בהוטאן – פולקלור

 

זוהי ארץ ססגונית וצמודה למסורת. הדבר ניכר בכול מקום: בארכיטקטורה (ראה קובץ : תרבות), בלבוש, במוסיקה, בריקודים, במלאכות העממיות ובפסטיבלים.

 

הגבר הבוטנזי לובש בדרך כלל את ה"גו" ("Gho"), שהוא מעיין גלימה המגיעה עד לברכיו המהודקת למותניים בחגורת בד המכונה קיירה (Keyra). נשים לובשות גלימה שארוכה מגיעה לקרסוליהן הנקראת "קירה" (Kira), מאובטחת למותניהן ב-Keyra עשוית צמר ומהודקת לכתפיים באמצעות סיכות נוי עשויות כסף, הנקראות "קאמה" (Kama). חולצה ארוכת שרוולים נלבשת מתחת לקירה ונקראת וונג'ו (Wonju) וטנגו (Tego) הינו מעיל הנלבש ממעל. בני שני המינים נועלים "טשוגלאם" Tshoglam), שאלו ערדליים בגובה הברכיים, עשויים משי, עם סוליות מעור. כיום לובשים אותם גברים רק בפסטיבלים. בביקור פורמאלי בדזונג או במשרד חשוב, ילבש הגבר צעיף הנקרא קבניי (Kabney). צבעו של הצעיף מלמד על מעמדו של עוטרו. לדוגמא, המלך ילבש צעיף צהוב, השרים, כתום, חברי פרלמנט, כחול; שופטים, ירוק; מושלי מחוזות אדום עם פס לבן ועוד.  נשים ילבשו  רנצ'ו (Rachu = אבנט)[1]. על הכתף השמאלית. צבעו של האבנט מגדירים אף הם את מעמדה של האשה. אזרחים שהמלך הגדיר כתורמים במיוחד למדינה, רשאים ללבוש, קבניי אדום לגבר וקבניי אדום (ללא גדילים) לאשה. כדי לחזק את הזהות הבוטאנזית, דורש החוק המקומי, ללבוש את הבגדים המסורתיים, במקומות ציבוריים

ההיבט המרגש והחיי ביותר של המסורת הבוטאנזית נמצא דווקא באמנות ובמלאכת היד. האמנות הבוטאנזית לא מרוכזת בעיקר עם קונספט מופשט של יופי, אלא עם פרשנות של ערך ואמונה . היא מייצגת ערכים מוסריים ומציגה בעיקר את  המאבק בין כוחות הטוב והרע, או ערכים אחרים כמו הזכר המייצג את הכוח והנקבה המייצגת את החכמה.  בוטאן ידועה ב- Zorig Chusum (שלוש עשרה המלאכות) שלה, הכוללות  shingzo (עיבוד  בעץ), (dozo) עיבוד אבן,  (jingzo) פיסול בחומר , lugzo (יציקת ברונזה), Parzo (גילוף באבן, צפחה, או עץ,  lhazo (צביעה), shagzo (עיבוד עור), garzo (נפחות), troeko (צורפות), tsharzo (עבודה בבמבוק), dhezo (עבודה בנייר),  thagzo (אריגה) וtshemzo  (חייטות).

מיומנותם של האומנים הבוטנים בעבודת ברונזה, כסף ומתכות אחרות, באה לידי ביטוי בפסלי אלוהויות, גילוף דלתות ועמודים במקדשים, פעמונים, חצוצרות חרבות, שולחנות, תכשיטים . עבודת העץ כוללות מבחר גדול של מוצרים: מקערות, ועד כובעי במבו, מיכלי חמאה, חצים וקשתות.

האורז הוא המזון הבסיסי שתפריטם של הבוטנזים החיים במחוזות הנמוכים. התושבים המקומיים מעדיפים את זן האורז המקומי, האדום והקשה יותר ללעיסה, אף שיש הרבה אורז לבן בבוטאן. בעוד ש באזורים הגבוהים  תפריטם מבוסס על חיטה ועל כוסמת. באזור בומטאנג אוכלים Khuley (פשטידת כוסמת) ו-puta – אטריות כוסמת. לאורז מוסיפים מעט בשר, חזיר, בקר, יאק, או עוף.

אוכל בוטאני מסורתי מכיל תמיד הרבה צ'ילי (פלפל אדום חריף) והמאכל הפופולארי ביותר הוא אמה דאצה (ema datse), פלפלים ירוקים חריפים ברוטב גבינה. Shamu datshi (פטריות בגבינה) ו-Kewa datshi פופולאריים אף הם. פופולריים אף הם. Phaksha laphu הוא צלי חזיר עם צנון norsha huentsey  הוא בשר מיובש עם תרד. Phaksha phin tshoem הוא חזיר עם איטריות אורז. Maroo הוא עוף טחון עם שום. כמו כן, מספר מאכלים טיבטיים הנפוצים בבוטאן, ביניהם מומו (momos – מעין כיסני בצק מטוגנים או מאודים, ממולאים בירקות או בבשר) וטהוקפה (thukpa), אטריות. שומן חזיר הוא מרכיב מזון פופולארי באזורים הנידחים של האי, בשל תכולת האנרגיה הגבוהה שלו, אך הוא בדרך כלל מעופש ואכיל רק בקושי. המשקאות הפופולאריים הם suja – תה בחמאת יאק ו-ara – משקה אלכוהולי מתוצרת בית.

ראה עוד, על אוכל בבוטאן

התרבות הבוטאנזית המסורתית באה לידי ביטויה בצורה מאד מוחשית באומנויות הבמה, כמו מוסיקה ומחול. בנוסף לכך, גם מופעים חילוניים כמו ריקוד, שירים, מנגינות בכלים מסורתיים ודרמה, מבוססים על ביוגרפיות של דמויות דתיות ותופסים מקום חשוב בחיי העם ומהווים נדבך חשוב באירועים המקומיים וכמובן בפסטיבלים. השפעת הבודהיזם בתרבות הבוטאנזית בולטת מאד. למוסיקה הבוטאנזית יש ז'אנר מסורתי כמו זונגדרה (Zhungdra), היינו, שירים קלאסיים ובואדה (Boedra), שהיא שירים עממיים. המוסיקה והמחול העממיים פרחו בתקופתו של נגוואנג נאמגיאל (1594-1651).  מתקופה זו נותרו לנו כלי נגינה כמו לינגְם (Lingm), שהוא חליל, דראניין (Dranyen), שהוא גיטרה מקומית וצ'יוואנג (Chwang).

הזונגדרה והבואדה הן שני סגנונות של פולקלור המאפיינים לבוטאן. הדזונגרה הוא אנדמי ממש והופיע במאה ה-17. הז'אנר מתאפיין בשימוש בטונים קוליים ארוכים במיוחד המלווה בנעימות שקטות מכלי נגינה פשוטים. זמרים בלתי מאומנים, גם כאילו שניחנו בכישרון טבעי, מתקשים לשיר את הזונגרה. הקושי הזה גרם להתפתחותו של ז'אנר מודרני שנקרא ריגסאר (Rigsar). את המוסיקה הזאת מלווים בנגינה בכלים מסורתיים וגם חשמליים. שירי הריגסאר הופיעו לראשונה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 והם הפכו להיות מאד פופולאריים בשפות ובדיאלקטים שונים.

מוסיקת ומחולות עממיים משמשים בכול האירועים, החל מפולחני בית וכלה בפסטיבלים.  המחוללים יוצרים מעגל או שורה ונעים בסדרה מורכבת של צעדים, קדימה ואחורה. לכול ריקוד יש את הצעדים הייחודיים לו.

הריקוד העיקרי  הוא הצ'האם (Chham), שהוא ריקוד מסיכות מקודש. ריקודים אלו מסמלים את הרס הרוחות הרעות. מסורת הצ'אאם התחילה עם המאסטרים הבודהיסטים, כוללTerton Pema Linghpa  במאה ה-15 ועל ידי Ngawang Namgyal במאה ה-17.

לוח השנה היהודי וההודי מאד דומים. כנראה שיש להם מקור משותף. יש חפיפה מדויקת של שני חגים. אנו חוגגים עשרה ימים בין ראש השנה ליום כיפור והם את הדוּסָארָה. כך גם שני העמים חוגגים בליל ירח מלא של חודש אדר. פורים והולי. ההבדל ביניהם הוא בשיטת העיבור[2]. דוסארה ההינדי חל ביום הכיפורים היהודי. כך גם לוח השנה הטיבטי וגם הבוטאני. פסטיבל פארו חל בירח מלא של ניסן. פסטיבל טימפו (Timphu), כמו הדוסארה, חלים על הימים שבין כסה לעשור.

הפסטיבלים הפופולאריים ביותר, המושכים זרים, הם אלו של טימְפּוּ המתקיים באביב ושל בומטאנג  (Bumthang) המתקיים בסתיו. הטְשֶצ'וּ  (Tshechu) של בּומְתָאנג ידוע בכך שהוא מתקיים בעיקר בלילה וכולל ריקודי אש אקזוטיים ומסייעים בעיקר לנשים עקרות.

הטְשֶצ'וּּ כוללים עד חמישה ימים של תהלוכות מרהיבות, של ריקודי מסיכות ושל מחזות דתיים אלגוריים, שנותרו ללא שינוי לאורך מאות בשנים. בנוסף להיותם חגיגות מלאות חיים ודרך חשובה ללימוד עיקרי הבודהיזם, פסטיבלי הטְשֶצ'וּ הם כינוסים חברתיים ענקיים. תושבי בוטאן שמחים ומתהוללים יחד, כשהם לבושים במיטב בגדיהם ועוטים את מיטב תכשיטיהם, באווירת שמחה מדבקת, שההומור והאמונה הולכים בה יד ביד.

לפסטיבל יש כמה תפקידים.

תפקיד אחד הוא להמשיך ולאשר את תפיסת העולם הבודהיסטית, שיש לה היבטים מטא-מציאותיים[3]. בבודהיזם שני עולמות קונטרסטיים: עולם הסמסרה ועולם הבודהא. סָמְסָרָה הוא עולם המעשים, התופעות והפעולות. גלגול נשמות הוא חלק מעולם התופעות. תולדה של חוק הסיבה והתוצאה שנקרא "קארמה". ממקורות הסמסרה נולדים שני כוחות דינאמיים (אין ויאנג), שחור ולבן, נשי גברי, חם וקר, אדם וחיות. מתוכו נולדים שישה יקומים: עולם האלים; עולם של חצאי אלים; ;עולם של טיטאנים; עולם של הנשמות הרעבות שמתענות שם; חיות; בני אדם.

הפסטיבל מאפשר להציג את התופעות הללו. דמויות של בעלי חיים מיתולוגיים, אפסרות (מלאכים), שלדים רוקדים המסמלים נשמות. הם לקוחים מהתפיסה הזאת. מאשרים שיש דמונים בעולם, שיש נשמות רעבות.

כמו כן, יש בפסטיבל היבטים של טוהרה וניצחון על הרע. מאבק בין אור לחושך, תבונה לבערות, כוחות טובים ורעים. מאבק מיתולוגי בין טוב ורע. מניס את הרע, מניס את המוות. התבונה מנצחת בסופו של דבר. זוהי הזדמנות להראות דגמים מיתיים של יצורים. יש כאילו בתפיסת העולם הבודהיסטי. נלחמים נגד כוחות האופל בעזרת תבונת הבודהא והכוח המאגי של נזירים.

בני המעמדות העליונים חייבים להשתתף בטקסים, ועל גופם הם עוטים באלכסון צעיף אדום. אנשי העם הפשוטים אינם חייבים בטקס, אך חובה עליהם לעטות צעיף לבן, כדי לסמן את מעמדם במדרג החברתי. הצעיפים האדומים והלבנים הם בדגמים שונים, המעידים על דרגותיהם של העונדים אותם. יש גם צעיפים כחולים, לנושאים בתפקידי שיטור וחוק, וצהובים – צבע המותר אך ורק לבני משפחת המלוכה מן המעגל הראשון. אולם, משעה שנכנסו החוגגים למתחם הדזונג, אין יותר דבר שיבדיל ביניהם. כולם נדחקים במרץ ומנסים לתפוס זווית ראייה טובה למה שיתרחש עוד מעט במרכז החצר. שם יחוללו עוד מעט הכוהנים המרקדים – הגומצֶ'ן – ויתוו מנדלות[4] במסלולי מעגליהם ובתנועותיהם.

ספי בן יוסף מתאר: "כולם עסוקים באכילה ובשתייה, בטיפול בזקנים, שאותם הביאו איתם כמחווה של כבוד, ובטף, שנגררו לכאן כחלק מתהליך החינוך ועיצוב זהותם כבוטאנזים.

שעות ארוכות מבלים הבוטאנזים בחצר המקדש ומחוצה לו. הכוהנים האחראים על ניהול הטקס עסוקים באותה עת בתוך המקדש, בניתוח ההורוסקופים של היממה האחרונה ובהיוועצות שקטה, שבסופה ייקבע – ולו גם באיחור של שעות ולעיתים ימים – פרטים שלצופה המערבי ייראו אולי שוליים. כך למשל, יבחנו בכובד ראש באיזו דקה ייפתחו טקסי הטְשֶצ'וּ, באיזו זווית יחבוט הכוהן המרקד בתוף העגול, באיזו תנוחה יעמוד הלאמה הבכיר כדי להתחיל לקדש את הטקס ומה ירקדו הכוהנים בראשונה – את ריקודי הלוחמים או שמא את ריקוד הכובעים השחורים.

מרביתם של הנזירים, אינם נוטשים אף לדקה את משמרת פולחנם. הם יושבים על הארץ בשתי שורות בתוך אולם המקדש וחוזרים עוד ועוד על הפסוקים הקדושים במקהלה, שקולה עולה ויורד כגלים שקטים. מדי פעם מתנפץ גל אחד למִשְבָּרִים קוצפים, שורות הנזירים מתגעשות להרף עין וראשיהם המגולחים נעים בחדות לצדדים, למעלה ולמטה. מעל לכולם עולה ומסתלסל קולו של הלאמה – המורה הגדול – היושב מופרש מן השורות, מכתיב בקולו הבטנוני את הקצב ואת הטון ומחווה תנועות טקסיות בפעמון, בפוּרבָּה (פגיון קטן) או בדוּרגָ'ה (שרביט שקודקודו בתבנית יהלום).

בזמן שהקהל הולך ומצטבר בחוץ, עורכים הכוהנים המרקדים את חזרות המחול האחרונות בתוך המקדשים. הם מסייעים איש לרעהו לעטות את גלימות הטקס הכבדות, להדק את חותלות הרגליים ואת קישוריהן, ובעיקר, להיטיב את אחיזתן של המסכות הגדולות. אלה עשויות מעיסת נסורת עם דבק, לכה וחומרים נוספים, הנחשבים לקדושים במיוחד ולכן נוסחתם היא סוד דתי חשוב.

במקום מופיעה להקת ליצנים, שנקראת אָטְסָארָה, הכוללת אזרחים מן השורה, שבשגרת יומם הם איכרים, בעלי מלאכה, פקידי רשות וכדומה. הליצנים עסוקים ביצירת מתח בשעות ההמתנה ובהפגת השעמום, שמקורו באיטיוּת שבהתרחשויות ובלאות השקטה, המאפיינת את התרבות הבוטאנית, שלא ממהרת לשום מקום. את תפקידם הפרוע, ולפיכך גם יוצא הדופן, ממלאים הליצנים באמצעות פיליטונים ושירים גסים מן הפולקלור המוכר היטב לכל באי המקדש. הם מנופפים בידיהם באיברי מין זכריים גדולים מעץ ובכאלה העשויים מבד אשר תלויים על מצחיהם.

בכלי הזין האלה הם מנסים להסיח גם את דעתם של הנזירים הלומדים בתוך המקדש, שכן בחגיגות השנתיות מותרת רצועת החומרה והדרת הקודש, בדומה למקובל במשחקי הפורים של היהודים ובתהלוכות הפסיון הנוצריות של מרכז אירופה. הליצנים נחשבים לבעלי תפקיד נכבד על אף שהם שמים, לכאורה, ללעג ולקלס את עקרונות הטקס והפולחן, וזאת משום שהם מייצגים את האקאריה – המורים ההודים הקדומים, אשר השתמשו באמצעים חיצוניים ובריטואלים רבים העוסקים במין, ללימוד הפרקטיקות של הטאנטרה.

משהחליטו הלאמות כי הגיע הרגע המתאים, ניתן היתר להתחיל בטקס. את ראשיתו מבשרות תקיעות חדות של קרן, הלמות תופים עמומה וריטון הולך וגובר של קבוצת כוהנים, הפוסעת בשולי חצר המקדש. הכוהנים מקיפים את החצר פעם ופעמיים, ותופסים את מקומם בצל, כדי לעקוב מקרוב אחר התפתחות הטקס והריקודים.

התחלת הריקודים אינה מעבירה כל רטט בקהל, הממשיך בעיסוקיו כאילו הסיבה העיקרית לבואו לכאן היא האכילה בחברותא, הטלת חיצים מקלחי תירס אל לוחות מטרה, רכילות בלתי פוסקת ושתייה אינסופית של תמציות שעורה מפוגלת. אבל כאשר מגיעים אל החצר הרקדנים שמייצגים את הרוחות הרעות, המאיימות על האנשים ועל הבודהיזם עצמו, משתנה התמונה.

תלבושת הרוע היא של גולגולת מת ענקית, שצבעה לבן. אחרי הצגת האיום המוחשי, המודגש באמצעות תנועות הריקוד, מגיעים לזירה רקדנים, כשלגופם גלימות פאר צבעוניות ועל פניהם מסכות אדם מפלצתיות. "הלוחמים הנועזים" האלה מייצגים דמויות אמיצות מן הפנתיאון הטיבטו־בהוטאני, ובשלב מסוים של הקרב, הם מגלמים את מאבקו של פדמסמבהווה בשדים.

למותר לציין את העובדה שהרוע – המוות, השד – מנוצח ונמלט על נפשו. במנוסתו, כאשר הוא עובר דרך הקהל אל המקדש, נפוצים הילדים מפניו בבהלה נוראה. עבורם, הכוהן הלבוש במסכת המת הוא איום ממשי על החיים.

משכו של הטְשצ'וּ משתנה ממקום למקום בבוטאן, אך לעולם לא יהיה פחות משלושה ימים. במהלכו רוקדים הכוהנים לפחות 12 ריקודים קדושים, שבהם הם עוטים מסכות של בעלי חיים ומסכות אדם מפחידות. המסכות מייצגות כוחות קוסמולוגיים מן הבודהיזם הטאנטרי, שמשוקעות בו גם אמונות ומחוות רבות מהבסיס האנימיסטי[5] של הדת הקדומה במרחב התרבות הטיבטי.

כיוון שהטְשצ'וּ הוא חגו של הגורו רינפוצ'ה, הריקוד החשוב ביותר בו הוא ריקוד הכובעים השחורים, שאין קדוש ונורא ממנו. בריקוד משתתפים הקאגיו־פה – אנשי הכובעים השחורים, הזרם הדתי הטיבטי השליט בבוטאן, בסיקים ובארונצ'ל פרדש[6]. באמצעות תנועה מעגלית על קווים דמיוניים של מנדלה קוסמית, הם מציגים אנשי טאנטרה בעלי כוחות על־טבעיים. דמויות אלה, לפי סיפור הריקוד, משתלטות על כוחות הרוע השורצים במקום, מטהרות ברגליהן את הקרקע ומקדשות אותה. בריקוד מוצג גם קיצו של אחד המלכים הטיבטים שנאבק בבודהיזם הצעיר. הוא נרצח בשנת 842 על ידי נזיר, שהסתיר את קשתו וחיציו בשרוולי גלימתו השחורה"[7].

בכמה מהכפרים השוכנים בעמקים שבמרכז בוטאן ובעמקי המזרח, נפתחים טקסי הטשצ'ו בטקס היטהרות יוצא דופן – באש – הנקרא מֶוָואנג. עמקים אלה אמנם אינם אתרי פעילותו הנודעים של הגורו רינפוצ'ה, אבל שם פעלו הטֶרְטוֹנִים[8]  לפני תחילת הריקודים עומד הלאמה הבכיר בחברת כוהנים מנגנים ומתפללים. הוא מזה מים על האדמה, מפזר עליה גרעיני דגן וזורק על פניה טוֹרמָה – פסלון אבסטרקטי צבעוני דמוי אדם, להבה או גרם שמים, אותו לשים מתערובת של קמח וחמאה, ומוצג בדרך כלל על מזבחות המקדשים ולפני האלים. ייתכן תבניות סמליות אלה הן תחליף לקורבנות אדם או חיה מהימים שקדמו לבודהיזם הטאנטרי.

ספי בן יוסף מתאר: "אחרי הזנת האדמה במנחות הרצויות – כאשר כל העת הנזירים משוררים, מתפללים, נושפים באבובים, תוקעים בקרנות, מקישים במצלתיים וחובטים בתוף – ניתן האות: מאן דהוא מבעיר אש בשתי מדורות ענק, שהמרחק ביניהם דיו בקושי למעבר אדם בודד. ברגע הזה מסתערים מאות מאלה שנקבצו סביב הכוהנים והמוקדים, ורצים בטור ארוך אל תוך הלהבות, כדי לעבור בהן, בין שני המוקדים ולטהר עצמם באש.

הטור הזה סובב וחוזר ומסתער על לשונות האש עוד ועוד. המוני אדם דוחפים אלה את אלה, נכשלים ונופלים על האפר הלוהט ואל בין הלהבות, ממשיכים לקפוץ על הגחלים והרמץ עד שהאש דועכת כליל, אבל בסופו של דבר, אין איש מהם יוצא כווי, חבול או פצוע. להט האמונה כנראה גדול מזה של המדורות הבוערות. רק כאשר תם הטיהור, מלווה ההמון את הלאמה עם הכוהנים והליצנים אל חצר המקדש, כדי להתחיל בטקסי הריקודים ולקבל את פני השנה החדשה".

העם הבוטאנזי חובב ספורט. התחרויות העממיות תופסות מקום מרכזי בתרבותו. התחרויות הפופולאריות ביותר הם יריית חצים מקשתות. זהו ספורט בו לוקחים חלק צעירים כמבוגרים. הוא שונה מהמקובל בתחרויות אולימפיות הן באתגרי המרחק והן באווירה. מציבים שתי מטרות במרחק של 140 מ' זו מזו והנבחרת יורה בהן בזו אחר זו, כשלכול משתתף שני חיצים לכל מחזור. תחרויות החץ והקשת בבוטאן  מתקיימות בין נבחרות, ארגונים, כפרים ועיירות. הטורניר מתחיל בטקס מסורתי של Zhungdrel Phunsum Tshogpa, המלווה בארוחת בקר. באירוע נראה שפע של מזון, משקאות, שירה ומחולות. נשים מגיעות במיטב מחלצותיהן ומעודדות את מנהיגי הקבוצות.  הן רוקדות ושרות בין המחזורים של הטורניר. יריית חץ מקשת נחשבת לאומנות, הדורשת מיומנות פיסית, כוח מנטאלי ורוח לחימה.  דגור (Degor), שהוא סוג של זריקת דיסקוס, פונגדו (Pungdo), שהוא זה סוג של פורפרות שהם זורקים למרחק וקולעים למטרה במרחק של כ-25 מטר[9]. קחורו (Khuru) הוא הטלת כידון), סוקסום (Soksum) הוא יידוי רומח, קשיל (וKeshi) הוא היאבקות. כל אלו תופסים מקום נכבד בפסטיבלים השונים, אך לעיתים גם בחיי היום יום.

למרות שמדובר בחברה מסורתית, נוהגים גברים צעירים בשיטת חיזור המכונה "צייד לילי".

הבחור נוהג לטפס לקומה השנייה, שהיא קומת המגורים בבתי הכפר, להיכנס מבעד לחלון אל החדר של חברתו, ולתנות איתה שם אהבים. הבדיחה המקובלת בנושא הציד הלילי היא שעל הגבר להיזהר שמא "יירדם לאחר הציד", כי אם יתעורר רק בבוקר ויֵצא מהדלת הראשית, יִראו בו גבר נשוי. "כשהתרנגול קורא, צריך לקום לעבוד", הם אומרים ומתכוונים לכך שעל הגבר שישן בבית לעבוד בעבור משפחת האישה. לרוב הציד הלילי מסתיים בנישואין. אבל כפי שאומר ביטוי מקומי:  "בכפרים יש שגבר קם, מנער את הצעיף שלו ונעלם".

בחלקים שונים של בוטאן עדיין קיימת השיטה החברתית המטרילינארית, שלפיה רכוש המשפחה עובר בירושה מהאם לבנותיה. משפחת האם היא שממונה על גידול הילדים, ונוכחות האב זניחה. כשאומרים בבוטאן 'משפחה', מתכוונים למשפחה מצד האם. עם הדודים והדודות מצד האב כמעט ואין קשר. במשפחות רבות יש לאם ילדים מאבות שונים, ואין זה נדיר שילדים גדלים במחיצת בן־הזוג של אמם, שאינו אביהם הביולוגי. את בן זוגה של האם הם מכנים "דוד", לאות כבוד. אחיות גרות תחת קורת גג אחת, ובעליהן באים לגור איתן. לעתים שתי אחיות נישאות לגבר אחד. כמו בלדאך, קורה לעתים שאישה אחת נישאת לשנים או אפילו שלושה אחים. לשיטה זו, הנקראת "פוליאנדריה",  הזה יש כמה יתרונות: לאישה יש שני מפרנסים, ובזמן שאחד מהם יוצא את הבית לתקופה ארוכה כדי לעסוק במסחר או לרעות את העדר, האחר נשאר איתה. לרוב אחד האחים צעיר מהאישה, וכך גדלים הסיכויים שלא תישאר לבדה לעת זקנה. גם מנקודת המבט של משפחת האחים יש יתרון לשיטה, שכך אין הם מפצלים את אדמות המשפחה.

הסדר הרכוש המטריליני ומודל חינוך הילדים שלפיו כל ילד יודע לבשל, לכבס ולטפל בתינוקות מעודדים חוסר תלות בין המינים. המסורת בנויה על מתן כבוד, והיחסים נובעים מבחירה הדדית. את המקור אפשר למצוא בדת הבון שקדמה לבודהיזם, שבה קיימות מאות ישויות אלוהיות, רבות מהן נקביות. ואולם אימוץ הבודהיזם בבוטאן הפר מעט את האיזון העדין. הבודהיזם תקף את הישויות הנקביות והביא עימו מנהגים שקשורים בהדחת הנשים מתחומי דת שונים.

בתרבות הבוטאנית הדת אינה מתערבת בהסדר שבין בני־זוג, ועד לראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 כלל לא היה מוסד נישואין רשמי במדינה. גבר שנראה יוצא מביתה של אישה בבוקר נחשב נשוי לה. בן־הזוג עובר לגור בבית הוריה של הנערה, ועליו לא רק לפרנס אלא גם להשתלב היטב במשפחה.

במשפחות אצולה נוהגים לעתים לתת נופך טקסי לאיחוד שבין בני־הזוג ומזמינים לשם כך נזירים שיִשאו תפילות. אבל גם מלך בוטאן ג'יגמה סינגיה וואנגצ'וק, שנישא לארבע אחיות, התחתן באופן רשמי רק ב־1988, תשע שנים לאחר שלקח אותן לנשותיו. בממשל הסבירו את קיום הטקס בכך שהעם זקוק להזדמנות לחלוק למלך כבוד.

ולמרות כל זאת החלו בשנים האחרונות כמה מבני העיר להירשם במשרד לנישואין. הם עושים זאת כדי להסדיר את תשלום המזונות לילדים אם יתגרשו. תופעה זו של הסדר מזונות החלה בד בבד עם החשיפה לתרבויות אחרות.

היחס לניאוף סלחני למדי. בחברה שוררים ביטויים כמו:  "אישה יודעת ששור לא תמיד הולך בשביל, לעתים הוא סוטה הצדה". אבל יש מקרים שבהם :מי שמכניס את היד שלו לשק האורז של האחר צריך לשלם פיצוי". ניאוף נתפש כמשהו קליל שקורה, ושלא עושים ממנו עניין. דינה היימן, ששוחחה עם פורום של נשים, בביתה של הנסיכה דיצ'ן, מספרת כי שמעה מהן שנשים נשואות מסתובבות בעיר עם מאהבים ידועים, בגלוי ולעין כל. הן יודעות שבני־זוגן מבלים עם נשים אחרות ואף מתבדחות על כך.