ארצות הברית וכיבוש החלקים המקסיקנים

אמריקה והמלחמה במקסיקו

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: ההתפשטות האמריקאית מערבה. ראו גם: ארצות הברית וכיבוש הספר

קובץ זה רלוונטי מאד לטיולב ארצות הברית, בעיקר בחלקה הדרום מזרחי ובטקסס של ימינו. כמו כן, עשוי להביא תועלת לטיול במקסיקו.

סיפורה של טקסס בשנות ה-20 של המאה ה-19,  הוא דוגמא מצוינת למגוון המניעים שפעלו בכיבוש המערב. חבלי הספר של מקסיקו – קליפורניה עילית, ניו מקסיקו וטקסס, התפרשו כמניפה לעבר ארצות הברית. הספרדים חקרו חבלים אלה עוד במאה ה-16 ואחרי הפוגה ממושכת, התנחלו בהם, מיסיונרים נשלחו להציל את נשמותיהם של ה"אינדיאנים", ולאור הגבול הוקמו מוצבים (Prezidioa), להגנת הכמרים בעבודתם. המתנחלים הספרדים המעטים, ששוכנעו להרחיק כל כך, קיבלו ממשלה הספרדית ממענקים נדיבים של קרקעות ואריסים אמרינידים בשיטת האנקומיינדה ( Encomienda)[1].

ראו באתר זה: תולדות מקסיקו

ההתיישבות האמריקאית במקסיקו

לאחר רכישת לואיזיאנה בשנת 1803, החל גל הגירה של אלפי אמריקנים ממזרח ארצות הברית, לשטחים המערביים החדשים וגם לשטחים שעדיין לא נשלטו בידי ארצות הברית. השטחים שמדרום מערב לשטחי "רכישת לואיזיאנה", נשלטו תחילה בידי ספרד והחל מ-1821 נשלטו בידי מקסיקו, לאחר שזו השיגה את עצמאותה.

תחושת "הייעוד הגלוי"  שהשתררה בארצות הברית גרסה שלארצות הברית ישנה זכות בסיסית, שמקורה אלוהי, להנחיל את האידיאלים האמריקנים על כל השטחים שעד לאוקיינוס השקט ו"לתרבת" את תושביהם הקתולים, דוברי הספרדית. השאיפה האמריקנית הזאת גרמה לקונפליקטים עם כל שכנותיה, החל בבריטים שבקנדה ובאורגון, וכלה במקסיקנים שבדרום מערב.

בעוד טור אחד של חלוצים  נערך בערבות איליונוי ואַיוֹוָה וטור אחר משתרך לאורכו של נתיב אורגון, צלח טור שלישי את היבשה, אל שטח מקסיקו, שם בא במגע עם תרבות עתיקה וגאה, שהוחזקה על ידי רפובליקת מקסיקו הצעירה.  מקסיקו זכתה בעצמאותה ב-1821. דאגתה העיקרית של הממשלה המקסיקנית היתה להבטיח את היהלום שבכתר- מקסיקו סיטי ואזור מכרות הזהב במרכז מקסיקו והיא ראתה בדאגה את הפריצה מערבה של האמריקאים תאבי האדמות שחיו מצפון להם. לפיכך, קראה לאמריקאים החיים בדרום-מערב ארצות הברית, דווקא להגר אל תוך מקסיקו ולזכות שם בקרקעות חינם, תמורת התחייבות בסיסית – להיות מקסיקנים נאמנים.

עד 1840 באו מאות אמריקאים להתגורר ולסחור בארץ נעימה זו.  ענק הקרקע החשוב ביותר ניתן כבר ב-1821 למוזס אוסטין ובשנת 1823 קיבל בנו סטיבן פ' אוסטין ( Stephen Fuller Austin), זכויות ייתר של "אמפרסריו" (empresario), היינו, סוכן התיישבות, הזכאי לקבלת שטחים נרחבים של אדמת מרעה ואדמה חקלאית, תמורת כל מאה משפחות שיביא. לימים זכה אוסטין בכינוי "אבי התיישבות בטקסס". הוא הוביל את תהליך הקולוניזציה השני והמצליח בסופו של דבר של טקסס, כשהביא 300 משפחות אמריקאיות לאזור בשנת 1825. בנוסף הוא עבד יחד עם הממשלה המקסיקנית, כדי לתמוך ולחזק את ההגירה האמריקאית למקסיקו. החל מ-1827 הציעו האמריקנים למקסיקו, לרכוש שטחים אלו תמורת סכומים גבוהים. ההצעה לכשעצמה נחשבה לעלבון והחזרה עליה עוררה חשד. בכול זאת, באי עקביות מוזרה, עודדה מקסיקו הגירה מארצות הברית אל טקסס.

מושבת אוסטין היתה להצלחה גדולה. ב-1834 התיישבו בה 20,000 מתנחלים לבנים ו-2000 עבדים. פי ארבעה יותר ממספר התושבים המקסיקאים. אוסטין בחר בקפידה את המתיישבים ומשל במושבתו בשררת יחיד. תמורת אדמות זולות, היו האמריקאים מוכנים לחתום על כל מסמך. אולם לאחר מספר שנים הופיעו במקומותיהם גובה המסים המקסיקני ופקיד הממשל התובע נאמנות לממשל המרכזית במקסיקו סיטי ולכנסיה הקתולית. האמריקאים התמרדו כמובן. זהו הרקע למלחמת העצמאות של טקסס.

בעוד שמקסיקו חוקקה חוקים לביטול העבדות בכול רחבי הרפובליקה, סירבו בעלי מטעים לעקור לטקסס, אלא אם יורשו להביא עמם את עבדיהם. אוסטין הצליח מעת לעת להמציא תירוץ שאפשר לאמריקאים להחזיק בעבדיהם בפועל, גם אם לא כחוק. אי הביטחון שחשו בעלי העבדים היה רק אחד מגורמים רבים שמשכו להפרדת טקסס ממקסיקו. לאחר ששמועות אודות האדמה העשירה של טקסס התפשטו ברחבי ארצות הברית, היגרו אלפי מתיישבים חדשים לטקסס. ה"אמפרסריוס", האמריקאים השתדלו להיות מקסיקאים נאמנים, אולם קשה היה להזדהות עם הממשלה מקסיקאית שנמצאה באנדרלמוסיה מתמדת. המתנחל האמריקאי העריך את המיומנות של שכנו המקסיקאי, אך התנשא מעליו. כמו כן נתגלעו סכסוכים עם חילות מצב מקסיקאים, שקציניה הגאים התמרמרות על גסותם הקולנית של המתיישבים. בשנות השלושים הגיעו לטקסס הרפתקנים ראוותניים,, כדוגמת סם יוסטון (Samuel "Sam" Houston), לשעבר מושל טנסי. שסחר עם הילידים בספר הטקססי, האחים בואי (Bowie) מלואיזיאנה, שעיצבו את הפגיון הארוך הנושא את שמם. דייוי קרוקט (Davy Crockett), איש יערות רודף פרסומת מטנסי, שעם הזמן היה לאגדה. באו עוד רבים אחרים שעשו חסד לארצם כשעזבו אותה. אלו האפילו על החלוצים השקטים ושומרי החוק מסוגו של אוסטין. בשנת 1830 כבר היו בטקסס כ-30,000 אמריקנים – מספר גדול עשרת מונים ממספרם של המקסיקנים והאמרינידים במקום . חלקם של המתיישבים הביאו רעיונות חדשים של סיפוח שטחים מקסיקנים לארצות הברית. הם לא צייתו לחוקי ממשלת מקסיקו,  ולממשלת מקסיקו היו יחסים לא קלים איתם.

אנטוניו לופז דה סנטה אנה, (Antonio de Padua María Severino López de Santa Anna y Pérez de Lebrón), המוכר יותר כסנטה אנה,  מפקד הכוחות המקסיקנים, שהיה גם נשיא המדינה,  אסר את בואם של מתיישבים נוספים, והטיל הגבלות על ההתיישבות הקיימת. הוא ראה בטקסס חלק חשוב מהרפובליקה שהנהיג, משום שרצה לשמור על מקסיקו גדולה וחזקה ביחס לארצות הברית המתפשטת מערבה, וטקסס הייתה נכס חשוב הן מבחינת אוכלוסייה והן מבחינת שטח. כמו כן, הייתה טקסס מדינת עבדות, נושא שנאסר במקסיקו. הוא חטף את אוסטין, שראה עצמו כאזרח נאמן של מקסיקו והחזיק אותו בשבי מפחד שינהיג מרד של אזרחי ארצות הברית היושבים בטקסס נגד מקסיקו. אולם, דווקא צעד זה האיץ את בואו של מרד זה משום שעם שחרורו מהשבי תמך אוסטין במרד.

פרובוקציית טקסס

בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית, לאחר שסנטה אנה ביטל את החוקה של 1824 והכריז על חוקה חדשה, אנטי-פדרליסטית. הוא מינה על עצמו כדיקטטור, בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה[2]. בעקבות החוקים המחמירים, אירעו כבר בקיץ של שנת 1835, תקריות אלימות ראשונות בין המתיישבים האמריקנים למקסיקנים, ובסוף אותה שנה יצא הגנרל המקסיקני מרטין פרפקטו דה-קוס  (Martín Perfecto de Cos) כדי לדכא את ההתקוממויות, אבל נחל מפלה אחר מפלה מול אנשי טקסס.

ב-11 בדצמבר של אותה השנה, תקפו האמריקאים את המיסיון המבוצר אל אלמו (El Alamo), שנמצא על גדתו המזרחית של נהר סן אנטוניו, והיה ממש ממול לעיר סן אנטוניו, ששכנה בגדה המערבית.

אלף חיילים מקסיקנים, שהתבצרו במקום, נאלצו להיכנע  לאמריקנים, שצרו עליהם. במקום התבצרה יחידה אמריקאית, חייל המצב, בפיקוד הקולונל ויליאם ב. טראוויס, (William B. Travis) ואנשי טקסס ג'יימס בואי ודייווי קרוקט. בעקבות הניצחון, נחתמה הכרזת העצמאות ב־20 בדצמבר 1835 דבר שהוביל ליצירת "רפובליקת טקסס".

בתגובה, נשיא מקסיקו , הגנרל סנטה אנה, יצא בראש צבא חדש אל טקסס , צלח  את הריו גרנדה וב-24 בפברואר, הגיע בראש 3,000 איש, אל אלמו (Alamo). חייל המצב, שמנה קצת פחות ממאתיים טקססיים, סירב לסגת או להיכנע. סנטה אנה החל במצור על המבצר. גדודי פרשים רכבו סביבו, מונעים כל אפשרות של בריחה. המגנים הדפו את ההסתערויות המקסיקניות על המצודה, במשך עשרה ימים. ב-4 במארס הגיעה תגבורת מקסיקנית לעיר סן אנטוניו, שכעת מנו הכוחות המוצבים בה כחמשת אלפים איש. במשך המצור סבל הצבא המקסיקני ממחלות ומעריקה מוגברת, אך ב-6 במארס החליט הגנרל סנטה אנה להרים את הדגל האדום, שסימל את תחילתו של הקרב. כ-2,500 חיילים מקסיקנים נעו לעבר אלמו, ובעלות השחר תקפו את המבצר.

הקרב, מרגע הפריצה למבצר אלמו ועד לכיבושו בידי הכוח המקסיקני, נמשך כשעה וחצי בלבד. בפקודת היום האחרונה שהוציא מפקד המבצר -נכתב, כי "לעולם לא אכנע ולא אסוג… גמור עמי להחזיק מעמד ככל אשר אוכל ולמות כחייל, שלעולם אינו שוכח את חובתו כלפי כבודו שלו וכלפי כבוד ארצו. ניצחון – או מוות!" האמריקנים הנצורים קטלו מאות מאויביהם, אך הקרב היה חסר סיכוי מלכתחילה; החומה הצפונית נפרצה, ואחריה גם המנזר הפנימי. שארית המגנים התבצרו בכנסייה, אבל גם היא נפרצה מיד, והמקסיקנים הרגו את כל המורדים החמושים במבצר, כמאתיים איש. לוחמים ספורים נלקחו בשבי, אבל גם הם הוצאו להורג על ידי סנטה אנה וצבאו. ביניהם, על פי אחת הגרסאות, היה הגיבור העממי האמריקני דייווי קרוקט. בתום הקרב החיילים המקסיקנים ירו שוב ושוב בחיילים הפצועים והמתים, ובקושי רב הצליחו מפקדיהם לעצור את ההשתוללות. רק עבדים, נשים וילדים בודדים ששהו במקום נותרו בחיים. גם התוקפים שילמו מחיר כבד: כ-500 הרוגים ופצועים.

במהלך קרב אלמו תקף הצבא המקסיקני מורדים טקסנים אך גם אזרחים. אזרחי טקסס הגיבו להרס בקרב אלמו וטבח הטקססים הלא חמושים בזעם. כוחות מתנדבים מיהרו להצטרף לצבא הגדל של רפובליקת טקסס הנאבקת לעצמאות בראשותו של הגנרל סם יוסטון.

ב־21 באפריל 1836 נערך קרב סן חסינטו (Battle of San Jacinto)) שלושים קילומטרים ממזרח לעיר יוסטון המודרנית. הגנרל המקסיקני סנטה אנה הצעיד את צבאו כדי למחוץ את המורדים הטקסנים.

יוסטון נמנע ממגע עם הצבא המקסיקני המתקדם, עד שצבאו בטקסס צבר כוח אדם נרחב והכשרה. סנטה אנה, לעומת זאת, פיצל את כוחו, ושלח כמה יחידות לאבטח את קו האספקה הארוך שלו ואילו אחרים נשלחו לכבוש את מעון ממשלת טקסס הזמנית. הוא הוביל באופן אישי את 600 החיילים הנותרים. יוסטון הכין את 900 החיילים הטקסנים תחת פיקודו לקראת תקיפה מסוכנת באותו אחר הצהריים של אותו יום. כוחותיו הרכובים נעו סביב האגפים המקסיקניים בעוד קו הקרב הטקסני נע במהירות ובשקט ישירות על פני הערבה הפתוחה. הם התגלו בטווח של 200 מטר מהמחנה המקסיקני. באותו הרגע, הארטילריה של יוסטון פתחה באש, וחיל הרגלים הטקסני ביצע גיחה. לאחר ימים של נסיגה, אנשיו של יוסטון ביצעו את ההתקפה, הפתיעו את הכוח המקסיקני הנח, וצעקו: ”זכור את אלמו!“.

הטקסנים ירו מטווח קרוב ונעו אל תוך המחנה המקסיקני, בעודו ננטש על ידי חייליו המבוהלים. ההגנה של סנטה אנה קרסה כשמקסיקנים נבהלים ניסו לברוח מהפרשים מעבר לביצות. לאחר קרב של שמונה עשרה דקות, המקסיקנים שנותרו נכנעו, אך סנטה אנה ניסה לברוח משדה הקרב על סוסו אך נתפס בידי הטקסנים. תוך 24 שעות נהרגו כ-600 מקסיקנים ונלכדו יותר מ-700, כולל בסופו של דבר סנטה אנה עצמו, ששוחרר,  לאחר שהגיע להסדר עם יוסטון לסיום המלחמה. תשעה מאנשי יוסטון נהרגו או נפצעו אנושות, וכ-30 נפצעו קלות.

היה זה הקרב האחרון במהלך המהפכה הטקסנית.

תבוסתו הקשה של סנטה אנה בקרב המכריע, הביאה לעצמאות טקסס ממקסיקו. נשיא מקסיקו נאלץ לחתום ב-1836 על הסכם וולסקו (Treaties of Velasco), שהביא להקמתה של רפובליקת טקסס העצמאית, שכונתה בפי אנשיה "רפובליקת הכוכב הבודד".

רפובליקת טקסס

הרפובליקה התפרסה על פני שטח נרחב שכלל את מדינת טקסס של ימינו, חלק משטחי ניו מקסיקו, אוקלהומה, קנזס,קולורדו וויומינג. אלא שההסכם לא פתר את חילוקי הדעות בדבר הגדרת הגבול שבין מקסיקו לרפובליקת טקסס, וסכסוכי גבול מזוינים פרצו בין שתי המדינות. רבים מאנשי טקסס ביקשו להסתפח אל ארצות הברית. אולם בנושא זה התגלתה מחלוקת בין הצפון לדרום. הצפון התנגד משום שראה את הפרשה כמזימה דרומית להרחבת תחומי העבדות ולא היה לו עניין במרחבים העצומים של ארץ זו. הדרום לעומת זאת, תלה תקוות בשטחי הקרקע הנרחבים של אזור נרחב זה[3]. תביעת הדרום לסיפוח גברה כאשר דומה היה שטקסס תסכים לביטול העבדות. כשנודע בארצות הברית, שגם אנגליה וגם צרפת, ששתיהן היו זקוקות מאד לכותנה עבור תעשייתן, היו מעוניינות לקחת את טכסס תחת חסותן, כאשר נראו שייטות אנגליות במימי מפרץ מקסיקו, לאורך חופי טקסס, הסכימו כל מדינות ארה"ב  לסיפוח זה. בהימשך סכסוך הגבולות, החליטה לבסוף רפובליקת טקסס, לשמחתם ובעידודם של האמריקנים, להסתפח בשנת  לארצות הברית, וב-4 ביולי 1845,אושר בקונגרס האמריקני צירופה של טקסס כמדינה פדראלית.

אחת הסיבות העיקריות להסכמת הסיפוח מצד הרפובליקה הטקסנית, היה הסכמתה של ארצות הברית לקחת על עצמה את תשלום החובות העצומים של טקסס לבנקים באירופה.. סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה. מנקודת ראותה עדיין היתה טקסס חבל מקסיקני.

עניין הגבול שבין ארצות הברית למקסיקו הפך לנושא מרכזי שעל סדר היום של שתי המדינות. ארצות הברית טענה שהגבול הדרומי של טקסס הוא נהר הריו גרנדה (Rio Grande). מקסיקו טענה לעומתה, שהגבול עובר בנהר הנוצ'ס (Nueces) ; 90 ק"מ מצפון לו. הסיכוי שטקסס תהיה לקנדה שניה, מפלט לעבדים בורחים, החריד את הדרום. הנשיא ג'יימס פולק (James Knox Polk), איש המפלגה הדמוקרטית, שהיה ממובילי תחושת "הייעוד הגלוי" וחסיד ההתפשטות הטריטוריאלית, הציע מיד עם כניסתו לתפקיד ב-1845, לרכוש את כל השטחים המקסיקנים שבדרום מערב תמורת 25 מיליון דולר, אך מקסיקו סירבה לוותר על כמחצית משטחה לשכנתה תאבת השליטה ממזרח, גם תמורת סכום גבוה שכזה.

אילו הסתפק פולק בטקסס ולא שולח ידו אל שטחים נוספים, סביר להניח שמקסיקו לא היתה יוזמת מעשי איבה, אבל פולק רצה בכול מאודו לרכוש את קליפורניה. משלחת חקר שיצאה לשם כבר ב-1843, בהובלת ג'ון פרימונט (John C. Frémont), חלף במרכז קליפורניה. דו"ח שפרסם בסתיו 1844, סיפק לוושינגטון מידע ראשוני על האפשרויות הרבות הגלומות בארץ זו ועל רפיון האחיזה המקסיקנית בה. פולק חשש שאם ארצות הברית לא תעשה כך, יקדימוה אנגליה או צרפת.

עיתון 'הברית', שיצא בוושינגטון ביטא את עמדותיו של הנשיא פולק ושל המפלגה הדמוקרטית כתב בתחילת 1845: "הבה נשלים את הסיפוח הגדול ועמו את שאלת הגבולות והתביעות. כי מי יוכל לשטף האדיר שיצא אל המערב? הדרך לקליפורניה תהיה פתוחה בפנינו. מי יעצור את מצעד אנשי המערב שלנו"? היה אפשר לפרש זאת כקריאה למסע מערבה בדרכי שלום, אם לא היו מופיעות באותו גיליון גם המילים: "חיל מתנדבים בנוי כהלכה[…] יוכל לפלוש למקסיקו, לתופסה ולכובשה. חיל זה יאפשר לנו, לא רק לכבוש את קליפורניה, אלא גם לשמור עליה"[4].

זמן קצר אחר כך, בקיץ 1845, כתב ג'ון או'סליבן (O’Sullivan), עורך הדמוקרטיק רוויו (Democratic Review), את המשפט המפורסם: "ייעודנו הגלוי, הוא להתפשט על פני היבשת, שהועידה השגחה העליונה, להתפתחותם החופשית של מיליוני בני עמנו, הצומחים משנה לשנה". הייעוד הגלוי (manifest destiny) היה ביטוי מפתח באידיאולוגיית ההתפשטות האמריקאית.

ב-10 בנובמבר 1845 שלח פולק את ג'ון סלידס  (John Slidell) למקסיקו וציידו בהוראות להציע שארה"ב תקבל על עצמה את תביעותיהם הבלתי מסופקות של אזרחיה נגד מקסיקו, תמורת הכרה מקסיקאית בריו גרנדה כגבולה הדרומי של ארצות הברית. בנוסף לכך הוצעו 5 מיליון דולר בתמורה לוויתור מקסיקני על ניו מקסיקו והוצע לרכוש את קליפורניה. כאשר מקסיקו השיבה בשלילה, פנה פולק לקונגרס כדי להכריז עליה מלחמה.

בפברואר 1846 הורה פולק, לגנראל זאכארי טיילור (Zachary Taylor) להעביר חיילים לריו גרנדה, הגבול הדרומי-מערבי של טקסס, כדי להגן על המדינה החדשה, מפני התקפה מקסיקאית אפשרית .פקודה זו היתה קריאת תיגר על המקסיקנים, משום שהגבול המוכר על ידי מקסיקו בין טקסס למקסיקו היה נהר הנואצ'ס (Nueces), הנמצא במרחק  תשעים ק"מ צפונה משם.

בו ביום צלחה יחידת פרשים מקסיקאית את הריו גרנדה, התכתשה עם פרשים אמריקאים, הרגה אחדים ושבתה את הייתר. המקסיקאים ירו את הכדור הראשון, בדיוק כפי שרצה הממשל האמריקאי. הדרום דרש לתקוף בשל כך את מקסיקו, בעוד שהצפון ראה במלחמה מזימה דרומית. הקונגרס הכריז על מלחמה. ההשתלשלות היתה ברורה. פולק פיתה את מקסיקו למלחמה בשאלת הגבול עם טקסס, כדי לזכות בקליפורניה. והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848). פולק הסביר שהצבת הכוחות האמריקאים בריו גרנדה היתה פעולה הגנתית הכרחית. ההיסטוריון ג'ון שרדר (John Shreder), כותב בספרו מלחמתו של פולק: "בעצם ההיפך היה הנכון; הנשיא פולק הצית את פתיל המלחמה, כששלח חיילים אמריקאים לשטח מחלוקת, שהשליטה היסטורית בו ויישובו היו של מקסיקו"[5]. קולונל היצ'קוק (Ethan Allen Hitchcock), עוזרו של הגנרל טיילור, כתב ביומנו: "אמרתי מלכתחילה שארצות הברית היא התוקפן […] אין לנו גרגר של זכות להיות כאן [..]נדמה שהממשלה שלחה בכוונה כוח קטן, כדי לגרום למלחמה, בתור עילה לתפיסת קליפורניה וכל נתח מארץ זו […] לבי אינו שלם עם העסק הזה".

לאחר הכרזת המלחמה בקונגרס, במאי 1846, נערכו ברחבי ארצות הברית. עצרות תמיכה במלחמה, אלפים מיהרו להתנדב לצבא. המשורר וולט ויטמן (Walt Whitman) כתב, בכתב העת הברוקליני "האיגל" (The Eagle), בימיה הראשונים של המלחמה: "כן, על מקסיקו להיענש חמורות.[…] אמריקה אינה מחרחרת ריב, אך היא יודעת גם למחוץ וגם להתרחב. לכל התוקפנות הצטרפה גם הדעה שארצות הברית עומדת להביא את בשורת החירות והדמוקרטיה לרבים ולכך צורפו גם מושגי העליונות הגזעית, הכמיהה לנופים היפים של קליפורניה והזדמנויות הסחר באוקיינוס השקט.

ב'אילינוי סטייט רג'יסטר'  (Illinois state register) כתב על קליפורניה: "התסבול הדעת שגן חמדה זה ישכב רדום בפארו הפראי וחסר התועלת.[…]רבבות אמריקאים בעלי תושייה ינהרו אל מישוריו המזמינים; זמזום התעשייה האנגלו-אמריקאית יישמע בעמקיו; ערים תקומנה על מישוריו וחופיו ומשאביה ועושרה של האומה יתרבו לאין שיעור". הקונגרשיונל גלוב (Congressional Globe) כתב, ב-11 בפברואר 1847: "עלינו לצעוד מאוקיינוס לאוקיינוס […] עלינו לצעוד מטקסס ישר אל האוקיינוס השקט ולעצור רק אל מול שאגת גליו […] זהו גורלו של הגזע הלבן. זהו גורלו של הגזע האנגלו-סקסי". למלחמה נמצא גם צידוק דתי. בז'ורנל אוף קומרס (The Journal of Commerce) נכתב: "אדון העולם העליון עומד בתווך ומפנה את מרצו של האדם לטובתו של האדם. התערבותו […] מזוהה בעיני עם ניצחון צבאנו […] המטרה הנראית לעין היא שחרורן של 7,000,000 נפשות מכול החטאים הפוקדים את המין האנושי". בניגוד לקולות רבים אלו, טענו אחרים, כמו האגודה האמריקאית נגד העבדות: "המלחמה נערכה לשם מטרה אחת. מטרה בזויה ואיומה: הרחבתה והנצחתה של העבדות האמריקאית, בשטחי מקסיקו הנרחבים"[6].

פשרת מיזורי מ-1820 אסרה עבדות מצפון לגבולה הדרומי של מיזורי, בקו הרוחב '30 36° (למעט במדינת מיזורי עצמה), ומאז גם נשמר האיזון בין מספר המדינות המתירות עבדות לבין אלו האוסרות אותה. איסור העבדות בכל השטחים הצפוניים, כפי שקבעה פשרת מיזורי, יצר יתרון לשוללי העבדות.

באותם ימים התירה טקסס את העבדות, אך מקסיקו אסרה אותה. רבים ממתנגדי העבדות בצפון ראו במלחמה ניסיון של תומכיה להביא להתפשטותה גם לטריטוריות החדשות שייכבשו, ולהגדיל בכך את השפעתם בממשל הפדראלי. מסיבה זו נתמכה מלחמת מקסיקו בעיקר במדינות הדרום, שראו בה הזדמנות להגברת כוחם.

מלחמת ארצות הברית במקסיקו

בארצות הברית היא נקראת גם "מלחמת מקסיקו", ובמקסיקו – "ההתערבות האמריקנית", "הפלישה האמריקנית למקסיקו", או "מלחמת התוקפנות הצפונית".

קליפורניה, שהיתה היעד העיקרי, השתרעה מעבר לשדה המערכה הראשי. כמה עשרות מתנחלים אמריקאים בעמק סקרמנטו הכריזו ב-14 ביוני 1846, על "הרפובליקה של קליפורניה" והניפו דגל לבן, עליו ציירו דוב וכוכב. שלושה שבועות אחר כך, הונף דגל הכוכבים והפסים במונטריי  (Monterey) והוכרז כי קליפורניה היא חלק מארצות הברית. דוברי הספרדית שבקליפורניה התקוממו, אך ההתנגדות דוכאה עד סוף 1846.

בזירת המלחמה העיקרית, התקדם טיילור, אל מעבר לריו גרנדה וב-21 בספטמבר לכד את העיר המקסיקנית מונטריי (בצפון מקסיקו של ימינו). ב-27 במארס כבש הגנרל וינפילד סקוט (Winfield Scott) את ורה קרוז (Vera Cruz), שלחוף מפרץ מקסיקו והחל להתקדם לעבר מקסיקו סיטי, לאורך הציר שהכובש הספרדי הרננדו קורטז עבר בו שלוש מאות שנים קודם לכן. ב-10 באוגוסט הגיע צבאו של סקוט אל קו פרשת המים. לפניו התפרס עמק מקסיקו הפורה ומבעד לערפילים התנשאו מגדליה של העיר מקסיקו סיטי. בקרב על אזור מנזר סנטה מריה צ'ורובוסקו (Santa Maria Churubusco), שלגדת נהר צ'ורובוסקו ,איבדו האמריקאים אחד מכול שבעה מאנשיהם. אך 3,000 מקסיקאים (ובכללם שמונה גנרלים) נישבו והניצחון היה מכריע.

לרוב האבדות האמריקאיות גרם גדוד סנט פטריק (Saint Patrick's Battalion), שכלל כמה מאות חיילים קתולים (רובם אירים שהיגרו לאמריקה לאחר הרעב הגדול באירלנד) ועריקים נוספים, שעזבו את הצבא האמריקני וחברו ללוחמים המקסיקנים. על פי גרסה אחת, ערק הגדוד בעקבות אפליה קשה מצד האמריקנים, והצטרף לפיכך למקסיקנים הקתולים (מספר היסטוריונים גורסים, שהיו אלה שבויים אמריקנים, שהוחזקו בידי מקסיקו ואולצו להילחם עבורה). מרבית חיילי הגדוד נהרגו בקרב צ'ורובוסקו (Churubusco), ואחרים, שנשבו בידי האמריקנים – נחנקו או נתלו באכזריות, כאקט של נקמה, לאחר שנצרבה בעורם האות "D" (עריק – Deserter), בברזל מלובן. עד היום נחשבים חיילים אלה במקסיקו כגיבורים, ובמספר מקומות במדינה מוצבות אנדרטאות לזכרם. בינתיים הטילו שייטות אמריקאיות הסגר ימי הדוק על חופי מקסיקו ובמנעם מכך, מתחמושת ואספקה, שהוזמנו קודם לכן מאירופה, להגיע לצבא מקסיקו.

צבאו של סקוט, שהתרענן אחרי שבועיים של מנוחה באזור הכרמים והפרדסים של מקסיקו סיטי, צעד ב-8 בספטמבר לקרב עתיר קורבנות  במולינו דל ריי (El Molino del Rey), בצפונה של מקסיקו סיטי.  למרות אבדות האמריקאים, המקסיקנים לא הצליחו להדוף אותם לאחור. כעבור כמה ימים נכבשה הגבעה המבוצרת צ'פולטפק (Chapultepec), שעליה הגנו בגבורה פרחי קצונה מקסיקנים. ב-17 בספטמבר הניפה מקסיקו דגל לבן וצבא ארצות הברית צעד אל הכיכר המרכזית שבעיר . אחד המפקדים בצבא מקסיקו, פדרו מריה אנאייה (Anaya), שהגן על אזור מנזר סנטה מריה צ'ורובוסקו, אמר את המשפט המפורסם ביותר במלחמה לגנרל האמריקני דייויד טוויגס (David Twiggs), כשזה נכנס למנזר לאחר נצחונו: "אם היו לנו כדורים לא הייתם פה", המדגים את הנחיתות המקסיקנית גם במשאבים[7]. נשיא מקסיקו בין השנים 1877–1911, הגנרל פורפיריו דיאס, התבטא כמה שנים לאחר המלחמה ואמר: "מקסיקו המסכנה! כל כך קרובה לארצות הברית, וכה רחוקה מאלוהים". הצבא האמריקאי התמודד עם התמרדויות ועריקות רבות. השליטה באלו שלא ערקו נהייתה קשה יותר ויותר. לחיילים השבים המתינו ספסרי קרקעות והציעו להם לקנות את הקרקעות שהעניקה להם הממשלה. רבים מהחיילים, נואשים לכסף מזומן, מכרו להם את  400 הדונמים שקיבלו ב-50$ בלבד.

ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם בעיר גואדלופה אידלגו (Treaty of Guadalupe Hidalgo), צפונית למקסיקו סיטי, אליה נמלטה הממשלה המקסיקנית בעקבות התבוסות בשדה הקרב. ההסכם, שנקרא על שם העיר בה נחתם, סיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה (Rio Grande). בהסכם ויתרה מקסיקו על שטחה הצפוני, כ-1.36 מיליון קמ"ר, שהיווה מעל שליש משטחה עד אותו זמן, תמורת פיצוי שהעבירה אליה ארצות הברית בגובה של כ-18 מיליון דולר. ארצות הברית סיפחה שטחים שכללו (לפי הגבולות של היום) את המדינות קליפורניה, נבדה, יוטה, וחלקים מאריזונה, ויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. בהסכם הובטחה הגנה לתושבים ולרכוש המקסיקני בשטחים שעברו לשליטת ארצות הברית.

בארצות הברית הביא הניצחון לגל של פטריוטיזם ולאמונה גוברת בייעודה ובכוחה של המדינה, בעקבות ההתפשטות הטריטוריאלית הגדולה מערבה עד לאוקיינוס השקט. (ב-1846 נרכשו שטחים נוספים לטריטוריה של אורגון, כך שההתפשטות במערב התגברה גם צפונה).

אולם גם  לאחר סיום המלחמה, נותר סכסוך הגבולות בין ארצות הברית ומקסיקו בלתי מיושב. השטח שנמצא כיום בדרום אריזונה ובניו מקסיקו היה חלק מנתיב שהוצע לרכבת חוצת-יבשת ממזרח למערב. נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס, שוכנע על ידי ג'פרסון דייוויס, אז שר המלחמה של ארצות הברית, לשלוח את השר לענייני מקסיקו, ג'יימס גדסדן (James Gadsden), לו היו אינטרסים בבניית מסילת ברזל, למשא ומתן עם מקסיקו על רכישת האזור.

על פי ההסכם שנחתם, שילמה ארצות הברית למקסיקו עשרה מיליון דולר (שווים לכ-347 מיליון דולר ב-2022),  בעד השטח. ההסכם כלל סעיף שאפשר לארצות הברית לבנות תעלת מים דרך מצר טהונטפק ((Tehuantepec), המפריד בין מקסיקו לאמריקה התיכונה אך אפשרות זו לא מומשה מעולם.

רכישת גדסדן Gadsden Purchase)) הייתה המהלך שחתם סופית את תיחום גבולותיה של ארצות הברית היבשתית. הוסכם כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו אפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה.  על פי ההסכם המקורי, הקיפה הרכישה שטח גדול יותר, שהשתרע דרומית, וכלל את רוב שטחן של המדינות המקסיקניות קואווילה, צ'יוואווה, סונורה, נואבו לאון וטמאוליפס, כמו גם את חצי האי קליפורניה (Baja California). לגבולות האלו התנגדו לא רק המקסיקנים, אלא גם סנאטורים אמריקאים, שהתנגדו לעבדות וראו ברכישה הוספת שטח נוסף בו קיימת עבדות לארצות הברית והחרפת הבעיה.

גם חבל הארץ הקטן שלבסוף נרכש היה מספיק כדי להרגיז את העם המקסיקני, שראו במעשיו של סנטה אנה בגידה. סנטה אנה השתמש במכירת השטחים לארצות הברית כדי להעשיר את הממשל המקסיקני ואת האליטה השלטת. אך הוא  לא הצליח לשמור על שלטונו לנוכח מהפכה ליברלית בראשותו של בניטו חוארס (Benito Juarez) ולבסוף פגש בהתנגדות מקרב האליטה של מקסיקו סיטי, הודח ושלח לגלות בקובה, אשר הייתה עדיין מושבה של האימפריה הספרדית.

האופוריה הלאומית  בארצות הברית לא נמשכה זמן רב. המלחמה הבליטה שוב את הקיטוב בין הדרום (שתמך במלחמה) לבין הצפון (שהתנגד לה) וההתפשטות הטריטוריאלית העלתה שוב את שאלת העבדות בשטחים החדשים. בשנת 1850 נחקק "חוק העבד הנמלט", כדי לפצות את מדינות הדרום על הכנסה לברית של השטחים שנכבשו ממקסיקו (במיוחד קליפורניה), כמדינות ללא עבדות. החוק קבע כי "כל מרשל של ארצות הברית, או איש ממשל אחר אשר אינו עוצר מי שמואשם בהיותו עבד נמלט יהיה חייב בקנס של 1,000 דולר. מעת שנחקק הוטלה חובה על אנשי משטרה בכל מקום לעצור כל אדם שנחשד בהיותו עבד נמלט, וזאת על בסיס הודעה בשבועה של בעל עבדים. החשוד לא היה יכול לדרוש לעמוד למשפט בפני חבר מושבעים, או להעיד מטעם עצמו. בנוסף, כל אדם שסייע לעבד נמלט בכך שנתן לו מזון או מקלט דינו היה מאסר חצי שנה וקנס של 1,000 דולר". אנשי חוק שעצרו עבד נמלט היו זכאים לבונוס בשכרם או לקידום במקום עבודתם. כיוון שהחשודים בהיותם עבדים נמלטים לא זכו למשפט, הדבר הוביל לתפיסת אפריקאים אמריקאים חופשיים רבים, שהובלו לעבדות ללא זכות להגן על עצמם כנגד ההאשמות שהוטחו בהם.

יוליסס גראנט (Ulysses S. Grant), ששירת במלחמה, אמר שהמלחמה הייתה אחד הגורמים החשובים למלחמת האזרחים האמריקנית: "הכיבוש, החלוקה והסיפוח [של טקסס] היו … קשר להשגת טריטוריה, כך שמדינות עבדות חדשות יצטרפו לאיחוד". ואכן, מספר שנים לאחר מלחמת מקסיקו, פרץ העימות המכריע בשאלת העבדות – מלחמת האזרחים (1861-1865). רבים מהמפקדים האמריקנים במלחמת מקסיקו מילאו תפקידי מפתח במלחמת האזרחים, כולל ג'פרסון דייויס, שהיה נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום במהלך אותה מלחמה.

הערות

[1] אנקומיינדה היה מוסד משפטי וחברתי-כלכלי ספרדי שלפיו קבוצת בני אדם הצטרכה לגמול לאחרים באמצעות עבודה, מוצרים או אחרים, על ה"חסד" או "טובה" שקיבלה מהם – בדרך כלל, חסות וחינוך.

אנקומיינדה הייתה כלי לקולוניזציה שאומץ על ידי הספרדים בימי כיבוש אמריקה. ה"אנקומיינדה" הקולוניאלית הייתה שטח מסוים עם קבוצה של ילידים שחיה בו ושנמסר לכמה מתיישבים ספרדים, המכונים "אנקומנדרוס" (encomenderos), על מנת לנהל אותם ולהביאם לדת הנוצרית. האנקומיינדה היה במקרה זה מוסד שנועד לחזק את הקולוניזציה של השטחים החדשים, באמצעות שיעבוד פיזי, נפשי ודתי של האוכלוסיות הילידיות הפרה-קולומביאניות.

[2] סנטה אנה היה נשיא מקסיקו במשך 11 קדנציות לא רצופות ובפועל שימש דיקטטור לאורך קריירה פוליטית בת יותר מארבעים שנה. בתקופת שלטונו הביא לסדרת חקיקות שנועדו להעשיר את הממשל המקסיקני ואת האליטות השלטות במקסיקו סיטי. כאשר הפך לנשיא בפעם הרביעית פעל במטרה להשעות את החוקה המקסיקנית, פעולה שגררה את מקסיקו לתוך מלחמת אזרחים ממושכת והיוותה את הגורם הסופי לפריצתה של המהפכה הטקסנית של מקסיקנים בצפון המדינה (נורטנוס) ומתיישבים שהיגרו מארצות הברית. במהלך קרב סן חסינטו נתפס סנטה אנה וכדרישת ההנהגה הטקסנית נסוג עם צבאו לגדות נהר הריו גראנדה. לאחר עצמאותה של רפובליקת טקסס, המצב הפוליטי הפנימי במקסיקו החריף עוד יותר ופרצו מרידות לעצמאות בחבל ריו גראנדה, קואווילה, סונורה, באחה קליפורניה ואפילו יוקטן בדרום מקסיקו.

[3] ממושבות למלחמת אזרחים, עמק 90.

[4] הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, מ-1492 ועד ימינו, בבל, תל אביב,2007 עמ' 205

[5] John Shreder Mr. Polk’s war: American Oppositionand Dissent 1846-1848, <adison, Unuverciyy of Wisconsine Press, 1973

[6] היסטוריה עממית של ארצות הברית, עמ' 210

[7]  Bauer, K.J., , The Mexican War, 1846-1848,   Macmillan, New York, 1974