בארץ גיזת הזהב – טיול בגאורגיה – פרקי יומן

כתב וצילם: גילי חסקין, 1998. הגהה: 07-04-2023

ראו גם: מאמר במגזין גוטרוול ראו גם ב"מקור ראשון': מתחת לקו הרקיע.

מבוא לטיול גאורגיה.

טיול בגאורגיה (גרוזיה) – ארצה של המלכה תמר

טיול בגאורגיה

סתיו בטביליסי

ראו גם: כתבה ב-NRG : מתחת לקו הרקיע.

מצגת מטיול בגאורגיה- חפסורטי וטושטי

אלבום תמונות מטיול לגאורגיה – 2007

אלבום תמונות מטיול לגאורגיה – 2010

לאלבום מטרק לאזור סוונטי

להרצאה על גאורגיה

טיול לגֵּאוֹרְגִיָה הוא חוויה בלתי נשכחת.

זה קרה לפני לא מעט שנים. כמעט שני עשורים. טיול אחד מיני רבים. נוגה ואני ישבנו מול אחד הבתים המבוצרים של אזור חֶבסוּרטי (Hevsureti) שבגאורגיה, בלב הקווקז הגבוה. התבוננתי בבתים המבוצרים שהתרוממו לכיוון השמים הכחולים וחייכתי בהתפעלות. אמרתי לנוגה שזה המקום היפה ביותר בו ביקרנו. נוגה צחקה, כדרכה והשיבה לי בחיוך ששמעה את המשפט הזה, על הרבה מקומות בטיול הזה, ובעצם גם בטיולים קודמים.

לכל אחד מאיתנו היו רגעי זהב משלו. אני אהבתי יותר מכול את ההרים המושלגים באזור טושטי (Tusheti ) ואת הצוקים המשוננים שהתריסו מול השמיים. נוגה העדיפה את שפע הירק של אזור ראצ'ה (Racha), שם הירוק רענן במיוחד ומדרונות ההרים מכוסים בשפע של פרחים. האביב חל בגאורגיה בחודש יוני, וכשארצנו כבר מתעלפת תחת גלי החום חוגגים המדרונות ההרריים של הרריה פריחה בכתמי צבע ורודים, צהובים ולבנים, מנוקדים באדום ובסגול. מזרחית לקוטאיסי (Kutaisi)  פנינו בדרך עפר שהעפילה לכיוון הרכס, שכיניתי אותו כאן "הקווקז הירוק". טיפסנו למצוק שצפה אל עמק מיושב, ביקרנו במנזר שקירותיו מכוסים בתבליטים מעודנים, הלכנו ברגל אל בסיסו של עמוד אבן שהזדקר, בולט בצבעו הלבן ובצמחייה שגדלה עליו. מאוחר יותר, כשהעצים הלכו וגבהו, ביקרנו בכנסיה קטנה ומרשימה, שלא כדרכן של כנסיות מזרחיות, קירותיה היו  מעוטרים  בתבליטים יפהפיים. עוד עצירה לצילום, עוד כפרי חרוש פנים ולראשו כובע קסקט שמוט, עדר של כבשים ובשעת ערב מאוחרת הגענו לכפר ההררי אוני (Oni), מוקף ההרים המושלגים, שם התאכסנו, נוגה ואני, בבית משפחה יפיפה.

בכפר בולט בית כנסת ענק, שגודלו אינו עומד בשום יחס לכפר ולפשטותו. אינני נוהג בדרך כלל לרוץ לבתי כנסת, אלא אם יש בהם עניין אמנותי, היסטורי או רגשי. בבית הכנסת של אוני היה מכל אלה. ראשית כול, זהו מבנה מרשים להפליא, ושנית, מיקומו כמעט בלתי נתפש, בלב הרי הקווקז, כמעט מעבר להררי החושך. סטלין ציווה להרוס אותו עד היסוד כחלק ממלחמתו בדת בכלל וביהדות בפרט. נשות הכפר התייצבו, תינוקותיהן בחיקן, וקראו תיגר על משטר האימים באמצעות הנקה. שיטת לוחמה מיוחדת משהו, שגם קלגסים בולשביקים לא עמדו בפניה. התבוננתי במבנה המרשים וניסיתי לדמיין אותו מלא במתפללים יהודים הרריים. נוגה שוחחה עם היהודי האחרון שנותר במקום, שהצליח לגמגם כמה מלים בעברית. שריד אחרון לעולם שהיה ואיננו.

זוהי ארץ קטנה יחסית, המזמנת למטייל אין-ספור הפתעות של נוף, אמנות, אוכל ערב לחך והכנסת אורחים מופלאה. הטיול בגאורגיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. במדינה שהייתה פעם העשירה בברית המועצות פוגשים מחד חנויות ריקות, מפעלים סגורים ומחלידים ותשתיות מוזנחות, ומאידך, ארוחות כיד המלך ואוכלוסייה משכילה, שיודעת להעריך ספר טוב ומחזה ראוי לשמו. "גְּרוּזְיָה" הוא שמה הרוסי של גאורגיה. הגאורגים, או ה"ג'ורג'ים", כפי שנקראו בפי המוסלמים, קוראים לארצם "סכרתוולו" (sakartvelo), על שם האל הקדום שהושיב אותם בחלקה היפה, ששמר לעצמו. בהתחשב במבקרים שאוזנם אינה מורגלת בשמות כאילו, כמה גאורגים מוכנים להשתמש בצורה המערבית המוכרת, "גיאורגיה". על "גרוזיה" אין מה לדבר. את השם הזה "המציאו" הכובשים הרוסים, והוא מתועב בעיניהם כרוסים עצמם, והם כמובן לא יעלו אותו על דל שפתיהם.

הם קנאים לזהות הלאומית הנבדלת שלהם וזו כוללת סמלים, מורשת הם מקפידים לטפחה ומיתוסים, שלא תמיד קל להבחין בינם לבין המציאות.

נוגה אהבה סיפורי אגדות, במיוחד מן המיתולוגיה היוונית. היא הזכירה לי שאת ההסבר הראשון שמעה ממני כאשר עגנו בקפריסין, בטיול הגדול לטורקיה, שם סיפרתי לקבוצה על אפרודיטי שנולדה מזרע אוראנוס ועלתה מן הקצף. מאז לא החמיצה הזדמנות לשמוע סיפורי אגדה. סיפרתי לה על יאסון שהנהיג את הארגונאוטים לקוֹלֶכִיס (Colchis) הלא ידועה, כיום מערב גאורגיה, כדי להשיב משם את גיזת הזהב ולקבל חזרה את ממלכתו. מיתוס גיזת הזהב מכיל את כל החומרים שסיפור טוב צריך להיות מורכב מהם: גזל של מלוכה, תביעת הצדק, זדון של מלך מרושע, מעשי גבורה ונסים, וכמובן אהבה, בגידה וקנאה. גיבורים גדולים מכל יוון נענו להזמנה. בעזרתן של אתנה והרה בנה ארגוס (Argus) מתֵסְפִיַי  (Thespiae) את האונייה ומכאן שמה, "ארגו". יאסון הצליח במשימתו הודות לעזרתה של מדיאה, בת המלך, שהתאהבה בו ולמענו בגדה באביה.

כטבעו של מיתוס, עוסק הסיפור בדמויות הגיבורים ובמעלליהם, יותר מאשר בדמותה של הארץ, אך ניתן ללמוד ממנו על ארץ פורייה ועשירה בין הרי הקווקז המושלגים למישורים החקלאיים שלשפת הים השחור. פירורי מידע נוספים אפשר לשאוב מסיפורו של פרומתאוס, שנכבל בשלשלות אל הרי הקווקז כעונש על הברחת האש אל בני האדם, מסיפורי האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד – שחיו שם, ו"מסע הרבבה" של כסנופון לעבר הים השחור. מכל אלה מצטיירת ארץ יפיפייה, מכושפת כמעט. את המיתוס של גיזת הזהב עצמה, מסביר הגיאוגרף הרומי סטרבו, בשיטת הסינון של עפרות הזהב מן הנחלים בעזרת צמר כבשים, ואגב כך הוא מצייר ארץ השופעת את המתכת היקרה ומעצים את הקסם ואת הסקרנות.

אמנם, את הזהב בנהרות לא ראיתי, אך האגדות מספרות על מלכים קדמונים, שלפני צאתם למלחמות היו מעלים את אוצרותיהם אל ההרים, כדי להפקידם בידי המשפחות ההרריות הזועפות, אשר היו להם כבנק. לעיתים, משלא שבו משדות הקטל, נותרו האוצרות במקום מחבואם והיום הם מוצגים בבתי הנכאת של הארץ. מכמה בחינות היה הטיול לגאורגיה משום פסיעה בארץ מוכרת. המפגש בין נצרות לאסלאם, הכנסיות והאמנות הנוצרית, התרבות החומרית של האיכרים וכמובן המיתולוגיה היוונית.

עבור נוגה הכול היה חדש. אהבתי  את עיניה הנוצצות שהתבוננו בי כאשר הפלגתי בסיפורי. אני מצדי הזכרתי לה שמדריך טיולים חייב להיזהר שלא ליפול במלכודת ההערצה. במלים אחרות, זה לא מזיק שהמטיילים מוקסמים ממנו, אך עליו להשגיח שלא יוקסם מעצמו.

הגאורגים, תושבי גאורגיה, טוענים כי ארצם היא היפה בעולם, פיסת ארץ שאלוהים ייעד תחילה לעצמו. לא ברור לי כיצד אפשר לכַמֶת יופי, אך אפשר להסכים עמם שמדובר בארץ מרשימה. נוגה הייתה יכולה להסתפק בטיול שכולו טבע, נוף ומפגשים עם אנשים. אך כאשר הפלגתי עמה בנבכי ההיסטוריה, נאותה להצטרף למסע. אם לפני שנים יכולתי גם אני  להסתפק ביפי ההרים והיערות, כיום אני נובר גם בספרים. תולדותיו המתועדות של האזור נעוצות בשחר ההיסטוריה. אינגה, שפגשנו במוזיאון בטיבליסי, הצביעה על צלמיות עתיקות, חלקן צרופות בזהב, וסיפרה לנו על תולדות העמים שהותכו בקלחת הרותחת של הקווקז ויצרו את העם הגאורגי.

אני מצדי הוספתי וסיפרתי, לה ולנוגה, כי בכתב היתדות ובכתובות חתיות מופיעים שמות של עמים הדומים ל"משך" ול"תובל" שבמקרא. מאז ומתמיד הילכו עלי סיפורי התנ"ך קסם. לכל טיול כמעט אני לוקח לעצמי את התנ"ך אותו אני מכנה "המדריך השחור", על משקל "המדריך הכחול" ובו מידע על ארץ ישראל והמרחב שמסביב לה. כבר כותבי ספר בראשית ידעו על היכולת המטלורגית של יושבי הקווקז, וכך מתואר בעל המקצוע העתיק בעולם – חרש נחושת (תובל): "וצילה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל" (בראשית ד' 4). משך הנזכר לעיל הוא כנראה שבט המוּשקי (Mushki), שפלש לדרום-מערב גאורגיה והניח את היסוד לעם הנקרא כיום משחיאנים (Meskhians). אחד ממלכי המושקי נקרא מיטָה, שהוא כנראה המלך המיתי מידאס, בעל מגע הזהב.

כולם עברו פה. חלקם רק בזזו, שדדו, שחטו ושרפו. אחדים גם התיישבו והפריחו והכו שורש באדמה הפורייה הזאת. אך הרוב הטביעו את חותמם בדם ובאש. ערבים, סלג'וקים, מונגולים. בין לבין היתה גם תקופת פריחה של בית בגרטיוני (Bagrationi), שמלכיו הידועים הם דוד "הבונה", לאשה "הזוהר" (Lasha Giorgi), ובתווך, אהובה מכולם, המלכה תמר, שעד היום היא מושא לגעגועים ולהערצה קולקטיבית. רבים חמדו את המקום הזה. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היתה גאורגיה נתונה בתוך מלקחיים לוהטים של השולטן העות'מני מחד והצאר הרוסי מאידך. דומה היה כי הנה תיעלם בין להבי המצבט הלוהט. אך הנשמה הגאורגית יכלה להם. פעמים רבות המצב היה חסר תקווה. אך באותם זמנים הנחלים זרמו, החמניות פרחו כשמשות ענקיות, הגפנים השתרגו, יין הלהבה בער בעורקים והעם רקד.

תושבי גאורגיה מכונסים להם במגדל בבל אתני. הרוב המוחלט הם גאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים, ואחר כך באים האֳזֶרים והרוסים. כמו כן, חיים בגרוזיה תורכים, אוסטים (בני עם ממוצא סלבי, שזכה למחוז אוטונומי משלו בתחומי גאורגיה), אבחזים, יהודים, כורדים, פרסים ועוד. בעבר היה בגרוזיה מיעוט גרמני חזק שישב בכפרים מטופחים, אך הם פוזרו, עד האחרון, במלחמת העולם השנייה.

לארץ הקסומה הזאת יש דימוי לא מזהיר, בלשון המעטה, בתרבות הישראלית. כנראה שאיננו שונאים עם כלשהו, אלא את הסטריאוטיפ שלו. ציפינו לראות עם שבניו שעירים ומצחינים, עם חיוך עקום המציג שורה של שיני זהב, כפי שהם מופיעים בגסות שבבדיחות הגזעניות שלנו, ומצאנו אנשים חסונים, יפי מראה, שבעבר היוו את האב-טיפוס של הגזע הלבן שאנו נמנים עליו, שלא בכדי הוגדר כ'קווקזואידי'. מתברר כי רמת ההכנסה הממוצעת לנפש בגאורגיה היתה הגבוהה ביותר מבין מדינות ברית המועצות לשעבר, והאוניברסיטאות של טביליסי הבירה, משכו אליהן את טובי התלמידים. זה טבעה של דעה קדומה.

ובכל זאת, גם אם ראשה של גאורגיה פונה אל הקדמה, הרי רגליה ונשמתה נטועים בהרי הקווקז. דרכם של הרים, במיוחד הרים בעלי מבנה פיזי מסובך, שהם מושכים אליהם מיעוטים אתניים היוצרים מגוון אנושי מרתק, להבדיל ממישורים הניתנים בקלות גדולה יותר לשלטון מרכזי ומתאפיינים על פי רוב באוכלוסייה בעלת גוון אחיד. בנוסף לכך, היה הקווקז אזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם, ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים רחוקים וסמוכים. כבר בתקופת הברונזה נחשב הרכס כאזור מפגש בין מזרח אירופה, ערבות רוסיה של היום והמזרח התיכון. הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאחד מהמורכבים והמסובכים מבחינה אתנית ולשונית, בעולם כולו. התוצאה מרתקת, ססגונית ואפילו מפחידה בגיוונה. אני אוהב את המורכבות הזאת, את הפסיפס האתני שההרים יוצרים. אני אוהב לנסות ולפענח כל אדם, כל ניב, כל ביטוי. מה אומר שם משפחה זה ומאין נובע צבע העיניים ההוא. הקווקז ריתק אותי בעבותות של קסם, בעיקר בשל בליל העמים שמצא את מחייתו במיסתוריו.

דבר שני הבולט בקווקז הוא עניין הדעות הקדומות. עריצות הסטריאוטיפים. איש איננו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים למשל, שונאים זה את זה. הדת אינה סיבה המניחה את העת. את האופי הבלתי משתנה הזה של הדעות עודדו הן הניתוק ההדדי (ההרים) והן העובדה שאזור הקווקז כולו היה דחוק בין ארצות מפגרות – טורקיה, איראן ורוסיה. המגע עם המחשבה הליברלית והדמוקרטית של המערב היה בלתי אפשרי. את אנשי הקווקז מאפיינת נדנדה רגשית, בלתי צפויה. בדרך כלל הם ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו פתאומי, רוח רעה מנשבת ומבעירה אש בעיניים היוקדות ממילא, והם אוחזים בנשק. מאז התפרקה אימפריית הרשע הסובייטית, כפי קראנו לשקט היחסי ולביטחון הכלכלי ששרר כאן, כבר אי אפשר לחצות את הרכס ולבקר את החברים החיים בצידו השני של המדרון, בגלל המלחמה של הגיאורגים באבחזים, ובגלל מהומות הדמים בין הקבארדינים המוסלמים לאינגושטים, שיש מהם מוסלמים ויש מהם נוצרים, ובגלל הסכסוך בין הצ'צ'נים המוסלמים והאוסטים, שחלקם יושבים באוסטיה שברוסיה מצפון לקווקז וחלקם באוסטיה שבגיאורגיה, מדרום לקווקז.

כמו מרבית התיירים, התחלנו את סיורנו בטְביליסי הבירה. במרחק של שעתיים טיסה מתל-אביב נמצא עולם שונה בתכלית. תרבות אחרת, אנשים אחרים. הרבה יותר קרוב מלונדון או פריז, ויחד עם זאת במרחק שנות אלף. מגגה של גבעת התקשורת נשקף הנהר הראשי במדינה, מֶטְקְוָוארי (Mtkvari), הנקרא גם קוּרָה (Kura), המנקז אותה אל הים הכספי, ומשני צדיו, בעמק שבין ההרים, כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, כמו גם שדירות שוֹתַא רוּסתָווֶלִי  (Rustaveli), המפוארות יחסית. המיקום נהדר: העיר שוכנת על גדות הנהר, ומוגנת מדרום על ידי רכסים. היא נטועה עצים לרוב המוסיפים לה הוד. מרבית הטְבִילִיסֶלֶבִי (כך נקראים תושבי העיר) אינם בהכרח גאורגים מבחינה אתנית. בעיר מתקיים פסיפס אתני קוסמופוליטי מרשים בגיוונו. חיי התרבות של העיר משקפים את הגיוון הזה. ניתן למצוא תיאטראות של בני לאומים שונים – ארמני, רוסי וגאורגי – במרחק של רבע שעה הליכה זה מזה. מעל הנהר מתנשאת רחבה מלאכותית ועליה בנויה כנסיית מֵדֶחי ולידה פסל מרשים של אביר רכוב על סוס. זהו אחד מגיבורי התרבות הגאורגיים, המלך ואחטאנג גורְגָסָאלִי, המכונה גם "בעל ראש הזאב", בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור האגדי, שקם במאה החמישית והכריז מחדש על ריבונות ארצו. תמרה האדמונית, גאורגית מרשימה שהתלוותה אלינו, סיפרה בגאווה שוואחטאנג יצא לצוד פסיונים עם הבז האהוב עליו. הבז הכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו אל המים החמים. כשהגיעו הציידים, הם מצאו את שני העופות מבושלים. המעיינות מצאו חן בעיני ואחטאנג והוא החליט להעביר לכאן את בירתו החדשה, וקרא לה על שמם. השם 'טבילי' , שפירושו 'חם'. הציניקנים המקומיים אומרים בשמץ של מרירות כי תחילתה של טביליסי בגופרית, ובגופרית יהיה סופה.

הרוסים הסתלקו והשאירו אחריהם תפוח אדמה לוהט. הקווקז נסחף למערבולת דמים של סכסוכים אתניים הרוסים המשיכו לבחוש כדרכם, גם אם קצת יותר מרחוק. מאז 1993 מתרכזים בעיר פליטים רבים מאבחזיה, המחוז הצפון-מערבי שלחוף הים השחור, שתושביו האבחזים, המהווים מיעוט בארצם, סחפו את המדינה למערבולת דמים. במרכז העיר עומד מבנה גבוה שהיה בתקופה הקומוניסטית בית מלון וכיום הוא מאכלס פליטים ובולט בעליבותו, שהיא גם עליבותם.

טביליסי חשה את נשימתה החמה של אסיה, אך בליבה היא שייכת לאירופה. תמרה, האדמונית המקומית שליוותה אותנו, הזכירה כי מאסיה באו הכובשים והמחריבים. טורקים, פרסים, ערבים ומונגולים, ונורא מכולם, טימור לנג, איש הברזל הפיסח שהרס את העיר שבע פעמים. מאירופה הגיעה התרבות וגם נינו (Nino) הקדושה, שהביאה עמה מהמערב את הצלב משריגי הגפן. גם כששוטטנו בבזאר ונשמתי בהתרגשות את ניחוחו המענג של המזרח, טרחה תמרה להזכיר בשמץ של תרעומת, "אנחנו לא באסיה. אנחנו הארץ המזרחית ביותר של אירופה." רציתי לשאול את תמרה שאלה אחת או שתיים, כדרכי הווכחנית בקודש, אך נוגה הניחה בעדינות את אצבעה על שפתי וסימנה לי בשפתיה תנועה של נשיקה. שתקתי. עבורי היה הבזאר נגיעה בקסמו של האוריינט. עבור נוגה היתה זו הנקודה המרגשת היחידה בעיר. בעיניה של תמרה הבזאר הוא חריג, הכתם המזרחי היחידי כמעט בחזותה האירופאית של טביליסי. סוחרי שטיחים ערמומיים, ארמנים ופרסים, פרשו לעין כול את פאר אוצרותיה של איראן. קערות נחושת בוהקות ועליהן כתובות לבנות גדשו את הדוכנים. נער אזרי קרא בבהירות מכף היד. שלושה כורדים לגמו תה ושיחקו בקלפים. נזירים מאוסטיה הסתודדו לתוך מגבעותיהם השחורות. שלט בעברית הכריז על בשר כשר. בפתחם של בתי מרזח ישבו בטלנים וניהלו שיחות קולניות על מהות החיים. מספרים שפעם, בתקופה הטרום קומוניסטית, היה הבזאר צבעוני הרבה יותר. כנראה שטביליסי הפוסט סובייטית היא רק בבואה חיוורת של בליל הצבעים והניחוחות העזים של פעם. עיר שבעים הלשונות.

גולת הכותרת של הסיור בה הוא שיטוט לאורך הנהר, תעייה מכוונת בסמטאות, ביקור בחנויות השטיחים, וכמובן מפגש קולינארי יסודי עם אחד המטבחים הטובים ביותר. תאוותם הידועה של הגאורגים לאוכל ולמשקה גרמה להם, לפי המיתוס המקומי, לרשלנות נוראית: כאשר אלוהים חילק לעמים את העולם הם היו עסוקים במשתה, וכמעט נותרו ללא מולדת. מאידך, גרמה להם תאווה ברוכה זו לייצר מזון ויין משובחים ולהעניק מהם כיד המלך. תוך יומיים מצאנו עצמנו מוזמנים לארוחת ערב. ההזמנה היתה מוזרה מעט. אישה שהדרכתי פעם בטיול לאלסקה ביקשה ממני להביא משהו לדודתה, וזו היתה נרגשת כל כך עד שהפצירה בנו להגיע לארוחת ערב. מתברר שהארוחה לא הוכנה במיוחד עבורנו, אלא הגענו לנשף משפחתי אליו הוזמנו קרובי משפחה וידידים, יהודים וגאורגים. יחד עם זאת, היינו אורחי הכבוד ואני זכיתי לטפיחות על שכם ונוגה לנשיקות על לחי. שמות עפו באוויר ונשמעו כמו צלצול של מתכת ישנה: אורבליאני, צ'אווצ'וואדזה, טמונשווילי, אמילחווארי. אבי המשפחה ניהל את טקס הברכות על היין. לכל משתה נבחר "תֵמאדה" המנהל את העסק. בדרך כלל הוא בעל קול חזק וכושר קיבולת גבוה. ואכן, הנבחר כסוף השיער ובעל האף המעוקל משהו, סלסל בקולו ובירך את האורחים השונים, ובמיוחד אותנו ואת מדינת ישראל. יותר מאוחר, בשיחות פרטיות, התברר שדעתם של מארחינו על ישראל ועל קליטת העלייה בארץ, מרירה יותר מהרושם שהתקבל בטקס השמח. הגישו שם נקניקים משובחים, גבינות עתירות שומן, סלטים משובחים, כדורים משמנת מתוקה, שלל ירקות ופירות, ותבשילי קדירה מעודנים. השולחן דמה לשטיח מעוטר. דומה שבעלת הבית ובנותיה השקיעו בעיצוב המאכלים ובסידורם לא פחות מאשר בהכנתם. זמר מקצועי, ידיד המשפחה, השמיע את שיר המלחמה הקָחֶטי, אחד הדודים, בעל זקן ארוך ולבן, סלסל בקול צרוד את שיר הסער מהרי אימָרֶטי, והבנות הצעירות הפליאו בקול עדין: "קומי, המלכה תמר, גאורגיה בוכה עלייך." הבטתי בגזרתן המצודדת, השונה כל כך מהדמויות השמנות שייחסתי לגאורגיות. קוּרבן סעיד, סופר אזרי ממוצא יהודי, כתב בספרו, אהבתם של עלי ונינו, כי "הגרוזי דומה לצבי אצילי שתעה בין עמי יער העד האסייתי. אף לא לגזע מזרחי אחד יש את האצילות הזאת, התנועה הקלילה הזאת, שכרון החיים הזה והחדווה שבלא לעשות דבר."

נוגה היתה שיכורה מיין ומאושר. דומה היה שרק ריחו של בקבוק יגרום לה לאבד את הכרתה. אהבתי אותה כך, סמוקת לחיים, ילדונת הזקוקה להגנה. נוגה אהבה, כמעט כמוני, לטייל בהרים, אך יותר מכול אהבה אנשים. לא התעניינות אנתרופולוגית דווקא, אלא אישית, אנושית. נוגה לא תיעדה במוחה או ביומנה במה אדם מאמין, וכאשר שמעה נעימות חֶבסוּרֶטיות למשל, לא אצה אל המפה ולא תכננה כיצד להגיע לשם. נוגה נעצה את עיני השקד שלה בכל אדם שמלמל לעברה כמה מלים בגאורגית או ברוסית והעניקה לו תחושה של מלכות לשעה. אני היחידי שזכה למלכות נצח. תעבורנה שנים עד שאדע לפענח את מבטי האושר בעיניה כאשר הגברים הקיפוה וסובבוה בשירי אהבה. היא ענתה להם בחיוך אסיר תודה ואני תהיתי מה פשרו.

נוגה היתה מוכנה לסיים את הסיור בטיבליסי. די היה לה במרחצאות הגופרית הישנים, ברובע האזרי, בבית הכנסת ההדור, בחנויות השטיחים ובשיחות הארוכות עם תמרה. אף אחד משלושתנו לא יכול היה לנחש שכעבור חמש שנים אשוב לכאן כשאני מדריך קבוצת מטיילים שיבלעו בכל חושיהם את קסמי הקווקז. אף אחד מאתנו לא יכול היה לנחש שכאשר תפליא תמרה בתיאור חיי הקדושים הנוצריים, ייפגשו עיניה בעיני והיא תשכח את חברותה עם נוגה. גם מגידי העתידות הכורדיים שפגשנו בדרכנו והם בירכו אותנו בצאצאים לרוב, לא יכלו לנחש כי דווקא הערצתי את נוגה היא שגרמה לתמרה לימים להישאב לתוך קסמה של הסכנה. אולם באותם ימים מאושרים היינו שלישייה עליזה שהתבססה קודם כול על נוגה ועל תמרה, ורק אחר כך עלי, הנספח לדברים פחות חשובים כמו היסטוריה, ארכיטקטורה וקדושים נוצריים. נסענו מטביליסי מזרחה אל העיר טֵלָבי (Telavi), השוכנת בתוך בקעה פורייה מוקפת הרים ירוקים. בעונה זו של השנה פרחו החמניות והאזור זהר בצבעים המזכירים את ציוריו של ואן גוך. זהו אזור קאחֶתי, שהוא המזרחי ביותר בגאורגיה. אזור קאחֶתי הוא שם נרדף ליין. באזור גדלים מאות זני ענבים ולכל כפר יש תחום התמחות משלו. "אלוהים," אומרים הגאורגים, "נמצא ביין. כל שכרות אחרת היא מן השטן." האזור ידוע גם בשירי היין שלו, בשמחת החיים של תושביו ובהכנסת האורחים החמימה ביותר.

למעט העיר טביליסי, כמעט אין מלונות בגאורגיה. הלינה היא בדרך כלל בבתי תושבים שפעם היו עשירים וכיום, בצוק העיתים, הסבו כמה מחדריהם למטרות אירוח. הגענו לבית יפיפה בן אחד-עשר חדרים וחצר ובה גינה גדולה ומטופחת. מקום נפלא לנוח ולקבל מעט תחושה של בית. תמרה תרגמה סימולטנית את שאלותיהם הסקרניות של בני הבית ואת תשובותינו.

הסבנו לארוחת ערב דשנה עם המשפחה כשאב הבית מאלץ אותנו להגיר לקרבנו כמויות גדולות של יין מעשה ידיו, תוך שהוא מברך אותנו, את טיולינו, את בני משפחתנו החיים והמתים ואת ילדינו העתידיים. לא הבנו זה את זה, אבל שפת הסימנים ותרגום צולע של ג'ורג'י, הנהג שלנו, חיממו את האווירה, שהיין שזרם סביב השולחן, רק הפך אותה לעולצת.

למחרת סיירנו בכמה מנזרים יפיפיים ובכנסיית ענק שנבנו בתור הזהב הגאורגי והמשכנו בנסיעה דרומה. כעבור כשעתיים של נסיעה בשדות מעובדים ובים של חמניות, "ואן גוכי" כמעט. החל הנוף להצהיב והפך ליבש מרגע לרגע. עוד חצי שעה של נסיעה ואנו באזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול, בכל ספקטרום הצבעים החמים: חום, אדום, צהוב, כתום, וכל מה שביניהם. באנו לכאן כדי לבקר במכלול המנזרים של דוד גרדזה (David Gardeza) – מנזרים חצובים בסלע, שנוסדו כבר במאה השישית ומהווים מעין שמורה היסטורית. יחידה סגורה של זמן המקפיאה כמעט סיטואציה בת 1,400 שנה. עד היום מגיעים לכאן מקומיים, דתיים יותר או פחות, כדי לקיים מצוות עלייה לרגל. הם מתנהלים בכבדות, חלקם במכוניות מיושנות, חלקם בבגדים מטולאים, לחלות את פני הנזירים ופני המקום. עלינו מהמנזר הראשי למעלה, אל קו הרכס החד כסכין גילוח, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו אל תצפית מופלאה. לנגד עינינו נשקף המדבר הגדול של אזרבייג'אן. מישור צחיח ללא עשב, ללא כל סימן חיים, אך פני השטח הגליים נותנים תחושה של אגם ענק שצבע גליו חום אדמדם. המקום מעורר אסוציאציות רבות, אחת מהן מובילה אל הסופר היווני ניקוס קזנצקיס, שכתב לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני במדבריות: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ומאלוהים."

היתה זו תחושה מופלאה של שקט. המדבר מרשים. יש משהו כובש בצחיחות, בפראות ובתחושה של "קול דממה דקה". אנו עם שעוצב במדבר. עם שמתבונן במדבר בתחושה של רומנטיקה או לפחות נוסטלגיה. הבטתי בנוגה שמרחה שפתון על שפתיה שיבשו ולחשתי לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה." למרות יופיו של המדבר, ישראלים מוכי שמש אנחנו; נמשכים קודם כול אל ההרים המושלגים והנהרות השוצפים. אך אירופאים ואמריקנים, שנפשם שבעה מכל אלה, באים במיוחד, ולעתים אך ורק למדבר הצחיח והריק של גרדזה. רק מדבר. בלי מחנות צבא, בלי ישובים. תחושה עזה של נצח, כמאמר קהלת: "דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת". לאחר שבהינו מעט במרחבים האדמדמים הנמשכים דרך דרומה של אזרבייג'אן עד לים הכספי, ירדנו בשביל צר המתפתל על צלע ההר הפונה דרומה. שם נחצב מנזר ובו תמשיחי קיר (פרסקו) יפיפיים בני יותר מאלף שנה שחלקם הושחת, למרבה הצער, על ידי חיילים סובייטיים.

מדוד גרדזה פנינו לכיוון צפון-מערב בדרך המוריקה והולכת, עד שמצאנו עצמנו בלב הרכס המיתי כמעט של הקווקז הגדול. אחרי מסע מיוזע בעמקי השפלה החמים של הארץ ובכנסיותיה האין סופיות, הגענו למה היה עבורי הדבר האמיתי. אכן, אין מסע לאזור זה, נקרא "מסע" אלא אם מעפילים אל ההרים המושלגים, על תושביהם הזעופים.

האוטוסטרדה הצבאית הגאורגית, היא דרך שתיארוה רבות, ממשוררים ועד לספרי הדרכה. היא בעלת תדמית רומנטית להפליא ומתאפיינת בנופים יפיפיים, אפשרויות טיפוס והליכה, צמחייה, עולם חי, אנשים והיסטוריה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום ונחשבה לשער בין אירופה לאסיה.

ממרחק שעתיים ושני עמקים בצבצה החומה הקווקזית הענקית מתוך רעלת הענן. צפינו למדרונות מוריקים, לכתפי הר בוהקים בגוונים חקלאיים ומעלינו התנוסס הפסגה הצחורה של הר קזבקי (Kazbegi), ולמרגלותיו, על קוו הרקיע, שתי כנסיות שהיו לסמל המסחרי של האזור. להר המושלג הזה  רותק בשעתו פרומתיאוס, כדי שעיט ינקר את כבדו, כעונש על שגנב את האש מאלי האולימפוס והביאה לבני האדם. היוונים הרחיקו עד לכאן את הטיטאן המיוסר, משום שעבורם היה כאן סוף העולם. מן הסתם היה ברור שעם המוני הנשרים והפרסים הדואים בשמי הקווקז, לא היה לפרומתיאוס כל סיכוי לצאת בשלום.

נסענו לאורכה של הדרך עד לשערי דריאל ((Darial (, שבקצה הצפוני. יש משהו מרטיט במקום המרוחק והקר הזה. אולי מצוקי הגרניט המשוננים, אולי הידיעה שרוסיה מעבר לדלת, אולי בשל המצודה הדרמתית מעל המצוק, של נסיכה מקומית בשם תמר שהיתה נוהגת לבלות כל לילה עם עובר אורח אחר, ומדי בוקר היתה מוציאה אותו להורג. מהדורה נוצרית ונשית של הארון אל רשיד מ"אלף לילה ולילה".

האזור מציע אפשרויות רבות לטיולי שטח: כפרי ההרים הגבוהים באירופה, מצודות לאורך דרכים עתיקות, ומעיינות מים חמים. ג'ורג'י, עורך-דין בהשכלתו העובד למחייתו כנהג ג'יפ, לקח אותנו ב”Niva" הקטנה שלו, מבית היוצר של "לאדה", לקניונים חצובים בסלע, כפרים מבודדים ומדרונות ירוקים. כך יכולנו לנשום מקרוב את אווירו הצונן והמסעיר של הקווקז.

במעבר הרים גבוה, במקום בו השלג נערם, האיט ג'ורג'י את רכבו והצביע על כתם אדמדם גדול של נטף נחלים. מתוך האדום האדום הזה, העשיר בברזל מן הסתם, נבעו מים חמימים שגונם כגון האדמה. הוא הוביל אותנו למעיין שדומה היה והוא מבעבע מעומקי השאול, מהמקום בו בוערת האדמה במפגש האימים שבין הקווקז למישורים שמדרומו. "שתה", אמר והצביע על מי החלודה. אני שותה והמים מעקצצים את שפתי, קרים ומעלים בועות. סודה אמיתית בוקעת מן האדמה והמקומיים  טוענים שאין כמותם לטיפול בכל תחלואי הדם והמעיים. אנשי הקווקז מאריכי ימים, כאנשי הקווקז, ואין להם כלל ספק שהסוד טמון במים החלודים הללו.

גרוזינים עשירים (יש כמה כאלה) נוהרים לאזור בעונת הסקי, ובשנים האחרונות התפתח כאן ענף ספורט חדש – גלישה ממסוקים. מאתר הסקי היפיפה של גודואֳרִי (Guduari), ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי ((Zhinvali שבלב היערות ואל כנסיית אֳנָנוארי (Ananuri) שמעליו. המצודה הזאת חזתה בכמה קרבות. מפעם לפעם נטלו חסידיו של דוכס אחד את סכיניהם ורוביהם ויצאו בחמת זעם לתקוף, להרוג, לאבד ולהשמיד את משפחתו ונאמניו של דוכס אחר. חשנו ניגוד גמור בין השלווה שמשרים היער, האגם ופניהם המנומנמות של האיכרים, לבין ההיסטוריה העקובה מדם של המרחב הזה. הכנסייה שמעל האגם היא דוגמה מושלמת לארכיטקטורה גאורגית, כשהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות, שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין פנימה ובעצם מזמינה את המתפלל להיכנס, להתפעל ולהתפלל.

המשכנו לדרום-מערב, בדרך הררית ומפותלת העבירה לג'יפים בלבד, כשאנו נאלצים לעתים לדחוף את הג'יפ, לחפור, להניח אבנים, או לפלס דרך ביער בעזרת גרזינים. מעת לעת עצרנו להתבונן באפלולית היער. פה ושם פרחו על הרקבובית, סתווניות ענקיות, גודלן גדול מזה של אגרוף, שזהרו בוורוד עז.

מעיינות זעירים נבעו בתוך הסבך הירוק, שקרני שמש אחרונות חדרו לתוכו בסילונות רכים של אור, לפני שכדור החמה הלוהט יגלוש מן ההרים ויצנח אל הים השחור. היה משהו מהפנט בכדורי האור שפיזזו על העציים, להאזין לאוושת העלים הנעים לאיטם ברוח ולחלום מול הקליידוסקופ הענק של שמש עם רוח, עלים ומים.

ובכול זאת, דומני שהחוויה האמיתית בדרך היתה המפגש עם התושבים, עם החקלאים המעבדים את שדותיהם ועם הרועים הנעזרים בכלבים ענקיים קצוצי אוזניים, להגנה על צאנם. כלב כזה, מתגאים המקומיים, יכול לשסע את גרונו של זאב, שלא לדבר על גנב הולך על שתיים. אין רחמים בקווקז. אנשי ההרים הללו רגילים לפתור בעיות בסכין. אך דמם החם בא לידי ביטוי גם לחיוב. במקומות אלה התרשמנו במיוחד מהכנסת האורחים המקומית, שכל הכתרים שנקשרו לה אינם מצליחים לתארה. לאחר נסיעה קשה וארוכה, כשהבטן החלה לאותת, עצרנו ליד בית בודד וביקשנו לקנות לחם. האיכר פתח בפנינו את שער חצרו, אשתו ובתו אפו עבורנו לחם נהדר, ולאחר שיחה קצרה אף הזמינו אותנו לאכול בביתם את ארוחת הפיקניק שלנו, כשהם מעשירים אותה בגבינה, בזיתים, ביין ובוודקה מעשי ידיהם. המקומיים נוהגים גם להציע כוסית של יין לכל עובר אורח וכך הפכו הנופים ליפים יותר במשך היום.

מהאגם הגדול של זינגוולי מתפתלת דרך עפר נוספת החוזרת לאזור הקווקז, והפעם אל מחוז חֶבסורֵטי (Khevsureti) הפרוע. ככל שעלינו היתה הדרך משובשת יותר, הנוף הפך  לדרמטי יותר והרי הגרניט לעירומים וקשוחים יותר. הנחל התפתל בקניון שנפער למרגלותינו והג'יפים קיפצו בחוסר מנוחה. כעבור שעות ארוכות הגענו אל הכפר שטילי (Shatili), שנראה כלקוח מעולם האגדות. קירות הבתים צמודים זה לזה מעל צוק סלע ומכל בית מתנוסס מגדל. שטילי הוא מהמקומות שאתה מתקשה להאמין שהם אכן קיימים, שייתכן בכלל מקום כה מכושף ביופיו. דילגנו על גגות הבתים והשתחלנו דרך החלונות לארץ של אגדות ופיות קדומות.

הטיול "מקפץ" ללא הרף בין נופים הרריים מוריקים, לבין ספר המדבר. בדרכנו לכיוון דרום-מזרח, לכיוון הגבול התורכי, נוף מצהיב והולך, למעט עורק החיים של הנהר. נקודת ציון בולטת בדרך היא מצודת חָרְסובִטִי, שנבנתה במאה העשירית על מצוק מעל הנהר ונראית כאילו בוימה לצורך סרט על דרך המשי של וולט דיסני. זוהי אחת המצודות העתיקות בגאורגיה. בתוך החומות המרשימות מתנשא מבצר מרובע שפינותיו מעוגלות. החומות החיצוניות נבנו מאוחר יותר. מהקיר המזרחי של המצודה מובילות שתי מנהרות אל הנהר. אחת לאספקת מים והשנייה לתקשורת. האגדה מספרת כי המלכה תמרה הכריזה על תחרות מי יבנה את המגדל המפואר ביותר. הבנאי המומחה והשולייה שלו היו המתחרים. למרבה הבושה עלה השולייה על מורהו, וזה קפץ מהמגדל, נפל ומת מנעיצת סכינו-הוא.

וָדֶזְיַה (Vardzia) היא עיר מערות מדייוואלית. זהו לא רק אחד משיאי הטיול בגאורגיה, אלא גם סמל תרבותי בליבו של העם הגאורגי. ראשיתה במצודה שבנה כאן המלך ג'ורג', מול הגבול התורכי המרוחק רק עשרה קילומטר מכאן. בתו, המלכה תמרה, שינתה את ייעוד המקום, הפכה אותו מצבאי לדתי ובנתה בו מנזר, שגדל לעיר המונה חמישים אלף תושבים. בסלע חצובות שלוש-עשרה שורות של מערות. האגדה מספרת שלתמרה היו 366 חדרים, כדי לבלבל אויב שאולי ירצה להתנקש בחייה. בתקופת שלטונה של תמרה, נחשבת לתור הזהב הגאורגי, הפכה ורדזיה למצודה רוחנית; בסיס להפצת הנצרות המזרחית. בוורדזיה אין חוויה ארכיטקטונית יוצאת דופן ואפילו ציורי המלכה תמרה אינם הסיבה האמיתית לבוא לכאן. חוויית ורדזיה היא שיטוט מחדר לחדר, ירידה דרך הגגות וטיפוס במדרגות במעין גבינה שוויצרית מחוררת בסלע התלויה מעל הנהר, בגובה עשרות מטרים.

נסענו מוורדזה בדרך מקסימה המובילה, בכיוון צפון-מערב, אל קולכיס שבמערב גאורגיה. עם כל מטר שחלפנו הוריק הנוף והיה רענן יותר. העננים נושאי הגשם המגיעים מן הים השחור משווים לנוף גוון סובטרופי ממש, העומד בסתירה הן לחום המדבר והן ללובנם של הרי הקווקז. עקפנו את קוטאיסי, העיר השנייה בגודלה בגאורגיה, כדי לשוב אליה כעבור מספר ימים. אחרי הפסקת צהרים בעיירה חסרת אופי בשם זוגדידי  Zugdidi))  התחלנו לעלות לליבו של הקווקז. בזוגדידי נאלצנו להשאיר את כלי הרכב שלנו ולקרטע בג'יפים שידעו ימים טובים יותר, לתוך ההרים. זהו אזור סוָונֶטי (Svaneti), שנופך של מסתורין אופף את שמו. מושא חלומותי בכול הקשור לקווקז. העפלנו דרך הקניון הרועם של נהר אֶנגוּרי (Enguri) – אל האפרים הירוקים, אלה שמתגבננים למרגלות קודקודי הקרח של הר אושבה (Ushba) והר תֶתנוּלדי (Tetnuldi) והר שחארה (Am Shhara). ואכן, מעבר לירוק הזדקרו להם אצבעות לבות מושלגות, שלעומתן,  ההרים שראינו בקזבקי אינם אלא גבעות צנועות. הסוונטים אינם מהווים עם בפני עצמו כדוגמת האבחזים, שזה מכבר הכריזו על עצמאות, אבל הם ישות אוטונומית. עם לבדד ישכון, בחבל ארץ קסום, בין יערות עבותים לנהר מבעבע, חיים אנשי ההר הזועפים הללו עם נשותיהן שומרות הסוד, מוקפים בשנאה ומיתולוגיה. הגאורגים מעבר לרכס, מדברים עליהם בבוז מהול ביראה ולוחשים מפה לאוזן שהם פרימיטיביים ומסוכנים.

עוד בטיבליסי ספרה לנו תמרה שהסוואנים הם בני עם עתיק וימיהם כימיה של קולכיס לפחות, שהם קשוחים, שהם מדברים    שהם מדברים בשפה  עתיקה ושהם שודדים עזי פנים, שאינם יודעים רחם, לא על עצמם ולא על זרים. גברי סוואנטי נראים תמיד חמורי סבר והנשים מכוסות שחור כאילו הן באבל נצחי. מעטות מהן יורדות בימי חייהן אל העמק, ואז ברוב המקרים, אינן חוזרות עוד.

אלה קווקזים קשי יום וחסרי מעצורים, שלא יתירו לזר, אפילו הוא גאורגי, להרוויח אפילו אגורה שחוקה בשטחם. מסיבה זו נאלצנו להשאיר את כלי הרכב המצוינים שלנו, על נהגינו הממושמעים, ולהחליף אותם בפורעי חוק שהזדחלו בג'יפים מיושנים.

לאשה, נהג הג'יפ שבא לקחתנו, אם אפשר לכנות את הגרוטאה המקרטעת שלו בתואר האצולה "ג'יפ", לא טרח לנפץ את התדמית הקשוחה שתיארה תמרה. בעודי עסוק בניסיונות להפשיר את חזותו הקודרת, הפיח האיש בעל הפנים הגרומות והאף הנשרי הענק, מנות סמיכות של עשן סיגריה מצחינה אל חלל הג'יפ, כמאותת שאין לו חפץ בקשירת שיחה כלשהי. כאשר נשקתי את נוגה קלות על שפתיה, נעץ בי מבט מצמית. אין מקום כאן להחצנת רגשות. לא נותר לנו אלא לנעוץ מבטנו בנוף ולספוג בקט את תלאות הדרך הקשה החורצת את הרי סוונטי, מזוגדידי, עיר הפלך, ועד לכפר הגבוה ביותר בהרים, אוּשגוּלי, שהיא דרך של אבנים ובורות, מהמורות בוץ ומפולות סלעים ועפר.

זוהי דרך העוברת בדיוק בגבול העדין בין היערות לאפרים, בין כתפי ההר לבין התהום הפעורה, בין השמים לנהר המבעבע למטה. זו גם הדרך שחיילים רוסים – נערים בהירי שיער ועיניים – אורבים בה לפליטים צ'צ'נים או למתנדבי הגדודים המוסלמים מקבארדינו ומבלקאריה או מאבחזיה. החיילים שונאים את המקום בו הוצבו הרחק מבתיהם ובזים לאיכרים קשיי היום חיים כאן, גם לאלו מכילים מהם, כי הם גיאורגים וסוואנים, ששונאים את הרוסים עוד יותר. כולם, רוסים וסוואנים וגיאורגים, שונאים את המוסלמים שגרים מעבר לרכס.

הנהגים הסוואנים דהרו כמטורפים על המצוק, מעל הנהר. לטענתם, הם אינם יודעים לנהוג אחרת. כשהם נוהגים בזהירות כזאת קורות תאונות. נוגה, שהיא בדרך כלל הרפתקנית גדולה ממני, נוהגת לנופף ידיים בחדווה בגלגלי ענק בלונה פארק וצוהלת מעל אשדות הנהר ברפטינג, לא יכלה לשאת את האימה. היא איבדה לרגע את שלוותה וצרחה באימה באוזני הנהג, שאניצי שיער כיסו את אוזניו וכנראה מנעו ממנו להקשיב, אחרת, מן הסתם, לא היה מתבונן בה במבט כה משועמם. נוגה צרחה עוד פעם ולא יספה. אולי משום שהר שחָאדָה הזדקף במלוא הדרו המושלג מעל הרכס. ירדתי בחרדת קודש מן הרכב, מביט משתומם בעוצמה האדירה הזאת. "ירדת כדי לצלם?" שאלה נוגה. "לא," עניתי זחוח דעת, "אני יורד כדי להשתחוות."

ישבתי שעה ארוכה, מתבונן בהוד הנורא כלא מאמין. נוגה הצטרפה אלי והשעינה את ראשה על כתפי. ידעתי שהיא אוהבת את האהבה הזו שלי להרים. היא חייכה בלשון המעטה, כדרכה, ואני הבטתי בעיני השקד שלה וציטטתי את אמרתו האלמותית של טאגור: "ההרים הם תנועתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוּגע." נוגה, ששמעה זאת ממני גם בהימליה, גם באנדים וגם באלפים, חייכה חיוך מלא רוך. באותו רגע שוב התערבבו להן שתי אהבותי הגדולות, ותרמו ליצירת הבלבול שאפיין את חיי אהבתי. עוד שעה של נסיעה בנוף קסום ואנו במֶסטיה (Mestia), "בירת" המחוז. נוגה העירה בחיוך שעל יותר מדי דברים הכרזתי שהם היפים בעולם, אך לרגע חשתי כך.

ככל שעלינו גבוה והעמקנו אל מעברי ההרים המושלגים, וככל שהתרחקנו מערוץ האינגורי השחור והרועם, התגבבו כפרי הרכס ככבשים צמריריות. בתי האבן נדחקו זה אל זה, סמטאות צרות ומבוצצות הובילו מבית לבית. חצר נשקה לחצר, קיר התחבר לקיר ומהם בלטו החוצה, קורות עץ, שדמו למסמרי ענק עתיקים. בכפרים אשר בעמק, בולטות כנסיות קטנות, לא שולטות בגאון כמו אלו שלמרגלות הקזבקי, אך רישומן ניכר בנוף.

כפרים כמו בסוואנטי הקווקזית זרועים גם בהרי טורקיה, יוון, מונטנגרו, אלבניה ובוסניה. אך באופן ייחודי , בעמק הירוק הזה, מתחת לצוקים הנשגבים שמעל לנהר הגועש, היו פזורים בתי מגדלים שכמו הוטלו לשם על ידי ילד יצירתי במיוחד.

כאן מזדקרים מגדלי אבן רבועים, כאצבעות שלוחות אל השמים. כל מגדל, מהעשרות שבכל כפר, עשוי להתרומם לגובה של כ-20 מטר. בראשו  עיטור נאה ומי שרוצה להעפיל אליו, נאלץ לדחוק את עצמו בסולם צר מקומה לקומה, עד הוא מצליח להגיח ממנו, דחוק ולפות וממצמץ ובקושי נושם.

סוונטי הוא יותר ממקום. סוונטי הוא חלום. כל בעל קרקע מתחרה בשכניו בגודלו וביופיו של המגדל שבתחומו. למרגלות המגדלים, שרובם הפכו למוצג מוזיאוני כמעט, ישנם בתים פשוטים, שם לנים בחורף בני המקום באותו מפלס יחד עם הפרות. "אנחנו באירופה," מלמלנו באי אמון. כך גם למחרת וביום שאחריו, הלכנו בנוף הקסום הלוך וצלם, מתקשים להכיל את כל היופי הזה.

ג'ורג'י עצר לידינו, מתבונן כלא מאמין בכמות הפעמים שאני מצלם והציע לנו לעלות לרכב, להמשיך אל הכפר אושגולי (Ushguli), אבל העדפנו ללכת נגד הרוח, להתבונן במגדלים שאין אחד דומה למשנהו ולחוש את הרוח מנשבת בעלים. אשה זקנה שדובבנו, טענה שהמגדלים נועדו לשמירה על החצר, על הבית, על המשפחה, על הנשים ועל הילדים. בני יותר מאלף שנים הם, כך טענה. אין לדעת את האמת לאשורה. הרבה מסתורין אופף את הפינה הרחוקה הזאת של הקווקז, המגדלים, החיים הארוכים ובעיקר העובדה שהכנסיות פותחות את שעריהן לצאן מרעיתן, לאו דווקא בימי החג של הנוצרים, אלא בימים אחרים, שהיו נוהגים לחגוג  בעידן רחוק, בו טרם הפילה הנצרות אל ההר.

בעוד עשור או שנים, נגיע לכאן באוטובוס, בדרך עפר כבושה. יהיה כאן מלון מצוחצח בסגנון רוסי, השהות תהיה נוחה לאין ערוך, אך משהו בטעם יתאדה  עם הקדמה. חלצנו את נעלינו בבקתה קטנה, שתי אחיות יפות מראה קיבלו את פנינו. אינגה טרחה על הבישול ולאחר שהתמלאנו בחצ'פורי מגיר גבינה, הגישה לנו אורז, בשר כבש, פירות מבושלים, ירקות ממולאים, גבינות ויוגורט, יינות ומיצים.

מקץ ימים אחדים לשהותנו בהר, הבחנתי שכמעט אין בית שאין בו פוחלץ. נשר, פרס, דוב, יעל, צפיר או כבש הרים נדיר שעומד על סף כליה. הכול מוצג לראווה על המזנון או על הקיר. אנשי הכפרים הסוואנים הנידחים, כמו אושגולי, אדישי (Adishi) או זבשי (Zhabeshi), ששלג עולמים רובץ מעל גגותיהם, צדים חיות בר, כאילו אין תודעה ירוקה בעולם וכאילו מאגר החיות הזה יישאר כאן לתמיד.

כפריים נעים עם עדרי עיזיהם, חמושים ברובי ציד ישנים ובמלכודות קטנות המשברות רגלי שועלים, ואין מי שיעז לומר להם לחדול. הם, החיים בסוף העולם, טרם שמעו על אותם ערכים של שמירת טבע, שחלקם נוסחו הרחק מכאן, במציאות אחרת, במדבריות הבטון של הציוויליזציה המערבית. מדי יום יצאנו לטיול רגליי, נוגה ואני, לעתים בלוויית מורה דרך מן הכפר שלא ניסה אפילו לגמגם באנגלית. רק הצליח לזהות דורסים למרחוק, במיומנות מעוררת קנאה של בן כפר.

נאמר על הגאורגים שניחנו בכישרון מיוחד לבחור את המקומות המרשימים ביותר עבור המנזרים שלהם. מנזר גלאטי (Gelati) ניצב על גבעה מיוערת, סמוך לקוטאיסי. נוגה שאלה אותי אם לא כדאי סתם כך להתבונן בנוף או בתמשיחי הקיר שבכנסייה. ידעתי שהיא מתגרה בי ורוצה לשמוע יותר על המנזר, על בונהו ועל תקופתו. את המנזר בנה המלך דוד, המכונה גם "דוד המחדש", החל למעשה את "תור הזהב" של גאורגיה. סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה, כתב עליו: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו. הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות, ובמיוחד בארמניה ובגאורגיה. הוא שם קץ למלחמות".

אין זה מדויק. הוא אכן ידוע כמצביא מבריק, שהיה תוקף את יריביו בתנועת פרשים מהירה, אך תקופת שלטונו לא היתה בהכרח שלווה וסובלנית, אלא רצופה במאבקים, בעיקר עם האצולה הפיאודלית הגאורגית, שהתנגדה להגבלות שהטיל על סמכויותיה. למרות המאבקים הפנימיים והמלחמות הרבות לביסוס שלטונה של גאורגיה, שהלך והתרחב באותה תקופה וכלל גם את ארמניה, מצא דוד הבנאי זמן וכסף לבנות כנסיות ומנזרים ולהקים מרכזי לימוד. אחד מהם הוא מנזר גֶלָאטִי, שהיה מרכז תרבותי חשוב. הוא בנה אותו בשנת 1106, כדי להודות לאל על ניצחונותיו וכדי ליצור מרכז נוצרי חדש עם אקדמיה תוססת. המלך דוד, שהעריץ השכלה וידע, הזמין מלומדים להרצות כאן. המטרה היתה, לפי הכרוניקנים, ליצור "אתונה שנייה וירושלים שנייה". לשם כך הביא למנזר פילוסופיים ניאו-אפלטוניים, שלימדו שנים רבות באקדמיה מאגנה שבקונסטנטינופוליס, אך גורשו משם בגלל דעותיהם בענייני אמונה. הם חיברו את תוכנית הלימודים הגלאטית, שדמתה מאוד לתוכנית באקדמיה הביזנטית. הלימודים כללו גיאומטריה, אסטרונומיה, פילוסופיה, יוונית ולטינית. המלך דוד נודע גם כמחוקק ומחולל רפורמות וכפטרון המדעים והאמנויות. מנזר גלאטי הנו הישג ארכיטקטוני מרשים בכל סדר גודל שהוא. זהו מבנה מרכזני סימטרי להפליא, שכל קירותיו מכוסים בתמשיחי קיר בצבעים עזים.

בבית הכנסת של קוטאיסי פגשנו בקהילה היהודית מסבירת הפנים שמרבית חבריה דוברי עברית צחה. המסורת של יהודי גאורגיה (הגורג'ים) גורסת כי הם צאצאי עשרת השבטים שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בכלח ובחבור נהרי גוזן וערי מדי" (מלכים ב', י"ז 6). מאוחר יותר ישבתי עם נוגה בחברת כמה ידידים גרוזינים. אחד מהם, בעל מבנה גוף שרירי, ידיים ענקיות וקול  בס, הוכרז כ"תמדה" (Temada), היינו, אב הטקס. הוא בירך בקול אותנו, את משפחתנו ואת ארצנו, כשכולם מצטרפים לשירה. אכלנו חצילים ברוטב אגוזי מלך, כיסונים ממולאים ועוד עשרות מטעמים, כשאנו שוטפים את הכול ביין וידידינו החדשים מרעימים בקול. בשלב מסוים, כשהשתרר שקט, רציתי לספר לנוגה עוד קצת על קהילת יהודי גאורגיה, על חילוקי הדעות שפקדו אותה בימי הביניים סביב המחלוקת הקראית (כת הטיפליסיים) ועל עלייתה ארצה בשנות השמונים של המאה ה-19, אך עפעפיה נעצמו ומחשבותיה נדדו חזרה, לאחד מימי הטיול הראשונים, ליערות העבותים של קולכיס ולמרבדי הפרחים של אזור ראצ'ה.