גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 01/10/2023
מאיר הר ציון, הוא אחד מהאבות המייסדים של הלוחמה הזעירה. לדעת רבים הוא נחשב לגדול הלוחמים של צה"ל, בכול הזמנים.
מאיר ז"ל גדל ברשפון והתחנך כנער בקיבוץ עין חרוד, שהיה בית היוצר ללוחמים רבי זכויות ורבי מעללים. משם יצאו דמויות מופת כמו יוספל'ה טבנקין מח"ט חטיבת הראל, השטורמנים, שלושת האחים לבית תמרי, ועוד דמויות עליהם כתב משה טבנקין את "השכול מהלך בגננו כחרב".
ראו באתר זה: סיור בעמק חרוד.
בתור נער, חלם מאיר להידמות לסיירי הפלמ"ח הנועזים, טרם שיידע שהוא עולה עליהם כמה מונים. בגיל 17, יצא עם אחותו שושנה, לטיול ברכס כורזים, במהלכו נשבו על ידי בדואים, שמסרו אותם לצבא הסורי. הם ושוחררו רק כעבור ארבעה שבועות. בהיותו בן 19, חייל בנח"ל, יצא עם בת הקיבוץ, רחל סבוראי, במסעם המפורסם לפטרה, בעקבותיהם יצאו לא מעט לוחמים, שרובם נותרו בחולות ויצרו את המיתוס של המקום "ממנו איש חי עוד לא חזר והוא נקרא הסלע האדום". למסע הזה לא הייתה כל חשיבות צבאית. נהפוך הוא, זו הייתה הרפתקנות לשמה. לימים, בעת שיקומו מהפציעה הקשה שחווה, יצא בלוויית חברו מיכה קפוסטה, לטיול בלבנון, על גבי אופנוע. הם חזרו בשלום, אך יכלו להסתבך ולסבך את המדינה. אבל מאיר היה אדם שחי ממנות גדושות של אדרנלין.
לאחר שמפקדי הפלמ"ח שולחו הביתה, בתום מלחמת הקוממיות, חווה צה"ל ירידה בכוחו ובהישגיו. מחבלים חצו בנקל את הגבול, הפיגועים גדלו בכמותם ובתעוזתם והצבא היה חסר אונים. זכורה לרע פעולת הנפל בתל מוטילה ב-1951.
מי שניער את צה"ל והזריק לו במנה גדושה את המסירות של הפלמ"ח ואת המקצועיות של "פלוגות הלילה המיוחדות", בפיקודו של אורד וינגייט, הייתה יחידת הקומנדו 101, שהעבירה את הפעילות, מהגנה על הגבול, לתוך שטחו של האויב. הם פעלו ברוחו של מחבר ספר תהילים: " כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר". בניגוד למקובל לחשוב, ליחידה לא היו הישגים צבאיים גדולים, אך היו לה הישגים מוראליים לא מבוטלים.
יחידה 101, למרות הזמן הקצר בו התקיימה (חמישה חודשים), העניקה לצה"ל מורשת של תעוזה, הכרת שטח, כושר גופני מעולה, דביקות במשימה ועוד. להצלחת היחידה היו שלושה אבות: משה דיין הרמטכ"ל, אריק שרון המפקד ומאיר הר ציון, שהיה גדול הלוחמים. את ערכיה, העבירה היחידה לצנחנים ואחר כך לכוח הלוחם כולו. משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך" (1976): "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם."
לא כל מה שעשתה היחידה ראוי לשבח. כך למשל, זכור לרע 'מבצע שושנה', המוכר יותר כטבח קיביה, בו נהרגו עשרות אזרחים, שלא היה להם קשר לרצח ביהוד, שבגינו בוצעה פעולת הנקם. אך כפי שהיו אומרים במפלגה הקומוניסטית: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים".
לוחמי היחידה, ביניהם חברי 'השומר הצעיר', הצהירו שהם היו משוכנעים שהבתים ריקים. אך במבחן התוצאה מדובר בטרגדיה. בקיבוץ הארצי של 'השומר הצעיר' ביקרו קשות: "זה מעשה שנוגד את היסודות המוסריים של הגנתנו", "הסתייגותנו ממעשה קיביה ברורה וחד משמעית". יתכן שהייתה זו אחת הסיבות לפירוק היחידה.
לאחר שמוזגה היחידה בצנחנים ואריק שרון הפך למג"ד 890, פיקד מאיר על מחלקת הסיור. בהמשך, הקים עם שרון את פלוגה א', שהייתה מעין הכלאה בין חוג סיירים לבין מכונת מלחמה משוכללת. הם המשיכו את פעולות התגמול, שגם אם תועלתן מוטלת בספק, הן עודדו מאד את הציבור. מיתוס הצנחנים הנוקמים היה אנטיתזה לחוויה הגלותית, שחלק משרי הממשלה סימלו. הוא ביטא ניצחון מעטים על רבים, גבורה, הקרבה, הכרה כי "טוב למות בעד ארצנו". הצנחנים סימלו את המעבר מיהודים מוכים ונרדפים ליהודים היוצאים להגן על גופם ועל כבודם. המבצעים שלהם אפשרו למדינת ישראל להתגאות בלוחמיה בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות. אפרת זק בך כותבת בפתח מחקרה על יחידה 101 כי הצנחנים, כמו לוחמי ה-101, נתפשו כנציגיו של "היהודי החדש". אלה שעוצבו בארץ לאחר קום המדינה ושילבו בדמותם חוסן גופני וטוהר נפשי. יורשי דור "יפי הבלורית והטוהר".
מאיר הר ציון נפצע קשה בפעולת א-רהווה, בספטמבר 1956, חייו נצלו הודות לניתוח טרכאוטומיה שביצע בו ד"ר מוריס אנקלביץ. הוא שוחרר מצה"ל, אך המשיך לתרום לו, למשל, בעזרה מקצועית לאברהם ארנן, בהכשרה מקצועית של לוחמי סיירת מטכ"ל. לימים, על אף נכותו, הצטרף ללוחמה במלחמת ששת הימים ואף במלחמת יום הכיפורים.
עם שחרור מצה"ל, התיישב בחוות שושנה", במזרחה של רמת יישכר וגידל בקר. הוא נשא לאשה את רותי, בתו של טוביה אברמסון איש 'השומר'.
אחת הפרשות הקשות לעיכול בפעילותו הרבה של הר ציון, היתה נקמת הדם שעשה בערביי שבט אל-רשאידה, בעקבות הרצח של אחותו שושנה וחברה עודד וגמייסטר. מאיר יצא עם כמה חברים, חצו את הגבול, רצחו ארבעה בדואים ושחררו את החמישי, כדי שיתאר מה ראה. ראש הממשלה משה שרת, רצה להעמידו לדין בגין ארבעה מעשי רצח, אך כוחו הגדול של דיין, עם גיבוי בשתיקה של דוד בן גוריון, הוציא אותו ללא פגע.
איני יכול להצדיק מעשה רצח, גם לא נקמת דם, אבל יש להבין את רוח התקופה. מאיר שירת ביחידה שמהותה הייתה מעשי נקם. מה שנקרא בלשון מכובסת "תגמול". באותם ימים לא הייתה הפרדה בין האישי לצבאי. כפי שקודם נקם בהוראת מפקדיו, נקם כעת בהחלטת עצמו. לא ניתן לשפוט מעשים שנעשו בשנות החמישים, בכלים מוסריים של ימינו, בחלוף 70 שנה.
למרות אירוע זה, מאיר הר ציון הוא מופת לדבקות במשימה, לאומץ לב, לאחוות לוחמים ולאהבת המולדת עד כלות.
על מאיר ז"ל נכתב לא מעט. ידוע מכולם, ספרו של משה גבעתי "ויהי מה".
בשעת בקר מוקדמת, נסענו לקיבוץ יגור, משם עם שירין בן יעקב, המשכנו לאחוזת שושנה, סמוך למבצר הצלבני כוכב הירדן, הצופה לנוף רב עצמה של עמק הירדן, ככר הירדן (הע'ור), גאון הירדן (הז'ור), הרי הגלעד….. .ביקרנו בחורשה שניטעה לזכר היחידה המהוללת ובה 101 עצים, בקברו של מאיר הר ציון, הבנוי מאבנים שנלקחו מהמקומות בהם לחם. סעדנו את לבנו בארוחת "ברנצ'" עשירה עם משה הר ציון, בנו של מאיר וזוגתו גלי ושוחחנו על ה-101, על ממשיכי דרכו של מאיר, כגון עובד לדיז'ינסקי ועל על אביו הרוחני, שספק עד כמה מאיר הכיר, אורד וינגייט, מי שלימד את בני יהודה קשת .
משה הוא איש רב פעלים, המקדיש חלק ניכר מזמנו, להנחלת המורשת של אביו וחבריו. תלמידי תיכון, חניכי מכינות קדם צבאיות, חיילים, באים לנחל יששכר, לא הרחק מיישובי 'חומה ומגדל' שקמו בעמק בית שאן, מטפסים במעלה התלול ומתעמתים עם קושי פיזי, כפי שכתב הר ציון ביומנו: "הניצחון מגיע מתוך נישות, אמונה, דבקות בשטח באדמה, במטרה, מי שמתעייף, מי שלא מתעקש – מפסיד". הם מטפסים וסופגים מורשת, בנתיב בו פעל אורד וינגייט לאורך צינור הנפט, לא הרחק ממטע התמרים שהביא יאני אבידוב מעירק.
כך נשזר לו סיפור ציוני שלם. משה, ומדריכים כמו גיסי היקר זיו כרמל, מספרים לחניכים, סיפורים שאירעו בעבר, כדי לתת משמעות להווה ולהניע פעילות חלוצית בעתיד.
ראו באתר זה: סיור בעקבות פלוגות הלילה המיוחדות; הבאת התמרים לישראל