בהוטן (בוטאן) – היסטוריה | גילי חסקין

ערך: גילי חסקין

ראו גם: התרבות הבוטאנזית; הפולקלור הבוטאנזי; ממלכה נידחת בהימלאיה; בהוטאן – גיאוגרפיה

תודה מיוחדת לניסו קדם, מנכ"ל 'אדמה – מסעות וטיולים', על סיכומיו הכתובים ועל הסבריו המלומדים.

להרצאה על בוטאן, סיקים ולדאך, ראו: השאנגרי לה האחרון

בוטאן לא היתה ידועה למערב עד 1627, כשהגיעו אליה קאסלה (Casella) וקבראל (Cabral), שני נזירים ישועים ממפורטוגל

למרות שהארץ לא היתה מאוחדת, תחת רשות מרכזית, עד המאה ה-17, בוטאן שמרה על עצמאות, חלקית לפחות, מזמן בלתי ידוע. ההיסטוריה המוקדמת של בוטאן מעורפלת למדי. בחלקה היא הושפעה בטיבט – ממנה באה עיקר ההשפעה התרבותית. משם גם הגיעה מרבית האוכלוסייה הבוטאנזית. יש עדות ארכיאולוגיות (כלים, כלי נשק ומבני אבן) להתיישבות של קבע בבוטאן, החל משנת 2000 לפנה"ס.

מספר תיאוריות משערות שמדינת לומון (Lhomon "החשיכה הדרומית") או מוניול (Monyul הארץ החשוכה) הייתה קיימת בין המאה ה-5 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה. השמות "לומון צנדנג'ונג" ו"לומון קאז'י" תועדו בכתבים טיבטים והודים עתיקים.

צילום: ניסו קדם

הבון

הבון הוא כינוי לאמונות הטרום-בודהיסטיות של טיבט. ידוע עליה אך מעט. התושבים הקדומים של בהוטן (כמו סיקים, טיבט ונפאל) עבדו לבון (Bön), הדת האנימיסטית הקדומה, שהיתה הדת המרכזית במחוזות ההימליה, עד בוא הבודהיזם.

קיימים עדיין מאמיני בון במזרח טיבט ובין הפליטים הטיבטים במרוכזים בסימלה (Simla) שבהודו. נוהגי דתם, כוללים פולחנים וטקסים מורכבים, רקודי מסיכות, מנחות, דגלונים וגלגלים של תפילה, עליות לרגל וכיוצא בזה. דת הבון מתוארת במקורות הטיבטיים כדתה הקדומה של הארץ וכמתנגדת עיקרית לבודהיזם. מקור מקור השם לא ברור (מבטאים כ"פון", מילה שהוראתה "כהן"), שכן המקורות הספרותיים הם מאוחרים ואפילו ביצירות הספרותיות של ה"בון פו", נאמני הדת העתיקה, ניכרים סימני השפעה בודהיסטיים[1]. הבון המקורי היה אמונה בשדים וברוחות השוכנים בהרים ובגבעות, בעצים, במעיינות ובאגמים, באוויר, בשמיים ומתחת לאדמה.

על פי דת הבון, התחלק העולם לשלש ספירות: השמים, הארץ, והעולם התחתון. בכל חלק כזה שלטו אלים מסויימים. הפולחן עסק בעיקר בטקסים מאגיים לריצוי הרוחות, השבעתם, הגנה מפניהם ושימוש בכוחם לצרכים שונים.

מאפייני הבון: קוסמולוגיה מפורטת, הערצת הדרקון, פולחן מפותח, הכולל טקסי ריפוי, טקסי קבורה, ריקודי מסכות וקורבנות (כבשים, כלבים, חמורים וקופים), אולי אף קורבנות אדם) וטכניקה של אקסטזה שמנית, היו נהוגים שנים רבות.

טקסי התפילה נועדו לשמש, לירח, לגרמי השמים ולדרקון. אם כי נראה שלא היו לבון מקדשים מפוארים או כהונה היררכית. חלק ממסורות אילו השתמר תחת מעטה דק של תוספות בודהיסטיות[2].

צילום: גילי חסקין

השפעות זרות: זמן רב לפני המאה ה- 7, באו בני טיבט במגע עם ארצות מרכז אסיה, שלתוכן חדרו גם דתות אירניות ונצרות נסטוריינית; עם צפון הודו שהיתה בודהיסטית ועם סין.

פולחן המלכים: יסוד חשוב בדת שקדמה לבודהיזם היה פולחן המלכים, שנחשבו לאלים. זמן-מה היתה קבורת המלך, כרוכה בהמתה טקסית של מקורביו; כמו כן נהגו להקריב קורבנות של בעלי חיים, בעיקר סוסים, להצלה ממחלות או מצרות. המאמינים נהגו להשפיע על האלים בדרכים מאגיות שונות כמו סידור חוטים צבעוניים בצורות ובדגמים קבועים, תקיעה בשופרות, פיזור זרעים מקודשים ועוד.

צילום: גילי חסקין

הגעת הבודהיזם

זרע הבודהיזם נטמן כבר במאה ה-7, כאשר סונג-צן-גאם פו (Song-Tsen-Gam-Po); המלך הטיבטי ה-33, הורה להקים מנזרים במחוזות ההימלאיה, כדי להכניע את כוחות הרשע ולהפיץ את הבודהיזם[3]. מבין 108 מנזרים שהוקמו במרחב, שניים הוקמו בבוטאן: Kyichu Lhahang בפארו (Paro) ו-Jambay Lhakhang בבומטאנג (Bumetang).

האירוע המתועד הקדום ביותר בבוטאן היה מעברו של הקדוש הבודהיסטי פאדמאסאמבהאווה (Padmasambhava), הידוע גם בשמו הטיבטי "גורו רינפוצה (Guru Rinpoche) , שהוראתו: "המורה היקר ביותר". האגדה מספרת שפאדמהסאמבהאווה נולד מ"אגם הלוטוס" בצפון-מזרח הודו. הוא כונן את הבודהיזם בטיבט, שבהמשך התמסד כזרם הניאנג-פה (Nyingpapa). בשנת 747, הזמין אותו המלך הבוטאנזי סינדו(Sinduu) מבומטאנג, כדי לרפא אותו מחוליו. פדמהסמבהווה הגיע כשהוא רכוב על נמרה מעופפת ונחת על צוק בקרבת פארו[4]. הוא סילק באמצעות טקסים את השדים שמנעו את כינון הבודהיזם בבוטאן, ואחר כך התפנה לרפא את המלך. את הריפוי ביצע על ידי ריקוד טקסי, המשוחזר עד היום בפסטיבל פארו (Paro Tsehcu)[5]. לאות תודה המלך המיר את דתו לבודהיזם וזו הפכה לדת העיקרית של בוטאן[6]. מכיוון שהדבר שחיזק במיוחד את כוחם של כוהני הבון בקרב העם היה יכולתם הכישוף או אחיזת העיניים שלהם, הרי אמצעי חשוב לחזק את הבודהיזם היה הזמנת כוהנים בודהיסטיים שלהם גם יכולת כישוף. על פי המסורת פאדמאסאמבהאווה היה בן מלך שנולד מתוך פרח לוטוס ומשטען לכסא המלכות באחת מנסיכויות הודו, גורש משם, ומאז נדד תוך לימוד מתמיד של הבודהיזם וסודות המגיה השחורה. שליטתו ברזי הכישוף השאירה גם את כוהני הבון פעורי פה. אירוע שקשה לאמת היסטורית כי המסורות מערבבות דמיון ומציאות, וחכם זה מתואר כמכשף שניצח את השדים האנטי בודהיסטים. ברור הוא כי האסטרטגיה שלו, להפצת הבודהיזם בטיבט, כללה הכנסת אלילים מקומיים לתוך הפנתיאון הבודהיסטי. אירוע זה היה נקודת תפנית בחדירת הבודהיזם לטיבט. באותו זמן (שנת 787) נבנה על ידו בסאמייה (Samye) המנזר הגדול הראשון בטיבט, הקיים עד ימינו.

הטיבטים מעריצים את פאדמאסאמבווה לא רק כמורה דגול, מפיץ הבודהיזם, מכניעם של הרוחות ומייסדו של מסדר ה – Nyigma-Pa , אלא גם כגילוי אמיתי של הבודהא.

ההיסטוריה הקדומה של בוטאן איננה ברורה, זאת עקב הריסת רוב התיעוד בשריפה בפונאקה, בירתה העתיקה של הממלכה, בשנת 1827. עד למאה ה-10 ההתפתחות הפוליטית של בוטאן הושפעה בעיקר מההיסטוריה הדתית שלה. מספר תת-כתות של בודהיזם צצו וקיבלו את חסותם של האצילים המונגוליים והטיבטים המקומיים.

במהלך שלטונו של המלך לנגדהרמה (Langdharma) בטיבט, בשנים 836-842, הבודהיזם נאסר בטיבט ומוסדות דתיים נהרסו. בעקבות הרדיפות הדתיות בטיבט, הרבה לאמות ברחו לבוטן, במיוחד לאחר המאה ה-11. מרביתם התיישבו בחלק המערבי של בוטאן וייסדו שם מסדרי נזירים. אחד הלאמות החשובים ביותר היה Gyalwa Kagyu, שייסד את מסדר Lhapa Kagyu וביסס את שיטת הדזונגים (מבצרים), בדומה למצודות הטיבטיות. ב-1220 הגיע לבוטאן הלאמה Phajo Drugom Zhigpo, הביס את הלאמה Lhanangpa והביא לבוטאן את אסכולת דרוקפה של הבודהיזם של הוורג'יאנה. בניו סייעו להפיץ את מסורת זרם הדרוקפה, במיוחד במערב בוטאן. במאות ה-13 עד ה-16 פרח מסדר הדרוקפה בבוטן ואימץ לעצמו מאפיינים דתיים ייחודיים. במהלך השנים, לאמות רבים מראלונג (Ralung) – המנזר המרכזי של כת הדרוקפה, השוכן קרוב ללהסה שבטיבט – הוזמנו כדי ללמד ולבנות מנזרים, שתרמו מאד להתפשטות הבודהיזם ולהתבססותו בבוטאן.

הגעתו של נגאוואנג נאמגייאל

במשך מאות בשנים הורכבה בוטאן ממספר יחידות פיאודליות יריבות. עד לתחילת המאה ה-17 שלטו אינספור שבטים ומשפחות אצולה, בעמקים שונים ברחבי בוטאן, כשהם נלחמים זה בזה. מצב זה השתנה בשנת 1616, עם הגעתו של נגאוואנג נאמגייאל (Ngawang Namgyal), נזיר בודהיסטי מטיבט, שם היה אב-המנזר של ראלונג (Ralung),שם צמחה אסכולת הדרוקפה (Druk-Pa). אסכולה זו של "דרקון הרעם" הוקמה בסביבות 1200 לספירה בעקבות פילוג פנימי בזרם הקאגיופה (Kagyupa). הוא הגיע לבוטאן בתקופת התחזקות הגלוקפה (Gelukpa) וביסוס כוחה הפוליטי בטיבט. התעצמות הגלוקפה הקשתה על בני-כיתות אחרות לבא לידי ביטוי מלא בתרבות הטיבטית. לפיכך מצא את עצמו נגאוואנג נאמגייאל, נודד בחיפושיו אחר קהילה חדשה, כדי להביא לה את בשורת האסכולה עליה הוא נמנה.

נדודיו הביאו אותו לבוטאן, שם הצליח לכונן את כוחה של הדרוקפה. הוא עבר ולימד בכל רחבי האזור ובתוך זמן קצר, הצליח לשים קץ למאבקים בין הכיתות הבודהיסטיות השונות בבוטאן (החזקה מביניהם היתה ה-Lhapa) ולבסס את הדרוקפה כזרם הבודהיסטי הדומיננטי. ועד מהרה ביסס עצמו כשליט הדתי של בוטאן, הוא הדף התקפות של לאמות יריבים ושל כוחות טיבטיים ונחשב למכונן של בוטאן המאוחדת. שמה של בוטאן דרוק יול (Druk Yul – 'ארץ הדרקון'). נובע משמה של אסכולת ה-Drukpa.

הכוח שהוא צבר בתוך בוטאן, אפשר לו להתמודד עם לחצים צבאיים מבחוץ.

ב-1639 חוותה בוטאן לראשונה תוקפנות מבחוץ. המלך טסאנג (Tsang) מטיבט פלש מצפון. הכוחות הטיבטו-מונגולים נחתו שוב ב-1647. נגאוואנג נאמג'ייאל, הנהיג את ההתנגדות המוצלחת ושבה קצינים טיבטים ומספר לא מבוטל של סוסים. הוא הדף התקפות טיבטיות נוספות, בסיוע חיילי גושי ח'אן (Gushi Khan) המונגוליים, ב-1648 ו-1649.

אחרי סילוק הטיבטים, הוא זכה לשם תחת התואר "שאבדרונג רימפוצ'ה" (Shabdrung Rimpoche) מילולית: "זה שלרגליו אנחנו נכנעים". כדי להגן על הממלכה מפלישות טיבטיות, בנה נאמג'ייאל מספר דְזוֹנְגים (מנזרים מבוצרים) בלתי חדירים מרחבי המדינה, בינהם דרוגיאל דזונג (Drugyal Dzong), שנבנה מעל פארו (Paro) ב-1646, כדי להנציח את הניצחון. קרבות אלו, שאיחדו את בוטאן כנגד אויב משותף, ביססו את מעמדו של נמאג'ייל כשליט בלתי מעורער. המיליציה הגדולה שהקים למטרה זו, סייעה לו לשלוט באופן אפקטיבי. בעזרת הדזונגים הוא הצליח לאחד את בוטאן תחת ריבונותו הפוליטית והדתית. אחד מהם – Tashichho Dzong (= מבצר הדת הנשגבת) הפך בשנות הששים לאכסניה של הממשלה והפרלמנט הבוטאנזי, בצד היותו מרכז האדמיניסטרציה הדתית.

שאבדרונג החל לבנות תיאוקרטיה בבוטאן, כשהוא כונן את כוחו הפוליטי בצד הדתי וקבע לבוטאנזים מערכת חוקים כתובה ושיטתית. הוא הפיץ מנגנון של חוקים שעזר להשליט את מרות השלטון הריכוזי על האצילים המקומיים, הוא יצר מערכת מנהל דואלית: הדרוק דסי (Druk Desi) – הזרוע האזרחית מחד, הזרוע הדתית, בראשות ג'יי קהאמפו (Jey Khampo) – אב המנזרים, מאידך. מקביל למעמד הדהרמה ראג'ה (Dharma Raja). מעל שתי זרועות המינהל כיהן שבדרונג כראש המדינה. הוא שלט במדינה שלושים וחמש שנים. אך כאשר הוא מת, ממשיכיו התקשו לקיים את המבנה המנהלי שהקים (מכיוון שלא השאיר אחריו יורש מוסכם). לכן, כדי למנוע אנרכיה הוסתרה הידיעה אודות מותו במשך חמישים שנה (!), אולם ההכרזה על מותו, גררה אחריה מאתיים שנה של מאבקים פנימיים ושל יריבויות פוליטיות. בוטאן הידרדרה לאנרכיה. הטיבטים תקפו את בוטאן בשנת 1710, תוך כדי ניצול התוהו ובוהו בממלכה. הם תקפו שוב בעזרת המונגולים בשנת 1730. שתי ההתקפות סוכלו ושביתת נשק נחתמה בשנת 1759.

הגעת הבריטים

עד 1722 לא היו לבריטים כל יחסים עם בוטאן. כאשר 'חברת הודו המזרחית' ייסדה את ריבונותה בבנגאל, ממלכת קוץ' בהאר (Cooch Behar), ששכנה בין בנגאל לאסאם, לא הפכה לחלק מהכתר הבריטי. ב-1722 תקפה בוטאן את קוץ' בהאר וכבשה את בירתה. בתגובה, קגנדרה נאאיאן (Khagentdra Narayan), הטוען לכתר בקוץ ביהאר, ביקש חסות מהבריטים ב-5 באפריל 1773 וחתם על חוזה עם 'חברת הודו המזרחית', המעמיד את ממלכתו תחת חסות הכתר הבריטי. בתמורה הוא ויתר על מחצית מהכנסות המדינה והתחייב לשלם 50,000 רופיה, עובר כיסוי הוצאות הכוחות הבריטיים, שנשלחו כדי לסייע להשבת שלטונו. בעקבות החוזה הזה, הכוחות הבריטים, לא רק סילקו באת הבוטאנזים מקוץ' ביהאר, אלא כבשו שתי מצודות בוטאנזיות למרגלות הגבעות.

בעקבות התפתחות זו, פנה שליט בוטאן, שכונה "הפאנצ'ן לאמה של טיבט", למושל הודו Warren Hasting ב-25 באפריל 1774, נחתם הסכם בין בוטאן לבין 'חברת הודו המזרחית', בו סוכם ששתי המדינות יחזרו לגבולות שהיו טרם הפלישה הבוטאנזית לקוץ' ביהר. בעקבות ההסכם הגיעו כמה משלחות פוליטיות בריטיות לבוטאן. המשלחת החשובה ביותר הונהגה על ידי ג' בוגל (G. Bogle) ב-1774. אחריה בקרו משלחות בריטיות נוספות, כמו זו של קפטיין טורנר (Turner), ב-1783. אולם אחריה, למרות שהגיעו לבוטאן משלחות מחקר נוספות (1811, 1838, 1864), כמעט ולא היה מגע בין ממשלת בוטאן ל'חברת הודו המזרחית', כמעט חמישים שנה.

השלום היה מתוח והיתקלויות גבול עם הבריטים המשיכו במהלך מאה השנים הבאות. היתקלויות אלו הובילו לבסוף ל"מלחמת הדוארים" עם בריטניה. דוארים (Duars), מילה הודית שהוראתה "שער", הם כינוי מקומי למישורים שבין הברהמפוטרה שבוהו, לבין הגבעות הנמוכות ביותר בבוטאן, שחשיבותם האסטרטגית גדולה. בסוף המאה ה-17, מינז'ור טמפה (Minjur Tempa) הדסי ( Desi = מושל), של בוטאן, השתלט על החלק המערבי של הדוארים, שכונו "הדוארים הבנגליים" ולמעשה סיפח אותם לבוטאן, בעוד שהחלק המזרחי של הדוארים הושכר לבוטאן על ידי אסאם. ב-1826 השיגו הבוטאנזים שליטה על כל שמונה עשר הדוארים, אחד עשר בבנגאל ושבעה בבאסאם; סיטואציה שלא מצאה חן בעיני הבריטים, במיוחד לאחר שכבשו את אסאם ב-1826. הכיבוש הבריטי של הדוארים האסאמים הוביל לסכסוכי גבול שנמשכו עשרים שנה. שליחותו של אשלי עדן (Ashley Eden) ב-1864 נכשלה בניסיונה לפתור את הסכסוך והובילה למלחמה בריטית – בוטנזית. בנובמבר אותה שנה, כבשו הבריטים את המוצבים הבוטנזים בדוארים הבנגלים וב-1865 כבר שלטו למעשה בכל המישורים האינדו-גנגטים. המלחמה הבריטית- בוטאנזית השנייה באה לקיצה עם חתימת הסכם סינצ'ולה (Sinchula) ב-11 בנובמבר 1865, שעיגן הסכמי שלום וידידות בין שתי הממשלות. הבוטאנזים ויתרו על כל תביעותיהם לגבי שמונה עשר הדוארים, נפתח סחר בין המדינות והוסכם על הסגרה הדדית של פושעים. במסגרת ההבנות ההדדיות, הסכימה הממשלה הבריטית לשלם לבוטאן פיצוי של 50000 רופיה, עבור הטריטוריות שאבדו לה.

לאחר מותו של שאבדרונג התפתחה מערכת של שלוש אינרקנציות שלו: האחד ייצג את גופו, השני את דיבורו, והשלישי את מחשבתו (ראה שלושת גופי הבודהא בבודהיזם הטיבטי – פסל, טקסט, סטופה). האחרון מבניהם היה אמור להיות הבכיר מבין השלושה. אלא שכאן התפתחה בעיה (בדומה לטיבט) סביב מנגנון הבחירה של הרה-אינקרנציה. בתקופות שבהם הרה-אינקרנציה של מחשבת שבדרונג היה ילד, סירבו לעתים המושלים האזרחיים (Druk Desi), להעביר לו את הסמכות כשהגיע לבגרותו.

גרוע מכך, מנהלי המחוזות הדזונגפונס (Dzongpons) מרדו פעמים רבות כנגד השלטון המרכזי. עד שהמערכת קרסה לקראת סוף המאה ה-19.

צילום: גילי חסקין

מלחמת האזרחים ומיסוד המלוכה

אחרי קריסת המערכת הישנה, התבלטה עוצמתם של שני פֶּנלוֹפּים (Penlops), היינו, מושלים אזוריים, של העמקים היריבים פארו וטרונגסה: הראשון היה הפנלופ של פארו והשני – אוג'ין וונגצ'וק (Gonsgar Ugyen Wangchuck), הפנלופ של טונגסהTongsa) ) שבמרכז בוטאן. זה האחרון, הפך מאז 1885, לדמות הדומיננטית במערכת הפוליטית של בוטאן. היריבות בין שני הפנלופים החריפה בשנת 1904, כשהבריטים שלחו לטיבט משלחת צבאית בראשות יאנגהאוסבאנד[7].(Younghusband) הפנלופ של פארו ביקש לחזק את קשריה של בוטאן עם טיבט ובעצם עם סין, בעוד יריבו אוג'ין וונגצ'וק, ביקש לחזק את הקשרים עם הבריטים. לפיכך גם סייע ליאנגהאוסבאנד במסעו ללהאסה (הוא נלווה אליו) וחוזה-המסחר האנגלו-טיבטי הושג בתמיכתו. המלך הבריטי – אדוארד ה-7 – העניק לו תואר אבירות, כאות תודה וכגמול על סיועו.

ההימור של אוג'ין וונגצ'וק על הסוס הבריטי הוכיח עצמו כמשתלם ביותר. עם התעצמות ההשפעה הבריטית בעולם הטיבטי, התעצם כוחו בתוך בוטאן עצמה. מבסיס כוחו במרכז בוטאן הביס וונגצ'וק את יריביו הפוליטיים ואיחד את בוטאן על אף מספר התקוממויות אזרחים שעלו נגדו. ב-17 בדצמבר 1907 הוא ביטל, בגיבוי הבריטים, את התיאוקרטיה הישנה וכונן תחתיה מלוכה, שלוש שנים לאחר שה-Jey Khampo מת, נטל אוג'ין וונגצ'וק לעצמו את התואר "Druk Gyalpo" שמשמעותו "השליט היקר של אנשי דרקון הרעם". הכרזתו כמלך הראשון של בוטאן, התקבלה פה אחד על ידי אספת נזירים בודהיסטים חשובים, חברי ממשלה וראשי משפחות חשובות. מאז ועד היום הבוטאנזים נשלטים על-ידי בית המלוכה שכונן על-ידו. השלטון עובר מאב לבן[8].

צילום: גילי חסקין

הממשלה הבריטית הכירה במהרה במונרכיה החדשה ובשנת 1910 קיבלה בוטאן את ריבונות הכתר הבריטי, בתמורה לחופש פוליטי בענייני הפנים. לאחר שהודו קיבלה את עצמאותה מהממלכה המאוחדת, ב-15 באוגוסט 1947, ניתנה האפשרות לממלכות כמו בוטאן להצטרף להודו. בוטאן בחרה להישאר עצמאית. ב-8 באוגוסט 1949 הכירה הודו בעצמאותה של בוטאן. לאחר מכן חתמה בוטאן על הסכם עם הודו, אשר בעקבותיו החליפה המדינה החדשה את בריטניה, כנותנת החסות לממלכה. בשנת 1949, לאחר עצמאות הודו, בהוטן והודו חתמו על הסכם אשר למעשה המשיך את מערכת היחסים הזו, כאשר הודו תופסת את מקומה של בריטניה. לפי ההסכם, הודו הסכימה לא להתערב בענייניה הפנימיים של בהוטן בעוד זו הסכימה "להישמע ולהתחשב בעצותיה של הודו בכל הקשור ליחסי החוץ".

צילום: ניסו קדם

פתיחת השערים

לאחר כיבוש טיבט על ידי הצבא הסיני, בשנת 1951, סגרה בוטאן את גבולה הצפוני והחלה לחזק את קשריה עם הודו. כדי להפחית את הסיכון שנשקף מסין, החלה בוטאן בתוכנית פיתוח שנתמכה בעיקר על ידי הודו. בוטאן התקבלה כחברה באו"ם ב-1971. ביולי 1972 ירש גיימי סיינגי וונגצ'וק (Jigme Singye Wangchuck) ירש את אביו דורגי לאחר מותו, ועלה לכס המלכות בגיל 16.

תהליך ההיפתחות אל העולם היה משברי והוא גרר בעקבותיו מהומות דמים בתוך בוטאן עצמה, שבשיאן נרצח ב-1964 Jigme Paldan Djorji ראש הממשלה (שמונה מטעם המלך). הבוטאנזים הבינו שהסיכונים הם לא רק חיצוניים אלא גם פנימיים.

המלך השלישי, ג'יגמה דורג'ה וואנגצ'וק (Jigme Dorje Wangchuck) נחשב לאבי בוטאן המודרנית, בזכות תוכניות הפיתוח שיזם. כמו כן, החליט להמשיך עם מדיניות הפתיחות החדשה, אבל הוא השלים אותה במהלך נוסף שבו הוא הקנה לעם אפשרות להסיר את המונרכיה ברוב של ⅔. המלך ג'יגמי דורגי וונגצ'וק (Jigme Dorji Wangchuck), ייס את הרשות המחוקקת בממלכה – אספה כללית בת 130 חברים. מטרת הקמת הרשות המחוקקת הייתה לקדם בהדרגה רעיונות דמוקרטיים במדינה ולנסות להרחיקה מהשפעתה של סין הקומוניסטית. מאמצים נוספים מצד דורגי כללו הקמת ועדת מייעצת מלכותית בשנת 1965 וקבינט מדיני בשנת 1968.

המלך הרביעי ג'יגמה סינגייה (Jigme Singye) המשיך במדיניות של פיתוח מרוסן, תוך שימת דגש מיוחד על שימור הסביבה ועל התרבות הייחודית של בוטאן. עם העקרונות המנחים אותו נמנית עצמאות כלכלית ומה שהוא מכנה 'אושר לאומי גולמי'. לרגל הכתרתו ב-2 ביוני 1974 אושרה בפעם הראשונה כניסתם של כלי תקשורת זרים אל הממלכה, והאירוע סימל את הופעת הבכורה של בוטאן על הבימה העולמית. הקבוצה הראשונה של תיירים בתשלום הגיעה בהמשך אותה שנה.

על פי המסורת מונו ליונפו (lyonpos – חברים ב'מועצת השרים'), על ידי המלך, לתקופות בנות חמש שנים. מרבית הליונפו זכו למינוי מחודש עם תום תקופת כהונתם הראשונה והיציבות הפוליטית חסרת-המתחרים, במהלך עשרים השנה האחרונות, אפשרה לבוטאן לדבוק במדיניותה של מודרניזציה הדרגתית ומרוסנת. ליונפו דאווה צרינג Lyonpo Dawa Tsering) נכנס לספר השיאים של גינס, בתור שר החוץ שכיהן לאורך התקופה הארוכה ביותר בעולם (1972-1998).

מעבר לדמוקרטיה

בשנת 1998 רוב תחומי האחריות של המלך הועברו למועצת השרים, הקבינט המדיני, אשר נקרא לאנג'י שונגצוג (Lhengye Shungtsog). חברי מועצת השרים נבחרים על ידי האספה הכללית מבין חבריה לכהונות בנות חמש שנים. בראש הממשלה עומד ראש הממשלה. תפקיד זה עובר בסבב בין חמשת החברים במועצת השרים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר. ב-2005 פורסמה טיוטה לחוקה שתאפשר, בין השאר, את קיומן של מספר מפלגות בממלכה והפחתת סמכויותיו של המלך. החוקה כפופה לאישור במשאל עם.

בדצמבר 2006, ויתר המלך על כס המלוכה לטובת בנו Jigme Khesar Namgyel Wangchuck, כדי לתת לו צ'אנס לעמוד בראש המדינה לפני המעבר לדמוקרטיה. המלך הצעיר ג'יגמה קסאר נאגמייל, הצהיר כי יקדם רפורמות בארצו.

ביולי 2007, שבעה מתוך עשרת חברי הקבינט התפטרו, כדי לקחת חלק בתהליך הפוליטי. הקבינט הפך לממשל זמני, עד שיסתיים ההליך הדמוקרטי במארס 2008. ב-24 במרץ 2008 נערכו לראשונה בחירות כלליות לבית הנבחרים, בהשתתפותן של שתי מפלגות,

התהליך הזה הגיע למיצויו בשנת 2008, עת בוטלו סמכויות השליטה של המלך, מיוזמת המלך עצמו, ובבוטאן נערכו בחירות לראשונה. החל משנה זו, בוטאן היא ממלכה תחוקתית לכל דבר (כמו אנגליה).

על תולדותיה של בוטאן בשנים האחרונות, ראו: בוטאן – ממלכה נדחת בהימליה. סעיף: תמורות.

ארבע דמויות השפיעו יותר מכל על ההיסטוריה של בוטאן:

א. פדמהסמבאווה (Padmasambhava) – ראו לעיל: כוחותיו העל טבעיים של פדמסמבאווה כללו את היכולת לדכא שדים ורוחות רעות, והוא שימר את תורתו ואת חוכמתו, באמצעות הסתרתן בצורת טרמה (Terma – אוצרות חבויים) במקומות סודיים כקרקעיות אגמים ושורשי עצים, כך שיוכלו להתגלות מאוחר יותר על ידי מגלי-אוצרות מוארים (שזכו בהארה), המכונים טרטון (Tertons), שהם היו למעשה מורים ורפורמטורים רבים בהיסטוריה הבוטאנית. הם נבחרו לכך עוד בטרם לידתם, כדי להביא תועלת לכל בני האדם. מכיוון שהם אלו שגילו את אוצרות הדת והתרבות שהטמין גורו רינפוצ'ה, נקשרה שביבם הילה של כבוד. בכמה מהכפרים נבנו כבר לפני כ־800 שנה מקדשים בעלי חשיבות מיוחדת, הקשורים לפעילותם של הטרטונים.

אחד המפורסמים במגלי טרמה אלו היה פמה לינגפה (Pema Lingpa). הטקסטים והפריטים שמצא, הריקודים הדתיים שחיבר, והאמנות שיצר, הם חלקים חשובים במורשת החיה של בוטאן. עבור הבוטאנזים, פדמהסמבהווה הוא הדמות השנייה בחשיבותה בתרבותם (אחרי בודהא). הוא למעשה הפטרון של בוטאן ונערץ כדמות היסטורית ודתית על ידי כול הדתות, הקבוצות האתניות והאגדות בבוטאן. המנזר הקדוש ביותר (מנזר– Takstang – "מאורת הטיגריס" בקרבת – Paro, שנבנה בשנת 1692) – מוקדש לזכרו. למקום זה שואף כל בוטאנזי לעלות לרגל (יש המכנים את המקום "מֶכָּה של הבוטאנזים"). דמותו של פדמהסמבהווה עומדת במרכז הפסטיבל הגדול בבוטאן – פסטיבל פארו. הפסטיבל נמשך חמישה ימים כשהיום הראשון הוא במנזר "ערמת אבני-החן" (Rimpung Dzong). השיא של הפסטיבל, ביום החמישי, כולל פריסת טאנקה ענקית (גודלה כ-30 מטר על 18 מטר) המתארת את שמונה המניפסטציות (= התגלמות נראית לעין) של פדמהסמבהווה. מאוחר יותר באותו יום נחשף פדמהסמבהווה במניפסטציה המוזהבת שלו (שחקן עוטה מסיכת זהב). בדמות זו הוא נלחם והורס את הרע, במאבק שבסופו מכונן מחדש את האמת הבודהיסטית ואת ברכתה לחיי הפרט והכלל.

ב. פמה לינגפה (Pema Lingpa). נולד במאה ה-15 בבומטאנג, כרה-אינקרנציה (גלגול מחדש) של פדמהסמבהווה. הוא מכונה גם Terton (= מגלה האוצרות) מכיוון שהוא "גילה" ידע אזוטרי שפדמהסמבהווה הסתיר מפני הממסד הבודהיסטי. פמה לינגפה חשוב לבוטאנזים, לא רק מפני שהוא ממוצא בוטאנזי, אלא גם משום שמשפחת המלוכה הבוטאנזית יצאה מחלציו.

ג. דרוקפה קונליי ( Drukpa Kunley ). נולד גם הוא במאה ה15. הוא דמות פופולארית ביותר בקרב הבוטאנזים, ומוכר בפיהם כ"משוגע האלוהי". רבים ממזמורי הדבקות שלו והוראתו זוכים להערכה ברחבי בוטאן. אך יותר מכל הוא זכור בשל יכולתו לסלק שדים, על ידי חשיפת אברי-מינו (אקסביציוניסט). עד עצם היום הזה, כל בית בבוטאן אינו שלם, אם אין בו אבר-מין זכרי מקושט וצבוע התלוי על תומכות הגג לסילוק רוחות רעות.

ד. נגוואנג נמגיאל Ngawang Namgyal) הידוע בכינויו "שברונג" Shabrung) = "זה שלרגליו אנחנו נכנעים"). הוא הצליח לשים קץ למאבקים בין הכיתות הבודהיסטיות השונות בבוטאן (שהחזקה מביניהם היתה הלאפה (Lhapa ולבסס את הדרוקפה כזרם הבודהיסטי הדומיננטי. לפיכך הוא גם נחשב למכונן של בוטאן המאוחדת. משמה של האסכולה, "דרוקפה", נובע שמה של בוטן, "דרוק יול".

מלכי בוטאן, שושלת דרוק גיאלפו ( (Druk Gyalpo:

Ugyen Wangchhck 1907-1926

Jigme Wangchhck 1926-1952

Dorji Wangchuck Jigme 1952-1974

Jigme Singye Wangchuck 1974-2006

Jigme Khesar Namgyel Wangchuck 2006

[1] מחקרים חדשים טוענים שהחלו להשתמש במילה "בון" רק במאה ה-11, לציון פלג דתי שהתפתח בתוך הבודהיזם הטיבטי, כדי להבדיל בינו לבין הזרם המרכזי שקרא לעצמו .CHOS (לידיה הרן, בודהיזם, תל-אביב, 1993, עמ' 154).

[2] .כאמור, ייתכן בכלל שמדובר בצורה של בודהיזם.

[3] ראה קובץ: תולדות הבודהיזם בטיבט

[4] כיום מנזר טקסאנג ((Takstang, שמשמעו "מאורת הטיגריס"

[5] . מתקיים במשך חמיש

2 תגובות