התרבות הבאלינזית

כתב: גילי חסקין, 1996. הגהה: 26-03-23

מאמר זה עוסק בתרבות הבאלינזית, היינו, בתרבות הייחודית של האי באלי; המושגים הבסיסיים אלוס וקסר (עדין ומחוספס), במקומם של הכיוונים .(הר וים), תפיסת הקוסמוס, הזהות ועוד.

ראו גם: באלי – מבט כללי. באלי – אומנויות הבמה.. הדת הבאלינזית; קרב תרנגולים בבאלי  הזהות הבאלינזית ' החברה הבאלינזית

ראו גם: כתבתו של ניסו קדם: גן העדן האבוד.

לאלבום תמונות מבאלי.

להרצאה על אינדונזיה ראה: אחדות בתוך פירוד.

הטיול בבאלי דומה למסע בתוך מה שהאנתרופולג קְלִיפוֹרְד ג'יימס גִירְץ (Clifford James Geertz;‏ 1926 –2006) הגדיר: "המעבדה האנושית האינטנסיבית ביותר בעולם". ואכן, המטייל שואל פעמים רבות לגבי המשמעויות של התופעות.

לא תמיד יש משמעות לכול תופעה. אמיק (Emic) הוא נקודת מבט של תרבות על עצמה. זהו מושג יותר עמום ופרוץ ממה שאנו נוהגים לחשוב. אנו נוהגים להעניק משמעות ייתר לצבעים, צורות וכד'.  מציאת המשמעות היא לעתים יותר צורך של המתבונן.

מכייון שמקור התרבות הבאלינזית הוא הג'אווה, אותה עזבה שכבת האצולה, עםה געת האסלאם, ראו באתר זה: התרבות הג'אוונזית.

אלוס וקסר:

יש שניות מובהקת בתרבות הבאלינזית (שילוב של מערכות שנראות כביכול כמנוגדות). קיימים בה יסודות אפולוניים (שכלתניים) ודיוניסיים (יצריים).

אָלוּס הוא אצילי, מסודר ומאופק. יותר מעודן ומלוטש. קָסָר הוא גס, ליצני, עממי.  יותר המוני, יותר ייצרי. שני ניגודים הדרים בכפיפה אחת ברחבי אינדונזיה. באלי הרבה יותר מחוספס מאשר ג'אווה. קיים בבאלי הרבה מהקסר. ג'אווה מעודנת יותר. אולם זהו מושג שהוא גם יחסי. מה שייחשב אלוס בבאלי, ייתפס כקסר בג'אווה.

הפגנת רגשות נחשבת להתנהגות "קסרית". לא ראויה. איפוק הוא תכונה נאצלת.

אם כי, קיים ויכוח בין אנשי מקצוע לגבי אלמנט האיפוק בחיי הבאלינזי. יש המדגישים את אלמנט האיפוק ואילו אחרים מציינים דווקא את האפשרויות הרבות לניתוב הייצר. כך מלחמת הברונג ורנגדה (ראה להלן), כך קרב התרנגולים.

ראו גם באתר זה: באלי – אומנויות הבמה..

כיוונים

יכולת ההתמצאות חשובה מאד לבאלינזים, קוסמולוגית, דתית ולאו דווקא "ניווטית" פרקטית. בבאלי יש לכיוונים משמעות מעבר לזו הפיסית-מרחבית, אלא גם משמעות דתית וחברתית. בבאלי לא מדברים על 'צפון' ו'דרום', אלא על כיוון הים וכיוון ההרים. כמובן שאלו משתנים ממקום למקום באי. כיוון ההר אגונג (Agung) שהוא הגבוה בבאלי (3031 מ') – משכנם של האלים, נקרא "קז'ה" (Kaja) . ההתיישבות בבאלי, נמצאת מדרום להר הקדוש.  כיוון הים נקרא 'קלוד'  (Kelod).

ההר קדוש, משם באות הרוחות. בנוסף לכיוון ההר, חשוב גם כיוון השמש קנג'ין (Kanjin ) ..

לכן הנקודה החשובה ביותר היא צפון-מזרח .(Kaja –Kangin) ערב (Kauh) הוא פחות קדוש כמובן. שושנת הרוחות הבאלינזית מורכבת משמונה כיוונים ולהם נוסף כיוון תשיעי – המרכז.  במרכז נמצא האל האחד, ובכל אחד מתשעת הכיוונים הללו דרה התגלות אחרת של האל.  לכל אחת מאלו, שם אופי וייחוד משלה. כשהאל נע צפונה הוא נהיה וישנו, בנועו דרומה, הוא מתגלה כברהמה.  אם לוקחים נקודה מסוימת בבאלי – כל מקדש, ככל שממוקם קרוב יותר להרים, הוא יזכה לביקור של אלוהויות גבוהות יותר. אפשר לארח אלים חשובים יותר, במקדש הסמוך לים, בחגי המקדש, המכונים אודלן (Odalan), מוזמנים האלים למקדש החוגג. מערכת כיוונים זו טבועה עמוק בחיי הבאלינזים ומכתיבה את כיווני בנייתם של כפרים, מקדשים ובתים:

כפרים: בית הקברות והמקדש המוקדש לשיווה ( (Pura Dalemממוקמים לכיוון קלוד. המקדש לווישנו, ממוקם לכיוון קג'ה.

מקדשים: החלק הקדוש ביותר (הפנימי) פונה לכיוון ההרים.  פסל היהלום שבלוטוס, הפדמה אסנה, יימצא לפיכך בצפון-מזרח, קג'ה-קנג'ין, אל ההר ואל זריחת השמש.

בתים: המקדש המשפחתי הוא בצד הצפון-מזרח (Kaja –Kangin) של הקומפלקס. המטבח והאסם לכיוון קלוד. במקום הכי קלוד ממוקמים מגורי בעלי החיים ופח האשפה. ראש המשפחה גר בבית הכי קג'ה של הקומפלקס. המודעות של הבאלינזים לכיוונים גדולה מאד והם משתמשים ב"קג'ה" ו"קלוד" במקום "ימין" "שמאל".

תפיסת הקוסמוס:

לכל דבר יש מיקום והמיקום מגדיר את המשמעות / החשיבות. המאקרוקוסמוס נחלק על פי  הבאלינזים לשלש רמות:

* העולם העליון: גן העדן ומקום משכן האלים.

* העולם האמצעי: בו נמצא האדם.

* העולם התחתון: השאול, מקום משכנן של הרוחות הרעות.  האדם – המיקרוקוסמוס, בנוי בתבנית המאקרוקוסמוס. לא רק האדם, אלא גם כפרים, מקדשים ובתים. האדם מורכב מראש, גוף וכפות רגלים. הראש קדוש – מקום משכנה של הנשמה (לא הלב). כפות רגלים נחשבות מלוכלכות.  מהתייחסות זו נגזרים מנהגים שונים: מנחות ומים קדושים נישאים רק על הראש.  אסור להצביע על משהו על ידי כף הרגל. אסור לדרוך על מנחות. אסור לאדם להיות גבוה יותר מחפץ קדוש.  אסור להניח בגדים על קיר של מקדש.  או לעבור תחת בתים תלויים, כיוון שאלו היו במגע עם אזורי גוף נמוכים ולא טהורים.

זהות:

החברה הבאלינזית בנויה על מושג שנקרא קייקט (kaiket). באנגלית: Bound ובעברית: תְּחוּם. המושג קשור לכל אדם. השם שבו מכנים אותו, סובב דרך מערכת הקשרים הזו. השם שקוראים לאדם נקרא "אביו של….". אדם מוגדר על פי קשריו ולא על פי תכונותיו האישיות. השם הפרטי איננו חשוב.  חשוב יותר מספרו בילודה. בכל משפחה יהיו לפיכך ארבעה שמות: הראשון, השני, ועד לרביעי. החמישי ייקרא שוב "הראשון". האדם מקבל ביום הולדתו גם שם אסור להגייה. ללא חשיבות או משמעות. מושג האישיות הפרסונלית נגזר מסביבתו. בניגוד לתפישה המערבית, הזיקה קודמת כאן לזהות הפרטית.

נושא הקייקט קשור למושגים האנתרופולוגיים: תואר ושדה. 'תואר', במובן הרחב ביותר ,(Attribute)   הוא מערכת הנכסים האישיים, הביוגראפיים שלך. זאת אומרת, החינוך שלך, השכלתך וכדומה. ערכך נמדד במה שצברת. 'שדה' אומר שהנך חלק ממערכת. אדם נמדד רק בהיותו חלק ממערכת.

החברה הבאלינזית היא חברת קשרים במובן הקיצוני ביותר. לא קיים בה אינדיבידואליזם כלל.  באלינזים שואלים את הזר סידרה של שאלות חודרניות. זוהי בעצם סידרה של שאלות קבועות, כמו השאלות שהם שואלים זה את זה.  השאלות אינן מעידות על נחמדות דווקא, אלא נובעות מהרצון לדעת מי אתה; לברר את מעמדם מול מעמדך. באלינזים מחליפים כרטיסי ביקור, אמיתיים או וירטואליים,  כדי למקם את בן שיחם במפת החברה.

ראו בהרחבה: הזהות הבאלינזית.

אדם וטבע – הרמוניה:

הבאלינזים משווים את גוף האדם לכדור הארץ.  הם אומרים שיש להתייחס לכדור הארץ כמו לגוף האדם. ההרים הם הראש, הים הוא הקיבה, המים זה הדם והאבנים והסלעים הם העצמות.  על ההרים, על הראש, הקימו את המקדשים; במקום הקרוב ביותר לאלוהים והמכובד ביותר. היערות והחיות שעל ההרים שייכים למקדש ואסור לאדם לגעת בהם, כשם שלא נוגעים בגוף אדם.  כאשר האדם ישן, הוא צריך למקם את ראשו בכיוון ההרים ורגליו בכיוון הים. רצוי גם לישון עם זריחה בראש ושקיעה ברגלים, כדי לחיות בהרמוניה עם סדר העולם. העצים, כמו שיער ופרווה, גדלים מתוך הגוף וחיים על הדם – מים.  הם מכסים את הגוף כמו שיער; כדי להגן עליו וליפות אותו.  אסור לעקור אותם כי הם נותנים מזון ומחסה לחיות ולאדם.  גם לסלעים אסור להפריע, כפי שאי אפשר להוציא עצמות מגוף האדם. אדם זקוק לאדמה, למים, לעצים ולחיות – כדי לחיות!

שמות (סדרים באלינזים להגדרת אישיות)

קיימים שישה מיני כינויים לזיהוי אדם:

1. שם פרטי
2. שם סדר הולדה.
3. מונחי שארות.
4. כינויי חוטר (כינוי הורה על שם בנו בכורו).
5. תוארי סטאטוס ("שמות קאסטה").  6
6. .תוארי שרד (תארים מעין תעסוקתיים, שבעליהם הם מנהיגים, כוהנים, שליטים ואלים).

 מנהגים

כללי:

החברה הבאלינזית היא ביסודה מסורתית בצורה ובתפקוד; כלומר, כל הפעילויות מתרחשות בהקשר של קבוצות קטנות, בה תפקידם של האנשים השונים ידוע לכל.  אם אדם יודע דבר או שנים על מעמדו החברתי של אדם אחר, הוא יכול מכאן כבר להסיק את השאר. לצד כל אלו, יש כמובן חדירה של פוליטיקה כלל אינדונזית, אלא שהחלוקה לכוחות הפוליטיים היא לאורך קווים מסורתיים:  בין קבוצות שארות, שושלות מלכותיות, קאסטות, אגודות השקיה וכפרים. (חתכי אורך, לעומת חתכי הרוחב, על בסיס אידיאולוגי, הנהוגים בעולם המפותח). כל באלינזי רואה את העולם כמחולק לשני אזורים: אזור קרוב מסודר ומוסדר, מוכר היטב ונח, והעולם החיצוני, לא מוכר, בלתי צפוי וחסר סדר.  המוסדות המסורתיים נוטים להשאיר את הבאלינזים קרובים לבית. כפריים שיצאו לערים זרות חוזרים לכפריהם בתחושת הקלה, ומקבלים באהבה את החובות המסורתיות והדתיות של הכפר. הבאלינזי רואה את עצמו כמרכז של מערכת מסורתית, מוכרת היטב, של מערכות יחסים משולבות ואישיות, עולם צנטריפטלי שמחוצה לו איננו מרגיש בנח.

לתפישה זו יש השלכה על תפישתו את אינדונזיה בכלל.  הוא רואה את המדינה, לא כשלם גדול שבו המרכיבים הם אזרחים אינדונזיים, אלא התאחדות של תרבויות ויחידות חברתיות כמו באלי, שלכל אחת מבנה ושלמות משל עצמה. ההתייחסות המיידית שלו היא לחברה הבאלינזית ולא לחברה האינדונזית.

מים:

טבילה מומלצת פעמיים ביום.  מיועדת בעיקר לטוהרה. כל טקס דתי, כל כניסה לטראנס, ילוו בזריית מים קדושים.  עדיף ממים הנמצאים במקומות קדושים, למשל אגמים בלועות של הרי געש, וגולשים לשדות האורז. דרך נוספת היא באמצעות כוהנים המקדשים את המים בעזרת מנטרות או מוּדרוֹת מסוימות, הטוענות את המים בקדושה[1]. אחד השמות של הדת הבאלינזית היא 'אגמה טירטה' (Agama Tirta), דהיינו, דת המים הקדושים.  בצפון האי קיים מקדש הנקרא 'טירטה גנגה' (Tirta Ganga), כלומר, מי הגנגס.

ג'נור (Janur):

שורות של עמודי במבו מצדי הרחוב, מסמלים פסטיבל.  הם מקושטים בעלי קוקוס צהבהבים.  בעת חתונה, מעמידים קשתות של ענפי דקל בפתחי הבתים, לצד הג'נורים. ניתן לראותם גם בג'אווה ובסולווסי.

תאומים:

לידת תאומים בני מינים שונים נחשבת לאירוע חמור, הגורר הגליה של המשפחה לחודש למבואות הדרומיים של הכפר, ואיסור על מגע או עבודה עם בני הכפר.

מחזור החיים בבאלי

לעולם הבאלינזי שלושה חלקים: א. שאול – עולם תחתון. ב. אלים – עולם עליון. ג. האדם – בתווך.

מטרתו של האדם היא לפייס ולהרגיע בין שני העולמות; להרגיע את השדים ולהרחיקם.  אין למגרם.  יש להגיש מנחות לעולם העליון ולעולם התחתון. לאדם יש כמה שלבי מעבר ועליו לרצות ולפייס שני עולמות אלו כדי להיות מוגן.  יש מנחות המונחות על פי האדמה; מנחות לפני הכניסה לבית ומנחות לעולם התחתון (הכלבים מזוהים כשדים). את המנחות לעולם הגבוה שמים בכל מקום על פי האדמה.

כל שינוי מביא אותו למצב של חוסר איזון. זהו המצב הקשה לאדם. [במהלך חייו עובר האדם כמה שינויים במהלך חייו, בתוכם כמה מאורעות פיסיים, עמם הוא צריך להתמודד. כך למשל רעידות אדמה והתפרצויות געשיות, שם פורץ עולם השדים. זו כמעט התרבות היחידה ששוכנת לחוף ים ואיננה מתפרנסת מן הים.  הבאלינזים כמעט ולא נכנסים לים.  הוא איננו צפוי והבאלינזי איננו מאמין בו.  הבאלינזים אינם מבינים את נהירת האירופאים לים.  אינם מבינים מדוע להסתכן.

טקסי מעבר

טקס, כמו שיר, הוא ארגון מרוכז וממוקד של סמלים טעוני משמעות.

הטקס, כמו המיתוס, מביע באמצעות מטפורות, היגדים על מערכות יחסים עיקריות, בהקשר התרבותי – חברתי של ההתנסות, וכן מאפשר לחקור מערכות אלו.  את המונח "טקסי מעבר" (Les rites de passage) הציע ב-1909 האנתרופולוג הפלמי, ארנולד ואן גנפ ((Arnold van Gennep; ‏ 1873 – 1957). הוא הביא ראיות לתופעה האוניברסאלית, כי כל אימת שמתרחש בחברה פשוטה מעבר ממצב אחד למשנהו, הן שינוי בסטאטוס של היחיד והן שינויים בטבע, או במבנה הקהילה, נערך בעקבות זאת טקס.

מעברים ממצב קישור אחד לאחר הם מסוכנים וכדי שהם יעברו בשלום, מבצעים טקסים של טיהור. אלו מבטיחים מעבר מסודר של הנשמה, מהלידה, עד מותה ולבסוף גלגול נשמות.  המטרה בכולם היא לטהר ולספק לפרט את האנרגיה הרוחנית הדרושה, כדי לחיות בשלווה, בפרודוקטיביות ובבריאות, בעולמנו המסוכן.  הטיהור נעשה בסיוע של כוהן.  לעתים גם טקס מוות נחשב לטקס מעבר.

לכל טקס מעבר יש ארבעה תת-טקסים בסיסיים:

1. קרבן לרוחות הרעות (על מנת שלא תפרענה לטקס).
2. מנחות והזלפת מים קדושים. היקף טקס זה משתנה, מטקס צנוע לטקס מאד גדול, תלוי ברצון או באפשרויות הכלכליות של המשפחה. לעתים מאחדים טקסים של כמה משפחות לטקס גדול אחד.
3. העברת מהות המנחות לאלוהויות ולאדם העובר את הטקס. כוהני הטקס מקדישים את המהות לאל, ומיד אחר כך, בעל השמחה מעבירה אליו, במטרה להזמין את האלים להיכנס לגופו ולהעביר לו מכוחם.
4. תפילה לאבות הקדומים. יש יותר מדרך אחת לקדש אנשים או חפצים: ערק, יין שזיפים, יין אורז (סאקי) ודם שנלקח מתרנגול שהשתתף בקרב תרנגולים.  רצוי דם של תרנגול צעיר. ביצים בלתי מבושלות יכולות לסייע בקידושו של אדם.

 הטקסים

א.  6 חודשי הריון. ב. טקסי לידה. ג. נפילת חבל הטבור. ד.  12 יום לאחר הלידה. ה.  42 יום לאחר הלידה. ו.  3 חודשים  (105 יום) לאחר הלידה. ז. 210 יום לאחר הלידה. ח. הופעת שיניים קבועות. ט. נפילת שן חלב אחרונה. י'. התבגרות. יא. שיוף שניים. יב. נישואין. יג. טהרה ללימודים.

טקס  105 יום להולדת התינוק:

ילד מקבל את שמו רק לאחר שמלאו לו 105 ימים, ולעתים קרובות רק לאחר שבצבצה השן הראשונה.  בטקס זה נותנים לו לראשונה שם פרטי.  זהו שם סתמי וחסר משמעות. שם שאסור להגייה.  השם מורכב מ- 2-3 הברות. בדרך כלל לא מכירים אדם בעל שם דומה. אין לשם זה קונוטציות של פרח, או מקום. [כשהאדם מת, הזהות מתה עמו. הזהות האינדיבידואלית אובדת (למען האמת איננה קיימת מלכתחילה)  האדם הינו קודם כל ובעיקר חלק מהקהילה]. בטקס זה עונדים תכשיטים לרגליו של התינוק. הכוהן כותב מנטרות על עלה ומשלח אותם על פני המים.  עד אז, הילד איננו נתפס כאנושי.  זהו למעשה ניתוק חבל הטבור מבחינה סימבולית. [זה עומד בסתירה לתפיסה באלינזית אחרת, הגורסת כי הזקן והילד קרובים לעולם המקודש יותר מאשר האדם המבוגר.  בשיא חיינו הבוגרים אנו מתרחקים מהאלוהות. הילדות והזקנה הם התקרבות. זו כביכול סתירה, אך מסוג הסתירות המקובלות ב'מזרח'. מקורה, אולי, בשתי מסורות שונות].

טקס 210 יום להולדת התינוק:

עד לטקס זה אסור לכף רגלו של התינוק לדרוך באדמה.  בטקס זה נוגעים לראשונה בקרקע. הבאלינזים מאמינים שהתינוקות ירדו מהשמים – מבית האלים – ומשום כך הם קדושים ואסור להם לגעת באדמה הבלתי קדושה. בגיל זה (6 חודשים) מאבד התינוק את מעמדו הכמעט אלוהי ומצטרף לבני האדם.  משום כך, ילדים המתים טרם נפילת שני החלב נקברים בבית קברות נפרד ועורכים להם טקסי קבורה מינימאליים, כיוון שהם נחשבים אלוהיים.

טקס שיוף השניים:

זהו טקס סמלי בלבד.  שיוף ניבים ולא יישור שניים.  אין כוונה להגיע לעצב (אם כי לעתים מגיעים).  זהו טקס מעבר, בו משייפים את שני הניבים בלסת העליונה ואת 4 החותכות בלסת התחתונה.  שש שניים בסך הכול. טקס שיוף השניים אמור להתבצע כשהנערה מקבלת את המחזור החודשי וכשקולו של הנער מתחלף.  אם כי פעמים רבות מבצעים אותו בטווח הגילאים 6-18.  לעתים הוא מתבצע כטקס המשך לטקס ההתבגרות. הטקס מאד יקר, לכן מתבצע לכמה ילדים יחדיו.  לפעמים הוא מצורף לאירוע חשוב אחר, כמו חתונה או שריפת מתים.  מטרת הטקס היא להיפטר מ"ששת האויבים" הקיימים בנפשו של כל אחד. אלו הם: תשוקה, חמדנות, כעס, שתיינות, בלבול, קנאה.  הקטנת השפעתם של אילו תוביל לחיים בריאים והשתלבות קלה בחיי המשפחה והקהילה, וכך תבטיח גלגול הנשמה לחיים טובים יותר.  משמעות שיוף הניבים הוא הרגעת התכונות ה'קסריות'; הפחתת התכונות החייתיות. במסכות מופיעות דמויות עם נבים ענקיים -טיפוסים מאד קסריים. מטרת הטקס להפוך את האדם ליותר 'אלוס'. הוא יוצא מאחריות ההורים, ומעתה, התנהגותו תלויה רק בו.  על האדם להיות יותר מאוזן ויותר מאופק

בנוסף לכל אלו, זהו מעיין טקס פולחן ליופי (מגישים מנחות לאלת היופי), שאמור להכין את האדם למשוך את בני המין השני.  כל אדם חייב לעבור טקס כזה, לכן לעתים, אנשים מאד מבוגרים עוברים שיוף.  אם אדם מת מבלי ששויפו שיניו, עושה זאת משפחתו טרם הלוויה. מי שלא עבר טקס זה, לא יזכה להישרף.

טרם הטקס מתקיים אירוע מרכזי בו בני הקהילה מתאספים ומכינים יחדיו את האכל לטקס. אירוע זה נקרא סלמטאן .(Slamatan) בטקס זה יש פנייה לאלים. האלים מתרצים מריח האכל ומניחוח הקטורת והאנשים מתרצים מהאוכל עצמו. כל הקהילה מתכנסת, הנשים מחלקות אוכל וכולם אוכלים על הרצפה. אחר כך, מתחיל טקס המעבר של שיוף השניים.  טקס זה חשוב מאד לאבחנה בין נערות לילדות.  נער או נערה, שלא עברו טקס זה, לא יזכו להישרף.  בזמן השיוף, הולכים הילדים בבגדים מסורתיים.  הם שוכבים, שנים שנים על גבי דרגש, והכוהן עובר מעל ראשם, אגב מלמול מנטרות. ברקע מנגנת תזמורת הגמלן. השיוף מכאיב.  את הריר והדם מגירים לתוך קוקוס ואת הקליפה קוברים באזור הבית.

חתונה:

נישואים הוא השלב האחרון בהצטרפות לקהילה ומהווה יחד עם הולדת ילדים את המטלה החשובה בחייו של כל באלינזי. הבאלינזים מאמינים שגבר שלא יינשא, יאכיל חזירה בגלגול הבא (תפקיד נשי מובהק). מנהגי החתונה משתנים בין כפר לכפר, ויש שני סוגים עיקריים: Mapadik – נישואין על ידי בקשה ו- Ngrorod – נישואין על ידי חטיפה. בדרך הראשונה, המכובדת יותר, באה משפחת החתן, באופן גלוי אל משפחת הכלה, עם מנחות ומתנות ומציעים את הנישואין באופן גלוי.  שיטה נועזת יותר וגם נוחה יותר מבחינה כלכלית, היא החטיפה. בניגוד לחתונה מערבית, לפני חתונה באלינזית מסורתית, יבוא ירח דבש…. הזוג מכין את ירח הדבש בסתר. ביום שנבחר, נחטפת הכלה על ידי כמה חברים (כיום אופייני לחטוף בחורה ברכב) והיא מצופה להשיב מלחמה שערה.  כאשר ההורים מגלים שבתם נחטפה, הם שולחים קבוצה לחפשה, כשהכול מלווה בהצגה (Shaw). בעת שהם מתחבאים אמור הזוג לממש את נישואיו – פעילות המתבצעת לעיני האלים. כמו כן מבצע הזוג טקס קטן, כדי לעשות את הנישואים לרשמיים. הם מגישים מנחות לאלת האדמה, עדת האיחוד.

הכלה אמורה לשמור על בתוליה עד לחתונה, אך קורה שהיא לא תהיה בתולה והדבר לא יימנע נישואין. החתונה גופא – מאסאקאפאן (masakapan) מתבצעת ביום שנבחר על ידי הכוהן. נשלחות הזמנות לחברים והם מתבקשים להביא מזון מסוים, בכמות שנקבעת בהזמנה (זה הזמן לבצע את טקס שיוף השניים, אם טרם נעשה). טקס החתונה הרשמי מתבצע תוך 42 יום מיום החטיפה, אך לא טרם שמחיר הכלה שולם להוריה. כל הכפר מוזמן. הכוהן מברך את הזוג (טקס טוהרה) ואיחודם מוכרז על ידי מנוחה ותפילה לאבות הקדומים של המקדש הביתי. מנקודה זאת ואילך הופכת הנערה להיות חלק ממשפחת הבעל. באקט סמלי, היא מאמצת את אלי המשפחה, שהגנו עליה ואת אבותיה הקדמונים ועוברת לבית בעלה ולאלים של בעלה. בעת שהנערה מתארגנת לחתונה, יושבים הגברים סביב, אוכלים, לועסים אגוז בטל ובינתיים שומעים ממספרי סיפורים. הטקסים משתנים מאזור לאזור, אך בדרך כלל החתן והכלה מאכילים זה את זה בפרהסיה. משום שרק גבר ואשה נשואים יכולים לסעוד יחדיו.  אחר הצהריים מתקיים טקס טוהרה מסורתי והכוהן מברך את הזוג. טקס החתונה מאד משמעותי. האורחים נושאים את האשה מבית הוריה אל המקדש, שם מתבצע הטקס. הזוג מתבודד בעת שהיתר מתפללים. לאחר התפילות נושאת האשה סל קניות על ראשה. הדבר מסמל את דאגתה למזון. הגבר לוקח אסל עם סלים מלאים בקוקוס למצהלות הקהל. האשה – הכלה -קורעת חוט כותנה בפרהסיה, באקט שמשמעו ביתוק וכניסה לחיים חדשים. היא לא לובשת בגדים בצבע מיוחד, אלא בגדים שהיא אוהבת. לאחר החתונה, מקבלת משפחת החתן, מתנה ממשפחת הכלה. הבחורה נישאת בגיל  24-22 (החוק מתיר מגיל 18) והבעל בגיל 25-24. לאחר הטקס, נכנס הגבר לבנג'ר  banjar)) אך אינו משתתף בהחלטות, טרם שנולד בנו הבכור.  עם הולדת בנו הראשון, משתנה שמו ל"אביו של..". כשגבר הופך לסב, הוא נקרא "סבו של".

גירושים

קלים למדי בבאלי, אם כי לא נפוצים. האדם מדווח לרשויות הכפר שנישואיו תמו. האשה חוזרת לבית הוריה והילדים נשארים בטיפול משפחת הבעל. במקרים מסוימים של רצון לגירושין, הבעל נושא אשה שנייה והראשונה נשארת ראש משק הבית.

 פולחן השריפה:

גוף האדם, על פי הקוסמולוגיה הבאלינזית, משמש משכן לנשמה הנצחית.  לאחר המוות, מתגלגלת הנשמה לגוף/לצורה אחרת.  לפני כן היא עשויה לעבור דרך מעיין גיהינום, גן עדן, ואפילו לעלות למצב של איחוד עם האל – מוקשה.

הנשמה יכולה לעזוב את הגוף רק לאחר החזרת חמשת האלמנטים המרכיבים את בגוף (אויר, אדמה, אש, מים ו (space-אל המאקרוקוסמוס – על ידי שריפה, המשחררת את הנשמה מהגוף. לאחר המוות – קבורה זמנית – טקס לא משמעותי.

טקס השריפה – הנשמה משתחררת מן הגוף (אין שורפים תינוקות בני פחות מ- 105 יום).  הטקס יכול להתבצע בין שלושה ימים לשתים עשרה שנים לאחר המוות. בדרך כלל אין משהים את השריפה פרק זמן  כה ממושך, אך לעתים מוציאים מן האדמה עצמות מתים ששהו שם עשר שנים. כוהנים אסור לקבור באדמה ולכן שורפים במהירות האפשרית (האדמה כאמור מזוהמת). הטקס יקר מאד. הזמנת האכל, בישולו, המוסיקה וכד' עולים בכסף רב.  אנשים חוסכים לשם כך כסף החל מגיל הביניים.  הבאלינזים מאמינים כי נשמת המת תהפוך לאב קדום אלוהי, היכול לעזור או לפגוע, ולוויה זולה תתחיל מערכת יחסים לא טובה עמו.  כמובן שלוויה גדולה מעניקה גם יוקרה למשפחת המת ולמת עצמו.  הנשמה עולה למעלה, הרוח משייטת בעולמות העליונים ונחה במקדש של אותה משפחה.  בטקס הקבורה אנשים עשירים נוהגים לפרוש את חסותם על אנשים עניים.  בדרך כלל שורפים את העניים, ללא שימוש בחיה מיתולוגית. שריפה טקסית של מתים מתבצעת כשיש הזדמנות נאותה; לא בהכרח מיד לאחר המוות.  עד לקבורה, נשמרת הגופה בבית ומקבלת מנחות ובידור וכן שמירה צמודה של 24 שעות ביממה. בדרך כלל שורפים כמה גופות יחד.  כך למשל ניתן להיקלע לשריפה מאורגנת של שלושים וחמישה מתים למשל. על מועד השריפה מחליטה מועצת הכפר, שבדקה ומצאה מועד מתאים לפי העונה והעבודות החקלאיות.  זוהי עבודה משותפת של כל המשפחות ולווא דווקא של משפחות המתים.  הכנת הטקס הינה עמלנות לשמה, תוך כדי מנגינה חרישית מקלפים את עלי הדגל להכנת מגדלי השריפה, מסדרים בקפדנות את האורז והפירות ומטפחים את המצעים בהם משכיבים את גופות המתים.  אלוהים נמצא בפרטים הקטנים….

ההכנות כוללות בניית מבנים זמניים של מיקדשונים ומחסות.  הכנת מנחות, להרבה מאד טקסים שונים בטקס הגדול, הכנת קישוטים וכמובן אוכל.  מעל כל אלו – בניית הסרקופאג ומגדל השריפה – הנקרא 'וודה' (Wadah).  .

הסרקופאג הוא בדרך כלל לבן (פעם היה צבע של הברהמינים). בעבר ייצגו את  השונות, חיות שונות.  כיום כולם מכינים סרקופאג בצורת פר שחור, הנחשב ליוקרתי מכל, כי הוא רכבו של האל שיווה.  האל שמסמל מוות וגלגול של הנשמה. המגדל מסמל את הקוסמוס: בבסיסו הצב ושני הנחשים, החיים בעולם התחתון ומחזיקים את העולם. מעליהם ניצבת פלטפורמה – עולמו של האדם, שם תונח הגופה (אם הגופה נקברה, לא ישימו אותה במגדל, אלא דמות שמייצגת אותה). ממעל מזדקרים מספר גגות, המסמלים את מרו ואת עולמות גן העדן. לברהמינים מכינים מגדל ובו 11 גגות; לאריסטוקרטיה הנמוכה 7-9 גגות, ולשאר האנשים 3- 7 גגות (גובה המגדל נקבע לעתים בהתאם לגובה חוטי החשמל ומשפחות עשירות עשויות לשלם לחברת החשמל עבור הורדה זמנית שלהם).  כיום, משיקולי חסכון, מכינים מגדל ובו גג אחד בלבד. גודל המגדל הוא פונקציה של מצבו הכלכלי של המת.  מתים רבים נשרפים ללא מגדל כלל, בשל בעיית תקציב. (לכוהן גדול מקימים מגדל ללא גג). בגג המגדל יש מוצבת גדולה וגרוטסקית, שתפקידה כשל דמויות האבן במקדש, להבריח רוחות רעות. יום השריפה – חברים ובני משפחותיהם מגיעים מכל האי ובידיהם מתנות.  הם מניחים את הגופה בבית וסביבה מניחים מנחות.  במקרה שהגופה כבר נקברה, לא מביאים אותה הביתה, אלא מוציאים מהקבר, מנקים, עוטפים בבד ושמים במקדשון זמני, בבית הקברות של הכפר.  מאכילים את כל המוזמנים 2-3 ארוחות לאורך היום.  "צבא" שלם של נשים מתגייס לצורך בישול והגשה בלבד.  הטקס הוא טקס מאד משמח: סוף סוף הנשמה עולה השמימה. אחר כך מתחיל מצעד עם שני מבנים:  סרקופאג ומגדל.  גברי הכפר נושאים את הסרקופאג ובריצות מטורפות מזיזים את הסרקופג לכל הכיוונים, לעתים עד כדי סחרור, כדי לבלבל את רוח המת, על מנת שלא תוכל לשוב הביתה.  לפני השריפה מכניסים את גופת המת לתוך הסרקופג, יחד עם בובה עשויה מטבעות (סמל לנשמה), בגדים, מנחות ושאר עזרים. הכוהן מפזר מעט מים קדושים. מעבר לאלמנט הקדושה, הדבר שומר לבל יתחממו יותר מדי.  המת נשרף עם חפציו האישיים. יכולה להיות גם תמונה פורנוגרפית שעמדה לצד מיטתו.  את האפר מפזרים בנהר או בים.  בטקס  מפריחים יונים – סמל לנשמה. זוהי שמחה אמיתית.  לאחר זמן מה, מתקיימת מערכת שלימה של טקסים, במטרה להכניס את הנשמה המטוהרת במקדש הפרטי, כאב קדמון אלוהי. המשפחה צריכה להודות לכל המסייעים במנחות ובמתנות וכן ללכת למקדשים מסוימים, כדי להודות לאלים על הצלחת הטקס. שאיפתו של כל בן היא לשרוף את אביו.  אם אין לאיש בן, יימצא "בן" בעל אותו מקצוע. בטקסים רבים, בעיקר אצל בעלי תפקידים בצבא או בממשל, נראה עירוב בין קודש לחול: דגל אינדונזיה, הספדים, נציגות במדים, לצד כל הטקס המוכר.

בטקס יש שניות:  גם סיומו של פרק וגם פתיחתו. משום כך הטקס בדרך כלל נעדר בדרך כלל סצנות של בכי משום שמאמינים שישוב בתור רוח.  כל זה תיאורטי כמובן. אנשים אמורים שלא לבכות, אלא להשלים ואפילו לקוות ל"עתיד" טוב יותר של המת, אבל החיים חזקים מכל תיאוריה או אידיאל ולא רק שהם מתאבלים, אלא לעתים גם שוכרים מקוננות.

קוריוז: לפני מספר שנים היתה יוזמה להשמיד את אלפי הכלבים המכוערים המשוטטים בבאלי. לאחר התלבטות החליטו שלא; כי הכלבים הם שאוכלים את מנחות השאול. הכלבים הם המרצים את עולם השאול

 קרבות תרנגולים

קרבות תרנגולים (טטאנדז'ן, סאבונגאן) נערכים בתוך זירה ששטחה כ-50 רגל רבועים הם מתחילים אחר הצהרים, ונמשכים מספר שעות, עד השקיעה. משמשים אמצעי להוצאת הייצר. סובלימציה של האלימות.

ראו באתר זה: קרב תרנגולים.

כריס

הכריס הוא פיגיון פולחני עתיק, שניחן לפי האמונה האינדונזית בכוחות מאגיים.

מקור המילה "כריס" בביטוי "ngiris", בשפה הג'אווניזת העתיקה, שהוראתו "לחתוך" או "טריז".
ראשיתו של הכריס נעוצה בתחילת גילופי האבן הקדומים של ג'אווה. הידועים שבהם מופיעים בתבליטי הבורובודור (Borobudur) משנת 825 ומקדשי פרמבנאן (Prambanan) ב-850 , שנוצרו על ידי ממלכת מטאראם (Mataram) במזרח ג'אווה

בעל המלאכה המייצר את הכריס הוא אמפו (Empu ), המתמחה בייצור כריסים בלבד. בעבר הרחוק התייחס הכריס לבית המלוכה בלבד. הוא עוצב על ידי נסיכים, ומלכים חגרו אותו באבנטיהם. עם הזמן, נפוץ השימוש בו גם בקרב העם הפשוט, שנהנה לאחוז בחפץ שהקרין יוקרה של מלכים. האינדונזים מאמינים כי בתוך כל להב שוכנים כוחות מאגיים, המשפיעים על חיי בעליו. כוחות אלו נקבעים על ידי 'טביעת האצבע' – תווי מראהו של הפגיון, המכונים "סמור" ((Semar). לכל קריס יש סמור ייחודי, הנקבע על ידי האמפו בזמן הייצור המורכב והמסובך. חומרי הגלם להכנת הלהב הם ניקל וברזל, המונחים בשכבות זה ע"ג זה, מקוקעים ומקופלים יחדיו, כמו בצק עלים. כל קיפול של שתי השכבות יוצר סטרוקטורה ייחודית, ופסי הניקל המוכספים בולטים על רקע הברזל הכהה. מספר הקיפולים נע בין  17 בפגיון פשוט לשבעים בפיגיון רב ערך. אין שני פיגיונות זהים. יש מאות סוגים של סמור. כל אחד מעניק כח שונה לבעליו. כך למשל, להב, שפסי הניקל שבו, דומים במראם לנוצה, עשוי להציל את חיי בעליו. כל חריץ וכל שקע, הנראים מקריים לעיניים בלתי מיומנות, הם חלק משפת סימנים. לכל אי באינדונזיה יש סגנון משלו לעיצוב הכריס. הדבר מתבטא בשימוש במגוון של חומרים בעיצוב הידית והנדן (הלהב נבנה תמיד מאותם חומרים). כריס שהנדן שלו עשוי מעץ אלמוג ( (Sandalwood) מכוסה בעיטורים, והניצב עשוי שנהב, מקורו בבאלי ואילו פגיון שהידית שלו עשוייה עצם והנדן ארוג מחבלים, מיוצר בסולאווסי.

מחירו של כריס פשוט הוא כ-$ 500 – שווה ערך לדשתי משכורות חודשיות ממוצעות. ישנם האמפו יוקרתיים שבבית המלאכה שלהם מייצרים כריסים במחירים שבין 700 ל-$2000

במקרה של ייצור כריס יוקרתי, תהליך הייצור, הקיפול והריקוע של להב בודד הוא ארוך ויקר, ודורש חודש עבודה של שני פועלים מיומנים ו-כ- 400 ק"ג פחם עץ המוכנסים ללוע התנור. יש האמפו העובדים לבדם ויש כאילו בשיטת פס ייצור. כל עובד הוא אמן בתחומו ומייחד תשומת לב רבה לפרטים ולגימור. ב"מחלקת העץ" מגלפים את הנדן והניצב, וב"מחלקת החריטה"  חורטים בעדינות על הלהב וכך הלאה.

שינויים:

כעקרון, כל חברה נמצאת בתהליכי השתנות מתמדת. דומה שבבאלי השינויים איטיים במיוחד.  מזה שבעים  שנה מתפרסמים מחקרים המצביעים על כך שהחברה תשתנה לחלוטין.  אך האנשים נראים דבקים במסורת.

הערות

[1] . .  , RAפירושה כלי. "מנטרה" הינה כלי של הצליל. 'מודרה' הינה כלי היד, 'ינטרה' היא כלי ההסתכלות.