גילי חסקין
הגשם דופק בעוז על החלון. הסערה צובעת את השמים בצבעים אפורים. ברקע מתנגן השיר "לבד על הגג", בביצועה של יהודית רביץ, אודות בחורה המאוהבת בגבר נשוי. כמו בשירה הנפלא של רחל המשוררת, "אשתו", שהוקדש לאהבתה לזלמן שנאור רובשוב, זו קוראת לו ברחוב בשמו וזו במחשכים. כשאני פוקד את קברה של רחל, בסיורים שאני עורך לחוף הכנרת, אני שואל את המטיילים היכן עדיף להיות.
לשאלה מדוע בוחר אדם דווקא בקשר מייסר ובלתי אפשרי ( כן, להתאהב זו גם בחירה). יש מן הסתם כמה תשובות. יתכן שיש משהו קסום דווקא בתשוקה שלעולם אינה מסופקת. ברור שיש כאן תרי דסתרי. אבל השגב כולל בתוכו מרכיב של אינסופיות בלתי ניתנת להכלה, כי ברגע שמושא התשוקה ימומש, הוא אולי יאבד מכוחו.
זוהי חוויה שנועדה להשאיר את מושא התשוקה, כחלום שלא מומש עד סופו, שלא מוצה עד תומו, כדי שלא יאבד מהחיוניות שלו. יש משהו מתסכל, מייסר מהמבט אל האהובה הבלתי מושגת, כמו אל הארץ המובטחת מהר נבו, אך התסכול הזה מבטיח כמיהה אין סופית. יש משהו מנחם גם בכך ששערי גן העדן נעולים. כי רק מבחוץ, הוא יישאר גן עדן. מבפנים הוא יישחק בשגרת המובן מאליו.
שמתי לב, שהספרות עשירה בעיקר בתיאורים של סבלה של האשה, שאינה יכולה לזכות באהוב ליבה. מה עם הגברים?
נורית גלרון לקחה את שירו של עלי מוהר (לחן יוני רכטר), "נגיעה אחת רכה", העוסק בכאב של גבר, והפכה אותו כך, שיתאים לאשה. אני הולך צעד אחד רחוק יותר וכותב משהו משלי, עבור כל מי שחווה פעם אהבה אסורה.
בדד
הִיא הוֹפֶכֶת אֶת הַצְּבָעִים לְעַזִּים,
מְרַצֶּדֶת כְּמוֹ אַלְפֵי כּוֹכָבִים.
הִיא כְּמוֹ מְעוֹף הַצִּפּוֹרִים,
פְּסָגוֹת מֻשְׁלָגוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים.
מִרְבָּדִים שֶׁל פְּרָחִים,
אֲפֹרִים יְרֻקִּים.
מְחַבֵּק אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי,
כּוֹכָבֶיהָ מְרַצְּדִים בְּשָׁמַי.
מְגַלֶּה אֶת הָאוֹר בְּעֵינֶיהָ,
מִצְטַמְרֵר מִמַּגָּע יָדֶיהָ.
אֲנִי רוֹדֶה אֶת הַדְּבַשׁ מִשְּׂפָתֶיהָ,
גּוֹלֵשׁ בְּמוֹרַד חַמּוּקֶיהָ.
מַסְנִיף אֶת נִיחוֹחָהּ
לוֹגֵם מֵעֲסִיסָהּ.
רִגְעֵי הַחֶסֶד אִתָּהּ מְתוּקִים,
אַהֲבָתָהּ מַזְנִיקָה אוֹתִי לַשְּׁחָקִים.
מִתְפָּרֵץ אֵלֶיהָ בְּסַעֲרַת עֲגָבִים
מָה יִמְתָּקוּ הַמַּיִם הַגְּנוּבִים.
אֲבָל בָּרְחוֹב הִיא פּוֹסַעַת לְצִדּוֹ,
יָדָהּ אוֹחֶזֶת בְּיָדוֹ.
הִיא הַמַּרְאָה שֶׁהוּא מִצְטַחְצֵחַ מוּלָהּ,
מָלֵא גַּאֲוָה שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ.
כְּמוֹ טַוָּס הַפּוֹרֵס אֶת זְנָבוֹ,
מְשַׂמַּחַת אֶת לְבָבוֹ.
חִיּוּךְ מָלֵא בִּשְׂפָתֶיהָ,
רַק אֲנִי מְזַהֶה קִפָּאוֹן בְּעֵינֶיהָ
עֲבוּר כֻּלָּם הֵם זוּג מֻשְׁלָם,
כְּאִלּוּ אֲנִי אֵינִי בָּעוֹלָם.
נוֹתֵן בָּהֶם מַבָּטִים דּוֹאֲבִים,
עַל רָאשֵׁי חַשְׁרַת עָבִים
הִיא שׁוֹלַחַת אֵלָיו חִיּוּךְ מָלֵא אוֹר,
וַאֲנִי – בַּמִּסְתּוֹר.
מְקַשֶּׁטֶת אוֹתוֹ, כְּמוֹ עֲדִי.
וַאֲנִי נוֹתָר לְבַדִּי
איזו פואטיקה לקום לתוכה .גם ההקדמה וגם השיר.
השיר לוקח אותי למקום של כאן ועכשו ובו זמני אל הנשגב והבלתי מושג.
כמו צילום עשיר ומלא פרטים ,עמוק רווי צבעוניות ובו זמנית מסתורי .
כמו שביל בטבע בו אני צועדת מלאה תשוקה אל הלא ידוע.
תודה על השיתוף ❤️
תודההההההההההההההההההההההההההההההההההה