באלי – מבט כללי

כתב: גילי חסקין.

ראו קודם באתר זה:  התרבות הבאלינזית; הדת הבאלינזית; קרב תרנגולים בבאלי  ;  הזהות הבאלינזית ;                                       תולדות אינדונזיה העצמאית

ראו גם, כתבתו של ניסו קדם : גן העדן האבוד.

מצגת: תמונות מבאלי (יוטיוב)

טיול לבאלי הוא גולת הכותרת של הטיול באינדונזיה ואפילו גולת הכותרת של טיול בדרום-מזרח אסיה.

כתבה זו עוסקת, בקצרה, בגיאוגרפיה, בשפה, במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה של באלי.

במקום יש מסורת של ארץ אקזוטית, מאז היה האי מקום משיכה לאומנים כבר בראשית המאה העשרים. נחשב לתכשיט שבכתר התיירות האינדונזית. יותר תיירים מבקרים בבאלי מאשר בכל מקום באינדונזיה.

גיאוגרפיה

מיקום

האי שוכן מדרום לקו המשווה, במרחק כשעתיים טיסה מסינגפור. באלי הוא אי קטן, שצורתו כצורת עפיפון. שטחו 5,561 קמ"ר ומספר תושביו כשלושה מיליון. זהו האי המערבי שבאיי סונדה (Sunda) הקטנים, ברפובליקה של אינדונזיה. זוהי אחת מהקטנות שבפרובינציות האינדונזיות.

מיצר באלי מפריד בין האי באלי לבין ג'אווה. זהו מיצר בעומק של  40-50 מ', ובחלק מתקופות הקרח, היה ניתן לעבור רגלית בין שני האיים, כפי שעשו כמה מינים של בעלי חיים. במזרח מפרידים מיצרי לומבוק  (Lombok), בין באלי לבין האי לומבוק. אלו הם מיצרים עמוקים – 1,300 מ' והם היו מוצפים גם בחלק מתקופת הקרח הפלייסטוקנית. בין שני האיים הללו עובר 'קוו וולס' ( Wallace's Line), הנקרא כך על שם חוקר הטבע הוויקטוריאני אלפרד וולס (Alfred Russle Wallace)[1]. בשל עומק המצר כאן, הוא נחשב כנתיב תחבורה נוח, עבור צוללות גרעיניות, העוברות בו בין האוקיינוסים ההודי והשקט.

מבנה

האי כולו הררי געשי, למעט כמה רצועות חוף צרות. כמו יתר איי סונדה (Sunda), הוא מזדקר מעומק הים, בצורת פסגות געשיות. אגדה באלינזית עתיקה מספרת כי בעבר היה האי שטוח, אך כשהחליט האלים ההינדואיים להעתיק את מגוריהם מהאי ג'אווה לבאלי, הם יצרו את ההרים, כדי שמקום משכנם יהיה רם ונישא, כיאה למעמדם. כמה מהרי הגעש שבו, וביניהם גם הגבוה שבהם: אגונג (Gunung Agung), שגובהו 3,142 מ', פעילים עד היום. בין אלו נמצא הר הגעש באטור (Batur), שהוא גועש ללא הפסקה.

ראה גם: תופעות וולקניות ברחבי תבל.

בלב האי עובר רכס געשי גבוה ובו שש פסגות, שגובהן כ- 3,000 מ'. האזור סובל מפעילות טקטונית מוגברת. בשנת 1917, במהלך חודשים ינואר ופברואר, היו התפרצויות געשיות ורעידות אדמה גדולות.  מרבית הנחלים זורמים דרומה. על המדרונות הדרומיים של רכס זה, נמצאות טרסות האורז המפורסמות.

לכיוון צפון, רצועה מישורית פורייה, צרה בהרבה. חוסר בנהרות ובגשמים, עושה את האזור ליבש. חצי האי המערבי, יבש ועני יותר. בשל הגובה הממוצע, הרם יחסית, אקלימו המשווני של האי נוח למדי. הגשמים מרובים בו, אך מכיוון שהמונסונים מגיעים מדרום, החוף הצפוני יבש. במרומי ההרים יערות עד.

אוכלוסייה

כ-651 אלף מתושבי באלי,  מרוכזים בעיר הבירה, דנפסאר (Denpasar) רשם האוכלוסין לשנת 2010, כ-85% מתוכם הם הינדים. האוכלוסייה הנותרת ברובה מוסלמית כ-13%, והשאר בודהיסטים ונוצרים כ-2%. (רוב האוכלוסייה בשאר איי אינדונזיה היא מוסלמית). מרבית ההכנסה של תושבי האי באה מתיירות, מחקלאות, מתעשיית הטקסטיל, עשבי תיבול וקופי-לואק (Kopi Luwak), שהוא קפה יקר במיוחד (שעבר את מערכת העיכול של חתולים המיוצאים אל רחבי העולם. 70% מאדמות באלי מעובדות, ובאי מותקנות מדרגות טרסות חקלאיות מרובות. בבאלי מגדלים אורז, דקלי קוקוס, קנה סוכר, קפה, טבק וירקות שונים. מבין חיות הבית רווח במיוחד החזיר. באלי מייצאת קופרה (ה"בשר" או הגרעין של פרי הקוקוס)[2], טבק, וירקות שונים. באלי סובלת מצפיפות יתר. בשנות ה- 50 של המאה שעברה היגרו מבאלי, אל האיים האחרים, 3,000 איש בשנה. בשנות ה- 60 עלה המספר ל- 5,000. ה"בום" של התיירות בשנות ה- 70 מנע מהזרם להמשיך ולעלות. התיירות מאפשרת לבאלינזי הצעיר אפשרויות מחיה נוספות לחקלאות.

ארגון כפרי

בנג'אר הוא קהילה מקומית בבאלי, הפועלת על פי חוקים מסורתיים. לכל אזור בבאלי יש בנג'אר משלו אשר מפוקח על ידי הצ'יפים הייצוגיים (klian adat) של כל משפחה המתגוררת באזור. המנהיג נבחר ושמאן, המשמש כמדיום, מאשר שהוא מדבר בשם האלים. הם בדרך כלל נפגשים מדי חודש כדי לדון בעניינים שונים: הם קובעים תאריכים לאירועים דתיים מקומיים, הם מגייסים כספים לטקסים ומקצים אותם לתחזוקת המקדש. יש להם גם תפקיד בעסקאות נכסים המתרחשות באזור. חדר משותף בבנג'אר, משמש להתכנסויות.

כל גבר נשוי חייב להשתייך לבנג'אר. כל טקס צריך להיות מאושר על ידי הבנג'אר ובנג'אר שונים יכולים לפצל את ארגון הטקסים לאורך השנה. כשמדובר בקבלת החלטה היא צריכה להיות פה אחד בין המשפחות. בעוד שהבנג'אר ייצג בעבר מרחב פיזי, כיום שני בנג'אר יכולים לחלוק אזור, והמונח בנג'אר מייצג יותר את קבוצת האנשים שמרכיבים אותו. לכל חבר בבנג'אר יש אחריות והוא צריך לעזור לקהילה. בנג'אר הוא גם שומר מסורות: הם מקפידים שאנשים מקומיים יישכרו לתפקידים שונים ולא זרים. הם  מסדירים את התנועה כשיש טקסים ולפעמים פועלים כמתווך בסכסוכים מסוימים.

שפה

השפה הבאלינזית נחלקת לשלש רמות. בכל רמה יש כמה תת רמות. הרמה התחתונה היא שפה השונה מן השפה האמצעית, וזו שונה מן הרמה הגבוהה. האם מדברת אל בנה בשפה הנמוכה וכך גם הבן פונה אליה. הבן פונה לאביו בשפה אחרת, בתוך הרמה הנמוכה. האב עונה לבן במלים אחרות ממה שהבן פונה לאב. יש שפה גבוהה יותר, כשאנו פונים לאנשים מכובדים, או כאשר איננו יודעים לאן לשייך אותם.

כל שיחה בבאלי מתחילה בגישוש, כדי שנדע לנקוט עמדה. פעמים רבות זו תהיה השפה בה אנחנו מדברים.  שפת הפתיחה איננה שפת השיחה. מדברים תמיד בגוף שלישי. לא משתמשים בגוף שני. יש לבאלינזים דרכים לשאול שאלות שתראינה מוזרות בעיני אדם מערבי, כדי למקם את העומד ממול. שאלות כמו "איפה אתה יושב?"  אין צורך לשאול אדם לאיזה קסטה הוא משתייך, אך מהגדרת מקומו בבנג'ר (Banjar) – הקהילה הכפרית – מעמדו ברור. הילד מדבר בביתו באלינזית ובבית הספר הוא לומד את ה"לינגווה פרנקה" של אינדונזיה, הנקראת  "בהסה אינדונזיה" (bahasa Indonesia).

בחנויות נראים ספרים כתובים על גבי עלי דקל. הם כתובים בסנסקריט[3].

מיתולוגיה

המיתוס המקומי גורס כי לאחר שהעולם היה מוכן להתיישבות אנושית, דן המורה הדגול גורו בטארה (Guru Batara)[4] עם האני האחר שלו – ברהמה – אודות הצורך באדם ובטבעו של האדם. שתי הישויות האלוהיות הללו ערכו תחרות של עיצוב דמויות מחומר, תוך הודאה בכך, שכל אחד מהם עובד בשיטה של ניסוי וטעייה.  כל אחד מהם לעג לעבודתו של השני.  כאשר ניסו לאפות בתנור את הדמויות שייצרו, יצאה דמות אחת לבנה מדי, והאחרת שחורה מדי. ה"מוצר" האחרון יצא "אפוי" כהלכה, בצבע חום בהיר והם הבאלינזים. האלים הפיחו בהם רוח חיים, בראו להם כלבים שייענו לפקודותיהם וספקו להם נשים להנאתם. באגדה זו משולבים אלמנטים מן הסוטרות ההינדיות ומן הקוראן.

היסטוריה

באלי מאוכלס מאז התקופה הפרה-היסטורית, ואולם השרידים העתיקים ביותר שנמצאו במקום הם כלים מאבן ומחרס בני 3,000 שנה. באלי יושבה על ידי אוסטרונזים שהגיעו מדרום מזרח אסיה, בכמה גלי הגירה.

בתחילת הספירה הנוצרית, התיישבו בבאלי הודים והביאו את הדת ההינדית, כשהיא משתלבת עם יסודות בודהיסטיים. המהגרים ההודים הביאו עמם גם רעיונות של האלהת השליט, והדת החדשה אומצה בחום על ידי שליטי האזור. ההיסטוריה הבאלינזית המתועדת מתחילה במאה ה-10, עם חתונת המלך המקומי אודאיאנה (Udayana) עם הנסיכה מאהנדראטה (Mahendratta). זהו גם השלב המכריע בהינדואיזציה של באלי, שנעשה בהשפעת ג'אווה. בשנת 991 הוליד איחודם את הבן אירילנג'ה (Airilangga). הוא נשלח לג'אווה כדי לשלוט על נסיכות מטעם חמו, המלך דהרמהוונגה (Dharmawangsa) מלך סנג'יה. לאחר שהמלך נרצח, עלה אירילנג'ה לכס, כשהוא שולט בכישרון במשך 30 שנה. כנסיך באלינזי הקפיד על קשר בין ג'אווה לבאלי, והחל בערוץ השפעה ג'אוונזי על באלי. לאחר מותו ב- 1049, באלי היתה שוב עצמאית ונשארה כזאת לאורך 235 שנים נוספות, עד פלישתו של המלך קרטנגרה (Kertanagara) בשנת 1248. המלך הפולש שלט על באלי רק שמונה שנים, עד שלאזור פלשה ממלכת מג'פהיט ((Majapahit)) ממרכז ג'אווה[5]. לאחר הזנחה של חמישים שנה, נכבשה הארץ שוב על ידי גנרל ג'ג'ה מאדה (Gaja Mada), גם הוא משושלת מג'פהיט והפך את באלי למושבה ג'אוונזית. מעתה ואילך המשיכו נסיכויות באלינזיות קטנות למרוד בהגמוניה הג'אוונזית. עם נפילת שושלת מג'פהיט ב- 1515, קמה בג'אווה ממלכת מאטארם  (Mataram Kingdom) שהושפעה מאד מהאסלאם.

חלק מתושבי באלי הם צאצאי הקאסטה השלטת של האי ג'אווה. כאשר הגיע האסלאם לאי ג'אווה במאה ה-16,  יש להדגיש שלא הייתה השתלטות מוסלמית בכיבוש של אינדונזיה. הייתה חדירה על ידי סוחרים ומטיפים ולאט לאט יותר ויותר אנשים קיבלו עליהם את דת האסלאם. הממלכה ההינדית לא לחמה כנגד והעדיפה לעבור לבאלי. תהליך דומה להשתלטות הנצרות על האימפריה הרומית., הייתה בג'אווה ממלכה הינדית, שהנהגתה החליטה להימנע ממאבק ובמקום זאת לסגת לאי באלי ולהתיישב בו.

עם חדירת הדת החדשה, עברה האליטה הג'אוונזית אל באלי. אליטה שהיתה מורכבת מאלפי הינדים – כוהנים, אצילים, אמנים וחיילים. הדת ההינדו-באלינזית הגיעה בעיקר מממלכת מג'פאהיט הג'אוונזית, שהושפעה רבות מהבודהיזם המהייני[6]. עם הדת החדשה (ראה להלן) הגיעו מג'אווה אמנות, ספרות. באלי שימרה למעשה את התרבות הג'אוונזית, הפרה מוסלמית. בממלכה של באלי נשזרו להן הדת ההינדית והבודהיסטית, ויצרו דת שיוואיסטית בודהיסטית. האיחוד הזה מומחש בפואמה בודהיסטית (מהיינית) שנתחברה במרכז ג'אווה בתקופה ששתי הדתות התחילו להתערבב זו בזו. בפסוק האחרון שבה נכתב: "זה שונה, אך זה אחד", כמיטב המסורת הפילוסופית האסייתית, שכמה אמיתות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת. אולי מכאן מתחיל המוטו שסימל לימים את אינדונזיה, המופיע בפנצ'סילה (Pancasila) – אחדות בגיוון (Unity in diversity)[7].

הדת הג'וונזית, שמיזגה הינדואיזם ובודהיזם, אשר הגיעה לבאלי, ספגה את האמונות המקומיות, כגון אנימיזם, פולחן האבות ועוד, וכך נוצרה דת באלינזית סינקרטיסטית.

האומנות

האנתרופולוגית האמריקאית מרגרט מיד (Margaret Mead), הכריזה: "כל אחד בבאלי הוא אומן" ("Everyone in Bali is an Artist"). זה מתחיל בציור, גילוף, דרמה וממשיך לטקסים ולפולחנים. הטכסים הדתיים וכן עולם האלים והשדים של הבאלינזים היוו מקור השראה לאומנים. את תוצאות פעולתם של האומנים ניתן לראות בכל מקום כמעט. בשפה הבאלינזית אין כלל מילה ל"אמנות" או ל"אמן". לא היה צורך במילה כזאת. אמנות לא נחשבה לדבר העומד בפני עצמו, אלא כמחויבות קולקטיבית לעשות דברים יפים, ליצור יופי כשירות לחברה ולדת. האמנים לא חתמו על עבודותיהם וגם לא קיבלו עבורן תשלום. עבודתם נועדה לשרת את הקהילה. עד תחילת המאה השבע עשרה , הייתה האמנות חלק בלתי נפרד מחייו של כל באלינזי. הארמונות והמקדשים היו גם מרכזי האמנות.  חצרו של כל נסיך הייתה מוקד ליצירה של פיסול מוסיקה, מחול ותיאטרון. אבל האמנות לא הייתה נחלתה הבלעדית של האריסטוקרטיה, אלא הפכה לחלק מחיי התושבים כולם.  בשני העשורים הראשונים של מאה זאת, נפתחה תקופה חדשה של שלטון הולנדי וחשיפה לתרבות מערבית והדבר השתקף באומנות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה החלו האמנים להתייחס לאמונתם כאל "אמנות לשם אמנות" והחלו לנסות טכניקות וחומרים חדשים. כמו כן, התפתחו באי גם סגנונות חדשים ותחום נושאים חדש, שהעוסקים באמנות פנו לעסוק בהם.

התפתחות האומנות

מרבית האומנות והארכיטקטורה הבאלינזיים קשורים ל"ג'אוונזיות" של האי, שהחלה במאה ה- 10 עם חתונת שני הבתים המלכותיים של ג'אווה ובאלי. משמעותית יותר הייתה נפילתה של אימפריית המג'פהיט במאה ה-15 והימלטות ההנהגה המג'פהיטית, יחד עם הרבה אומנים, אשר הובילו להשפעה רחבה של אומנות וארכיטקטורה מזרח ג'אוונזית, בשעה שג'אווה נשלטה על ידי האסלאם. באלי שימרה אפוא את המסורת התרבותית ההינדו-ג'אוונזית, תוך אימוץ מסורות באלינזיות. הפיסול גדוש; מרובה בפרטים[8].  האומנות הבאלינזית גדושת פרטים יותר מאשר באיים אחרים, כפי שגם הריקוד הבאלינזי, מוחצן הרבה יותר מהריקוד הג'וונזי. הכול מגולף בקפידה רבה. . באומנות נראה אלמנטים דתיים וחילוניים יחדיו.

האומנות הבאלינזית מאופיינת בשילוב שבין אומנות עממית לבין ה"אומנות לשמה".

הבאלינזים מחדשים את אומנותם ללא הרף. לצד המסורת, יש התפתחות מתמדת. אין דגם, הדגם נמצא "בראש" ועובר מדור לדור.

הפסל קדוש רק כאשר טוענים אותו בקדושה, בזמן הטקס. כשאינו טעון הוא סתמי. מקובלים מאד פסלי הפדמה (Padma); אסנה = (Asna) תנוחת הלוטוס.

צב – נושא העולם במיתולוגיה ההודית. מופיע במקדשים כשנחשים מעוטרים משני צדדיו.

הציור במקדשים מושפע מאד מתיאטרון הצלליות. צללית של בובת עור, המייצגת משהו. הדמויות לקוחות מתוך האפוסים ההודיים הגדולים. תופענה גם דמויות מעודנות (אָלוּס) וגם דמויות מגושמות (קָסָר). הדמויות מתוארות תמיד בחצי פרופיל. מציגות שתי עיניים

דמות פופולארית במקדשים היא הקלמקרה – דמות של אריה מיתולוגי, שבא מן הים. מופיע בכל אסיה.

אומנים אירופאיים

בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, הפך באלי למקום מושבן של קהילות אמנים אירופאיות קטנות. הם "גילו" את האומנות הבאלינזית והביאו לפריחה של אומנות פרופר (לשם אמנות). עד אז, נחשבה האמנות כמכשיר לתועלתם של האלים, ובכמה מקרים של משפחות אריסטוקרטיות. הציור של היום מושפע מאד מטכניקות מערביות.

המפורסם מבין האומנים הללו היה  הצייר וולטר ספיץ (Walter Spies` 1895-1942), בנו של דיפלומט בשם רודולף בונט.

חיי הכפר

ניתן לתאר את חיי הכפר, דרך סדר יום של משפחה בכפר באלינזי:

השוק נפתח בשעה 03:00 לפנות בקר. הנשים מגיעות בין 03:00 ל-  04:00 (בשעה  06:00 כבר אין כמעט כלום ובשעה 07:00 השוק נסגר). זהו גם מקום להיפגש ולפטפט. בהיעדר מקררים, הקניות נעשות ליום אחד בלבד. קונים אורז בכמויות גדולות.  קניית הפירות משנית, חלק ניכר גדל בחצר. בתפריט כלולים גם בשר עוף וביצים מהחצרות. אוכלים מעט מאד בקר וחזיר.  המשפחה קמה ב- 05:00-06:00. מיד אחריה מקלחת – היטהרות מהלילה. ארוחת הבקר תכלול אורז, ירקות מאודים, מעט בשר ופירות.  האוכל מתובל היטב – לשימורו.  את שאריות האכל משאירים על השולחן. מי שרוצה, "חוטף" משהו. אחה"צ "מנשנשים" משהו.

הילדים יוצאים לבית הספר בסביבות 07:00, ברגל או על גבי אופניים. הגבר אינו יוצא לעבודה, אלא בעונה החקלאית הבוערת (הצפה, שתילה, איסוף וייבוש). הגברים יושבים ובוהים שעות ארוכות ברחוב או בחצר (bale). הם יושבים בצוותא, מדברים מעט; פטפוטים קלים. היחסים החברתיים נחשבים לרדודים בסטנדרטיים המערביים שלנו. אין פתיחות ושיחות נפש. בתקופת החיזורים, הגבר והאשה נפגשים לשיחות משותפות. לאחר הנישואים יישב הגבר בין הגברים והאשה בין הנשים. שיחות פוליטיות תתקיימנה רק בחדרי חדרים בערים הגדולות. לימודים בבית הספר, החל מגיל 7. עד אז הילד מדבר רק את שפת המקום (באלינזית בבאלי, ג'וונזית בג'ווה וכדומה). בנים ובנות לומדים יחדיו.  קיימים בתי ספר נוצריים, מוסלמיים ובאלינזיים. פעמים רבות נבחר בית הספר, לפי שיקול של קירבה לבית, שדוחק במשפחות רבות את השיקול הדתי.

פחדים

בניגוד למה שנדמה למבקר מבחוץ, באלי איננה גן עדן לתושביה והם חיים באימת שדים. במחקרים שנעשו, התברר שהפחד הוא גורם מרכזי בחיי הבאלינזי. חיי הבאלינזים שטופים בטוהרה ובהפחדה. כבר הילד הקטן מוכנס לטראומות של הפחדה. נוכחות שדים חזקה מאד. אנשים מסבירים חוסר הצלחה בכך שנכנס בהם שד. בחיי הבאלינזים מתנגשים עולמות הטוב והרע. זהו צד כביכול לא אסתטי בחיים הבאלינזיים. הבאלינזי רדוף רוחות ושדים.  ריקוד הברונג  והרנגדה (Barong & Rangda) ממחיש את עולם הפחדים בו הוא שרוי

ראה בעניין זה: באלי – אומנויות הבמה;

ב-1982 התרחש בבאלי ליקוי חמה מלא. באו סקרנים מכל העולם כדי לראותו. בכלי התקשורת האלקטרוניים המקומיים שידרו מוסיקה מאיימת כבר כמה שבועות קודם לכן. על רקע זה הופיע קריין ובסבר פנים חמורות איים על העם לבל ייצאו החוצה והזהיר כי מי שיתבונן בשמש יתעוור.  אנשים האמינו שעולם המתים מתגבר על עולם השמש. אנשים שנאלצו לצאת הניחו דלי על הראש.  בנוסף לפחדים מן הטבע, ישנם גם פחדים מהמשטר. האיכרים זוכרים את מהפיכת  '56 עת הועלמו אנשים והם מפחדים מן החיילים. עבור המטיילים, באלי היא פנטזיה: טראסות של אורז, הרקומות על המדרונות, פסלים אקזוטיים הפזורים במקומות רבים, נשים נושאות מנחות אל ראשיהן. חגיגה פוטוגנית. גן עדן לצלמים, אך המציאות הרבה יותר מורכבת עבור התושבים המקומיים.

הערות

[1] אלפרד ראסל וולאס (Alfred Russel Wallace ‏; 1823 – 1913), ביולוג וחוקר טבע בריטי. הגה במקביל לדרווין את תורת האבולוציה.

[2] קוֹפּרָה הוא ה"בשר" או הגרעין של פרי הקוקוס. השם נגזר מהמלה המלאית לקוקוס יבש. הקופרה משמשת כחומר הגלם לתעשיית שמן הקוקוס, שמיוצר על ידי הרתחה ולחץ. הקופרה כמוצר מסחרי טופחה על ידי סוחרים באוקיינוס השקט ובדרום אסיה בשנות השישים של המאה ה-19.

[3] סנסקריט היא ההודית העתיקה. שייכת לקבוצת השפות האינדו אירופאית. השפה הקרובה אליה ביותר היא הרומאנית. שפת הצוענים (הם הגיעו מצפון הודו ולכן ריקוד הפלמנקו הוא ריקוד המושפע מאד מהריקוד שם

[4] Batara  Guru (נקרא גם Bhattara Guru , Debata Batara Guru ו- Batara Siwa ) הוא שמו של אל עליון בהינדואיזם הבלינזי. שמו נגזר מהמילה הסנסקריטית 'בהטאראקה' שפירושו "אדון אצילי". הוא הומשג בדרום מזרח אסיה כמורה רוחני חביב, הראשון מכול גורואים, בטקסטים הינדים אינדונזיים, תוך שיקוף ההיבט של גורו Dakshinamurti של האל ההינדי שיווה בתת היבשת ההודית . עם זאת, לבטרה גורו יש יותר היבטים מאשר השיווה ההודית, ההינדים הבלינזים שילבו איתו את רוחם וגיבוריהם. אשתו של בטארה גורו בדרום מזרח אסיה היא בת זוגו של שיווה דורגה .

[5] מג'פהיט הייתה אימפריה שהתקיימה בין 1293 עד תחילת המאה ה-16 והיוותה את האימפריה ההינדואית האחרונה באזור הארכיפלג המלאי. מרכז האימפריה היה באי ג'אווה ובירתה הייתה במזרח ג'אווה, בעיר טרוולאן, שנמצאת בסורביה, במחוז מוג'וקרטו של ימינו.

מג'פהיט הייתה אחת האימפריות הגדולות האחרונות באזור ונחשבת עד היום לאחת האימפריות החזקות ביותר בהיסטוריה של אינדונזיה ובדרום מזרח אסיה, וכאחת המדינות הקדומות אשר קבעו את גבולותיה המודרניים של אינדונזיה. השפעתה הגיעה הרחק מעבר לתחום אינדונזיה של ימינו. מג'פהיט הגיעה לשיא עוצמתה בתקופת שלטונו של היאם וורוק, ששלט בין 1350 ו-1389, והצליח לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה, כולל שטחים בחצי האי המלאי, בסומטרה ובבורנאו.

[6] הבודהיזם הגיע לג'אווה באמצעות סוחרים הודיים וכן מממלכת סריויג'איה הבודהיסטית, שפרחה בסומטרה.

[7] ה"פנצ'ה סילה" (בתרגום חופשי: חמשת מושגי החוק) – מגילת העקרונות שעל יסודה הוקמה המדינה. במרכזה הכרה באל אחד, אך גם הימנעות ברורה מהכרזה על מדינה מוסלמית. הפנצ'ה סילה, מנחה להקמת מדינה המאמינה באל, בלי להעניק עדיפות ועליונות לדת או לכת מסוימת.

[8] בניגוד לציור היפני למשל שהוא מינימליסטי.