גילי חסקין
בוליביה שבלב אמריקה הדרומית
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו כתבה ב- Ynet: נופים, מוסיקה וקוקה
ראו גם: חגיגות הבתולה מאריקיפינה ; טיול ללגונה קולורדה ; מפגש השטן והקדושים
אלבום תמונות מטיול לבוליביה – אפריל 2019
אלבום תמונות מטיול לסאלאר – קיץ 2011
תמונות מהפייסטה של הגראן פודר – יוני 2011
אלבום תמונות מהקרנבל של אורורו
נסענו במישור הצחיח וסחוף הרוחות של דרום מערב בוליביה. מדבר שמם ומלא הוד. מעל ראשנו התרוממו כמה פסגות מושלגות, שהוסיפו למראה הדרמטי. לפתע, מעבר לעיקול, התגלה לעיננו כתם שצבעו כחלחל- אדמדם, לא היתה זו עוד פאטה מורגנה, מאלו שסיפק לנו הטיול בימים האחרונים, לא עוד "מיראז'", חזיון תעתועים, אלא לגונה, גוף מים מרהיב, שרקומים לו שוליים של מלח. והוא כולו זרוע בעופות פלמינגו שצובעים אותו בגונם הוורדרד.
במילה "מדהים", נעשה שימוע אינפלציוני ואני משתדל להימנע מלהשתמש בה, אבל הפעם היינו באמת אחוזי תדהמה. פוסעים חרישית, פעורי פה, רועדים מקור ומתבוננים בהתפעלות בעופות האצילים, שטופפו במים הרדודים, השקיעו בו את מקורם, בחיפוש אחר סרטנים זעירים, או עמדו דוממים, על רגלם האחת ובכמה מקומות השתקפו בהם, עד שהתחזקה הרוח והאדוות שיצרה במים, טשטשו את בבואותיהם העדינות של העופות ושברו אותם לפסים וורודים. מעל לעת המריאו כמה מהם, במעוף אציל, וחשפו את הפס השחור מתחת לכנפיהם, שהעניק להם משנה יופי.
לגונה אדיונדה (Hedionda), שהוראת שמה בספרדית היא "האגם המסריח", היתה אחת מנקודות השיא של הטיול ב"סאלאר" (Salar), כפי שמכונה אזור המלחות הבוליבייני, הסמוך לגבולות ארגנטינה וצ'ילה. הלגונה, בעלת השם הלא מחמיא, לא היתה האטרקציה היחידה באזור. לא הרחק ממנה נמצאת "לגונה ורדה" (Laguna Verde) – אגם שצבעו ירוק "חלבי", למרגלות הר הגעש ליקנקבור (Licancabur), שמתארו חרוטי להפליא. בין האטרקציות של האזור אפשר למנות את מישורי המלח הענקיים, את אי הקטטוסים אינקהוסי (Incahuasi), שהוא חזיון סוריאליסטי כמעט של "יער" קקטוסים", הגדלים ומיתמרים אל על, על רקע מישור לבן הנראה כאין סופי. אטרקציות נוספות הן מעיינות חמים, גייזרים, כפריים המתפרנסים מכריית מלח, סלעים מוזרים שהבלייה חצבה בסלע, ויסקצ'ות (מכרסם שפרוותו עבה ושעירה) ביישניות וכמובן את לגונה קולורדה (Laguna Colorada), "האגם האדום", שהוא אחד מפלאי הטבע המרשימים בהם חזיתי בימי חלדי. אגם שצבעו אדום, הנראה ככתם גדול של דם.
בוליביה לא זכתה ליחסי ציבור טובים. עובדה היא שמטיילים רבים התעלמו ממנה. במהלך השנים נחשבה בעבר בעיקר לארץ מעבר, בדרך מברזיל או ארגנטינה אל פרו. כל זאת למרות שהיא נהנית ממגוון רב של נופים. יש בה נופים מרהיבים, גם במונחים דרום אמריקאיים. הקופירייטרים של משרד התיירות הבוליבייני כינו אותה, כבר לפני כמה עשורים, כ"ארץ שלושת הפנים", או "שלושת העולמות". העולם הראשון הוא של הרי האנדים המושלגים, הזרועים באגמים בשלל צורה וגודל. העולם השני הוא יערות הגשם הטרופיים והעולם השלישי הוא המלחות.
ברכס האנדים, הנראים ממש מעל לה- פאז הבירה, יש נופים אלפיניים רבי עצמה, של פסגות מושלגות ואגמים קרחיים. בנוסף לנופי הפלא, הרכס המיתי מציע כפרים פרימיטיביים, ילידים לבושי ססגוניים ועדרים גדולים של לאמות ואלפקות, בני משפחת הגמליים, שבויתו לפני כאלפיים שנה ומספקים לתושבים מזון, צמר ובעיקר מהווים רכוש. מעת לעת נראים עדרים קטנים של ויקוניות, אף הן ממשפחת הגמליים, אך בניגוד ללאמות ולאלפקות, הן אינן מבויתות. פרסותיהן רוקעות על הקרקע הנוקשה, כשהן מזהות בני אדם קרובים מדי. הויקוניות כונו "גיזת הזהב של האנדים" וצמרן הדקיק לנחשב למעודן ביותר בעולם. בתקופת האינקה נשלח הצמר כמנחה לקוסקו, בירת האינקה שם ארגו בתולות השמש, כותנות מיוחדות לשימוש המלך.
למרגלות ההרים ניקוו הימות הגדולות, שהמפורסמת שבהן היא הטיטיקקה (Titicaca), על האיים הזרועים בה והאתרים שלחופיה. קפלי הפסגות של האנדים גולשים אל המים המקודשים, מהם לפי המיתוס החל הכול. מכאן יצאו בנו של אל השמש ובתה של אלת הירח וייסדו את ממלכת האינקה, שתהפוך לאימפריה אדירה. צבעו הכחול עז של האגם, על הרקע הפסגות הצחורות של הרכס המלכותי (Cordillera Real) שברקע, הוא חזיון מרהיב. שיט לאי השמש שבאגם, הוא חוויה נופית וארכיטקטונית. הסיור מאפשר ביקור בשרידים עתיקים, בעיקר בטרסות מרהיבות ומאפשר הצצה לחייהם של תושביו. אטרקציה נוספת לחוף האגם היא העיירה הציורית קופקבנה (Copacabana) שבה שווקים תוססים וקתדרלה מרשימה, ובה אומנות המשלבת אלמנטים אירופאים וילידים. ההר שמאחוריה (Cerro Calvario) מאפשר תצפית מרהיבה על האזור.
בוליביה מכונה "טיבט של האמריקות", משום שזו המדינה הגבוהה, המבודדת והמדברית ביותר בחצי הכדור המערבי. חלק נכבד משטחה תופשת הרמה הגבוהה, הנקראת כאן "אלטיפנו" (Altiplano), העטורה בהרים מושלגים ומאפשרת מסע בארץ פרועה ובתולית. זהו מישור קר, חשוף, צחיח ומצמרר בגובה של 3,500-4,000 מ', התחום בין שני רכסי הרים. הכפרים הרבים הפזורים במרחביה, מאפשרים הצצה אל עולם קדום, ראשוני, ההולך ונעלם.
גלישה מההרים לכיוון צפון, מביאה את המטייל לאקלים חמים יותר. שדות תפוחי האדמה מתחלפים בשדות של תירס, קפה, קקאו, קנה סוכר ואינדיגו. בין החוות החקלאיות מתפתלים שבילים שבשוליהם צומחים שיחים פורחים.
היונגאס (Yungas), הוא אזור הנקיקים מכוסי הערפל, שמתחתרים בין הרמה הצחיחה ליער הגשם הטרופי. במקביל לדרכי הרכב, עוברים שבילי אינקה מרוצפים. אחד מהם עולה ביופיו על "דרך האינקה" המפורסמת של פרו, אך אינו מוכר בעולם. יחסי ציבור כבר אמרנו?
אפשר לצאת, רכובים על גבי אופניים, בדרכים הרריות, שהמפורסמת שבהם היא "דרך המוות", המובילה מלה פאז אל קורויקו (Corollco), שבפאתי יער הגשם.
בימי האימפריה של האינקה, התגלה זהב לאורך נהרות מפירי (Mapiri) וטיפואני (Tipuani) . הספרדים, מונעים על ידי תאוותם לזהב, הציפו את האזור, שכונה גם "אלדוראדו", בילידים שגויסו לעבודה בכפייה והאזור הפך לאחד ממקורות המתכת האצילה, העשירים ביותר, ביבשת כולה. עבור האינקה, סימל הזהב את זיעתו של אל השמש, עבור הספרדים הוא היה מקור לעושר והתאווה אליו סימאה את עיניהם והם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיגו. היונגאס הוא האזור הראשי של גידול הקוקה, שהוא יסוד חשוב בתרבותה אנדים והרכיב העיקרי בקוקאין. עלי הקוקה הפכו לסמל לעימות בין הקדום למודרני בין הילידי למערבי ובין החוקי לפלילי. המשאיות הנוסעות בדרכי אלה נבדקות ביסודיות, שמא נהגיהם מבריחים בין הסחורות גם קוקאין.
אפשר לצאת לשיט בנהר הבני (Beni), בלב צמחיה טרופית עשירה, ממלכה ירוקה של עצי ענק, מטפסים, ליאנות, שרכים ובעלי חיים. הדקלים מקושטים בפרחים אדומים וכפותיהם הפרוסות יוצרים על הקרקע תשבץ של אור וצל. עצים אחרים מנוקדים בסגול, העופות מתחרים זה בזה בשלל גווניהם. פרפרים היוצרים תחושה של ארץ פלאות. בשמורת מדידי (Madidi) ראיתי במו עיני יגואר, אוצלוט (Ocelot), טפיר עצלן, קופים בהמוניהם, תוכי מקאו ענקיים, נחשים, תנינים ושפע של ציפורים טרופיות. נהר הבני ונהר טואיצ'י המקביל לו, הם חלק מאגן הניקוז של האמזונס, הנחשב לאחד מבתי הגידול הגדולים עלי אדמות. אפשר להוסיף את הפמפס (Pampas), המישורים הטרופיים העשבוניים, על עולם החי השורץ בהם, שם ניתן לצפות באיילי פמפה, בתנינים בקפיבארות (מכרסם ענק) לרוב.
בשוליים הדרומיים של האנדים, גולשת הרבה ההררית אל קניונים רבי רושם, המתחתרים לעומק באבן חול אדמדמה ועוד.
בוליביה העצמאית, הקרואה על שם סימון בוליבר, משחררה של דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, נלחמה במהלך המאה ה 19, עם כל שכנותיה והפסידה בכול המלחמות. כל תבוסה גררה אובדן של שטחים, שהצורב שבהם הוא המוצא לים, שנגזל על ידי צ'ילה, ב"מלחמת האוקיינוס השקט" בשלהי המאה ה-19. ועדיין, זו מדינה גדולה, ששטחה למעלה ממיליון קמ"ר. פי שנים מספרד, או פי חמישים ממדינת ישראל. זו אחת המדינות המגוונות ביותר שראיתי.
בוליביה מציעה למטייל שפע של טיול, לכול כיס, גיל או סגנון. אפשר להקדיש ימים ארוכים לחקר המוזיאונים, המנזרים, הכנסיות והאומנות הקולוניאלית. אפשר לשוטט בכפרים ולהתפעם מהמגוון האתני והתרבותי. אפשר לצאת למסלולי הליכה ארוכים בהרי האנדים, לטפס על קרחונים ולגלוש על הלגונות הכחולות. יש בה מגוון תרבותי של עיירות קולוניאליות ציוריות, כפרים שצורתם משתנה בהתאם לשינוי בגובה מעל פני הים, כנסיות מרשימות ונהרות שוצפים. אפשר לבקר בכפרים נידחים ביער הגשם, לנסוע בג'יפים בעקבות מחפשי הזהב, לחקור את צפונות הג'ונגל, לצפות בקונדורים בהרי האנדים, ללמוד נגינה או רפואה מסורתית…
מעבר לכך, בוליביה נחשבת לארץ "הכי דרום אמריקאית" בדרום אמריקה. בין היתר, משום שלמעלה ממחצית תושביה נחשבים ל"אמרינידים" טהורים, היינו, ילידי אמריקה, שקולומבוס קרא להם בטעות "אינדיאנים" והכינוי הזה דבק בהם, לפחות בפי המערביים. זו ארץ שפיתוחה התעכב במשך שנים ואוכלוסייתה שמרה על צביונה. לה פאז כונתה בעבר "דודניתה הכפרית של לימה" לעומת כבישים בעלי ארבע מסלולים בלימה, מתאפיינת לה פאז בנתיבים צרים מרוצפי אבן ונהגי המוניות עדיין עוצרים בצד הדרך, כדי להשתמש בטלפונים ציבוריים. לימה שופעת חנויות של מעצבים, המוכרות מותגים בין לאומיים ולה פאז מציעה חליפות מיושנות על גבי דוכנים.
זר המגיע לשוק של לה פאז מוצא את עצמו המום נוכח שפע הפרצופים, הבדים הארוגים, התלבושות והמאכלים. ערימות של תפוחי אדמה, גדולים וקטנים, טריים ומיובשים, מעוגלים ומאורכים. למעלה ממאתיים זנים שפותחו על אדמתה של "פרו העליונה", כפי שכונתה בוליביה בפי הספרדים. בסמטה אחרת נמכרים גרגירי תירס גולמיים, או קלויים, במקום אחר ירקות טריים. ערימות של עגבניות, בצלים, בטטות, חצילים, שיוצרים פסיפס צבעוני. מרבית המוכרות הן נשים גדולות גוף, "אינדיאניות" במוצאן, המכונות כאן "צ'ולות" (Cholas), שמגיבות באגרסיביות לכול מצלמה המופנית לעברן. סמטה אחרת, כולה מטבחים מקומיים, שם מבשלים מאכלי רחוב לעובדי השוק או לעוברים ושבים. נתחי בשר תלויים, שמן רוחש במחבתות, סירים עמוסי כל טוב, ודגי שמך מטוגנים. בשוק של לה פאז נמכרות צמות שחורות, שנרכשות על ידי צעירות הרוצות לשפר את חזותן. מכול עבר נראים דוכנים של משקה עכור המכונה למרבה האירוניה "פרסקו", היינו , טרי. או מגשים של ג'לי רוטט שצבעו אדםדם, ותפוחי אדמה מהבילים. זוהי שוטטות רבת חושית הכוללת הידחקות בין הדוכנים הצפופים, ניסיון חסר סיכוי לקלוט את גודש המראות, האזנה לבלילה קולות והצלילים וריח של תבשילים.
ברחוב הראשי, ליד כנסיית סן פרנסיסקו שהדרה בולט במיוחד על רקע עונים של הרוכלים שמסביב, יושבות "צ'ולות" המוכרות אריגים נדירים על פניהם חולפים ילידים בני כפרים מרוחקים, שניתנים לזיהוי בקלות, על ידי בגדיהם. עיניהם מלוכסנות קמעה, עצמות הלחיים בולטות וכמעט בליטה מוזרה בלחיים, גוש של עלי קוקה הנלעס תמידית, להקלת התחושה בגובה. לראשי הנשים כובעי לבד, שיובאו לכאן בעיקר מאירופה, אבל הפכו לסמלן המסחרי. ניתן למנות כמה עשרות סגנונות של כובעים, ברחבי בוליביה.
בשוק המכשפות, עובדות נשים המכונות "ברוחות" (Brujas), המוכרות פסלונים זעירים , סגולה מוכחת להצלחה בלימודים, בפרנסה או באהבה. בכל דוכן כמעט מוצג פסלון של אקקו (Equeco), גבר אמריקאי שמן, מעשן סיגר, המהווה מודל וסגולה להצלחה. פריט אחר הוא האלסיטס (Alecitas), מודלים זעירים של מייבשי שיער, מכונות תפירה, דרכונים זרים, מכונית, בית, דולרים, או כל מושא חלומות אחר, שעשוי ביום מן הימים להפוך לממשי. מעבר לפינה נראה איש זקן המנגן בחליל גדול, רוכל מהכפר טרבוקו (Tarabuco), נעול בנעלי עץ מוגבהות, מצוידות בדורבנות ולצווארו כמה עשרות תיקי בד רקומים, המשמשים לנשיאת עלי הקוקה.
מרביתם נועצים בזר מבטים של פליאה, זרות וקנאה. גם התרמילאים החסכניים ביותר, נחשבים לעומתם לעתירי ממון. קשה שלא לחוש את הצריבה שבעיניהם. לא קל להם, לבוליביינים. במשך דורות סבלו מכלכלה חולה, ממלחמה נואשת בסחר הסמים, משחיקתם על ידי עוני ואבטלה ממשלות מושחתות וממשטרה שלא כיבדה את זכויות האזרח, שבר שגרר שביתות והפגנות. קיים סיכוי גדול להיתקל במפגינים קוראים קריאות מחאה לתוך מגאפונים, או בדרכים החסומות על ידי צמיגים בוערים.
ביקור במכרות הכסף של סרו ריקו (Cerro Rico), מילולית " ההר העשיר" שמעל העיר פוטוסי (Potosi) , מאושש את תחושת האי נוחות נוכח הפערים החברתיים. מבט בילדים העובדים במחילות הצרות, מעורר הרהורים נוגים. יש בבוליביה כפרים המרוחקים כמה ימי נסיעה מהעיר הקרובה ובתקופת הגשמים מנותקים לחלוטין. התקפת אפנדציט למשל, יכולה להיות גזר דין מוות.
בוליביה יושבה במאה ה-15 לפני הספירה על ידי שבטי האיימרה (Aymara), שהגיעו כנראה ממרכז פרו. במאה חמישית לפני הספירה התפתחה כאן תרבות טיהואנקו (Tihuanaco), שהשכילה לפתח חקלאות בתנאים הקשים שלחוף ימת טיטיקקה. תרבות זו הותירה אחריה פסלים גדולים, בעלי מתאר מזוות, של כוהנים הנושאים תרפים שונים. לפי אחת הסברות, מתרבות זו התפתחה תרבות האינקה המפורסמת של פרו. בני האינקה שנמשכו לכאן בעיקר בשל מכרות הכסף העשירים, הזרימו לכאן את השבטים דוברי הקצ'ואה (Quechua) והפכו את האזור, שכונה " קויה סויו" (Colla Suyu), לחלק ממלכתם. ממלכת האינקה לא היתה דמוקרטיה. אלא דיקטטורה תאוקרטית, אבל שליטיה דאגו לזכויותיהם הבסיסות של התושבים – מזון, מלבוש, מעון ובן או בת זוג. הספרדים, שהגיעו לכאן במאה ה-16, התעניינו במחצבים לבדם. מכרות הכסף של פוטוסי הפכו את ספרד למדינה העשירה ביותר באירופה של המאה ה-17 ועשרות אלפי ילידים שלמו על כך בחייהם. כמו במרבית מדינות היבשת, כמעט 90% מהאוכלוסייה הוכחדה על ידי תאוות הבצע שהניעה את הספרדים, האכזריות, הבוז כלפי הילידים ובעיקר החיידקים שהביאו עמם ועשו שמות בילידים שלא היו מחוסנים מפניהם. גם הספרדים ילידי אמריקה, ה"קריאולים", קופחו ולעתים אף הושפלו, על ידי הספרדים והם אלו שהובילו בסופו של דבר, את המאבק לעצמאות. בוליביה הצעירה היתה המדינה האהובה ביותר על משחרר דרום אמריקה, סימון בוליבר והיא כזכור קרואה על שמו.
טיול לבוליביה אינו רק טיול של נוף, אדריכלות ושווקים. זהו טיול עשיר בפולקלור. יותר מבכל ארץ אחרת באמריקה. קודם כל המוזיקה. כוונתי בעיקר למוסיקה הילידית, מוסיקת האלטיפלנו, שמקורה בסולם בן חמישה טונים, שהמפגש עם הספרדים העשיר אותו בכלים ובצלילים. במועדונים קטנים ניתן לצפות בלהקות שחבריהם לבושים בפונצ'וס יפהפיים ומנגנים בכמה כלים בו זמנית. מקומיים רבים ותרמילאים לא מעטים, מצטופפים סביב במה קטנה ומאזינים למוזיקה מרטיטה ממש, עד השעות הקטנות של הלילה. ניתן לחזות בבוליביה, באמונות קדומות, מסורתיות. כמו אלכוהול הנשפך על הקרקע, כמחווה לאמא אדמה, כמו מגידי עתידות החושפים את הגורל דרך בדיל מותך המתקרש במים, מכת פטיש על סלע, שהחלק הנשבר ממנו, מלמד על הרבה מעבר לכוח שריריו של המכה.
אחד משיאי הביקור בבוליביה, הן הפייסטות (fiestas) חגיגות שמקורן דתי. בדרך כלל פגאני, שהספרדים הכשירו על ידי שהצמידו להן קדושים נוצרים. בחגיגות אלו יודעת בוליביה להראות את פניה השמחות. ידוע במיוחד הוא הקרנבל הנחוג בעיר המכרות אורורו (Oruru) ומוקדש בעיקר לשטן המאיים על הכורים. חגיגה מרשימה להפליא היא הפייסטה לכבודה של הבתולה מאורקיפיניה (Urkupiña), הנחגגת ב-15 באוגוסט מדי שנה (מועד עליית מריה, אם ישו, לשמים),
בכפר Quillacollo שליד העיר קוצ'במבה (Cochabamab) ומקורה בחגיגות הודיה לאמא אדמה, שלימים הפכה להיות למריה מקומית. חגיגה נפלאה היא הפייסטה לכבודו של הכוח העליון (Gran Poder) הנחגגת בלה פאז בראשית יוני. בחגיגות הללו, ניתן לצפות בבני שבטים רבים המגיעים ברחבי המדינה, בתלבושות מגוונות, בכלי נגינה לרוב, בלהקות לבושות מדים המנגנות בחצוצרות מארשים אירופאים, בילידים המנגנים בחלילי פאן, ברקדנים עטויי מסיכות של שטן, במסכות הלועגות לספרדים או לקדושי הכנסייה. בספקטרום של צבעים, בקלידוסקופ של פרצופים, ביצירה ודמיון אנוש וברצון לרקוע ברגליים, כדי להשכיח את הכאב.
