחויה דה סרן לא הקריבו קורבנות אדם ולא צפו בכוכבים; כאן עיבדו את האדמה, כיירו כלי חרס, אכלו ושתו.  בהתפרצות געשית בשנת 600 לערך, כיסה אפר וולקני את האתר, אפה אותו בחום של 1600 מעלות ושימר את כל מה שניתן, כולל את צורתם של העכברים שנלכדו באסם.

סוצ'יצ'יטו (Sochichito) הינה עיירה קולוניאלית יפה, עם בתי מידות שנבנו בעבר על ידי בעליהם העשירים של מטעי הקפה.  מדריך התרמילאים "לונלי פלנט" הגדיר אותה כ"עיר קטנה ענקית".  זוהי אכן פנינה, עם רחובות מרוצפים ועם כיכר  מרכזית, המושכת אליה את כל מי שרוה לראות ולהיראות או סתם ללקק גלידה.  ההשוואה לאנטיגואה המהודרת שבגוואטמלה מתבקשת ממש.  אין כאן את ההדר של אנטיגואה, גם לא את הליטוש שנעשה עבור התיירים.  אין כאן חצרות פטיו מהודות וגם לא מבחר ענק של מסעדות.  האטרקציה הגסטרונומית היחידה היא חנות הגלידה המקומית.  אולם סוצ'יצ'יטו נראית כשילוב מוזר של קובה ו"המערב הפרוע".  אולי כפי שאנטיגואה נראתה פעם, טרם שנכבשה ברגליהם של גלי התיירים.

 

 

סוצ'יצ'יטו אינה מניחה לך לשכוח.  ציורי הקיר אינם נאיביים כמו שבעיירות הפרחים. מכל עבר ניבטים פרצופיהם של איכרים עניים, בעלי חוות עשירים המדומים לחזירים וכתובות מחאה. סוצ'יצ'יטו מזכירה שהשקט הזה הינו מתעתע;  שהיו ימים אחרים, קשים יותר, וגם כיום הפערים החברתיים הם בלתי נסבלים.  שהקסם הזה עלו להיות חמקמק.  נערה שפגשנו בכיכר ספרה על עיירות מרוחקות הנתונות לחסדיהן של כנופיות, הגובות מבעלי עסקים דמי חסות וגובות את שללן בדמים ובדם.  אנחנו מקשיבים אך מעדיפים להדחיק.  מתמכרים ליופי ולקסם.  המציאות שלנו קשה דיה.  מדחיקים לרגע את מכאוביה של הארץ המארחת.  אנו מתבוננים בפרצופים חרושי הקמטים ומתעקשים לראות בהם את היופי ולא את העצב.  אפילו בזרועותיה הענקיות של מוכרת כרטיס המזל אני מתעקש למצוא חן ואינני חדל לצלם את הערסלים המעוטרים המוצגים למכירה בפינת הרחוב.  ככל שיורד הערב והשמים מצטבעים בכתום של שקיעה, הדרמה הזאת מתעצמת.  כנסיה מוארת לפנים, דוכני תקליטורים מאחור, מוזיקה לטינית ברקע, גברים חבושי סומבררו לוגמים בירה ומעשנים בשרשרת, ילדות שותות מילק שייק.  שתי נערות חטובות מעכסות, נערה "אומילדה" מביטה בהן בהסתייגות ומחייכת אלינו במבוכה.  אנו לוגמים בירה צוננת ומתבוננים בסרט שהפלזה מספקת לנו.  השלווה הזאת חודרת.

כל אחד יכול לבחור לעצמו את נתיבו, שהיא במידה רבה אל־סלבדור שהוא רוצה לעצב בזיכרונו. אפשר לבחור באחד ממלונות החוף המפנקים בהם הכול כלול, אפשר לצאת לצלילה באחד מהאגמים שמלאו את המכתשים הגעשיים, אפשר לטייל ברגל במדרונותיו הרעננים של הר מונטקריסטו (Montecristo) שבצפון מזרח ואפשר לנסוע אל פרקין (Perquin),  שנחשבה בעבר למעוז המורדים.

 

 

זוהי עיירה חבויה בהרים, בדרך להונדורס.  במקום מוזיאון המנציח את מוראותיה של מלחמת האזרחים.  המוזיאון קטן והמוצגים בו אינם רבים, אך האטרקציה האמיתית שם היא המדריכים, שמרביתם היו בעבר הלא רחוק לוחמי גרילה בעצמם. לא הרחק מפרקין, במחוז סן פרננדו, גולשים מדרונות ירוקים ומפלי מים שוצפים מכל עבר. אך אלו אינם העיקר, גם לא האיים שבמפרץ פונסקה.  אל־סלבדור היא הזדמנות לגלות את אמריקה (התיכונה).  לא ממש, אבל היא ללא ספק מאפשרת הצצה לאמריקה הטינית של פעם.  טרם שנשטפה בגל התיירות, טרם שצעדה ברגל גסה לכיוונו של המערב.  אל־סלבדור היא הזדמנות לגעת בחוויה ולתת לה לגעת בך.  כמו שיר עצוב.  כמו ניגון ישן.

 

 

 

עוד על אל סלבדור – ראה אתר האינטרנט של ה-CIA