טיול לבוליביה: לגונה קולורדה שבשולי המלחות הגדולות (סאלאר)

לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לבוליביה

 

  

 

 

ראו גם: מצגת עם תמונות מאזור הסאלאר, כפי שצולמו במחצית אוגוסט 2009

 

"ראיתי דברים רבים ומופלאים בימי חיי, הרים מושלגים, עצמה של גרניט וקרחון מרוסק.  ראיתי  צוקים נשגבים ושוניות אלמוגים; ג'ונגל עבות ומדבר צחיח.  לא אחת נפעמתי מול פיורד צר המתנחשל בין הרים.  לרגעים דומה היה ששום דבר אינו יכול לרגשני עוד, אך מתברר כי הטבע ממשיך להדהים בפלאי יצירותיו.  והפעם, אגם של דם…"

 

  

 

היו אלו שורותיו האחרונות של המכתב הביתה, המכתב שנכתב מלא-פאז בירת בוליביה, כאשר ניסיתי להעביר לבני משפחתי מעט מן החוויות והתחושות שעברו עלינו בטיול זה, שהיה אחד השיאים של הטיול לדרום אמריקה.

היה זה טיול "דרום-אמריקאי" במיטבו:  מעניין, מקורי, עוצמתי, מהנה ומיוחד.  ניסיתי להעביר הביתה מעט רשמים מהמפגש המהמם בעוצמתו עם הטבע והנוף, אך נוכחתי שאוצר המלים שלי, מוגבל ועלוב מכדי לתאר את אותם מראות, עני מלתרגם  למכתב את אותה תחושת אפסות נאדרת, מול התפארת הזאת של הבריאה.

 

  

 

הטיול היה לשתי לאגונות (אגמים) מרוחקות, שדומה ונמצאות מעבר להררי החושך.  אי שם במשולש הגבולות, ארגנטינה-צ'ילה-בוליביה, במרחק של כ-1,000 ק"מ מן הבירה לא-פאז.  שלוש פנים לה לבוליביה.  שלושה עולמות, הנבדלים זה מזה בנוף ובאדם:  הסְיֶירָה –  רכס האנדים המושלג, שפסגותיו מתנשאות לגובה של למעלה מ-6000 מ', הסֶלְוָוה –  יערות הגשם הטרופיים, היינו, הג'ונגל העבותים, הים הירוק של הצמחייה והסאלאר – המלחות והאגמים אשר באָלֶטיפְּלָנוֹ, הרמה הגבוהה וסחופת הרוחות, שבדרום מערב המדינה.

 

  

 

בסיבוב הקודם שלי בבוליביה, לפני שנה לערך, התרכזתי בעיקר בסיירה. הלכתי בשבילי אינקה שנסללו בהרים המושלגים שסביב לה פאז, ביקרתי בעיירות הקולוניאליות ובכפרים שיושביהם מתמחים בסגנונות שונים של אריגה, הייחודיים רק להם.  ירדתי גם לאורך נהר הבֶּני, אל הספרדי המוזר שעשה את הג'ונגל לביתו ולימד אותנו מעט מצפונותיו.  הפעם שמתי את פעמי אל הסאלאר.  מישור המלח הענק ואל הלגונות הצבעוניות שבלבו.  זהו אזור קר ועוין, המושך אליו אך מעט כפריים ובעיקר פועלי מכרות, העובדים בתנאים מחפירים ובמשכורת רעב, כמו אבותיהם מימים ימימה.

דומה שהלגונות הללו, הירוקה והאדומה, הן שהחזירו אותי לבוליביה, הארץ "האינדיאנית" ביותר בדרום אמריקה.   קראתי  עליהן לראשונה באלבום צבעוני והם תוארו שם כ"אחד הפלאים המרהיבים ביותר של האנדים" ("One of the marvels of the Andes") .  המידע הזה נדחק למרתף נידח של הזיכרון, עד שלפני מספר חודשים, שמעתי על מטיילים שהגיעו ללגונה קוֹלוֹרָדָה, האגם האדום, והמקום זכה לתשבחות רבות ב'סָאוּת' אָמֶריקֶן הֶנְד-בּוּק', הלוא הוא "התנ"ך של המטיילים".  הסיפורים הציקו לי, כמו יתוש שאינו נותן מנוח, אלא מכרסם בבלוטת הסקרנות.  החלום הלך והתעצם וכעת התגשם.

קשה מאוד להגיע לאזור הזה.  הדרך המקובלת היא נסיעה בת עשרים וארבע שעות ברכבת, שמחלקת התיירים שלה נראית כמו מחלקה שלישית או רביעית ברכבת אירופית.  אחריה ממתינות למטייל הרצוץ, שעות ארוכות של טלטלה במשאיות חורקות, על פני דרכי מהמורות.

 

  

 

התמזל לי מזלי והגעתי לבוליביה בתקופה שהיתה זולה למטייל (בעיקר בשל הפרש מדהים בין השער הרשמי של הדולר, לשער שקיבלנו ב"שוק השחור").  לפיכך, החלטנו לחרוג ממנהגי המוּצ'ילֶרוֹס (מטיילים נושאי תרמילים) ולנסוע אל האגמים המרוחקים; לא ברכבת ולא במשאית, אלא דווקא בג'יפ.  כנראה ש"התקלקלנו" מעט.  היכן הימים בהם היינו מתמקחים ממושכות על מחירה של נסיעה באוטובוס ציבורי בצ'ילה?  היכן יוסי וולר, שהיה חוצה עיר שלימה כדי למצוא גזר שמחיר זול יותר?  כנראה שהעייפות המצטברת נתנה בנו את אותותיה.

 

  

 

משתתפי המסע היו בטי, בחורה שחרחורת ומתולתלת שיער מצהלה, שפגשתי בקרנבל לפני מספר חודשים, מיקי, שאנשי צבא פרואנים זיהו אותו פעם בטעות כ"גילי אל אָלְטוֹ (הגבוה)", וורדה שהכיר לפני מספר ימים ואנוכי.  פגשתי אותם לפני מספר ימים ב"בית הזקנים" שבלה פאז והלהבתי אותם להצטרף למסע. רק תוך כדי נסיעה בדרכים הקשות חישבה וורדה שאנו נוסעים אלף קילומטרים, כדי לראות אגם. כמו המרחק מתל-אביב עד איסטנבול. מן הסתם הם קיללו אותי בלבם במהלך התלאות שעברנו.

יצאנו באוטובוס מקומי אל אוּיוּני שבדרום-מערב בוליביה, עיירה מוזנחת ומאובקת, שם שוטטנו מבית לבית, בניסיון למצוא ג'יפ שנהגו ייאות לקחת אותנו אל הסאלאר. עברו עלינו יומיים מורטי עצבים של התרוצצות מנהג ג'יפ למשנהו, של התלהבות בעל הרכב והתקררותו כשהבין במה מדובר. עברנו שעות ארוכות ודחוסות של מריבות מיותרות, של ויכוחים מורטי עצבים, של התמקחויות שקטות וקולניות, סבלנות שהיתה ופקעה והסכמים שהופרו. שוב אותן הצרות, החוזרות על עצמן בכל פעם כשמנסים לשכור חמור/סירה/פרדה/מורה-דרך וכו'.  לא אפרט כאן את כל האנשים שרימונו מספר פעמים ולא נזכיר את כל אותם ברנשים מקומיים, שלא טרחו לכבד מילת-כבוד ואפילו לא הסכם חתום. כדאי לדעת: האמת אינה ערך עליון עבור הילידים כאן; דבר שאליו טרם הצלחתי להתרגל, גם כשביני לביני אני יודע, שדורות שלמים של דיכוי, סיפקו להם את הסיבה לכך; או שאולי זוהי פשוט דרך יחידה כדי לשרוד.

 

  

 

אם לא היה די בכך, כנראה שנוכחותנו הבולטת בעיירה משכה את תשומת לבו של מאן דהוא וזה הזעיק את המשטרה. באישון לילה הוקפצנו ממיטותינו, כששני שוטרים גסים למראה מתחילים לחקור אותנו לסיבת בואנו.  אחת השאלות החשובות כנראה לביטחונה של בוליביה, היתה היכן ישנים הבנים והיכן ישנים הבנות.  כאשר שמע הסמל האחראי על הלינה המשותפת, הפטיר "פֶליז", כלומר, "שמחה", מתחת לשפמו ובלע את רוקו.  ה'גרינגוס' עושים חיים משוגעים. משלא מצאו עילה ביטחונית, דיברו על הצורך לעצור אותנו לחקירות ומששמנו עצמנו כלא מבינים את הרמז הגס לשוחד, נאותו לצאת מחדרנו.

 

  

 

למחרת בבקר התהפך עלינו גלגל המזל ומצאנו שני נהגים בוליביינים, בעלי גי'פ מקרטע, שאהבתנו אליהם נסתמנה בכינויים "האמפתי ודמפתי", או "תיסלם וסלמתק", שהדבקנו להם.  היחס המיוחד לא נולד מיד, אלא רק לאחר יומיים קשים של נסיעה משותפת בדרך חתחתים משובשת, של ענני אבק, כשהשניים לא חדלו מלהמציא תירוצים וליצור מצבים שייאפשרו להם לסגת הביתה בשלום.  היו אלו ימים לא קלים של ענני אבק ומשבי רוח מקפיאים, אך גם של נופים מדבריים נהדרים, אגמים רוויי מלח ופאטה מורגנה של "אגמים" במדבר והרים "בלב-ים".

 

 

 

היה משהו רומנטי בזריחות הצהבהבות מעל מישורי המלח ובשקיעות הכתומות מעל האגמים הקטנים.  משהו מצמרר כמעט, בשקט של המדבר שהיינו בו אנחנו לבדנו: ארבעה ישראלים מסוחררים מיופי ושני נהגים המונים את תלאות הדרך ומקוננים על מר גורלם.  בשלב מסוים, כמו ללעוג למישבתם של  "האמפתי ודמפתי" המתוסכלים, החל מקלט הרדיו שברכב, להשמיע את השיר "אֶל קָמינוֹ אֶס דוּרו, אֶל קָמינוֹ אֶס לארְגוֹ" ("הדרך קשה; הדרך ארוכה").  "זהו שיר במיוחד עבורנו" הכרזתי בקול צוהל".  השניים לכיסנו אלי את עיניהם.  אילו מבטים היו יכולים להרוג, הייתי נופל שדוד מן הרכב.

"לאגונה וֶרְדֶה", כשמה כן הוא:  אגם קסום, הנמצא בלב ישימון של רמות מדבריות, הרי געש חרוטים וציה מרשימה.  זה לא רק אגם אחד, אלא בעצם שני אגמים נפלאים, המחוברים על ידי תעלה צרה. מעין  אגם כפול, שצבעו כגון האזמרגד, התחוב באופן מאולץ כמעט, בין הרי הגעש הצחיחים להפליא. יש כאן שילוב נדיר בין חום לטורקיז, עם מעט שלג בפסגה, להשלמת התמונה. הרושם הכללי הוא של פלא טבע מרהיב ומופלא, שאינו דומה לשום דבר שראינו באיזה מקום שהוא.

 

  

 

צבעו הירוק הזוהר של האגם אינו ניכר מיד. החלנו להקיף את האגם בהליכה רגלית, ודומה שמרגע לרגע החליף את צבעיו.  בראשית, השתקפו בו הרי הגעש שמשני צידיו, והקנו לו גוון חום-עכור.  תוך כדי הליכה, האגם הלך והוריק, עד שלבש גוון ירוק-חלבי, המכונה באנגלית "מילקי" ומאפיין אגמים באזורי קרחונים.  המשכנו להקיף את גוף המים המכושף, הצבע הירוק התחלף לתכלכל, אחר כך לכחול עמוק של אגמים, ולבסוף לכחול-ירוק, שיחד עם הגלים שהחלו להתנפץ בו, הקנה לאגם צבע של ים.  היום נטה לערוב, השמיים נצבעו בגוון של כתום ואנו פנינו לחפש לנו מקום לינה. את שני הלילות הקודמים העברנו בג'יפ, לכן שמחנו כל כך שהגענו למשכנות הנטושים של הפועלים, במכרות הגפרית שליד האגם.  במקום לא היה כמעט דבר: רק גבעות צהובות, מספר צריפים, מכונות פרימיטיביות, וזה הכל.

 

  

 

ה"אינחינֶרוֹ" (מהנדס) מנהל המקום קיבלנו בסבר פנים יפות. קבלת פנים נדירה, באזור גבוה וקר זה, שלא מרבה להיטיב עם תושביו. למרבית ההפתעה קיבלנו ממנו בקתה קטנה, לשימושנו בלבד, וקצת פחמים להסקה.  המקום לא היה בדיוק ארמון, אבל לפחות ניתן היה שם לפרוש את שק השינה תחת קורת גג; מקום חביב להימלט אליו מן הקור הנורא שנחת עם רדת החשיכה.

בבוקר הספקנו לרחוץ פנינו במי המעיין, מקור המים היחידי שאינו קופא בלילה, ולשוחח מעט עם הכורים קשי היום. גברים נמוכי קומה שלחייהם הסדוקות אדומות מהשמש הצורבת ושפתיהם מבוקעות מיובש.  הם עובדים כשתים עשרה שעות בעבודה פיזית קשה, בקור עז, ומשתכרים כשני דולרים ליום.

את מקום ההרהורים הנוגים תפסה קריאת הזירוז של הנהג, האמפתי או שמא דאמפתי  ואנו בדרכנו הלאה.

 

  

 

לאחר יום נוסף של טלטלה, הגענו אל מחוז חפצנו – לאגונה קוֹלוֹרָדָה, מילולית: האגם האדום.

השעה היתה מאוחרת. נכנסנו ללון על רצפת אחד הצריפים ובבקר, כשהכול עדיין קפוא, יצאתי אחוז התרגשות, לחזות בצבעו האדמדם של האגם.  לתדהמתי שום דבר מהצבע המובטח לא ניכר בגוף המים שבאותו רגע נראה סתמי להפליא.  קשה היה לי להסתיר את אכזבתי.  מזה חודשים שאני הוגה באגם האדום והנה, אגם כחול ורגיל. אחד מאלף, הזרועים על פני האלטיפלנו – הרמה הגבוהה, הצחיחה והקרה שבלב האנדים.

מיקי הגיע אחרי מספר רגעים, אף הוא מיאן להאמין שאכן, זהו האגם המובטח.  השם "אגם-אדום" והצבע פשוט כחול.   בדקנו במפות חזור ובדוק, שמא טעינו והגענו למקום אחר. אך גם בבדיקה חמישית ושישית מסתבר שזוהי אכן לאגונה קולורדה, הלגונה האדומה, שמשום מה לבשה היום צבע כחול מאכזב.  האם רימו אותנו?  האם מדובר בקונספירציה?

שבנו לבקתה סמוכה שהוקמה על ידי משלחת מחקר שעבדה פה בעבר ובישלנו לנו ארוחת בוקר דשנה, כשהבנות מנחמות אותנו שהטיול מרהיב גם ללא הצבע האדום…

 

  

 

לאחר שאכלנו ושבענו, יצאנו החוצה, סופגים מעט מחומן של קרני השמש, שטיפסה בינתיים למקום גבוה יותר בשמים והבטנו באגם.  מתכוננים להספידו שוב.

הפעם זה קרה.  הבטנו בזהירות באגם, מכינים את עצמנו לאכזבה נוספת ולתדהמתנו נתגלתה לעינינו אחת היצירות המופלאות של הטבע:  גבעות גבס בוהקות בלבן, רצועות מעגליות של מלח, ובתווך אכן, אגם אדום, שצבעו בא לו כנראה מהשתברות קרני השמש במים ובמלח שמסביב.

לאגונה קולורדה אינו "עוד אגם" או "עוד מקום".  היא "מקום אחר".  מקום שאינו דומה לשום דבר שראיתי עד עתה. הלובן הזוהר, המים האדומים ולהקות הפלמינגו הוורודים מעניקים תחושה של מקום מופלא, ששייך לעולם אחר.

 

  

 

המקום כה נשגב וכה נאדר, עד שקשה להאמין שייתכן בטבע מקום יפה כל-כך.  אגם הבוער בשלהבת נהדרת של אש. פסענו בבוץ המלוח, מצמצנו בעינינו נוכח הלובן הבוהק של הגבס, טבלנו רגלינו במים הוורודים וצפינו בחדווה בפלמינגו הענוגים.  ישבנו שותקים שעה ארוכה ולא חדלנו מלהתפעל, נוכח היצירה הנפלאה והנוראה הזאת.  האגם הקסום אינו סטאטי, אפילו לרגע.  משעה לשעה הוא משנה את גווניו:  עם שחר הוא אגם פשוט ורגיל, שלא ברור מדוע קיבל את השם המחייב הזה.  כעבור שעתיים מקבלים שוליו גוון וורדרד מאוחר יותר, כעבור שעה נוספת, דומה ורואים כתמים  כתומים ובשעת צהריים – אגם שלם של מים אדומים.  רק אז מובן מדוע הוא כונה "אגם הדם", "לָגוּנָה דֶל סָאנְגְרֶה",  על ידי יושבי האזור.

 

   

 

בערב, בעת שהשמש גלשה בפאתי מערב וההרים הצטבעו באדום של שקיעה, פג הקסם, נעלם האודם והאגם הלוהט שב להיות כחול וקר, כבראשונה.

הערה: ניתן להגיע לאזור גם מכיוון לה פאז וגם מכיוון סאן פדרו דה אטקמה אשר בצפון-מזרח צ'ילה. ראו: הגעה אלטרנטיבית.