אתיקה של מורי דרך

 

מזה שנים רבות שאני מדריך טיולים בארץ ובעולם.  כמו מדריכים רבים, אני נהנה להוביל מטיילים בשבילים, לזהות יישובים מרחוק, למולל עלה, להצביע על עקבות בחול ולספר את סיפוריה של ארצנו, כמו גם את סיפוריהן של ארצות אחרות.  לעתים אני מתבונן מן הצד בעבודתם של עמיתי ובדיעבד גם בעבודתי שלי.

אני צופה בנו מדברים בלהט, משלהבים ומשתלהבים, כאשר המיקרופון שאנו אוחזים בידנו מעניק לנו תחושת סיפוק ופעמים רבות גם תחושה של כוח.  הכוח הזה עלול לסחרר.  פעמים רבות אני נתקל ברֵעַי המדריכים מפריחים ססמאות, בונים תיאוריות בהבל פה, ממוטטים ממלכות ושוחטים פרות קדושות, מבלי שמישהו יציב להם את הגבולות שהיו אמורים לשים לעצמם.  תסמונת זו, שד"ר זאב משל, ארכיאולוג ומדריך, כינה פעם בשם "שכרון המיקרופון", התייחסה בשעתו לחרות שהמדריך נוטל לעצמו כשהוא בונה בלהט, באוזני הנוסעים שאינם בקיאים בנושא המודרך, תִלֵי תלים של תיאוריות, לא בהכרח מבוססות.

אם אמשיך את קוו המחשבה שהתווה זאב, אציין שאמירה, שעומדת בבסיסה איזו שהיא השקפת עולם, היא לגיטימית כל עוד והיא מוצגת בצורה הוגנת ומנומקת היטב.  להשקפתי, זכותו של מדריך, הניצב בהר הרצל, להכריז שז'בוטינסקי היה גדול המנהיגים הציונים (ונובע מכך שהיה גדול מבן גוריון ווויצמן), אך אם החליט להיכנס למים הקרים הללו, הוא איננו רשאי להסתפק בהכרזה, אלא חייב להרחיב ולבאר.  כך גם לגבי פרשיות מהעבר הרחוק: אם מדריך איננו מסתפק בתיאור ענייני של מרד בר כוכבא ובוחר להוסיף שהיה מיותר מלכתחילה, עליו לנמק זאת. קל וחומר בשאלות יותר אקטואליות, שיש להן לעתים גם נגיעה פוליטית.  מדריך ישר דרך איננו יכול להפריח לאוויר סיסמא אודות ילדי תימן החטופים, מבלי לציין שטרם הוכח ולו מקרה אחד של אימוץ לא חוקי.  אין זה אֱתי לדבר על הפקרת קיבוץ ניצנים מסיבות פוליטיות, או על אי הרלוונטיות של האצ"ל במלחמת העצמאות, מבלי לבסס את הקביעה הזאת על מקורות ודוגמאות. רצוי כמובן להציג בצורה הוגנת את הדעה ההפוכה.  בכל מקרה, נראה לי נכון יותר לעדן את המסר ולהקהות את עוקצו משום שאיננו דנים כאן בסמינר המכשיר פעילי תנועה, אלא באירוע חווייתי שמטרתו לגרום למטיילים סיפוק. רצוי גם שלא יחושו כי הערכים בהם האמינו הותקפו חזיתית, בצורה בוטה, על ידי מי שהמיקרופון והכוח בידו. גם אם אנו מוכנים לנתץ את כל מה שהאמינו בו, יש לעשות זאת בתבונה ורגישות. כשאנו מדריכים טיול, אני נוגעים לפעמים בשאלות ערכיות, עליהן אנו חלוקים עם הקרובים לנו, כל שכן עם מטיילינו. אין צורך להימנע מכך, נהפוך הוא.  מדריך איננו רק סוכן תרבות, אלא אדם לוקח לעתים חלק בתהליך חינוכי, גם אם חווייתי ומהנה.  אינני נכנס כאן לשאלה הפילוסופית: "מי נתן לך בכלל את הזכות לחנך?", שאלה המופנית לפעמים גם אל המורה ואל המדריך בתנועת הנוער. את הזכות הזאת נטלנו לעצמנו ויישפטו אותנו המטיילים המשלמים בכספם ובזמנם תמורת שרותנו.  גם הם מבינים שמורה הדרך הוא תוצר של השקפת עולמו.  השאלה היא, כמו במקרים רבים אחרים, שאלת המינון.

להשקפתי, לגיטימי שמורה הדרך לא מסתפק בכך שהוא מעביר ידע, אלא רוצה להשפיע ובמקרים מסויימים גם לעצב השקפת עולם.  יתר על כן, מעורבות ערכית ורגשית בהדרכה, מגבירים את קסמה, מאתגרים את השומע ומוסיפים תבלין לעובדות, מעניינות ככל שיהיו.  הדרכה ללא מעורבות כזאת עלולה להיות יבשה ואולי בלתי אפשרית. כלום אפשר לדבר על תקופת בית שני, מבלי שערכינו יישתקפו בהדרכה?  האם ניתן לעסוק במצדה, חניתה, דגניה או שוני באופן סטרילי ונטול פניות?  אני סבור שאין בכך טעם. איננו טכנוקרטים ואפילו לא דיפלומטים.  אנו בני אדם עצמאיים, חושבים ומרגישים ופעמים רבות מגלים רגשות כלפי מושא הדרכתנו. זכורה לי קבוצה מגובשת שהגיעה לטיול בספרד מאחת המושבות המבוססות בארץ.  בהכירי את השקפותיהם הפוליטיות המוצקות, השגחתי שבעתיים לבל השקפותי הפוליטיות יבצבצו מבעד למלים.  השקפותי נותרו עלומות יומיים בלבד. אולם כאשר הגענו לעמק הנופלים, שם דיברתי על מלחמת האזרחים, קרץ לי אחד מהם ואמר בחיוך: "תפסנו אותך…".

אין בכך פסול, משום שהההסבר היה מנומק והוגן, גם אם הצגתו הושפעה מהשקפת עולם. לעומת זאת סופר לי על מדריך, שיצא עם קבוצתו מתל אביב לכיוון ירושלים וכאשר האוטובוס עבר ברחוב ארלוזורוב, הצביע על בית הוועד הפועל של ההסתדרות והכריז המדריך בבדיחות הדעת:  "משמאל ניצב בית הסוהר הגדול ביותר בארץ; מאחורי כל חלון ניצב פושע". הוא היה כל כך משועשע מהבדיחה שלו עצמו, עד שלא שם לב לכמה נוסעים שזעו במושביהם באי נחת ולא הבין שבאותו הרגע ממש, בנה לעצמו אופוזיציה.  המסקנה היא שיש להיזהר בכל נושא הקשור לדת או לאקטואליה.  מדריך הנכנס לנושאים השנויים במחלוקת כמו כפייה דתית, התיישבות בשטחים או הפשרת אדמות החקלאים, קונה לעצמו מספר אויבים, בשעה שהוא, כמו רובנו, שואף להיות אהוב על מטייליו.  גם אם הוא מוותר על האהבה הזאת, נשאלת השאלה באיזו זכות הוא מנצל את המקרופון וכופה על המטייל חוסר נחת שכזה.

ייתכן מאד וכמה ממטיילי או עמיתי מחייכים נוכח קריאת הדברים, הם יודעים שלא תמיד עמדתי בכללים אלו, משל לאותו כומר שהיה דורש באוזני צאן מרעיתו: "עשו מה שאני אומר, לא מה שאני עושה". אכן, קל להטיף מאשר לקיים, אך העובדה שלא אחת מעדתי והשמעתי באוזני מטיילים בקול (גם אם לא במיקרופון), את דעתי הנחרצת בנושא פוליטי כזה או אחר, איננה פוסלת אותי מלצאת חוצץ נגד נוהג נפסד זה.  הפיתוי שלי לנצל את הבמה שקיבלתי כדי להשמיע את דעותי בנושאים לא לי, פגעה גם בנכונותם להקשיב לדברי בנושא המודרך וגם בתחושת הנינוחות המגיעה להם בטיול.

דומה והקצוות ברורים:  קל להסכים שטיול בעקבות שאול המלך, הסנהדרין או אורד וינגייט יתובלו בהשקפת עולם ערכית, רומנטית או לאומית.  מאידך, הרצאה העוסקת באישיותו של שמעון פרס או אריאל שרון הינה מחוץ לתחום עיסוקו הלגיטימי של המדריך.  אולם הבעיה בדרך כלל איננה בקצוות.  השחור והלבן קלים להגדרה.  הבעיה נמצאת בדרך כלל בתחומים האפורים; במקום שאמירה ערכית מותרת ואמירה פוליטית אסורה.  ושוב נשאלת השאלה היכן הגבול?

כאן אני מרחיק את עדותי אל הנשיא החמישי יצחק נבון, שאמר פעם שנשיא המדינה רשאי להביע את דעתו בכל הנושאים שעל הפרק, למעט נושאים העומדים בוויכוח בין מפלגות. כך לדעתי, מדריך רשאי להגדיר אזור כ"יהודה ושומרון" או "הגדה המערבית", גם אם פעמים רבות מצביעות הגדרות אלו על השקפתו הפוליטית, אך הן אינן מקוממות.  לעומת זאת הגדרת האזור כ"שטחים כבושים" או "שטחים משוחררים", היא הגדרה מתייגת מדי.  מדריך יגדיר את השומרון או אפילו את הגלעד כחלק מארץ ישראל, לא יקומם מדי את מטייליו, אך בכך עליו להסתפק.  דעתו מה לעשות עם אותם חבלי ארץ היא מחוץ לתחום עיסוקו והחירות שמקצועו מתיר לו חייבת להיעצר כאן.

 

גילי חסקין