גילי חסקין
תמר זנדברג וגסיסת השמאל
כתב: גילי חסקין; 16 למאי 2018
לפני כמה חודשים החלטתי לחדש את חברותי במרצ. לא היה לי קל עם ההחלטה הזאת, בעיקר לאור הגמגומים שלהם בנושא הציונות. להבדיל ממפ"ם ז"ל, שחרתה על דגלה את הערך "ציונות", אצל מרצ זה ממש לא ברור. התכוונתי לתמוך באבי בוסקילה. לא מפני שאני מעריץ נלהב שלו, למען האמת אני יודע עליו מעט מאוד, אבל רציתי בעיקר לפגוע בסיכוייה של תמר זנדברג. מטורף ככל שזה יישמע, זנדברג, שהציבור נחשף אליה בזכות הפעילות האולטרה שמאלנית המתריסה, הפמיניזם המיליטנטי, עמדתה הפוסט ציונית והעיסוק הכפייתי כמעט בלגליזציה של חשיש (שמעתם על מישהו שנעצר בשנים האחרונות בגלל עישון?), החליטה להתמודד על ראשות מרצ.
ואני החלטתי שצריך לעשות הכול כדי לעצור אותה.
היו (ועדיין יש) לכך כמה סיבות:
שמאלנות יתר.
- כאשר צה"ל חיסל בלבנון מחבל שהיה בדרכו לבצע פיגוע, מחתה זנדברג בקול על כך שהוא "הוצא להורג ללא משפט". לא ברור איך סברה שניתן לזמן אותו לבית הדין. אולי להניח לו לחדור ארצה, לבצע פיגוע, להיתפש חי ורק אז לשפוט אותו?
- זנדברג צולמה בסוכת אבלים בבית משפחתו של מחבל. מדובר במפגע, שהתנפל על חייל צה"ל במטרה ברורה להרוג או לפצוע, והחיילים ירו בו למוות. המבקרים, וזנדברג בתוכם, צדקו כשהעירו שניתן היה לנטרל אותו מבלי להרגו, למרות שהיו בעבר מקרים שמחבלים רצחו שוטרים תוך כדי מעצרם. הביקורת לגיטימית, אבל מכאן ועד ביקור בסוכת האבלים של אותו אויב הדרך רחוקה. זנדברג לא רק הרחיקה לכת, כדרכה, אלא חצתה קו אדום.
- אני סבור שיש לבקר בחומרה את הממשלה על הקרקע הפורייה שהעניקה למתנחלים ועל הדשן שבו היא מרפדת אותם. על אף שמרצ ישבה בממשלה שהעלתה התנחלויות (המפלגה נתנה יד להקמת יותר התנחלויות בשטחים מאלה שביבי אישר בקדנציה האחרונה שלו), אני מסכים איתה שההתנחלויות הן החטא הקדמון. אין לי גם חילוקי דעות עם זנדברג על אופייה של ממשלת נתניהו ועל צורך הברור להוריד את הזוג הקיסרי מהכס. אולם, בניגוד לי ולחברי, המוחים כאן – בארץ – וזועקים לבער את ממשלת הימין שנתניהו הפך לממשלת זדון, השתתפה זנדברג בהפגנה של אויבי ישראל בניו יורק. קשה להאמין: פרלמנטרית ישראלית לוקחת חלק בהפגנה שאינה רק נגד ממשלת נתניהו, אלא נגד קיומה של מדינת ישראל, לצדם של המונים נושאים דגלי אש"ף.
כדי להוסיף חוצפה על חרפה, זנדברג הגיעה להפגנה בזמן ששהתה בניו יורק לפי הזמנתה של הקהילה היהודית, שמן הסתם לא רוותה נחת מהאירוע הזה. לשאלת כתבים בנושא זה השיבה זנדברג בעזות מצח: "לא קנו אותי בכרטיס טיסה". אם הייתה לה מעט יושרה, היא הייתה מגיעה להפגנה על חשבונה ונותנת תוקף ללהט המהפכני שמבעיר אותה.
תמר זנדברג מייצגת בצורה קיצונית את הפיכתה של מר"צ ממפלגה של אנשי האת והשלח לחבורה תל אביבית יאפית, מאלו שהיו מתקבצות סביב השולחנות העגולים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב. תם עידן הלוחמים, דוגמת מאיר פעיל ורן כהן, שהניחו ביד את הנשק ואחזו בעלה של זית. אלה גם לא אנשי שמאל בעלי עבר ביטחוני כמו שלמה גזית, אנשים שהסתכלו לאויב בלבן של העיניים והבינו, שאחרי המלחמה צריך לכרות ברית שלום. לא מדובר במתיישבים כמו חיים אורון או אמרי רון, אלא ביאפים תל אביבים שאין להם דבר עם ערכים כמו ביטחון והתיישבות.
ב-1992 זכתה מרצ ב-12 מנדטים כשהציגה, אולי בזכות החיבור לשינוי ובשל נוכחות של כמה קיבוצניקים ממפ"ם, קו פחות שמאלני ופחות סוציאליסטי. מאז היא רק יורדת. האם מישהו חושב שהקו הקיצוני של זנדברג יביא עוד מצביעים? נראה לי שרק יבריח.
פמיניזם מיליטנטי
אנו עדים בעת האחרונה לרפורמה חשובה במעמדה של האישה. הציבור מבין שאין שום דבר חינני בהטרדה מינית ושמדובר באלימות לכל דבר. אין בדעתי להיכנס כאן לשיקולי תועלת ונזק שהמהלך הזה מביא עימו, אלא בתרומתה השלילית של זנדברג, בקיצוניות המאפיינת אותה, להלך הרוח הציבורי שעובר עכשיו שינויים משמעותיים. ושוב, לא חסרות דוגמאות.
- לפני מספר שנים טענה זנדברג, שמכיוון שקשה לאישה להתלונן במשטרה (מה שנכון), יש להתייחס ברצינות מוחלטת לכל אחת שמעזה להתלונן (אני בעד). אולם כאן היא הוסיפה, שאם אישה מוצאת את הכוח הנפשי לעשות את הצעד הנועז, יש לקבל מיד את גרסתה, כמות שהיא, ללא חקירה. בכך הצליחה זנדברג להתחנף לארגונים הפמיניסטיים המיליטנטיים והציעה צ'ק פתוח לכל מזכירה הרוצה לסחוט את מעבידה.
- תמר זנדברג איננה רק פמיניסטית מיליטנטית. היא דגה במים עכורים. לפני חודשים ספורים האשימה העיתונאית הדס שטייף את נתן זהבי בכך ששלושים שנה קודם לכן נישק אותה באוזנה (הבנתי שגם אחרי עשרות שנים עדיין קשה להתלונן על אונס; כעת מתברר שזה הדין גם לגבי נשיקה). תהיה דעתכם על הנשיקה אשר תהיה, אבל זהבי, הידוע כאדם אמין, הכחיש את הדבר נמרצות.
ניסיתי לטעון ב"פייסבוק", שייתכן כי שטייף צודקת, אבל זכות החפות עומדת לזהבי. התרגלתי לכך שפמיניסטיות רדיקליות יגיבו ברשתות החברתיות בנוסח "אני מאמינה לה. איזה אינטרס יש לה לשקר?" (ואחסוך מכם את דעתי על התגובות הללו), אבל זנדברג היא מחוקקת, והיא אמורה לדאוג גם לזהבי, שלרוע מזלו נולד גבר. כדי להוסיף חטא על פשע, ראתה זנדברג הזדמנות לספח לשורותיה עוד כמה קולות פמיניסטיים ופתחה בקמפיין מחודש בנושא, תוך שהיא משתמשת בתמונתו ובשמו של זהבי, שנכון לעכשיו חף מפשע. אם וכאשר יזכה זהבי בתביעת הדיבה שלו נגד שטייף, טוב יעשה אם יתבע את זנדברג, שלצערי חסינותה מגינה עליה.
- תמר זנדברג מתנהגת לעיתים כמיזואנדרית של ממש. לפני כמה חודשים כתב גדעון רייכר, שהיא "שמאלנית, חריפה ויפה". שלוש עובדות שאין להכחישן. העוזרת הפמיניסטית של זנדברג תקפה אותו על כך שהעז להתייחס להופעתה של אשת ציבור (הגם שלא היה בדברים כל רמז מיני), וזנדברג החרתה החזיקה אחריה: "שמור דעותיך לעצמך", התריסה. אותה זנדברג, שממאנת שיתייחסו להופעתה החיצונית המצודדת, לא מקפידה על עיקרון זה כשמדובר בתגובה של נשים. כאשר שלוש מעריצות שלה שיבחו בפייסבוק את הגופייה שלה ואת האופן שבו היא מונחת עליה, היא הגיבה בחן ובנועם. העיקרון מת, המגדר חי ובועט. מה זה אם לא מיזואנדריה?
רעשנות יתר
התייחסתי ברישא של דברי לעיסוק היתר של זנדברג בלגליזציה של החשיש, כאילו זה העניין החשוב ביותר לענות בו (אלא אם כן חשוב לה מאוד לדוג את הקולות של "עלה ירוק"). אבל זה נושא שולי, שאני מעלה רק כדי לתהות, אם זנדברג יודעת להבחין בין טפל לעיקר. כשאני קובל על הרעשנות שלה, אני מתכוון לתגובתה הקולנית בנושא ילדי תימן. כבר חמישה עשורים שנושא כאוב זה עולה לכותרות מעת לעת. חמש ועדות חקירה, כולל זו בראשות שלגי שמינה בגין וזו בראשות השופט העליון קדמי, נדרשו לנושא, ולא מצאו ולו מקרה אחד של חטיפה. והאמת היא שגם אם יימצא בעתיד מקרה כזה, זה רחוק מלהיות אקדח מעשן. כל זה אינו מפריע לפעילים למחות על "אלפי ילדי תימן שנמכרו".
הנושא הזה (המוכר לי היטב, ולא רק מן התקשורת), הפך מבעיה כאובה של משפחות המתקשות להינחם על אובדן ילדן ופגועות מיחס מתנשא, לקרדום לחפור בו בידי גורמים שהפכו אותו לפוליטי "פאר אקסלאנס"; כמכשיר התרסה נגד "הממסד", "מפא"י", "השמאל", ה"אשכנזים" ומה לא. הימין, שהיטיב לנצל את תחושות הקיפוח של המזרחים, השכיל לנתב את הזרם העכור הזה כנגד יריביו בשמאל.
לפני כמה חודשים צוטטה אישה, בעשור העשירי לחייה, כשהיא מגמגמת כמה משפטים שהוכנסו לפיה על ילדים שנחטפו. תמר זנדברג לא היססה. היא לא בדקה מהם "הגילויים החדשים" אותם הזכירה בלהט, אלא מיהרה להצהיר בקול ענות גבורה: "אם האדמה לא תרעד, אנחנו נרעיד אותה". היא לא הבהירה איזו אדמה, את מי תרעיד ואיך. אין מנוס מלהסיק כי היה נדמה לה, שתוכל לגנוב כמה קולות של מצביעים שהפיגמנטים שלהם צפופים כמו שלי. כדרכה, היא ניסתה ליצור כותרות במטרה לקצור רווח פוליטי.
הצעקנות שלה, השליפות המהירות מהמותן, רדיפת הכותרות, הופכות את זנדברג ל"אורן חזן של השמאל". היא, כמובן, אינטליגנטית ממנו פי כמה, אך הנזק שהיא מביאה למחנה השלום גבוה מהנזק שגורם חזן למחנה הימין. ביהירותה הרבה היא מבטיחה למרצ עשרה מנדטים. מהיכן היא תביא אותם? עם המאפיינים שהזכרתי, עם האמינות המפוקפקת שלה, זנדברג תגרד בקושי את אחוז החסימה. מקווה שלא מלמטה.
***
בינתיים התפוצצה פרשיית הייעוץ שזנדברג הזמינה מתועמלן הימין הקיצוני, משה קלוגהפט. כשנשאלה על כך, שיקרה זנדברג לבוחריה במצח נחושה. אין כאן התייפייפות. מה שמותר לליכוד או לעבודה, אסור למרצ. האמינות היא זכות הקיום שלה.
בן זוגה של זנדברג, אורי זכאי, הואיל להתפטר מתפקידו כיו"ר נשיאות ועידת מרצ, משרה שהפכה את המפלגה לעסק משפחתי, רק לאחר לחץ ציבורי כבד. טוב הייתה עושה ח"כ זנדברג אילו הייתה הולכת בעקבותיו.
אמנם פרשת ילדי תימן אינה המוקד, עם זאת – אני מסכימה לגבי השימוש הפוליטי של הימין כנגד… אך מנסה להבין – אתה מקבל את עמדת ועדות החקירה? האם אתה סבור שגם אם נקבל את המסקנה שכל הילדים מתו אפשר לסגור בזה את העניין. ארצה לשמוע מה עמדך לגבי הפרשה?
זו פרשה כאובה. קורעת משפחות. מאמללת. אולם עד היום הוקמו חמש וועדות חקירה. אחת מהן על ידי מנחם בגין ואחת בראשות שופט עליון (קדמי). כולן העלו חרס ביידן. לפני כשנה הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו , לפתוח את כל הארכיונים הנוגעים בדבר. למרות שיש לו עניין להביך את הממסד המפא"יניקי של אז, זה לא נעשה. אני תומך בפתיחת כול התיקים וכול הקברים המוטלים בספק, כדי שההורים ידעו שנעשה הכול, כדי לגלות את גורל הילדים. אני חושש שלא ימצאו דבר.