גילי חסקין"עוז לתמורה, בטרם פורענות"
אני נדרש לכותרת של מאמר של יצחק בן אהרון, שקרא כבר בשנת 1963, לתנועות הפועלים לאחד את השורות, בהקשר של הבחירות הקרובות, באפריל 2019. זה קרוב.
לנתניהו יש אינטרס ללכת לבחירות ולנצח בהן, ואנו נדרשים להשיב מלחמה שערה, גם אם לא כולנו בהכרח מאותן סיבות. כי אם נתניהו ינצח, על אף ענני החשדות שמעל ראשו, נראה את מנדלבליט, שלהססנות שלו יצא שם דבר, מגיש כתב אישום. ייתכן גם שנתניהו יחתים את השותפות הקואליציוניות שלו, שלא יפרשו מהממשלה גם אם יוגש כתב אישום נגדו.
אבל לא החשש מעיכוב בהגשת כתב אישום הופך את הבחירות הללו לגורליות במיוחד. גם המאבק בשחיתות אינו עומד, לדעתי, במקום הראשון. שדרות רוטשילד מלאים באנשים יקרים שצועקים: "זה לא שמאל, לא ימין, אלא ישר" (אף שיש חפיפה, גם אם לא לגמרי מלאה, בין המפגינים לבין עמדות השמאל). טוהר המידות חשוב מאוד, אבל אנחנו עומדים בפני הכרעות חשובות עוד יותר.
ישראל אינה ניצבת ערב מלחמה, ולעניות דעתי נתניהו מנהל את העניינים בצפון בצורה מושכלת. בניגוד למה שמנסים להסביר לנו בשמאל, הכלכלה במצב טוב. התמ"ג לנפש עולה, כמותו דירוג האשראי של מדינת ישראל. הכלכלה הישראלית באה לידי ביטוי בכמות היוצאים לחו"ל, במכוניות החדשות ובתרבות הצריכה הישראלית. כ-80% מהישראלים מרוצים מבחינה כלכלית, וכל היתר ממילא מצביעים ימין.
מפלגת השלטון הצליחה לקיים קואליציה יציבה, כולה על טהרת הימין. חלפו הימים שבהם גם קיצוני כיצחק שמיר הזדקק למפלגת העבודה בממשלתו, ואפילו ממשלת נתניהו הקודמת, שבה ציפי לבני ויאיר לפיד שימשו כעלי תאנה, נדמית לחלום רחוק.
יש כאן ימין אידיאולוגי, קשוח ויעיל, חדור מטרה של מדינת לאום יהודית, מן הים עד הירדן. בכירי הימין מבינים שלא ניתן לספח את השטחים על יושביהם ולהעניק להם זכות בחירה. אם הם יוכלו לבחור ולהיבחר, זה יקרב אותנו למדינה דו לאומית, וכפי שאמר עמוס עוז, למצב של מדינה ערבית. אני יודע שתיכף ישלפו כאן את גיא בכור הרהוט, הזחוח והרדוד, שמשליך את יהבו על הרחם של האישה היהודית, בעיקר החרדית, שימנע ממאזן האימה הזה להתרחש. נתניהו ושריו מבינים את מה שחלק מתומכיהם מתקשים להבין, שלא יהיה אפשרי לבצע טרנספר המוני. האפשרות היחידה שנותרה היא סיפוח ללא הענקת זכויות אזרח. תעודת זהות כחולה שמאפשרת בחירות לרשויות העירוניות, אך לא לכנסת. קוראים לזה אפרטהייד. גם אם לא יהיו אוטובוסים נפרדים לערבים וליהודים. מכיוון שלא פשוט לבצע זאת במשטר דמוקרטי, פועלים כאן כדי לחסל את הדמוקרטיה. זה לא יכול להתבצע בחקיקה אחת. גם לא בקדנציה אחת, אלא בתהליך ארוך ונחוש, שבו מחסלים את הדמוקרטיה לאט אבל בטוח. לכן איילת שקד מסוכנת הרבה יותר ממירי רגב.
אפשר להתווכח עם האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשם של שמגר וברק, אבל יש כרגע מגמה ברורה להחליש את בית המשפט העליון ולשנות את ה-DNA שלו, ליותר שמרן, ליותר לאומני, לכזה שביום פקודה יכול יהיה להכשיר את השרץ. זו המשמעות המסוכנת של חוק הלאום. זהו לא שדרוג של מגילת העצמאות. לו היו מתכוונים לכך, היו מחוקקים את "חוק מגילת העצמאות". אנחנו עדים לתהליך שהתחיל בו מנחם בגין המנוח, אף שהיה יותר דמוקרט מרבים אחרים, שהופך את המדינה הזאת ממדינה עברית למדינה יהודית. מה שאצל בגין היה רטוריקה, הפך אצל ביבי לתכנית עבודה. מה שהתחיל כניסיון מגושם של אבי דיכטר למצוא לעצמו איזה סדר יום פוליטי, הפך אצל ביבי למכשיר שישמש לרכז סביבו את הימין וככלי יעיל בתהליך שבו היהדות תקדם לאזרחות. אליבא דביבי, לא מדובר כאן כלל ועיקר בסכסוך עם הפלסטינים על חלקת אדמה. לדבריו, הם הורגים בנו בגלל שאנו יהודים. הסיבה, לשיטתו, לסכסוך העקוב מדם אינה פוליטית או אתנית, אלא דתית. הורגים בנו רק בגלל שאנו יהודים.
ייתכן שיש במחנה שלנו הגזמת-מה בתחושת השבר, אך עדיין חלק גדול מהעם חשים שאנו הולכים לאבד את הבית. חוק הלאום אינו קו פרשת המים, אלא נקודת הזינוק בדרך לעוד חוק ועוד חוק, בתהליך שנתמך למרבה הצער על ידי מיסטיקנים אוונגליסטים בארצות הברית ועל ידי מנהיגם שלוח הרסן, שלידו אף נתניהו מצטייר ככליל השלמות.
לכן צריך להבין שמדובר בבחירות גורליות. אלה בחירות על נשמתה של האומה. לא על פונדקאות ללהט"בים, לא על גיוס חרדים, לא על תחבורה ציבורית בשבתות ולא על עניינים חברתיים, חשובים ככל שיהיו.
התסריט מוכר. אם הגבול בעזה יירגע, שוב יעלו דמויות כמו אורלי לוי או שלי יחימוביץ, שיספרו לנו שחוסנה של החברה הוא קודם-כול בצדק חברתי. עוד מעט נקרא שוב את העיתונאיות מדברות על "הלב של אורלי לוי" ועל "פוליטיקה נשית", כאילו שאלה הדברים העיקריים (האם לתמוך בשלי יחימוביץ או בסתיו שפיר זו איננה פוליטיקה נשית?).
חבל שזה יקרה. העניין החברתי, חשוב ככל שיהיה, עומד כרגע בסדר עדיפות משני. ראשית יש להציל את הבית, ורק אחר-כך לחזק את היסודות. לאחר המחאה החברתית של 2011 הכריזו העיתונים כי מדינת ישראל שינתה את פניה. מפלגת העבודה הלכה לבחירות כשהיא מתמקדת באג'נדה של המחאה, מתוך הנחה שהמדינה אכן שינתה את פניה, והתוצאה הייתה 15 מנדטים. זה מה שהמחאה הייתה שווה. בפרפראזה על משפטו האלמותי של ביל קלינטון: "זה הביטחון, טמבל", או נכון יותר: "זו הדמוקרטיה , אהבל".
מי שבעד התהליך הזוחל של הסיפוח, צריך להצביע "ליכוד". מי שחפץ בתהליך מואץ יותר, בתוספת הדתה, צריך לבחור בבנט ובסמוטריץ'. מי שרוצה למנוע זאת, צריך להצביע אחרת.
הבחירה קשה. מדובר בהכרעה לא פשוטה. מחיר השלום (שבשלב זה לא בטוח שהוא אפשרי) יהיה ויתור על חבלי מולדת ופינוי התנחלויות. לכן בוחרים רבים בפתרון של עצלנים. יש לא מעט פתרונות כאלה: יאיר לפיד, למשל, שלא ברור לגמרי מה עמדתו בשום נושא, לבטח לא בנושא הזה. פתרון אחר הוא לבחור בגנרל יפה עיניים ושתקן עד כה, שכנראה מחפש לעצמו תפקיד ביצועי בממשלה הבאה, ושעתיד להעביר קולות מהשמאל לימין, כמיטב המסורת של קודמיו, מד"ש ועד הגימלאים. שוב ושוב נשמע את מילת הקסם "מרכז" מבלי לשאול, מרכז בין מה למה? בין אבי גבאי שרוצה להשאיר את כל גושי ההתיישבות לבין ביבי שדיבר על שתי מדינות ומבצע את ההפך?
האם לפיד, לוי, כחלון, או גנץ מציעים איזה שהוא פתרון ביניים? האם יש בכלל פתרון כזה? כל אלה שיבחרו באחת ממפלגות האווירה הללו, ייתנו את ידם לתהליך שהופך את המדינה הזאת למדינה גזענית, לאומנית, ובמידה רבה גם דתית. בבחירות הללו אנחנו צריכים להחליט מה יותר חשוב: מחירי הדירות, הפרטה, עבודות בשבת, סייעות לגני ילדים, או דמותה של מדינת ישראל.