בחירתו של דונלד טראמפ.

 

כתב: גילי חסקין. 10 בנובמבר 2016

אני מודה. לא האמנתי שטראמפ ינצח. אהוד ברק וביבי נתניהו יכולים להעיד שאני בדרך כלל טוב בתחזיות. לא יכולתי להאמין שאנשים יבחרו באיש הדוחה הזה. קשה לי להאמין שאדם שמתנהג ומתבטא כך, ינהיג את העולם החופשי.

 לאט לא אני מתחיל להפנים ולהבין שיש אדם אחד שאחראי על בחירת טראמפ. לא, לא הילארי "קרן קלינטון" המושחתת, עמוסת "התרומות". השחיתות שלה קטנה בהרבה משל פושט הרגל הסדרתי הזה. לא יחסי הון – שלטון של הקלינטונים. זה תמיד היה קיים בארה"ב.. קראו את הביוגרפיה של אייזנהאואר, או את התובנות של חוזה מרטי..

לאיש הזה, שגרם לבחירתו ,קוראים ברק אובמה. 

 

הפייסבוק עדי שהתרעתי שהמדיניות של אובמה, זו שזכתה אצלנו למחיאות כפיים מהצד השמאלי של המפה, תוביל לראקציה. לא ברורה לי התסמונת הישראלית והחשיבה האוטומטית. לא ברור מדוע בשמאל התייצבו כמעט הכול לטובת אובמה. אני יכול להיות איש שלום ולתמוך בכול לבי במועמדות של  המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין (כפי שקרה ב-2008).

בחירת אובמה גרמה לאנשים רבים בארה"ב להרגיש שגנבו להם את אמריקה. לא, אל תיקחו את זה לגזענות. היא קיימת. אני מסכים בצער עם ההנחה, שרבים מבוחריו של טראמפ, אף שבהחלט לא כולם, ראו במועמד הרפובליקאי מעין תיקון לעיוות ההיסטורי לדידם, של הכתרת נשיא שחור עור: הדה־לגיטימציה שעשה המיליארדר הגזען לנשיא שחור העור, היא שהכשירה לבבות בקרב הימין הגזעני לקראת הכרזתו ביוני 2015 שיתמודד לנשיאות. אולם, אני מניח שלא היו מגיבים כך לו היה נבחר משהו כמו קולין פאוול. אצל מצביעים רבים אחרים, עם זאת, האינתיפאדה נגד הממסד היתה רגשית ולא גזענית, תוצאה של אכזבה ולא של אידיאולוגיה.

אובמה, שהמחיש יותר מכול אדם אחר את ה"פוליטיקל קורקט" עסק בזכויות של כולם. של ההיספאנים, של המוסלמים, של המובטלים, של המהגרים. לא בזכויות של הפרט האמריקאי. 

אובמה הביא את החזון שנשען על ידי הוליווד, על ידי השמאל העולמי, על ידי התנועות הסוציאליסטיות. לא נכנס כאן לאידאולוגיה. לא לשאלה אם צדק או לא. מה שאני חושב על הסוציאליזם ועל הליברליזם אינו חשוב כלל. אני מנסה להראות לנאורים משמאל מה האמריקאי הממוצע חושב על זה. אובמה גרם לאנשים להרגיש שלוקחים את אמריקה לכיוון מנוגד לאתוס שלה. אמריקה הוקמה על ידי אתוס פרוטסטנטי, שאומר, שאדם הוא עשיר כי אלוהים אוהב אותו ולכן הוא ישקיע את הכסף, כך שישרת את עצמו ועל ידי כך, גם הכלל ירוויח. האתוס הזה אמר שהאדם חשוב יותר מהמדינה, לבטח יותר חשוב ממיליוני מובטלים, שקיבלו קצבת מחיה וממיליוני מהגרים. אמריקה שנאה מהגרים. מאז ומתמיד. אבל האירים והיהודים, שנואים ככל שהיו, ביקשו להשתלב. ההיספאנים ובעיקר המוסלמים, רוצים לשנות את אמריקה. בניגוד לאירופה, אמריקה לא מוכנה להתאבדות קולקטיבית. גם אם כלכלנים יראו כיצד המצע הכלכלי של המפלגה הדמוקרטית ותפישת עולמה של קלינטון. נותנים תשובות מוצקות יותר למצוקה של מעמד השכירים ואילו המצע הכלכלי של טראמפ, עלול להיות הרסני עבורם, עדיין, אנשי ה"לואו טק", הפועלים, הלבנים הזועמים בני המעמד הבינוני מסרבים לממן את המשפחות החד־הוריות השחורות . הם מתנגדים לממן את שירותי הבריאות של אלו שהם תופשים כפרזיטים ורוצים למנוע תחרות עם העבודה הזולה של המהגרים ממקסיקו.

על רקע זה אפשר להסביר את ה"ברקסיט". אפשר ללעוג להמונים האנגלים שלא הבינו על מה מדובר. אפשר להוכיח שהדבר יגרום נזק לבריטניה, לפחות בטווח הקצר, אבל השאלה הזאת נגעה העצבים החשופים שלהם. האינסטינקטים שלהם אמרו שהעולם החדש שמציעים להם, נוגע באינטרס שלהם ובלאומיות שלהם. בצביון שלהם. גם בבריטניה, כמו בארצות הברית ובמדת מה, כמו בישראל, היה מדובר במאבק בין צעירי לונדון ומנצ'סטר, שרואים את עצמם כאזרחי הכפר הגלובלי לבין האנשים הפשוטים שמרגישים כי המהגרים לקחו להם את מקומות העבודה. הפריפריה הבריטית, אלו שמכונים שם "אוכלי הלפת", רוצים לחזור למדינת הלאום ולערכים של פעם. כך בארצותה ברית, אנשי "אמריקה האדומה", אלו שמכונים בזלזול Rednecks, נצחו את "אמריקה הכחולה, המשכילה והאינטליגנטית.

זה מזכיר את מה שקורה בדרום תל אביב. מי שסוגר את מתקן הכליאה למהגרים הלא חוקיים, פוגע בעניים של הארץ. כשבוז'י מציע לקבל פליטים מסוריה (?!) הוא לא רק תמוה בעיני, אלא נוגע בעצבים חשופים של רבים מדי. 

האמריקאים לא רצו "אובמה קר", הם לא רצו לחיות בארץ שהממשל שלה גוזל את האושר שלהם. גם אם הנשיא מקבל למפרע פרס נובל מאינטרסנטיים אירופאים. אפשר לאהוב את האתוס האמריקאי ואפשר לשלול אותו. אבל זה האתוס שלהם. בשמו הם עזבו את אנגליה, בשמו הם חולל אות מסיבת התה של בוסטון, בשמו יצאו לכבוש את המערב, ולהרחיב את גבולות ארה"ב, בין אם בכסף ובין אם בחרב.

הם טבחו באינדיאנים וניצלו באופן מחפיר את השחורים. רבים מהם שנאו את היהודים, אבל הם בנו את אמריקה. כפי שהיא. הם רצו לראות בה, לא רק מקום שמקדש את הפרט, יותר מאשר את החברה (עזבו את משפטו המליצי של קנדי: "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען אמריקה". קנדי היה קתולי והביא עמו אתוס שונה),

מנקודת מבטם, אבי כל חטאת היה הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון, עם הרפורמות הסוציאליסטיות שהביא, כאילו שנתנו פרנסה להמונם שקודם הושלכו לרחוב (מבחינתי הם מוכי גורל, אבל מבחינת האתוס האמריקאי הם בטלנים). התהליך הזה המשיך עד ל"אובמה קר", עד לחוק הבריאות, שאירופה ושמאלניה היללו, אך הוא לא מתאים לאתוס האמריקאי. האתוס הזה אומר, שאם אני מפרנס ילד של מישהו אחר, אינני דואג לילד שלי.

 קלינטון, משכילה ומנוסה ככל שתהיה\ מייצגת עבורם לא רק את הממסד הוושינגטוני השנוא, אלא את הרעיונות של הגדלת מעורבות הממשל במשק, את הגדלת נטל המס. קלינטון, שכמו אובמה, תומכת בעד הסובסידיות לחלשים, עם מרכאות או בלעדיהן, תומכת בהגבלות וברגולציה, מורדת באתוס האמריקאי של יוזמה חופשית ונטילת אחריות אישית של כל אדם על חייו.

מבחינת האתוס האמריקאי, על חטאיו של אובמה בחזית הפנימית, מאפילים חטאיו במדיניות החוץ. לא בגלל ישראל. ההיפך הוא הנכון. הימין בעיוורונו לא רצה לראות את הסיוע הצבאי הנדיב ואת המטריה המדינית הרחבה שאובמה העניק לישראל. ישראל באמת אינה הסיפור העיקרי. 

הבוחרים הרפובליקנים רוצים לראות את אמריקה מנהיגת העולם החופשי. אכן, היו דורות של התבדלות, עד הנשיא וודרו וילסון ומסמך -14 הנקודות שלו, אבל ברקע עמד, ה-Manifest destiny, הייעוד של אמריקה ומחויבותה לעולם חופשי יותר. בשל האתוס הזה הם גירשו את האינדיאנים. בשם האתוס הזה הם כבשו את מקסיקו. וודאי שהיו שם אינטרסים. בעיקר אינטרסים כלכליים. אכן, היתה זו סיסמא חינוכית, שנגועה בצדקנות ובגזענות. אבל כך הם חלמו.

אמריקה לא רוצה לראות נשיא מגמגם מול פוטין. רועד כשהאחרון פולש לאוקראינה, בניגוד לערבות המעצמות, כולל זו של אמריקה. אמריקה לא רצתה לראות את נשיאה מפקיר את בן בריתם חוסני מוברק ומתאהב ב"אביב הערבי". לא יכלה לראות את עצמה מושפלת על ידי באשר אסד. אובמה הזהיר את הנשיא הסורי מהתערבות אמריקאית אם יעז להפעיל נשק כימי. אסד הפעיל ואובמה מצמץ.

הסכם הגרעין היה אבי אבות הטומאה. לא רק בעיניהם, אלא גם בעיני. אמריקה לא רצתה מלחמה (רק הישראלים רצו). אמריקה רצתה לראות את איראן כורעת תחת הסנקציות ושזו התחילה לקרוס, אובמה אץ להציל אותה. (הון ושלטון אמרנו?). השמאל העולמי מחא כפיים, הליברלים חגגו. אבל אמריקה לא אהבה את זה (אין הדבר מצדיק כמובן את השערורייה של נאומו של ביבי שם). המפלגה של אובמה והילארי מצטיירת בעיני הבוחר האמריקאי, כקונגלומרט של זהויות, עדות, מיעוטים וגזעים. בעוד שטראמפ מדבר בשמה של אמריקה אחת, לאומית, פטריוטית. טראמפ רכב על גל לאומני, שקלינטון לא השכילה להבחין בו.

יותר משטראמפ ניצח בבחירות את הילרי קלינטון, הוא הביס והשפיל את אובמה. יותר משבוחריו נהרו לקלפיות, כי שנאו את הקלינטונים, הם ביקשו להתנער משמונה שנות שלטונו של אובמה. ויותר משכהונתו של טראמפ צפויה להיות ניגוד להשקפת העולם של קלינטון, היא אמורה לפרק לגורמים את הישגיו של אובמה ולנתץ לרסיסים את מורשתו.

הבוחרים מאמינים שטראמפ יפחית מסים, כפי שעשה רונלד רייגן, לפני שנים וחצי עשורים. הם מאמינים שיקצץ בביורוקרטיה וברגולציה, כדי שהמפעלים האמריקאיים, יישארו בבית ולא יעזבו לארצות זולות מחיה.

לכן אמריקאים רבים הצביעו בעד הגזען, גס הרוח, האלים, השקרן, המיזוגן והיהיר הזה. 

ראשי המפלגה הרפובליקנית, גם כאילו שסלדו מטראמפ סבורים שנוצרה הזדמנות חד פעמית לחולל מהפכה שמרנית בארה"ב, שקודם כל תמחק את מורשתו של אובמה. "אובמה־קר תחילה".

טראמפ לא יקיים את הבטחות הבחירות שלו. הוא לא יתנער מהסכם הסחר באזור האוקיינוס השקט ולא יבטל את הסכם הסחר החופשי הקיים עם מקסיקו וקנדה ועל ידי כך יקומם נגדו את בעלות בריתה הקרובות של ארצות הברית. הוא לא יחליש  את המחויבות האמריקאית לברית נאט"ו. הוא מטורף, אך אינו אידיוט. צעד כזה עלול לחולל משבר עמוק ביחסים בין אירופה לארצות הברית.

לכן לפלא בעיני מדוע הימין הישראלי כול כך חוגג את בחירתו. 

ניסיון חד צדדי לפתוח מחדש את הסכם הגרעין עם איראן יחמם את המזרח התיכון ויגרור עימות מיידי בין אמריקה לקהילה הבינלאומית. גם החלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, כפי שטראמפ התחייב, עלולה להעלות באופן ניכר את המתח בין וושינגטון לעולם הערבי והמוסלמי. אני מוכן לאכול את הכובע, אבל אני מהמר שטראמפ יגיע למסקנה שהמחיר איננו שווה את התמורה. אריק שרון כבר אמר דברים שרואים מכאן ולא רואים משם.