כתב: גילי חסקין

 

 

 ראה גם טיול לפרו ובוליביה אוגוסט 2017

 

 לפסטיבל בפונו, בהשראה בוליביינית

 

 

 

אוגוסט 1992, שדה התעופה בקוצ'במבה (Cochabamba) נראה שמם למדי. אני מובלי קבוצה בבוליביה ומוצא את עצמי, לגמרי במקרה, בנמל התעופה של העיר המנומנמת הזו, בנחיתת ביניים, בדרך מלה פאז לסוקרה. סדרת שאלות קצרה לנהגי המוניות מלמדת שהעיר ריקה מתושביה. התשובה הבאה היתה, "כולם בפייסטה", בקייהקויו (Quillacollo). נסענו.

 

 

פייסטה (Fiesta) היא חגיגה שמקורה דתי, להבדיל מפריה (Feria), שהיא בעצם יריד. הפייסטה בדרך כלל צבעונית יותר ומעניינת יותר. מתברר כי בוליביה יודעת להיות צבעונית, כשם שהיא יודעת להיות אפורה. מסוגלת להיות חגיגית באותה עצמה שהיא מחצינה את העצב.  הפייסטה היא אי של שמחה, של מוסיקה, של זלילה וסביאה, בתוך ים רחב ידיים של שגרה מתסכלת. בפייסטות עוצרים החיים את מסלולם הרגיל, ונמלטים לחגיגה של צבע. שיטה נהדרת לברוח מהצרות. אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים…

היום, ב-14 באוגוסט, ניתנה להם סיבה טובה לחגוג, את החגיגה לכבודה של הבתולה מאורקופיניה. קדושה שהופיעה במקום ום והפכה להיות כלל בוליביאנית. הם אכן מגיעים לכאן מרחבי בוליביה כולה, כדי לחגוג, לשמוח, להתפאר במלבושיהם הצבעוניים, במסכות היצירתיות שלהם ובכישורי הנגינה והריקוד שלהם.

 

 

קרה כאן פעם נס, לא כולם יודעים את הסיבה, אבל מן הסתם היא מספיק חשובה, אם כל כך הרבה אוטובוסים ומשאיות מגיעים לכאן, כדי לפרוק כל כך הרבה חוגגים. לפסטיבל מתנקזים בוליביאנים מכול שכבות החברה: היו כאן לא מעט מהשכבה הלבנה העשירה, רבים יותר היו מֶסטיזוֹס (מעורבים), היו מעט שחורים, צאצאי עבדים שהובאו כדי לעבוד במטעים ובעיקר ילידים, המכונים "קמפזינוֹס" בפי עצמם. המושג "אינדיאני" לא רק שהוא מושג שגוי (שהרי מקורם אינו בהודו), אלא נחשב גם למלת גנאי. השם המקובל לילידים הם צ'וֹלוֹס, המהדרין קוראים להם "אינדיחינוס" והאנתרופולוגים  מכנים אותם "אמרינידים". הכול תופס, רק לא "אינדיאנים".

פסענו ברחוב הראשי של קייהקויו, המומים מהשפע של המראות. היו שם תזמורות שנגניהן פסכו בחליפות שחורות דהויות; רקדניות בלבוד מינימאלי שהגיע לכאן בהשפעת ברזיל, השכנה הגדולה שממזרח; רוכלים מכפר טָרבוּקוֹ (Tarabuco) עם כובעי הלבד הנוקשים שלהם, נשות פוֹטוֹלוֹ (Potolo) לבושות פוֹנצ'וֹס שחורים, עליהם רקומים קונדורים מסוגננים באדום עז, נשים ונערות שהגיעו מהכפר קנדלריה, עטויות בפונצ'וס עליהם רקומים סוסים מניאטוריים והיו כמובן מאות חוגגים, חבושים בהמון מסיכות. חלקן של בעלי חיים, חלקן של אירופאים, אחרות של דמויות אגדתיות ואפילו פרצופים מוכרים מאגדות ילדים.

המסכות היצירתיות ביותר, היו של השטן. פופולאריות לא פחות היו המסכות של השדים, ובעיקר מסיכות המעוותות את פניהם של הכובשים הספרדים. הם מוצגים כבעלי עיניים כחולות בולטות ואף נשרי או מעוקל, בסגנון יהודי כמעט. מושא הפחד הפך במהלך השנים למושא הלעג, שהתערבב בהערצה. כבר נאמר פעם שהמסכה חושפת יותר משהיא מסתירה.

 

 

 

המסורת מספרת כי בתחילת המאה ה-19, לא ברור בדיוק מתי, סבלו תושבי הכפר קייהקויו, ממגפה קטלנית, שתבעה קורבנות רבים. איש לא השכיל לעצור את המכה. לא המכשפים, לא היידעונים, לא הקוראים בעלי הקוֹקה ואפילו לא הכמרים חמורי הסבר. כמו במקרים רבים אחרים, הישועה באה ממקום בלתי צפוי. רועה צעירה, הובילה את עדר הכבשים של משפחתה, וכמדי יום ביומו, טיפסה על מדרונותיה התלולים של גבעת קוטה, המתנשאת לגובה לא גדול, במרחק של כ-800 מטר דרומה לכפר. בעוד העדר לוחך את הירק, נפלה תרדמה על הנערה וכאשר הקיצה, ראתה לפניה אשה יפה, האוחזת את תינוקה בחיקה. היה ברור לה מיד שזו הבתולה מריה. הנערה קדה קידה, השתחוותה ולאחר שנשאלה, ספרה לבתולה על סבלם של בני הכפר. הבתולה הקשיבה רוב קשב ומשסיימה הנערה לתנות את צרות הכפריים, הכתה הבתולה בשתי אבנים זו בזו, ובמקום פרץ זרם מים זכים, שהפך למעיין שופע. הבתולה הורתה לנערה להנחות את בני הכפר לשתות ממי המעיין, שיביאו מזור למכאוביהם.  ואכן, אנשי הכפר עלו למקום בהמוניהם, שתו מהמים החיים והבריאו. כעבור מספר ימים, חזרה הרועה אל מקום התרחשות הנס, היא גילתה לתדהמתה כי המעיין יבש ואת הבתולה מרחפת בשמיים. "אורקופיניה" (Urkupiña), נפלטה צעקה מפיה, בֶקצ'ו·אָה, שפת אמה, ומשמעותו: "הנה היא, הבתולה מההר"

השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, דבר שהגביר כמובן את אמונתם היוקדת של בני הכפר. לא חלפו מספר ימים ונמצאה אבן אשר ממנה, כך מספרים, השתקפו דמויותיהם של הבתולה והילד. האבן הובאה אל הכנסייה המקומית והפכה אותה למוקד של עליה לרגל. השמועה עשתה לה כנפיים ואיכרים קשיי יום החלו להגיע בהמוניהם, כדי לגעת באבן הקדושה, לבקש בקשות פרטיות, משפחתיות ואולי קיבוציות, מהבתולה של השמים, שהפכה לקרן השפע הכלל בוליביאנית. 

מישהו עשה כנראה סדר בשיגעון וכבר עשרות בשנים שהעלייה לרגל מתנקזת בעיקר לחגה הרשמי של הבתולה, מדי שנה, ב-15 באוגוסט. הם מגיעים אליה באלפיהם, שותים לכבודה צ'יצ'ה ומשקאות אחרים, מעניקים לה מתנות ויוצאים לרקוד. 

 

 

קוצ'במבה (Cochabamb) נוסדה ב-1574. אקלימה הנוח ואדמתה הפורייה התגלו כאידיאלים לגידול דגנים ומהר מאד הפכה להיות ספק המזון העיקרי לעיירות הכורים שבאזור פוטוסי (Potosi). שם, במרומי האלטיפלנו (רמה) הקר וסחוף הרוחות, קשה לייצר מזון ומשום כך התפרסם שמה של קוצ'במבה כסל הלחם של בוליביה. ככל שגדלה חשיבותה של פוטוסי ומכרות הכסף שלה, כך עלה גם שמה של קוצ'במבה ותושביה ידעו שנים טובות של שגשוג, במונחים בוליביאנים כמובן.

הגעתי לכפר יום קודם לפייסטה. לא רק כדי למצוא לעצמי מקום לינה, אלא כדי להיכנס לאווירה. להתחיל להחוש את המקום. רבים הקדימו אותי. כבר יום או יומיים קודם לכן.  

בעונה זו, העונה היבשה באנדים, השמים כחולים בדרך כלל ובתיו המסוידים של הכפר בוהקים בלבן. העמק הפורה, העוטר את הכפר בשפעת גווני ירוק וחום, מוסיף לאירוע גוני חג חקלאיים.  שעה לאחר שהגענו, כבר נסתתמו להן דרכי הגישה אל הכפר והחוגגים שאיחרו להגיע נאלצו ללכת קילומטרים ארוכים ברגל, כשצרורותיהם על שכמם.

ה"קולקטיבוס" המקומיים שאינם אלה טנדרים קטנים ולהם ארגז משא מאחור, היו דחוסים בחוגגים. על כל טנדר כזה נראתה פקעת של אנשים שלבשו בגדי חג והתעטפו באריגים הצבועים בצבעים עזים. התיירים מחפשים בשווקים אריגים אותנטיים, הצבועים בצבעים טבעיים ואילו ההמונים לובשים דווקא את האריגים הצבועים בצבעים סינתטיים.

 

 

 

הבתולה היא ללא ספק נוצרית, קתולית כמובן, אך קשה לומר זאת על הפייסטה כולה. שורשי התרבות המקומית נועצים בנצרות מחד ובדת הפגאנית מאידך. היא יונקת משתיהן בעצמה רבה.

התקופה הפרה קולומביאנית מחד וימי הקולוניאליזם מאידך, הם המקור למערכת היחסים המורכבת שבין הדומה והשונה. כאן בבוליביה, מתערבבים זה בזה עולמו הקדום והדמוני של האינדיאני, וימיו החדשים יותר בצל הכנסיות. שנים לאחר שקיעתה של תרבות טיהואנקו (Tihuanaco), במהלך הכיבוש הספרדי,  הותכה הדת הפגאנית על אליה המגוונים לתוך הנצרות. קדושיה של הברית החדשה נשזרו להם יחד עם כוחות הטבע המסורתיים והגיבורים המקומיים, ויצרו תרכובת תרבותית חדשה, צבעונית ורב גונית, שלא תמיד ניתן להפריד את מרכיביה.  בסמוך למקדשים נבנו קפלות קטנות וכנסיות מפוארות וביחד שהפכו להיות מוקד עלייה לרגל. זהו סינקרטיזם שמרכיביו הראשיים הם ספרדיים, אך מעת לעת מבצבצים מתחת לכסות הקולוניאלית, השורשים האוטוכטוניים. אוסף המסורות הזה, הוא מורשתה התרבותית של בוליביה. זוהי לא רק עדות לימים ההם, אלא גם הוויה שמשתנה משנה לשנה וניתן לזהות בה גם מרכיבים חדשים.

 

 

 

בהרי האנדים, בטופוגרפיה הקשה, בחמצן הדליל, באקלים האכזרי וחסר הרחמים, חי האנדיחינו את בדידותו. אולם למרבה המזל, מפיגות את בדידותו ישויות חזקות וגדולות ממנו, המחזקות אותו לעיתים, או חלילה מייסרות אותו בחייו הקשים ממילא. כוחות הטבע הסובבים אותו, שותפים לגורלו, ומהם שואב הוא את חוסנו. הגשם, הברק, הרעם, הקשת בענן, רעידת האדמה הם כולם נתפשים כיצורים חיים ובעלי נשמה. הם צמאים, רעבים, כועסים או שמחים וה"אינדיאני" משתדל לחיות איתם בהרמוניה. הוא נועץ אתם לעיתים קרובות, כדי להחליט לאיזה כוון יפנה. הוא נעזר בהם כדי להגדיל את יבולו, לחדש את עונת הגשמים, או מבקש מהם לרפא אותו ממחלה. וכבכל מערכת יחסים הוא גם מחזיר להם טובה תחת טובה.

כמעט בכל הזדמנות שופך האינדיאני, או לייתר דיוק מוזג, קצת אלכוהול או בירה מקומית לאדמה ומשקה אותה בנוזלים החביבים עליה כל כך. האינדיאני מטפס אל המערות בהרים, המסמלות את פיותיהם הפעורים של כוחות הטבע, כדי להאכיל אותם את עלי הקוֹקָה, הנחשבים למזון החביב עליהם כל כך, ולעיתים הוא מקיז עליהם דם ולוחש לאוזנם לחשים.

 

 

במערכת היחסים הזו, תפסה דמותה של פאצ'ה ממה (Pachamama = אמא אדמה) את אחד התפקידים החשובים בבוליביה. עובדי האדמה, חבים לה את חייהם. הצלחתם החקלאית ושפע יבולם, תלויים בטוב ליבה. היא האחראית על פוריות האדמה והתחדשותם של  החיים עליה. בתוכה יזרעו זרע כדי שינבוט ממנו נבט. היא הרחם של העומד להיוולד ותחנה חשובה בדרכו של המת, אל החיים שלאחר החיים. גם צעירים המכריזים על עצמם שהם קתולים מושבעים ואפילו לועגים לאמונות תפלות, נוהגים להשקות מעת לעת את אמא אדמה.

מאז הופעתה של הנצרות, קמו לאמא אדמה כפילות נוצריות רבות. פגישתה האלוהית של הרועה הקטנה, הפכה את הבתולה אורוקופיניה להיות אחת מפניה החדשות של אמא אדמה. אורקופיניה מסמלת את השפע וההצלחה. את החמלה ואת טוב הלב. היא פטרוניתם של הכפריים, ואוזן קשבת לעירוניים ממש כמו האמא המסורתית בעבר הרחוק.  המיסיונרים הספרדים, שבאו להציל את נשמתם של הילידים, אסרו עליהם לעבוד לאמא אדמה, משום כך, עידנו אלו את צרכיהם הדתיים (סובלימציה) לכיוונה של הבתולה מאורוקופיניה. יש הסוברים כי הילידים התחכמו להם, אימצו בתולה ספרדית ובמסתורין הלבישו עליה את סגולותיה התרומיות של אמא אדמה. אולם אני חושד בספרדים שדווקא הם היו מתוחכמים יותר. שהם עצמם העניקו למקומיים את הבתולה מאריקיפיניה, כדי שתהיה עבורם תחליף כשר לאמא אדמה. הכמרים שנתקלו בחגיגות הפאגאניות היו מספיק חכמים כדי לא לצאת חוצץ נגדן , אלא כדי לרתום אותן לצרכיהם.

 

 

 

במשך שלושה ימים הופך הכפר הנידח לחגיגה בת מאות אלפי אנשים.

ביום הראשון לפסטיבל לכבודה של אורקופניה, ב-14 לחודש אוגוסט, מופיעות למעלה ממאה קבוצות שונות של רקדנים, הגומלים לבתולה בריקודים על חסדיה. הם כמובן עושים זאת לא רק כחלק מפולחן. רבים מהם מתייחסים לאירוע כאל אירוע פולקלור ובו הם מחוללים גם כדי ליהנות, גם כדי "להתפרק"  וגם כדי להפגין את כישוריהם. עשרות אלפי צופים ממתינים בקוצר רוח לאורך שמונת הקילומטרים של הצעידה, כדי להריע לקבוצות המגיעות מכל רחבי בוליביה בתלבושות מסורתיות  וצבעוניות.

ביום המחרת, ה- 15 באוגוסט, נערכת תהלוכה בה דמותה של הבתולה מאריקיפיניה נשאת בראשה של תהלוכה והיא נודדת ממקום משכנה הקבוע, למשכנה החגיגי בגבעת הקוטה, שם נתגלתה לרועה הקטנה. ביום זה משחזרים המאמינים את הנס הגדול שאירע להם. מחצות יום הזה ועד שיחשיך היום הבא, אלפי מאמינים צועדים מהעיר קוצ'במבה עד לתחנת הצלב, המציין את מקום המפגש והנס. כפי שנדרו לבתולה. הם מביעים בכך את אמונם בסיפור ואולי מבטיחים בכך שביום פקודה, הבתולה תשוב ותופיע.

במשך היום ובמשך יום המחרת מתרכזים אלפי מאמינים מסביב לגבעת הקוטה. הם עולים למקום בו התחולל הנס וחוצבים בידיהם חתיכות סלע קטנות. הם ייקחו אותן הביתה, יקברו מתחת למפתנו, או יניחו מתחת למיטתם. כדי שהבתולה תסייע להם דרכן.  אין דומא טובה יותר למושג "מאגיה" (פעולה שאדם עושה, שתפקידה לגרום לאל לעשות מעשה). בדרך להר ראיתי כמה בְּרוּחָס, היינו מכשפות, שעזבו ליום או יומיים את מקומן הקבוע ב"שוק המכשפות" של לא פאז והגיעו לכאן על מרכולתן. הן מציעות פתרונות קסם. פסלונים לכל צרה ובעיה, עוברים מיובשים של למה ומה לא.  

 

 

למרבה המזל הגענו מוקדם יחסית לכפר קייהקויו. המכוניות שנבלעו באטיות בתוך גושי ההמון העלו ענני אבק מטרידים לאורכו של הרחוב. בחלקו הרחוק הפך גוש החוגגים למעין נחש ססגוני, המתפתל אל גבעת הקוטה. משם נראו טורי החוגגים  כלהקה של נמלים עמלניות זעירות, המטפסות על תלולית הקן. הרחוב היה עמוס בדוכנים המכוסים יריעות פלסטיק צבעוניים. מעבר לקו הדוכנים התנדנדו ברוח עשרות אוהלים מאולתרים, בהם היו דחוסים החוגגים על משפחותיהם. עבורם זהו לא רק יום קדוש, אלא אירוע חברתי ו"הפנינג" ענק.

זה הזמן להתעלם לרגע מהאטרקציה העיקרית ולהתבונן באנשים, בתלבושות ובפעילות. אלוהים כידוע, נמצא בפרטים הקטנים. בליל של ריחות מכה בנחיריים: צ'יצָ'רון, נתחי חזיר מטוגן בשמן עמוק, שיידע ימים טובים יותר ונחשב למאכל תאווה. בכול פעם שאני מגיע לאירוע פולקלוריסטי כזה או אחר, אני חש את ניחוחו החריף עולה באפי. גם בפייסטה האחרונה, כשהייתי כאן, בין הבסטות הצפופות, מתחת לשמשייה דהויה עמדה צ'ולה עטופה בסינר רחב ובחשה בסיר שדומה לווק ענק. מתחתיו נשף פרימוס בעצבנות וטילטל נתחי בשר שהשחימו בתוך השמן השחור. השילוב המנצח של שומן חזיר ושמן מכונות נחשב באנדים למאכל תאווה ומלוה כמעט כל פייסטה בבוליביה. דבר שגורם לאירופאים רבים לעוות פניהם בסלידה. את הצ'יצרון הזה זוללים המקומיים בהנאה מרובה ולוגמים לצדו כוס של "פְרֶסְקוֺ", מילולית "טרי", אם אפשר לכנות כך את הנוזל הצהוב והעכור, שמשמש מיובש שקוע בתוכו. לצד המנות העיקריות חגגו הקינוחים, בעיקר חֶלָטינָה, היינו, ג'לי אדמדם עטור חלבון ביצה מוקצף, או חתיכות אננס עסיסי מקולפות ומוכנות לזלילה.  יש לי תחושה שהפרסקו הוא מתכון בטוח לצהבת והחלטינה – לטיפוס.

 

 

בשעה זו של הבוקר היו עסוקים המאמינים בעסקים. לא מדובר בעסקים כרגיל, אלא בקניית ומכירת חלומות. הביטוי המוחשי של החיים הטובים, במובן המודרני של המילה, גלום במיניאטורות המדייקות להפליא ומבטאות יותר מכל דבר אחר את משאלת ליבו הכמוסה של הבוליביאני.

את האלסיטס ניתן לקנות בכול פייסטה, במיוחד בזו המתרחשת ב-14 בינואר, (הנקראת "לא פייסטה דה לוס אלסיטס), אלא שהפעם נמכרות בדוכני גם חנויות שלמות. מחירה של מכולת, על תכולתה המלאה, עם ארגזי פלסטיק מלאים בבקבוקי קוקה קולה ושקים גדושים של תפוחי אדמה ואורז. אפילו מאזניים כדי לשקול את הסחורה. הכול בזעיר אנפיין כמובן והכול במחיר של פחות מדולר. כה רבים מהם חולמים להיות בעליה של חנות קטנה. במיוחד של מכולת שבחזיתה כתובת: "חנות הבתולה אורקופניה". סביב הדוכן מצטופפים עשרות רוכשים פוטנציאליים. הם מתמקחים על המחיר. לא ברור לי אם הם באמת מתמקחים על אלסיטה שמחירה פחות מדולר, או שגם ההתמקחות היא חלק מההצגה, כאילו הם רוכשים את החנות עצמה.

 

בהמשכו של רחוב החלומות, פרושים 'מגרשים' מזעריים למכירת מכוניות, בהם עומדים למכירה דגמי משאיות "וולבו" או "מאן אדומות ולצדם מיניבוסים של מיצובישי. בחלק הרחוק של ה"מגרש"  עמדו בגאווה רכבי השטח. ג'יפים וטנדרים בגדלים ובנפחי מנוע שונים. בעיקר ג'יפים חדשים מסוג "טויוטה לנדקרוזר"), שבלטו בצבעיהם האדומים וצמיגיהם המשוננים. לחולמים על חו"ל הציעו הדוכנים את כל שרותיה של סוכנות נסיעות. היו שם דרכונים, המחאות נוסעים, כרטיסי אשראי ואפילו סוגים וגדלים שונים של מזוודות . לא נותר לקמפזינו העני אלא לבחור את היעד. כך איכרים עניים, שחלקם לא היו מימיהם בלא פאז הבירה, יכולים לחלום על אנגליה או צרפת. אפילו לאמריקה, ארץ העושר המוחלט, שהיא מושא הכיסופים הקולקטיבי של האנדים. לא לחינם נמכרות בדוכנים בלא פאז ולעתים גם בפייסטה, דמותו של אֶקֶקו – אל שפע מקומי, שדיוקנו כשל אמריקאי שמן  עמוס בשטרות זעירים של דולרים.

 

 

בדוכן המיניאטורות הבא, במרחק של כמה עשרות מטרים משם, נמכרות תעודות גמר. לייתר דיוק מניאטורות של תעודות. על השולחן, מסודרות תעודות של מהנדס מחשבים, עורך דין, רופא, או כימאי. כך אפשר להגשים את חלומה של האם היהודייה, או הבוליביאנית (כנראה שכולן בבסיסן אמהות פולניות), עם דיפלומה נכספת, מבלי צורך לשבת שעות וללמוד. כמה תרמילאים שעברו שם אחזו בתעודה, וקראו זה לזה את הכתוב: "הנך מוסמך בזאת כביו-כימאי או כרופא שיניים". הכול בכמה שטרות של בוליבינוס.

על יד הדוכן הבא עמד קמפזינו צעיר למד, אך כבר חרוש קמטים בפניו ובחן מקרוב עת חפירה כאילו צריכה היא לעמוד באדמת האלטיפלנו הקשה. על השולחן היו מפוזרים כלי עבודה קטנים: מריצות מתכת כחולות, מקושים ודליים. "בולי" עץ לבניה היו מסודרים בערמה נפרדת ומונחים זה על גבי זה בסדר מופתי. ערמת לבנים אדומות שנראו ממש כמו לבנים אמתיות, היתה מפוזרת על יריעת הניילון הכחול. היה שם כל מה שחנות לחומרי בניין תציע בעיר. האיכר העני ארז בהתלהבות כל מה שדרוש כדי לבנות את ביתו הדמיוני באלטיפלאנו ועיניו זרחו מאושר. זה מה שהוא יבקש השנה מאורוקופניה, רק בית.

הדוכן הבא מציע למכירה כסף. ממש כך. שטרות מיניאטוריים של כסף. במרחב הכפרי הזה היה נהוג עד לפני כמה דורות שוק החליפין. מאז הגעתם של הספרדים נכפה עליהם השימוש בכסף, שהפך גם כאן לסמל של חָיוּת. חבילות הכסף המדומות הם כבר לא רמז לבתולה, אלה בקשה ישירה ואמיתית לעושר. החבילות הגדושות הכילו שטרות של מאה דולר ולחלק מהשטרות היתה צמודה צפרדע מוזהבת, סמל המזל והשפע. הדוד סם תוגבר אפוא באלת אדמה אינקאית.

 

 

 

פחות סימפטי הוא הדוכן הבא, עליו מתנוסס שלט "ארדיינטה". זהו אלכוהול שקוף ומזוקק, שהופך את הקרביים. בעבר הלא רחוק היו המקומיים משכיחים הבוליביאנים את צרותיהם בשתיית צ'יצ'ה (Chicha = משקה חריף העשוי מתירס תוסס). בשנים האחרונות הם כבר לא מסתפקים בפחות מאלכוהול רפואי נקי. הם מתים על זה ומתים מזה.  ההתמכרות לנוזל השקוף הארוז בתוך קופסאות פח סגולות, הפכה לאחת מהבעיות הכואבות של בוליביה. אני רואה אותם הולכים ומשתכרים, ככול שנוקפות השעות. לפייסטה אנדינית יש בדרך כלל סיום מר, או לייתר דיוק, חריף. השמחה נגמרת במראה של שיכורים המטרידים עוברי אורח, או שוכבים חסרי אונים בצד הדרך, מסתכנים בקפיאה ואובדן החושים. לחשוב שבתקופת האינקה שימש המשקה החריף לטקסים בלבד ולמילה "שכרות" לא היתה קיימת מקבילה בשפות הקצ'ואה והאיימרה. הרס המבנים החברתיים על ידי הספרדים הביא גם לשתייה עד קצה גבול היכולת.

 

 

 

צמוד למוכרי החלומות ממתינים לפרנסתם מגידי העתידות. הם נוהגים להציץ אל הבלתי נודע של השואל ולרמוז לו האם תתרצה אורקופיניה ותגשים את חלומו. אין כאן קוראים בקלפים ואפילו לא קוראים בקפה. כמה מהם ממתמחים בחיזוי העתיד בעלי הקוקה ואילו אחרים, קוראים עתידות ב…בדיל. מכיוון שבוליביה היתה בעבר אחת מיצואניות בדיל הגדולות בעולם, מתקשר הבדיל סמלית כמובן, לשפע ועתיד כלכלי.

החלטתי גם אני לבחון את מה העתיד צופן לי. קורא העתידות ישב לצד פרימוס זעיר והוא שפע חיוכים אל כל מי שפנה אליו. כאשר פניתי אני, הוא טרח להראות לי בגאווה, שכלי העבודה שלו כשרים למהדרין. מעל האש הכחולה הונחה מחבת שטוחה וטיפות בדיל נוזלי גלשו משפתה החוצה. הוא נתן בידי כף גדולה וביקש אותי לערבב היטב את הבדיל המותך ולחזור אחרי ברכה שהשמיע בשפת האיימרה.  לאחר שהצלחתי לחזור בעילגות על מה שביקש, הורה לי לצקת כף אחת של בדיל רותח לתוך סיר מתכת  שמילא במים קרים. יצקתי בזהירות את טיפת הבדיל הגדולה, שצללה לתוך המים והתגבשה במהירות לצורות מוזרות. האיש שלה באטיות את יצירת האומנות הפסיכדלית שלי והתבונן בה בחשיבות. על פני הפוקר שלו נמתחו קמטים ברורים כאילו גילה דבר מה חשוב. הוא הצביע על הבליטות המוזרות שנוצרו במתכת הרכה שהפכו בעיניו בין רגע לספר פתוח הרומז על עברי הרחוק ומגלה את עתידי הסתום". ההמשך היה מאכזב. האיש מלמל כמה משפטים סתומים מהם הבנתי שאהיה עשיר חכם ומאושר. "יהיו לך גם ארבעה ילדים. וגם אוטו". אמר ולא יסף.

 

 

עברתי על פני הרחוב המרתק במשך שעה ארוכה. כל פינה שלו יכולה להיות עולם מלא עבור אנתרופולוג. היו שם רוכלות זקנות שמכרו אריגים מכפרים מרוחקים. יודעי דבר טוענים שהאריגים הם רק כסות לסחר האמיתי, הקוקאין, המונח על הברכיים מתחת לשכבות העבות של הבדים. אני מכול מקום, לא ראיתי בפייסטה את האבקה הלבנה, אבל ראיתי אריגים נדירים שמחירם מאמיר לאלפי דולרים. בכל מקום הצצתי אל הדוכן, אל כובע הלבד של המוכרת, אל פניו צרובות השמש של הרוכל, אל אבן הגיר הבולטת לתוך לחיו בעת שהוא לועס קוקה  ואל מבטיהם הסקרנים של הילדים.

בקצה הרחוב מטפס שביל רחב אל הגבעה הקדושה. טיפסתי יחד עם המאמינים כמותם נדחסתי בין צ'ולות בריאת גוף, לבין נערים סקרניים עד שהסתופפנו תחת קשת ענקית שנמתחה מעל רחבת הכנסייה. במקום בו קרה הנס חוברות להם שתיים: הבתולה ואמא אדמה. ישוע ואלי הטבע. תחת השמים הכחולים ושמש קופחת, עמדו האנשים בסבלנות אין קץ, אדם בעקבות רעהו, כשהם חובקים בידיהם עולם ומלאו: מכוניות, בתים, כלי עבודה, תעודות מקצוע, שטרות של כסף והתקדמו באיטיות לעבר חזית הכנסייה הפתוחה. קצה התור הסתיים מול  הכומר. לאחר שהצטלב ובירך אותם, התיז עליהם מים קדושים ושלח אותם מחויכים ומלאי תקווה.

 

 

האב הקדוש, כך מתברר, אינו מספיק למילוי הבקשות. המאמינים ממשיכים לטפס במעלה גבעת הקוטה, כשהם מצוידים בברכתוו, לחפש מזור נוסף למכאוביהם. לצידי שביל העפר ומסביב לבורות פעורים באדמה התגודדו קבוצות של מתפללים, ממתינים למסכת נוספת של טקסים, ברכות, לחשים והשבעות. חבורות חבורת הם התאספו סביב השמאן המקומי. ממתינים להוראותיו. שמאן הינו ספק מכשף, ספק רופא, המטפל במצוקה של האדם היחיד או של החברה, על ידי טכניקה של כניסה לטראנס. אדם זה, שמצליח להתפרנס היטב בימים כאילו, הושיט פטיש כבד לאחר מהם והורה לו להכות בסלע, בדיוק במקום שסימן לו.  הצעיר הניף את הפטיש והטיח אותו כמה פעמים עד שהסלע רוסק לאבנים קטנות. מבט של סיפוק נראה בפניו של השמאן. האיש החזיק את האבן מעל ראשו והשמאן בירך אותו בשלל לחשים ובקשות לאמא אדמה, שזכתה עכשיו למנות נכבדות של אלכוהול.

השמאן הניף קופסת מתכת ובה גחלים לוחשות ומקלות שהפיצו ריח מוזר של קטורת ועטף את הסובבים בעננת עשן. בשנים האחרונות החלו לפוצץ סידרה של חזיזים, ולפזר ניירות צבעוניים לכל עבר. הטקס הזה, על הגבעה, אינו עומד בניגוד לברכתו של הכומר, אלא משלים אותה. סביר להניח שגם האב הקתולי נזקק לעתים לשירותה של אמא אדמה.

 העולים לרגל מתקדשים בברכתה של הטובה והרחומה ומציעים לה אלכוהול וקטורת. הם נושאים עמם הביתה חתיכות מהסלע, שהתגלמו בהן כוחותיהן של אמא אדמה והבתולה הקדוש גם יחד. המאמינים את האבן לוקחים המאמינים כהלוואה למשך מספר שנים. הם ישמרו אותה בביתם ויתנו לזמן ולאבן לעשות את שלהם. אם הסגולה לא תצלח, יחזרו הנה כדי לנסות את יכולתה של הגבעה פעם נוספת. 

 

 

יותר ממאה קבוצות שונות עוברות בזו אחר זו לפני אלפי צופים המחכים להם בקוצר רוח. הקבוצות מוכבות ממשתתפים הבאים לכאן מכל רחבי בוליביה, על תלבושתם המסורתית. זהו אירוע תוסס ואמיתי, המיועד קודם כל עבור המקומיים. אך מחדד את השאלה "מהו אותנטי"?  הכול אמיתי, אך יחד עם זאת, שום דבר אינו ספונטני. שהרי מישהו הקים כאן את הטריבונות והציב שוטרים שיכוונו את הרוקדים. הרי מישהו דאג להסיע אותם לכאן. מישהו מעוניין שיבואו לכאן בהמוניהם. מישהו, היינו, הממשל המרכזי רוצה להשתמש באירוע, בילידים, בכמרים, במחולות  ובשאמאנים, כמנוף לעיצוב עם.

הקבוצות עוברות ברחובות כשהן מלוות בקהל מעודדים. יש הרואים בריקודים מעין צורה מיוחדת של תשלום לבתולה על עזרתה. אני רואה בהם קודם כל ביטוי של שמחה, אחר כך גם הזדמנות לקבוצות מסוימות להפגין את ייחודן ואת כישרונותיהן. סוגי הריקודים ונושאיהם דומים לאלו שמלווים את הקרנבל המסורתי באורורו (Oruru), אף הוא בבוליביה. גם כאן חבורות רוקדים מקצועיות ירקדו לצד קבוצות חובבניות. כמו בקרנבל של אורורו, רבים מהרוקדים אינם בהכרח ילידים אלא לבנים, "בני טובים", סטודנטים מלא פאז, שמבינים את חשיבותו של האירוע כמנוף לעיצוב זהות לאומית.

 

 

נושאי הלהקות מאפיין את הפולקלור הבוליבייני וההיסטוריה שלה. מעורבים בו דמיות דמוניות כמו השטן, הקאפוראל שלקוח מימי העבדות בבוליביה או ה"דוקטורס" שאינם אלה דמויותיהם המגוחכות של הלבנים בעיניהם הציניות של האינדיאנים.

המטייל, שאינו בוחר להישאר בחזקת צופה מן הצד, חיש קל מוצא את נסחף עם זרם אדיר של חוגגים. ילדים  על כתפי הוריהם נוגסים בחבילות ענק של צמר מתוק. ההמון נזהר שלא לרמוס את הרוכלות שבלטו עם מרכולתם לרחוב. טריבונות העץ הדקות מחשבות לקרוס תחת משקל האנשים עליהם. דגלי הוויפלה המסמלים יותר מכל דבר אחר את הקמפזינוס והעבר העשיר והעגום שלהם, התנופפו בגאווה. הדגלים בעלי שבעת צבעי הקשת המחולקים לריבועים ריבועים. ה"גזלנים" המקומיים הסתובבו כאחוזי תזזית והשקו את הקהל הצמא באין ספור של פחיות בירה והשמחה געתה. השמיים הנקיים אפשרו לשמש להאדים את הקרקפות הלבנות הבודדות שנראו בשטח. ולאורך הרחוב בהקו שלל של פרצופים בקרני השמש שהכתה בהם ללא רחם. במקומות החשופים אלתרו הבוליביאנים "כובעים" מוזרים כדי להסתתר מהשמש הקופחת, מה שהוסיף לא מעט הומור לערבוביית החוגגים.

חשוב להגיע  לכאן מוקדם. לא רק כדי לתפוס מקום בטריבונות המאולתרות, אלא כדי לראות את הצופים, כשהם מצפים בכיליון עיניים לקבוצת הרוקדים הראשונה. מהמקום בו מתארגנות הלהקות, נשמעים צללי החצוצרות והלמות התופים. מחיאות כפיים מלוות חבורה של  גברים לבושי חליפות. מתברר כי הצועדים הללו, שנהנים מקריאות חיבה נרגשות, הם מממניו ה"כבדים" של הפסטיבל הזה. מדי שנה צועד כאן בסך, בולט במידותיו הגדולות, בעליה של חברת "פיסניה" (Piceňa)  – הבירה הפופולארית ביותר בבוליביה. באחת הפעמים שהייתי כאן, ליוו אותו הולכי קביים גבוהים שהתנוססו מעל קומת הרחוב. הם התערבבו עם הקהל ונראו האנשים היציבים עלי אדמות.

אחרי עשירי בוליביה צעדו קמפזינוס לבושי פונצ'ו צבעוני. נעליי עץ מגושמות, שדרבנות מתכת משוננות בלטו מעקבם והשמיעו נקישות מצלתיים בכל צעד כבד שצעדו. אחריהם הלכו בסך בוקרים מאזור הצ'אקו המישורי שבדרום, כשהם מחבושים בכובעים ענקיים, רחבי שוליים ומצליפים באוויר בשוטיהם בתנועות מאצ'ואיסטיות להפליא. קולות התזמורת הלכו וקרבו. מעבר לפינת הרחוב, נראו נגניה בחליפות אירופאיות מהוהות ובכובעי לבד רחבים, כאילו לקוחים הם מעולם אחר.

מטיילים אירופאים המגיעים לפייסטה, מצפים, באופן טבעי, לשמוע מוסיקה מסורתית מהאלטיפלאנו, עם כלי נשיפה מוכרים כמו חליל קנה או סמפוניה, או לפחות עם פריטה על מיתריו של הצ'רנגו. מסתבר שלא.  ברוב הפייסטות כמו בהילולה הזו, מחליפים את הכלים המסורתיים הללו, חצוצרות וטרומבונים, תופים ומצילתיים מחרישי אוזניים, המותירים הד מתגלגל בחלל הגולגולת גם כשהתזמורת כבר נחה את מנוחתה. שוב, אנו חוזרים לדיון נוקב במושג "אותנטי".

 

 

בעקבות מקצבה התוקפני של התזמורת, הופיעה קבוצת המרקדים הראשונה. התלבושות היו מרהיבות ביופיין. שלטו בהם אריגים בצבעים עזים של צהוב , אדום, שחור וירוק. מהכובעים הגבוהים על ראשם קיפצו פונפוני צמר צבעוניים לכל עבר. מתוך השרוולים צצו ידיים מאוגרפות ותנועות המלחמה היו מתואמות להפליא עם הצעדים המדודים. הריקוד נקרא "טינקו", והוא מזכיר את הקרבות האלימים בין שבטי הקצ'ואה לשבטי האיימרה כשנפגשו זה עם זה, במפגשים רבי עצמה ודם, במרחביה של בולביה.  

קבוצות רבות הפליאו בריקוד הדיאבלדה (Diablada) המסורתי. ה"דיאבלו", הוא השטן, שהפך לאחת הדמויות הפופולריות בפולקלור הבוליביאני. כל אחד מהרקדנים חובש את המסכה בעלת הפרצוף המפלצתי של  "אל דיאבלו", אדון המכרות. הוא אויבם של הכורים ואכן, מראהו מעורר פחד וחלחלה. את תפקידו החשוב ביותר קיבל השטן בימיה הטובים של העיירה פוטוסי (Potosi) שבדרום, שבה פרחו מכרות כסף עשירים הוא נחשב היה למושא האימה ושל הכורים ומשום כך גם למושא הערצתם. במקום לעבוד את האל, שאחראי, אליבא דאבות הכנסייה, לטוב שבעולם, העדיפו לעבוד ישירות את מי שאחראים לרע שבעולם. כתשובה לפולחנו הפאגאני של השטן, לוציפר, הביאו הספרדים את הבתולה מסוֹקָבּוֹן (Zocabon) שלכבודה ולכבוד השטן, נחגג הקרנבל הגדול של אורורו. מדגישה את עניו הבולטות, ולפעמים יופיעו בפרצופו המרושע, כמה זוגות עניים. מסיכת השטן מרשימה ומפחידה כאחד. דומה להפליא למסכות המשמים בפסטיבלים של טיבט. ניבים המציצים מתוך הלוע הפעורה רומזים על רוע ליבו של השטן; משני צידי ראשו בולטות זוג אוזניים גדולות הקולטות כל רחש על האדמה ובעיקר מתחתיה.  

 

 

הדיאבלו חסר זהות מינית ולפעמים הוא מופיע בתור אשה הנקראת צ'ינה סופאי. מסביבו מופיעים בעלי חיים כמו קונדורים, פומות ואפילו גורילות או דובים המארחים לו חברה בגיהינום, סביבתו הטבעית. הקמפזינוס, גם כשהם קתולים אדוקים, גם כשהם מעלים מנחות לבתולה מאורוקיפיניה, גם כשהם מודים לה על הנס, הם נזכרים בכבודו של השטן, אדון המכרות, החורץ חיים לחסד או לשבט.

הם ימשיכו לרקוד כל היום, מחר בבקר, יימלאו הרחובות באשפה. בנחיריים תעלה צחנת שיכורים. כמה מהם ייראו שוכבים על הקרקע בחידלון נורא. כעבור שעה שעתיים יגיעו מנקי הרחובות שיטאטאו אל ארגזי האשפה הגדולים את פחיות הבירה, חלקי התלבושות והמסכות ואת רסיסי החולמות. הבוליביאנים סיימו את חופשתם על אי האשליות והם שטים חזרה בים השגרה.

 

 

 

ראו גם: שמאניזם, קרנבלים, טיולים בדרום אמריקה