באלי – ביקור בגן העדן האבוד

כתב: ניסו קדם – מנהל חברת 'אדמה – מסעות וטיולים' ומדריך טיולים באינדונזיה.

 צילומים: גילי חסקין

באלי, הו באלי! מעולם לא נסעתי למקום שהיו לי ציפיות גבוהות כל-כך לגביו, כמו בנסיעתי לאי הקטן שממוקם במרכז הארכיפלג האינדונזי, בין ג'אווה (Java) לבין לומבוק (Lombok). אין שום מקום בעולם שזכה לכל-כך הרבה מחמאות מפי דורות של מבקרים, חוקרים, סופרים, עיתונאים ומחברי פרוספקטים. באלי זכתה להיקרא "גן העדן האחרון", "יצירת המופת של האלים", "הבוקר של העולם", "אי האושר" וסופרלטיבים אחרים. אבל עם כל התארים המבטיחים אקזוטיקה אולטימטיבית, ציפיותיי היו מעורפלות. מה מזמן לי האי הזה? עושר תרבותי בלתי-יאמן? הרמוניה מושלמת בין אדם וטבע? מיסטיקה מזרחית? או שמא מחזות עוני אופייניים לעולם השלישי? או אולי תרבות שהתמסחרה ב-70שנות חשיפה לתיירות?

מאז שחברת הספנות ההולנדית KPM  הסבה, בתחילת המאה ה-20, את יעודן של ספינותיה מהובלת חזירים להובלת תיירים, באלי קנתה לעצמה בהדרגה שם של יעד התיירות האולטימטיבי. לוולטר ספייס (Walter Spies) היה תפקיד נכבד ביצירת תדמיתה של באלי כ"גן עדן". ספייס, צייר ומוסיקאי הומוסקסואל ממוצא גרמני שחקר את האמנות הבאלינזית בשנות ה-30 הפך ל"גורו" של התיירות האריסטוקרטית לבאלי. בזכותו האי, שאינו יותר מנקודה קטנה על מפת העולם, הפך לנושא השיחה האופנתי בחוגים האינטלקטואלים של אירופה ואמריקה. עדרים של עשירים ומפורסמים עשו את דרכם ב"אקספרס החזירים" (Babi Expres כפי שנקראו הספינות של  KPM) כדי לראות, לחקור, או לחיות ב"אי המכושף". ביניהם היו האנתרופולוגית מרגרט מיד, הפילוסוף האמריקאי גריגורי בייטסון, הסופר ה. ג'. וולס, צ'ארלי צ'פלין, הצייר רודולף בונה, המלחין קולין מקפיי, הקריקטוריסט המקסיקני מיגואל קווארוביאס ועוד סלבריטיז רבים אחרים.  הסיפורים שהם סיפרו, הסרטים שהם צילמו, המאמרים שהם כתבו, הקנו לבאלי את מעמדה כאחד החלומות הרטובים של העולם. מקום שמשלב את האקזוטיקה שגוגן מצא בטהיטי, עם העושר התרבותי והמיסטיקה של הודו, והפנטזיה על נוף טרופי וגלים שלוחכים את החוף באיי האוקיינוס הדרומי.

בפנטזיה על באלי היה גם נופך ארוטי. תיירים רבים נמשכו אל ההבטחה הארוטית, לנשים חשופות החזה שבשווקים, או לסיכוי הרוטט של "צעיף שנופל באקראי מכתפה של נערה וחושף זוג שדי ברונזה עגולים, צללים חיים", כפי שתיאר זאת היקמן פאואל. נשיות הפכה למטאפורה של באלי עצמה. פאואל תיאר את באלי כ"אישה הרה, פורייה, שבעיניה בוער הזוהר של אימפריות מתמוטטות". הפיוט החושני של התיירות המתוחכמת ערבב גישה אקדמית חמורת סבר עם יצרים עמוקים שהגבירו את המשיכה לבאלי מצד חוקרים פוריטנים ותיירים הדוניסטים כאחד.

הוליווד הוסיפה בשנות ה-50 נופך סכריני לדימוי של באלי, בסדרת סרטים, כדוגמת "דרום פסיפיק" או "הדרך לבאלי", שבהם יכולת לראות אמריקאים צבועים בשחור משחקים תפקידי "ילידים אוטנטיים", ובעלילתם נשזר בלבול מושגים מהודו, דרום מזרח אסיה וסין, ליצירת "סלט תרבותי" שאינו ניתן לעיכול. בסרטים הצטיירה באלי כתערובת של פרימיטיביות ארוטית ומאגית ששימשה רקע  אקזוטי לעלילה שגיבוריה, אגב, היו אמריקאים. אבל יותר מכל היה זה השיר "באלי היי", שלווה את הסרט "דרום פסיפיק", שתרם לפופולריזציה של באלי. השיר, שהיה ללהיט והזדמזם בפי כל,  הוא זה שחרט את דמותה של באלי בתודעה הקולקטיבית של המערב.

וכך, באיחור של 60 שנה אחרי "תור הזהב" של התיירות לבאלי, נחתתי בדנפסר, בירת האי, כאחד מאותם מאות אלפי תיירים עמוסי דימויים, שמבקשים למצוא כאן איזשהו "גן עדן אבוד", חוויה אסתטית, גלויות, מזכרות, קניות, נופש בצל הקוקוסים, או גלים לגלישה. מאז חזרתי לכאן כבר כמה פעמים. בכל פעם ניסיתי להוריד עוד שכבה מן הדמוי הזוהר והאקזוטי ולהתחיל להבין את החיים בבאלי כמשהו שניתן לתפוס אותו בגודל טבעי, בממדים אנושיים, בקנה מידה של 1:1 מול החיים עצמם. חיים שמשרתים בהם בערבוביה יופי וכיעור, עוני ועושר, אצילות נפש ונבזות, חמדנות ונדיבות-לב, חכמה ואיוולת – כמו בכל מקום אחר.

אלא שבכל מפגש עם באלי ניקרה בי שאלה שחזרה וצפה כל פעם מחדש: מי בעצם רוצה לדעת ולמה בכלל להבחין בין הדמוי למציאות? או במילים הנוקבות של אדריאן ויקרס (Ardian Vickers) "מי בכלל רוצה לשמוע פרטי פרטים על הצדדים המשעממים של חיי היומיום, או על הצדדים השליליים של החיים בעולם השלישי, כשניתן לספר 'על באלי האמיתית' בששה עמודים של פרוזה פרחונית?" בדברים שאני מבקש לספר כאן יש מעט מהכל: דמוי ומציאות, פירור של שעמום בצד דברים מעוררי עניין, קורטוב של פיוט רומאנטי וקמצוץ של התבוננות מפוכחת. אך יותר מכל, הדברים שאספר הם פרי התנסותי האישית, ותהייה זו כפי שתהייה.

באלי היא ללא ספק אי טרופי יפה. זהו אי קטן שצורתו דומה לעפיפון וגודלו כ-5,000 קמ"ר. בדומה לאיים אחרים היושבים על "חגורת האש", גם כאן עוצב הנוף בידי הכוחות האדירים של פעילות וולקנית מתמדת. אגדה באלינזית עתיקה מספרת שבעבר היה האי שטוח. אולם כשהחליטו האלים ההינדואים להעתיק את מקום מגוריהם מהאי ג'אווה לבאלי הם קימרו את הנוף ויצרו את ההרים, כדי שמקום משכנם יהיה רם ונישא – כיאה למעמדם. שרשרת הרי הגעש, הממוקמת בחלקו הצפוני של האי, משתרעת ממזרח למערב. ההר הגבוה ביותר הוא אגונג (Gunung Agong)  – הר געש פעיל המתנשא לגובה של 3,142 מ'. הר אגונג נחשב בעיני הבאלינזים כטבור העולם וכמקום משכנם של האלים ורוחות המתים. זהו מעין אולימפוס מקומי, המקודש בעיני הבאלינזים יותר מכל והמעורר בלבם יראה ופחד.

הרי הגעש כבויים ברובם. מיעוטם, הרים כדוגמת אגונג ובאטור (Batur), עדיין פעילים והם נוטים להתפרץ במחזוריות משתנה ובלתי ניתנת לחזוי מראש. אחת ההתפרצויות הדרמטיות של הר אגונג התרחשה במרץ 1963, בדיוק בזמן שהבאלינזים היו עסוקים בטקס לפיוס האלים וטיהור האי, במקדש בסאקי הממוקם על צלע ההר. הטקס שנושא את השם "אקה דאסה רודרה" (Eka Dasa Rudra) הוא הגדול ביותר שנעשה בבאלי והוא נערך רק אחת למאה שנים. בעוד טקס הפיוס בעיצומו, התעורר ההר לתחייה ופלט כמויות אדירות של אפר ולבה. אלפים נהרגו בהתפרצות, עשרות אלפים נותרו מחוסרי בית. הבאלינזים ראו בהתפרצות אות לזעם האלים וסימן מבשר רעות. לפיכך חזרו ועשו את הטקס מחדש בשנת 1979. הפעם עבר הטקס בשקט, עדות לפיוס האלים וריצויים.

ההתפרצות האלימה של הרי הגעש מעמידה את החיים בבאלי בסכנה מתמדת. עם זאת הבאלינזים חבים את עצם קיומם להרי הגעש עצמם. האפר הוולקאני שנפלט בהתפרצויות הוא דשן, כך שהפעילות הוולקאנית מחדשת את פוריות הקרקע המתדלדלת מן הניצול החקלאי האינטנסיבי. יתירה מכך, הרי הגעש יוצרים מחסום המאלץ את ענני המונסון להוריד גשמי ברכה על האי. וכך יש בבאלי שפע מים ואדמה חקלאית המאפשרים לקיים את האוכלוסייה המתקרבת ל-3 מליון נפש. לנוכח עוצמת ההרים, המעניקים לאדמה פריון אינסופי ומברכים את החיים ובה בעת מכלים את זעמם בהתפרצויות אלימות, אין זה מפתיע שהמקומיים רואים בהרי הגעש את התגלמות כוחם של האלים, שהם קאפריזים ואומניפוטנטיים כאחד.

רוב הבאלינזים מתגוררים במאות רבות של כפרים קטנים בחלק הדרומי של האי. חלק זה של באלי הוא אחד המקומות הפוריים ביותר בעולם. הנוף טרופי, עשיר בגווני ירוק עמוקים ופסטליים. פה ושם השתמר לו יער סבוך, אך עיקר הנוף הוא חקלאי: קוקוסים, בננות, קנה סוכר, דקלי אגוז הבטל ופירות טרופיים אחרים, גדלים בכל פינה. המרכיב הבולט בנוף הוא הפסיפס האינסופי של טראסות אורז (Sawa), שהבאלינזים קוראים להן "מדרגות האלים". לאן שלא תלך, תמיד ילווה אותך נוף של טראסות שעוצבו במהלך דורות על גבי דורות של חקלאים שבוססו בבוץ. בשולי הטראסות מוצבות פלטפורמות קטנות של במבוק או אבן. במבט ראשון אינך מייחס להן חשיבות. אבל בשביל הבאלינזים למבנים הפשוטים הללו יש משמעות עמוקה. הללו הם מקדשי האלה שמגינה ומברכת את האורז, זוהי דווי שרי (Dewi Sri) – אלת החקלאות, הפריון וההצלחה.

מערכת ההשקיה המובילה מים לטראסות היא פלא הנדסי בפני עצמו. המערכת, שמשלבת תעלות, סכרים, צינורות במבוק ומנהרות שחצובות בסלע, מתפקדת ביעילות מדהימה. אין שדה, ויהיה זה המרוחק ביותר, שאינו זוכה לקבל את מנת המים הדרושה לו. מערכת מופלאה כזו יכולה להיווצר רק בסבלנות אין-קץ בידי דורות של אנשים שידעו שגורלם תלוי בזרם המים שמפכפך ממדרגה אחת לזו שמתחתיה.

הצורך להבטיח ויסות יעיל של המים, היה אחד הגורמים העיקריים ביצירת הסובאקים (Subaks). הללו הן התאגדויות של בעלי-האדמות בקואופרטיבים שעניינם הקצאת מים לשדות. כל בעלי האדמות מאוגדים בסובאקים, במסגרתם הם מיישבים מחלוקות בענייני בעלות על הקרקע וויסות חלוקת המים. תפקידן של הועדות שמנהלות את הסובאקים להבטיח שגם בעלי הטראסות המרוחקות ביותר יזכו למנת המים הדרושה להם. הסובאק הוא, למעשה, המסגרת הממוסדת לפשרה בין אינטרסים סותרים ובו בזמן הוא גם המסגרת למימוש האינטרס המשותף, בין אם מדובר בבניית תעלה חדשה או סכר שכולם ייהנו ממנו,  ובין אם  מדובר בארגון פסטיבלי האורז המוקדשים לדווי שרי.

האורז הוא מתת החיים, ברכת האלים. אגדה באלינזית עתיקה מספרת את סיפור הענקת האורז ומסירת הידע לגידולו. בעבר הרחוק, כך מספר המיתוס, התבסס מזונם של הבאלינזים על קנה סוכר. האל וישנו (Wisnu), האל הגדול של הפריון והמים, ראה את מצבם האומלל של בני האדם ומתוך חמלה החליט לשפר את גורלם. וישנו נזקק לסיועה של אלת האדמה (Pretiwi), אך זו סירבה לשתף אתו פעולה. וישנו אנס אותה והפרה אותה בעל-כורחה. פרי ההזדווגות האלימה היה האורז. וכך, בהתמזגות של היסוד הגברי והנשי בקוסמוס, של אלמנט המים ואלמנט האדמה, זכו בני האדם למזון המושלם, שהוא ברכת החיים עצמה. מיד אח"כ אסר וישנו מלחמה על אינדרה (Indra), מלך האלים, וכפה עליו ללמד את בני האדם את סוד גידול האורז.

חלק נכבד מן החיים הכלכליים והקהילתיים בבאלי סובב סביב האורז. הוא מופיע כמרכיב חשוב בתזונה המקומית וכפריט חיוני בכל טקס דתי (כמנחה שמסמלת ברכה, שגשוג וטוהרה), כבסיס לכינונם של הסובאקים וכסממן של הבחנה בין תפקידים גבריים ונשיים. בגידול האורז ישנה חלוקת עבודה מינית ברורה. רק הגברים רשאים לחרוש ולשתול. אתה רואה אותם, גבר אחד או שניים, חבושים בכובעי קש, חורשים או שותלים בדממה בתוך שדה מוצף, שנראה כמו מראה שמשתקפת בה פיסת שמים. נשים וילדים רשאים להשתתף רק בקציר, שהוא השלב החשוב ביותר במחזור הפעילות החקלאי. אז מתמלאות הטראסות בחבורות גדולות של גברים, נשים וילדים הקוצרים יחד בהמולה רעשנית וצבעונית.

הכפרים הבאלינזים נאים ומטופחים בדרך-כלל. בתי הכפר, הבנויים בתבנית קבועה, מוקפים חומה היוצרת תיחום מוגדר בין חצר של משפחה אחת לזו של אחרת. בתוך חצר אחת מתגוררת משפחה מורחבת הכוללת את אב הבית ואשתו, בניו הנשואים על נשותיהם וילדיהם, ובניו ובנותיו הלא-נשואים. מבנה הבית משקף את היחסים ההירארכיים בתוך המשפחה, את זיקתם של הבאלינזים לאבות אבותיהם ואת תפיסת הסדר המרחבי שלהם. צד מזרח והצד הפונה אל ההרים (צפון בשביל הללו שמתגוררים בחלק הדרומי של האי) נחשבים למקודשים ביותר. הללו הם הכיוונים המזוהים עם האלים. כנגד זאת, הצד המערבי והצד הפונה אל הים (דרום בשביל הללו שמתגוררים דרומית להרים), נחשבים לכיוונים חילוניים, או טמאים. ארגון החצר מבוסס על עקרונות המרחב הללו: בפינה ההררית-המזרחית של החצר ממוקם מקדש האבות – המקום החשוב ביותר בבית שבו משתכנות רוחות המתים, שמעמדן כמעמד אלים. המטבח, דיר החזירים, השירותים ומסלקת האשפה ממוקמים בפינה הימית-מערבית- הפינה החילונית והטמאה ביותר. בין שני הפינות הללו ממוקמים מבני המגורים – בארגון המשקף את ההירארכיה במשפחה הבאלינזית. אב המשפחה מתגורר במבנה הקרוב ביותר לצד ההרים – המקום הקדוש והמכובד בחצר הבית אחרי מקדש האבות. שאר הבנים, על משפחותיהם, מתגוררים במבנים הממוקמים במרכז החצר. ככל שלבן מעמד גבוה יותר במשפחה, כך יהיה מקום מגוריו קרוב יותר לצד ההררי או המזרחי. הבן הנחות מכולם מתגורר בצד הימי-מערבי של החצר, קרוב למטבח ולדיר החזירים.

חיי היומיום בתא המשפחתי מאורגנים בעיקרם סביב הפעילות החקלאית והפולחנית-דתית. הנשים עוסקות בענייני הבית – בישול, ניקוי, אריגה והכנת מנחות לטקסים היומיומיים (במקדש הביתי) ולטקסים הקהילתיים. כמות הזמן שהנשים מקצות לטובת הכנת מנחות היא לא תאומן. היה כבר מי שחישב ומצא שנשים מבלות כשליש מזמנן להכנת מנחות. הגברים עוסקים בעיקר בחקלאות – טיפול בטראסות האורז, כריית תעלות והצפת השדות. כשהגבר פנוי ממלאכת יומו הוא מעסיק עצמו ב"ענייני גברים" – טיפוח תרנגולי הקרב שלו, מפגשים עם גברים אחרים לשיחות על ענייני דיומא, או לפעילות במסגרת הסובאק או אגודת השכנים (באנג'ר) אליו הוא משתייך. אם הוא גם מוסיקאי, או רקדן לעת-מצוא, אפשר שבשעות הערב הוא יוצא להתאמן בהכנות לטקס כזה או אחר.

חיי המשפחה משולבים באורח אורגאני לתוך החיים הקהילתיים בכפר. בעיקרון תושבי הכפר מחולקים לכמה קהילות המוגדרות כבאנג'רס (Banjars). באנג'ר היא אגודת שכנים, מעין יחידה קואופרטיבית המחייבת כל אדם המשתייך אליה לרתום את מרצו וכשרונו לטובת צרכיה הפיסיים והרוחניים של הקהילה. בכל כפר ישנם כמה באנג'רס, המחולקים על בסיס טריטוריאלי לפי איזור מגורים משותף. ההשתלבות בתוך הבאנג'ר היא בגדר חובה וכל אדם נשוי חייב להיות חבר בבאנג'ר, אחרת הוא מסתכן בנידוי ובגירוש. חברי באנג'ר חייבים לעזור זה לזה בבניית הבתים, בעבודה בשדות, בארגון פסטיבלים קהילתיים וטקסים משפחתיים – כדוגמת חתונות או שריפת מתים. לכל באנג'ר יש אולם כינוסים (Bale) קהילתי וקופה משותפת שממנה מממנים את החגיגות. בנוסף יש לבאנג'ר תזמורת המשמשת בכל אירוע משותף. הכנות לטקסים נמשכות לעתים שבועות ארוכים, בייחוד אם מדובר בטקסים מורכבים כמו שריפת מתים. במקרה כזה נערך גיוס כללי בתוך הבאנג'ר. הגברים מכינים את האביזרים שישמשו לטקס, הנשים מכינות את מאות סלסילות הקש והמנחות הדרושות לטקס. מטבח קהילתי ארעי מוקם על מנת להזין את כל חברי הבאנג'ר. בלילות מתכנסת התזמורת הקהילתית לאימונים. כל העבודה במסגרת הבאנג'ר נעשית על בסיס וולונטארי ואיש אינו מבקש שכר לעבודתו.

להוציא את ימי הגיוס לטובת הקציר וימי חג, אינך מוצא התקהלויות גדולות בכפרים. בימים כתיקונם הכפרים כמעט ריקים מאדם. הגברים פונים לעבודתם, הנשים עוסקות בעבודות הבית, מוחבאות מאחורי חומות גבוהות. אפילו בימי "השוק הגדול", המתנהלים בכפרים במחזוריות של 3 ימים, אינך רואה ברחוב אלא מתי-מעט. רק כמה נשים משועממות היושבות בדוכניהן הקטנים וכמה כלבים שוטים הנוברים באשפה. רק בשעות בין הערביים, כשהגברים והנשים סיימו את מלאכת יומם ומתפנים לרחצה היומית, נוצרת התקהלות כלשהי, לרגע קצר ושוקק-חיים.

ההמולה הקולנית של הרחצה היא אחד המראות המרנינים בחיי היומיום של הכפר הבאלינזי. הגברים מתרחצים ערומים כביום היוולדם. הנשים, צנועות מעט יותר, מתקרבות לבושות עד למים ואז שומטות באחת את בגדן וכורעות לתוך הזרם. אין הפרדת מינים ברורה לגמרי ואין מחוות של בושה פוריטנית. היחס אל הסיטואציה הוא טבעי וא-מיני באופיו, אם כי בני המין האחד מקפידים שלא להציץ במכוון בבני המין השני.

הרחצה בנהר, אגב, היא ההזדמנות היחידה שבה אתה פוגש עירום כלשהו בהקשרו הטבעי. חלק מהמשיכה של תיירות לבאלי בשנות ה-30, נבעה מהפנטזיה על הבאלינזיות חשופות החזה. ב-70 השנים האחרונות חל שינוי הדרגתי במנהגי הבאלינזים, ותיירות ה"ציצים" נדדה למקום אחר. כיום רק נשים מזדקנות עוד ממשיכות ללכת חשופות חזה. כל האחרות לובשות חולצה. המעבר ללבוש מלא הוא במידה רבה תולדה של מערכת החינוך המוסלמית הפוריטאנית שהביאו הג'אוונזים לכאן, כשם שהוא תולדה של שגשוג ועושר, שבו אנשים (או נשים) יכולים להתהדר בבגדיהם. עירום מתקשר היום עם עוני וחוסר כל.

הבאלינזים אולי עשירים דיים כדי להרשות לעצמם חולצות, אך אין בכך די כדי להסתיר אמת גלויה אחרת, שבאלי בכללה היא אחד המקומות העניים ביותר בעולמנו. עם הכנסה ממוצעת של פחות מ-300 דולר בשנה, הבאלינזי הממוצע הוא אדם שמתקיים רק בדוחק. אפילו התיירות, שיכולה להיות מקור הכנסה משמעותי, שיפרה את מצבם של המקומיים רק במעט. רוב ההכנסות מן התיירות זורמות לכיסיו של מיעוט קטן של בני המעמד הגבוה והבינוני. יתכן שהתיירות אפילו החמירה את המצב. שפע הכסף של התיירים גרר בעקבותיו הפנייה של מוצרים לטובת התיירים ולמקומיים קשה להתחרות בביקוש וברמת המחירים שמכתיב שוק התיירות.

עוני ומחסור הם אולי אמיתות יומיומיות שעל הבאלינזים להתמודד אתן. אך באותה שעה הם אינם נותנים לך לחוש במצוקתם. אין פושטי יד, אין משכנות עוני עלובים, אין טרוניה על עושרם של התיירים. יש רק עוני מכובד ואצילי, שאינו מסגיר את המצוקה. רוב התיירים אינם רואים את העוני בבאלי, אלא מתמקדים ביופי הטבעי, בנועם ההליכות של האנשים ובתרבות העשירה. הבאלינזים שמחים על ההטיה הזו, היא מאפשרת להם להראות במיטבם ולא בעליבותם הכלכלית.

כל עוד הייתה החקלאות המקור המרכזי לעושר בעולם, אוכלוסיות שחיו על האדמות הפוריות ביותר היו גם העשירות ביותר. על ארצות אלו נמנו מקומות כמו הודו, סין, ג'אווה ובאלי. המהפכה התעשייתית יצרה מקורות הכנסה חדשים, ששינו לחלוטין את דפוסי חלוקת העושר בעולם. העשירים של האתמול היו לעניים של ימינו. הממשלה האינדונזית, כמו כל ממשלה אחרת בעולם השלישי, פועלת להחדרת התיעוש לאינדונזיה ויצירת תשתית לכלכלה מודרנית. אולם, אותה הממשלה ממש, אוסרת כל תיעוש בבאלי, אלא אם כן מדובר בתיעוש לטובת שוק התיירות המקומי. הממשלה האינדונזית, ככל הנראה, מעדיפה "להגן על הבאלינזים" מפני חוליי המודרניות, ולהבטיח שהם יהיו כפריים פוטוגניים לטובת מצלמות התיירים. על הבאלינזים נגזר להמשיך ולקיים את העוני המכובד של חברה חקלאית עשירה.

באלי, הו באלי! רבים לפני כבר חברו שירי הלל ליופי הטבעי של באלי, לפסטורליה הכפרית, לזיקה העמוקה בין הבאלינזי לאדמתו, לכבוד העמוק שהוא רוחש לאדמה שנותנת לו חיים, לצחוק המתגלגל של הנערות, "לפוריות המוקצנת, ליופי האינסופי ולקסמם של האנשים" – כפי שתיאר זאת רוברט בלקווד בספרו "באלי היפה". ואם לא די בכל אלו כדי לגרום לאדם לקום ולנסוע לבאלי, מצטרפת עליהם התרבות העשירה של הבאלינזים כדי לגרום לו לרצות לעשות כך.

התרבות הבאלינזית מצטיינת בעושר בלתי רגיל של צורות הבעה אומנותית ואסתטית. הללו כוללים, בצד ציור ופיסול שהם אופני הבעה מקובלים, גם אינסוף צורות של פולחן, ריקוד, תיאטרון ומוסיקה שמלווים כל אירוע שהוא בעל משמעות בעיני הבאלינזים – ואירועים כאלו יש למכביר. מוסיקה, ריקוד ותיאטרון נתפסים כצורך בסיסי הדרוש לקיומה הפיסי והרוחני של הקהילה. ולכן, בכל כפר, ויהיה זה העני והעלוב ביותר, יש כמה תזמורות (לפחות אחת לכל באנג'ר) ומספר לא מבוטל של רקדנים ושחקני תאטרון.

המפתיע הוא שאין בשפה הבאלינזית מילה המתארת אמנות. בעיני הבאלינזים האמנות איננה בגדר יצירה נשגבת, הנבדלת ממלאכה פשוטה ויומיומית – פסל הוא חרש עץ שאינו נבדל מנגר העוסק באותה מלאכה, צייר נתפס כאדם המשתמש בצבעים בדומה לצבעי. האמנות, באור זה, אינה עניין אליטיסטי השמור לקומץ אנשים מוכשרים, אלא היבט יסודי של הפעילות האנושי באשר היא.

נדמה שהתפיסה הפשוטה כל כך והבלתי-מתנשאת ביחס לאמנות ולמעמדו של האמן בחברה, היא בין הגורמים העיקרים לכך שבבאלי אמנות נגישה כמעט לכל אדם ובכל רובד חברתי. "נדמה" – כתב מיגואל קווארוביאס  – "שכל אחד בבאלי הוא אמן: נסיכים וסבלים, כוהני-דת וחקלאים, גברים ונשים, כולם כאחד יכולים לרקוד, לנגן בכלי נגינה שונים, לצייר, או לפסל בעץ ובאבן". זמן קצר אחרי שהוא כתב את הדברים הללו, מרגרט מיד חזרה והביעה את אותם הדברים ממש: "כל אדם בבאלי הוא אמן" היא כתבה והפכה את הטענה הזו למוסכמה מקובלת. ביני לבין עצמי אני תוהה לעתים עד כמה האמירה הסוחפת היא מדויקת. אך אין ספק שזו מוסכמה שמקובלת גם על אוהדים נלהבים וגם על מבקרים אירוניים, כמו נואל קאוורד שכתב לצ'ארלי צפלין:

"הבוקר אמרתי לצ'ארלי,

שיש יותר מדי מוסיקה בבאלי.

ולמרות שהמקום הוא מדליק,

יש בו יותר מדי ריקוד עתיק.

נדמה שכל באלינזי ילידי,

הוא, מרחם ועד קבר, יצירתי.

ולמרות שהתוצאה היא די משובחת,

יש פה יותר מדי אמנות מנופחת".

רק מהניסיון לערוך רשימה של מגוון הריקודים והתיאטרון (wayang) המקובלים בבאלי, אפשר לקבל סחרחורת. בין הידועים שבהם ניתן למנות את הלגונג (Legong), ריקוד של 2-3 ילדות קטנות המתאר סיפורים מיתיים מהלסאם (Lesam), שהוא המקבילה הבאלינזית לסיפורי "אלף לילה ולילה"; סאנגיאנג (Sanghyang) ריקוד מאגי שנערך בטקסים המקודשים ביותר, במהלכו נכנסות הרקדניות לטראנס; טופנג (Topeng) ריקוד מסכות, או פנטומימה תיאטרלית המתארת סיפורים על גיבורים מיתיים מן ההיסטוריה המקומית; באריס (Baris) ריקוד מלחמה טקסי של גברים המצוידים בחניתות המבוצע במהלך טקסי מוות; בארונג פאלאגונגאן (Barong Pelegongan) ריקוד-פנטומימה המתאר את עלילותיו של הבארונג, שהוא בעל חיים מיתולוגי שדומה ל"אריה סיני", ועל מאבקו עם הראנגדה (Rangda), שהיא "אלמנה" המייצגת את הצד הרע שבאדם. במהלך הריקוד נכנסים חלק מהצופים לטראנס ותוקעים חרבות (Kris) בחזם; בארונג לנדונג (Barong Landung) ריקוד של בובות ענק המתאר באורח קומי את הרפתקאותיה של אשה זקנה; מנדט (Mendet) ריקוד מנחה, או טקס קבלת פנים לאלים הנערך במקדשים בזמן חגים ע"י כוהני דת ונשים בגיל העמידה; וואיאנג קוליט (Wayang Kulit) תיאטרון צלליות המתאר סיפורים מן האפוסים ההודיים; וכו' הלאה ברשימה שאין לה קץ.

כל הריקודים ומופעי התיאטרון מלווים במוסיקת הגאמלאן (Gamalan Gong Kebyar), שהיא תזמורת מטאלופונים, גונגים ותופים המלווה כמעט כל פולחן או אירוע אומנותי. התזמורת כוללת בדרך-כלל בין 10 ל-20 נגנים – כולם גברים. הנגינה במטאלופונים נעשית בעזרת פטיש מתכת בצורת קונוס, כשההקשה נעשית בצד הקהה של הפטיש. הנגינה נעשית ללא תווים וכל אחד מכיר את תפקידו בעל-פה. מוסיקת הגאמלאן עשויה להישמע מלכתחילה מונוטונית ומשעממת לאוזן מערבית. עם הזמן, וככל שההיכרות עם המוסיקה מתרחבת, אתה לומד אט-אט להבחין בדפוסים המורכבים של המוסיקה ומתחיל להנות ממנה. אבל כשאתה רואה אותה מתפקדת בתוך טקס, ולומד להעריך את עוצמת האפקט הדרמטי שהיא יוצרת, אתה כבר מתפעל ממש.

האמנות כולה יונקת ממקור אחד ויחיד, שהוא האמונה הדתית העמוקה של הבאלינזים. הדת הבאלינזית, שנקראת "אגאמה הינדו" (Agama Hindu), היא שילוב של הינדואיזם, פולחני אבות ואנימיזם המשתזרים יחדיו ליצירת דת ייחודית ומורכבת. באלי היא המקום היחיד בעולם, מחוץ להודו, שבו מתקיימת הדת ההינדואיסטית, אף שהיא שונה  באורח משמעותי מזו של הודו. הדת הבאלינזית היא ארצית מדי ואנימיסטית מכדי שיהיה אפשר להשוותה להינדואיזם האינטלקטואלי והמיסטי של הודו.

לא כאן המקום לערוך השוואה מפורטת בין ההינדואיזם ההודי ל"אגמה הינדו" הבאלינזית. עם זאת מן הראוי להדגיש שלושה היבטים של דמיון בין שתי הדתות:

ראשית, גם הדת ההודית וגם הדת הבאלינזית נוטות לראות את היקום כשדה מערכה בין שני כוחות סותרים: הכוח המבורך והמיטיב של האלים (Dewas) והכוח המזיק והמרע של הדמונים (Bhutas & Kalas). האדם נתפס כמי שגורלו ומהלך חייו מושפע משני הכוחות הללו שנאבקים ביניהם באורח מתמיד. יכולתו של האדם לשגשג תלויה ביכולתו לרצות את האלים (שיכולים לא רק לסייע אלא גם להזיק) ולפייס את הדמונים. חלק נכבד מן הפולחן הבאלינזי מוקדש להשגת מטרה זו. המיוחד בבאלי הוא שהבאלינזים מקדישים תשומת לב כמעט שווה לאלים ולדמונים (להבדיל מההודים שמקדישים את הפולחן לאלים לבדם).

שנית, בשתי הדתות האדם נתפס כנתון לסכנה מתמדת של הטמאות. טומאה יכולה להחליש את כוחותיו של האדם, ולחשוף אותו לחולי ולפגיע להשפעתן המסוכנת של מאגיה וכישוף. על מנת לקיים את בריאותו הנפשית והגופנית על האדם לעסוק באורח מתמיד בהיטהרות כדי לגונן על עצמו מסכנות הטומאה.

ושלישית, מה שנראה בעיני כתרומה החשובה ביותר של הודו לתרבותה של באלי. הודו הנחילה לבאלי את הנטייה לדרמאטיזציה של החיים, ליציקת הקיום האנושי, על כל ערכיו ואמונותיו של האדם, לתוך תבניות עשירות של טקסים ופולחנים. דרמאטיזציה המתבטאת ביצירה דתית, באמנות, באסטטיקה, המעובדים עד לפרטי פרטים והמלווים כל היבט של הקיום האנושי, החילוני והדתי גם יחד. ההינדואיזם הפך את החיים לדראמה תיאטרלית, למיצג רחוב אינסופי, שבו כל פעולה מסוגננת היטב.

בתיאטרון הקסום של באלי, החיים נראים כמו טקס מתמשך. טקס שבו הדת מכתיבה פרטי פרטים של התנהגויות ופעילות אינסופית שמטרתה אחת: הצורך המתמיד של הבאלינזים לגונן על השבירות של החיים בעולם באמצעות ריצוי האלים ופיוס השדים, עיסוק אובססיבי בבעיות של טוהרה וטומאה ויצירה אומנותית מתמדת שמתבטאת באינסוף תצורות של יצירה אסתטית, המתגשמת בפולחן, מנחות, תיאטרון, מוסיקה, ציור וריקוד.

השימוש במנחות הוא אמצעי נפוץ לריצוי האלים. באלי מלאה במנחות. בכל מקדש ביתי, בפתח הבתים, על גשרים, בצמתים – באלי תמיד מקושטת באין ספור מנחות אסתטיות. נשים מבלות שליש מזמנן מדי יום בהכנת מנחות. אתה רואה אותן יושבות על סף הבית, גוזרות עלים בצורה דקורטיבית, מכינות בצק צבעוני שמעוצב בצורות פרחים, מוסיפות פרחים, עלים ירוקים, פירות, אורז, אגוז בטל קצוץ, סיד וקטורת ומשלבות הכל ביחד למנחה נאה.

כל טקס והמנחה הראויה לו. חלק מהמנחות קטנות מאד, בסה"כ מגשי עלים קטנים ומרובעים ובהם פיסת בננה או קנה סוכר, עלים צבעוניים, פרחים וקטורת. אחרות עשויות בצורת סלסלה גלילית ובתוכן קוקוס מגולח היטב, אורז, בננה ירוקה, זרעים צבעוניים וביצה. חלקן ענקיות, כדוגמת הלאמאק, שהם  עמודים דקורטיביים שמתנשאים על לגובה של כמה מטרים המקושטים בעלי צבעוניים.

גם השדים זוכים למנחות משלהם. בכל מקרה שמוגשת מנחה לאלים תוגש גם מנחה לשדים, אם כי המנחות של השדים יפות פחות ופשוטות יותר מאלו של האלים. המנחות לאלים מוגבהות מן הקרקע, בעוד שאלו שניתנות לשדים מוגשות על הרצפה. חלק מהמנחות שמוגשות לשדים הן קורבנות בעלי-חיים – אווז, חזיר צעיר או אפילו כלב.

היפות שבמנחות הן "המנחות הגבוהות" שנוצרות במיוחד עבור הפסטיבלים המקומיים (אודלאנים). המנחות יכולות להגיע לגובה של 1-3 מטר. נשים הנושאות מנחות על ראשן, בדרכן לפסטיבל מקדש מקומי, הוא אחד המחזות הנאים בבאלי. הן הולכות זקופות כשמנחה ענקית על ראשן. בלב המנחה מוצב גזע של עץ בננה המוחזק היטב זקוף. אליו משפדים פירות ועוגות אורז צבעוניות. לעתים מוספים גם אורז דביק, ברווז צלוי או סתם חזיר משופד.

האודלאנים (Odalans) הם פסטיבלים של מקדשים, הנערכים במחזוריות של אחת לשנה ולכן נקראים בטעות "יום ההולדת של המקדש". בעקרון, לוח השנה הבאלינזי מורכב משני לוחות מקבילים: לוח הפאווקון (Pawukon), שהוא בן 210 יום ולוח הירח, הסאקא (Saka), המבוסס על שנה בת 12 חודשי ירח. מדי כמה שנים לוח-הירח מתוקן ומותאם לשנת השמש ע"י הוספת חודש בשנה מעוברת (בדומה בלוח השנה העברי). "יום ההולדת של המקדש" נערך פעם בשנה לפי לוח הפאווקון או לפי לוח הסאקא, זה או זה, על פי מנהג המקום.

על-פי האמונה הבאלינזית במהלך האודלאן האלים יורדים מן המרומים לשכון במקדש לכמה ימים ספורים. לעתים רק ליום אחד, לעתים יומיים ושלושה. לקראת ביקורם של האלים על פני האדמה נערכת הקהילה כולה לקבל את פניהם. במשך ימים ושבועות לפני הפסטיבל יושבות הנשים ומכינות "מנחות גבוהות". תזמורות הגאמלאן מתאמנות באינטנסיביות, הכוהנים מקשטים את המקדשים בדגלים ובמנחות דקורטיביות. כל הקהילה כמרקחה. ביום ירידת האלים כולם באים אל המקדש. ההזמנה למקדש נעשית בהקשה בקולקול – פעמון עץ המשמש למסירת הודעות והזמנה לטקסים. בשעות אחה"צ, עם השמע קול הפעמון, יוצאים המקומיים, לבושים במיטב מחלצותיהם ומנחותיהם בידם. לאט לאט נאספים האנשים, מתגודדים, מעשנים סיגריה ומשוחחים בנחת. הכל מתנהל בעצלתיים. ופתאום, בלי סימן מתריע, כולם קמים ומתארגנים בתהלוכות אל המקדש. גל אחרי גל עוברות תהלוכות בסך, דגלנים, תזמורות גאמלאן וטורים ארוכים של נשים נושאות מנחות גבוהות. מחזה נפלא.

בשעות הערב נערכות התפילות במקדש. תזמורת הגאמלאן מנגנת בדרמטיות. עכשיו מזדמנת שעת כושר לרקוד את אחד הריקודים הדרמטיים של באלי. כל קהילה ורקדניה, פעם טופנג, פעם לגונג, פעם בארונג. בשעת לילה מאוחרת נערכים ריקודי קבלת הפנים לאלים. בתנועות קצובות ומעגליות מקבלים הרקדנים את האלים היורדים לשהות לרגע קט במחיצת בני אנוש. בימים הקרובים אנשים יצאו ויבואו בשערי המקדש פעמים רבות. כל אישה בוחנת את מנחתה של זולתה. הרי ככלות הכל, אודלאן הוא לא רק הזדמנות לרצות את האלים במנחה יפה, אלא גם הזדמנות להפגין סטטוס חברתי. בסופו של דבר האלים מסתלקים לעולמם וכל אחד בא בנפרד לאסוף את מנחתו. בימים הקרובים המנחה המקודשת תהיה המזון העיקרי של המשפחה. במקדש הכוהנים מקפלים את הדגלים והקישוטים וחוזרים לשגרת ימי חול, עד לביקור הבא של האלים, במחזוריות שנתית לפי לוח שנה אחד או משנהו.

אלים ודמונים, מנחות ופסטיבלים, ריקודים ומוסיקה, הם חלק בלתי נפרד מן הנוף הטבעי בבאלי, כמו טראסות האורז והקוקוסים. קשה לדמיין את באלי בלי אלו וגם אלו. כך הם גם פני הדברים לגבי טקסי הטהרה. הבאלינזים עוסקים באורח אובססיבי בהיטהרות מתמדת ובחרדה עמוקה מסכנת הטומאה, הכישוף והמאגיה. לצורך זה הם משתמשים בשלושה אמצעים שמגוננים עליהם מפני פגיעותם. מים אש ומאנטרות – הם שלושה אמצעים מאגיים באמצעותם הם מבטיחים את בריאותם הגופנית ויציבותם הנפשית. שלושת אלו משחקים תפקיד מרכזי בטקסי ההיטהרות היומיומיים ובטקסי המעבר המלווים את האדם במהלך חייו.

כושרן של מילים פשוטות להפוך לנוסחאות מאגיות (מאנטרות) בעלות עוצמה מגוננת וכושרם של מים רגילים בתכלית להפוך למים קדושים ולאמצעי טיהור פוטנטי, תלוי בעיקר ברהמינים – הכוהנים ההינדואיסטיים. רק לברהמינים יש את הידע המיסטי ואת הכוח המאגי הנחוץ כדי ל"טעון" מילים ומים בעוצמה מטהרת ומגוננת. ידע ויכולת זו הם שמקנים לברהמינים את מעמדם החברתי הנעלה בעיני הבאלינזים. הבאלינזים משחרים לפתחם של הברהמינים, מבקשים מאנטרה, או מים קדושים.

חשיבותם של המים הקדושים היא כה רבה עד שהבאלינזים מזהים את דתם עם המים. בשביל רבים מהם ה"אגאמה הינדו" היא לא יותר מאשר דת המים הקדושים." מים קדושים" – כותב פרד אייזמן – "אוצרים בתוכם את עוצמת האלים, הם כלי הקיבול של כוח מיסטי. בכוחם לטהר טומאה רוחנית, לסלק רוחות רעות, ולחסן אדם מפני השפעות שליליות ומזיקות". ההזדקקות למים קדושים בקרב הבאלינזים היא כל-כך רבה, שהברהמינים לא מספיקים "לייצר" כמות מספקת של מים שתענה על הביקוש. לפיכך, ניתנה זכות גם לכוהנים זוטרים יותר לייצר מים כאלו. "איכותם" פחותה מזו של מים קדושים שמייצר ברהמין, שכן עוצמת הקדושה של המים תלויה במידה רבה בכישוריו המאגיים ובידע המיסטי שנתון בידי ה"יצרן".

בכל בית יש אספקה שוטפת של מים קדושים, לטיהור הבית ויושביו. מנחות, בתים, מקדשים, כלים ואנשים מטוהרים במים קדושים. באלינזים היוצאים למסע יטהרו עצמם במים לפני נסיעתם ולאחר שובם הביתה. חולים מטופלים  בעזרת מים, אנשים אחוזי טראנס מוחזרים להכרתם בעזרת מים, גופות המתים מטוהרות בעזרת מים קדושים. כל ביקור במקדש בעת האודלאנים מחייב היטהרות במים. האנשים יושבים על רצפת המקדש, אל מול הכוהן, הגברים בישיבת לוטוס, הנשים כורעות על ברכיהן. הכוהן אוחז בפרח באצבעות ידו הימנית ומתיז מים קדושים 3 פעמים על ראשם. לאחר מכן הוא יוצק מים על ידיהם המושטות והם שותים את המים, שוטפים את פניהם וראשם. לאחר מכן הם מקבלים מן הכוהן כמה גרגירי אורז אותם הם מדביקים על רקותיהם ומצחם. לעתים הכוהן מטהר את כולם בעזרת מברשת עשויה מעלי קוקוס צעירים, כשהוא מתיז מים על הקהל כולו.

בדומה למים גם לאש תפקיד מרכזי בפולחני ההיטהרות הבאלינזים. החל מהצתת האש שבמטבח, מקום מושבו של בהרמה (Brahama)  – אל האש והמטבחים, דרך הדלקת הקטורת המלווה כל מנחה וכלה בשריפת המתים – בכל אלו האש מתפקדת כאמצעי טיהור. השימוש הדרמטי ביותר באש לצורכי טיהור הוא ללא ספק בעת טקסי המוות. שריפת מתים היא האירוע הפולחני הראוותני ביותר בחיי הבאלינזים ומושקעים בו מירב המשאבים , המרץ, הכישרון והיצירה של המשפחה ושל קהילת הבאנג'ר.

כמות ההכנות והמשאבים הנדרשת לטובת שריפת המתים בבאלי היא כל כך מרובה שבדר"כ חולפות שנים ארוכות בין מותו של אדם לבין שריפת גופתו, לעתים אפילו למעלה מעשר שנים. כשהמת בא ממשפחה בעלת אמצעים, טקס השריפה נעשה לפעמים בסמיכות למוות. במשפחות דלות (וזהו בדר"כ המקרה) קוברים את גופת המת בקבר זמני צנוע וטקס השריפה נדחה עד לשעת כושר נוחה, כשבידי המשפחה הצטברו מספיק משאבים כלכליים על מנת לבצע את הטקס בצורה מכובדת. במקרים רבים גם משפחות בעלות אמצעים מעדיפות לעכב את שריפת המת, על מנת לגייס משאבים כספיים נוספים. בזבוז כספים בטקס שריפת מתים הוא אולי ההזדמנות הגדולה ביותר שיש למשפחה באלינזית להפגין את עושרה ע"י בזבוז ראוותני של כסף שיורד לטמיון, או ליתר דיוק כלה בעשן המיתמר מן השריפה. טקס צנוע יכול לעלות כמה אלפי דולרים. הבאלינזים מספרים גם על שריפות מתים שעלו למעלה ממיליון דולר (במשפחות אריסטוקרטיות).

לאחר איסוף המשאבים הכלכליים הדרושים לביצוע הטקס, בוחרת המשפחה יום מבורך המתאים לשריפה וקהילת הבאנג'ר מגויסת לטובת ההכנות. האומנים המומחים מתוך הבאנג'ר יוצרים את אביזרי הפולחן. הבולטים שבהם הם מגדל מתים גבוה (Wadah) וסרקופג בדמות חיה (Lembu). מגדל המתים משמש לנשיאת הגופה, או ייצוג סמלי שלה, מבית המת עד למקום השריפה עצמו. הסרקופג משמש לטקסי הטיהור האחרונים והוא נשרף יחד עם שרידי הגופה. לסרקופג דגמים קבועים, הנפוצים שבהם הם שור, אריה, צבי, או דג-פיל מיתולוגי. כל דגם של סרקופג מעיד על מעמדו החברתי של המת. המכובד ביותר הוא בדמות שור, שמסמל את הרכב של האל שיווה (Siwa) – אל המתים.

ביום המיועד נאספת כל קהילת הבאנג'ר, יחד עם אורחים וקרואים רבים אחרים לאירוח ולסעודה בבית המת. לאחר שהחמה עוברת את אמצע השמים והיא נוטה מערבה מתחילים טקסי השריפה. הטקס עצמו מתחיל בתהלוכה מבית המת לעבר בית הקברות המקומי. גופת המת (במקרה שהגופה נשמרה בבית ולא נקברה) או ייצוג סמלי שלה (בדר"כ חפץ קטן העשוי מעץ אלמוג ועטוף בבד) מועלים למרומי מגדל המתים. המגדל מועמס על כתפיהם כמה עשרות צעירים חסונים הנושאים את המגדל לאיזור השריפה. לפני המגדל הולכים קרובי המת כשהם אוחזים בבד לבן הנמתח מראש התהלוכה אל המגדל עצמו. מאחורי המגדל נישא הסרקופג בידי חבורת צעירים נוספת. כל המשתתפים האחרים, ותזמורות הגאמלאן מתארגנות בתהלוכה מאחורי המגדל. הנשים נושאות על ראשן סלי מנחות, הגברים הולכים בנחת ידיהם שלובות מאחורי גבם. אין סימנים של עצב או בכי. אדרבא, טקס השריפה הוא טקס מלא בשמחה ועליצות.

נשיאת המגדל היא מחזה משעשע, שמעורבים בו כמה אלמנטים קומיים המודגשים בהגזמה גרוטסקית. נשיאת המגדל נעשית בשאגות שמחה, כשכל המגדל מתנדנד כשיכור. באחד הצמתים התהלוכה נעצרת והנושאים מסובבים את מגדל המתים כמה סיבובים במהירות רבה. מטרת הסיבוב היא לבלבל את המת ולמנוע ממנו למצוא את דרכו חזרה הביתה, שכן גם למתים קשה להיגמל מהרגלים ישנים. לאחר מכן ממשיכה התהלוכה להתקדם לעבר מקום השריפה, לקול צלילי הגונגים והמטאלופונים של תזמורת הגאמלאן. עם ההגעה לאיזור הקבר הזמני והשריפה מסיים המגדל את תפקידו. בשלב זה נערכת בדר"כ מלחמת מים בין הצעירים שנשאו את המגדל, הם מתיזים זה על זה מים בקריאות שמחה רטובות. בהלוויות מכובדות במיוחד זה גם הזמן לריקודי הבאריס – ריקוד מלחמה הנערך ע"י גברים הלבושים בבגדי פסים בצבעי שחור ולבן וחמושים בחניתות בצבעים זהים.

אם המת קבור בקבר זמני, הקבר נחפר ושיירי הגופה – עצמות, שערות ושרידי גוף – נאספים בתוך בד. הסרקופג מוצב באתר השריפה וגב החיה נחתך. שרידי הגופה יחד עם הייצוגים הסמליים של המת מועברים לתוך הגב הפתוח של הסרקופג. הברהמינים מטהרים את שרידי המת ואת ייצוגיו הסמליים בעזרת מאנטרות והרבה מים קדושים. הנשים עורמות את המנחות לרגלי הסרקופג והכל מועלה באש. לאט לאט מתגלים שרידי המת מתוך הסרקופג הבוער, שרידי הבשר (אם יש כאלו) נצלים באש, העצמות והגולגולת מתפוררים לאיטם

טקס השריפה הוא אחד מאירועי השיא החשובים ביותר בתרבות הבאלינזית. כאן נפגשות האמונות הקמאיות של פולחני האבות, המייחסות למתים מעמד של אלים, שהוא מבורך ומגונן כשם שהוא מסוכן ומאיים, יחד עם האמונות ההינדואיסטיות בדבר גלגול הנשמות. בשריפה משוחררת הנשמה מכבלי העולם הזה והמשפחה משתחררת מאימת המתים וזעמם. הקהילה מילאה את חובה כלפי המתים, והחזירה אותם למעמד של אלים השוכנים במרומי הר אגונג. ממעמד זה (של שביעות רצון משארי בשרם החיים) מאצילים המתים את ברכתם על האנשים הנאבקים, שם למטה, לקיים את המיקרוקוסמוס האנושי השביר והפגיע בעולם החיים. לכאן גם ייוולדו המתים, לאחר תקופת מעבר בעולם האלים, למחזור חדש של חיים על אדמתה של באלי. שכן גם המוות הוא רק עניין זמני ורוחם של המתים שבה ונובטת לחיים חדשים ברחמה של אישה באלינזית, ללידה נוספת במחזור אינסופי של חיים ומוות, של ייאוש ושל תקווה, של עושר ושל עוני, של כאב ושל שמחה, של יופי ושל כיעור. שבויים בקסמי הזמן וכבולים בהתנייה פבלוביאנית הם שבים אל הטעם המתוק והמריר של חיי אדם בעולם הזה.

כמותם גם אני אחזור לאי הקסום הזה, שבוי בקסמי הנוף הטבעי והאנושי של המקום. יש שיאמרו שבאלי ממוסחרת, יש שיאמרו שהיא יותר מדי מתויירת. יש שיאמרו שההתנהגות של הבאלינזים היא דרמטית ופתטית ושתפיסת עולמם, המלאה באמונות טפלות, כישוף ומאגיה, היא נאיבית ולא מפותחת. יש שיאמרו שהתרבות הבאלינזית כיום איננה יותר מאשר שיקוף סטריאוטיפי של הדימויים שהמערב המציא לגבי באלי ושהבאלינזים אימצו אותם לעצמם. אין שום ספק שבכל אחת מהטענות הללו יש שמץ של אמת. אבל יגידו אחרים מה שיגידו. בשבילי באלי, על אף פגמיה, היא עדיין אחד המקומות האחרונים שבו לחיים נשאר עדיין טעם של קסם. היה זה מקס וובר – מגדולי הסוציולוגים – שכתב פעם שתהליך השתלטות הרציונאליזם על חייו, התנהגותו ותרבותו החומרית והאתית של האדם המערבי – הוא תהליך של "הסרת הקסם מן העולם". בחיים האיטיים של באלי, תחת השמים הטרופיים ובצל הקוקוסים, החיים עדיין משמרים את סוד קסמם הסתום והמופלא.