אריק איינשטיין, דני מט והחברה הישראלית

 כתב: גילי חסקין; 06/12/2013

 עבר עלינו ימים לא קלים. לפני עשרה ימים נפטר אריק איינשטיין ושבוע אחריו ספי ריבלין. החברה הישראלית ביכתה בקול גדול את לכתו של הזמר הלאומי ואחר כך של המצחיקן הלאומי. אנשים שלא ספק תרמו, איש איש בסגנונו, לעיצוב התרבות שלנו. כלי התקשורת, המודפסים והאלקטרונים, ביכו בקול גדול את הליכתם ללא עת והקדישו שעות שידור, עמודים כתובים ואחרים, כדי לתאר את פועלם.  שרים ואישי ציבור התחרו ביניהם מי יספיד אותם באופן נרגש יותר, במילים חמות יותר. אני בספק אם השניים, במיוחד איננשטיין היו אוהבים את פסטיבל האבל שנרקח סביבם.

הסוציולוג עוז אלמוג העיר שההבדל בין "חברים מספרים על ג'ימי" לבין "חברים מספרים על איינשטיין". מסמל את השנויים שעברה החברה הישראלית כולה, מאז ועד הלום. מבלי להיכנס לשאלה אם התקשורת מתארת את האבל הלאומי או מעצבת אותו, במשך שבוע שלם עסקנו בעיקר באריק איינשטיין ואחריו, עברנו לבכות על ספי ריבלין.

יהיה זכרם ברוך

 אריק איינשטיין היה אכן זמר ענק ואף היה ממעצבי התרבות הישראלית. לפחות מה שאהבתי בה. אריק ז"ל ייצא עבור רבים את הגעגועים למשהו שנדמה ולא היה כאן מעולם. לא זה המקום להתווכח שוב עד כמה גילויי האבל היו באמת אותנטיים, ועד כמה אלפי האנשים שמעולם לא ראו אותו, אכן אפופי צער, אלא רק לתהות כיצד קורה שיומיים לפני מותו של הזמר האהוב, הלך מאתנו דב לאוטמן, תעשיין ואיש חינוך, אדם שפועלו ניכר לא רק בתחומים הללו, אלא בכל הקשור לחתירה לשוויון הזדמנויות, צמצום פערים, מאבק לשלום בין יהודים וערבים ועוד. אכן, איינשטיין היה בעל קול מלאכי, כושר משחק והומור מושחז, אבל דב לאוטמן היה מנהיג מבטן ומלידה, צנוע וציוני אמתי. אבל מותו, יומיים לפני מותו של אריק איינשטיין, לא זכה אפילו לקמצוץ של אבל מזה שזכה איינשטיין. ראש הממשלה לא סיפר לציבור שהוא עיצב את תרבותו (אי שם בפילדלפיה), דן שילון לא אירח מעגל שהוקדש לו, אף אחד לא התחרה על מספר הדקות שהיו לו בחברת התעשיין הדגול.

מה זה אומר עלינו כאנשים? כחברה?

ניסיתי לספר לעצמי שתעשיין, הגם שהיה אידאליסט, נתפש כאדם עשיר, מנוכר, גם אם לא בצדק. ניסתי להסביר לעצמי שקל להתחבר למוסיקה מאשר לפלדה, אבל מתברר שאנו נוהגים כך גם כשמדובר בגיבור מלחמה.

 לפני מספר ימים נפטר דני מט. אלוף במילואים דני מט. גם הוא, לאחר מחלה קשה. מותו של המפקד המהולל  זכה לשליש עמוד ב"ידיעות אחרונות", בעמ' מס' 11.

למי שלא זכר, או למי שכלי התקשורת היו עסוקים מכדי להזכיר לו, דני מט ייצג בדמותו ובמעשיו את האתוס של הצנחנים. את מרבית חייו עשה בשירות ביטחונה של מדינת ישראל. תמרורי חייו של דני היו תולדותיה של מדינת ישראל. הוא הלך לכול מקום בו נדרש.

היו בדני מט את כול המרכיבים של הישראלי היפה. הוא אמנם עלה מגרמניה, אך חיש קל התערה בארץ, כמו אליק שבא מן הים. חבר מושב דתי שהתחלן, אך נותר עם זיקה עזה למסורת.

ב-1944 התגייס ל"משמר החופים" שהיה כפוף לחיל הנוטרים העברי. בפועל, שירת בפלי"ם וסייע בהורדת מעפילים אל החוף. בסוף אותה שנה הצטרף לבריגדה היהודית ושירת במצרים, באיטליה ובגרמניה, שם פגש את ניצולי מחנות ההשמדה. עם שובו, התגייס לפלמ"ח ונודע בקרב הגבורה על גוש עציון במלחמת העצמאות. כבר אז התגלה כלוחם עשוי ללא חת. בז לסכנה. סיפור הגבורה שנקשר בשמו, הפך את מט לאגדה: הוא פתח באש לעבר מאות ערבים שהתקרבו אל עמדת המקלען בה הוצב, שלף רימוני יד, חילץ את ניצרתם בפיו – והשליכם אל הערבים. זאת, תוך שהוא ממשיך להפעיל את המקלע בידו השנייה.

עם הקמתו של צה"ל פיקד על יחידת סיור דרומית שלחמה במסתננים, עד שאריק שרון, שמזיג את יחידת קומנדו 101 עם הצנחנים, צירף אותו לגדוד 890. באותם ימים, גדוד 890 היה צה"ל. הוא היה המפקד הראשון של בית הספר לצניחה, אבל את מרבית שירותו עשה בשדה הוא השתתף בפעולות התגמול; במבצע קדש שימש כסגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור והשתתף בקרב המיתלה. במלחמת ששת הימים, נטל  חלק משמעותי בקרב אום כתף, שם עמד בראש הכוח שהשמיד את סוללות התותחים של המצרים. הוא הספיק להשתתף בכיבוש רמת הגולן, בסופה של אותה מלחמה.

לאחר מותו של אדם, יש נטייה מובנת להעצים את פועלו ולהבהיר את כתמי האור הפזורים על תולדות חייו. לכן אני פונה אל אתר צה"ל, שנכתב זמן רב לפני מחלתו של מט: "מט השתתף במשימה נועזת כשמסוקים העבירו לרמת הגולן אלף לוחמים מצוידים בג'יפים מסוג תול"ר, סיור וטילים, בפיקודו. "בהגיעם אל הרמה יצאו מן ההליקופטרים ודהרו קדימה אל צומת בוטמיה, המטרה הסופית, תוך שהם עוברים בכפרים ומטהרים אותם. בהגיעם לצומת, נתקלו בכוח סורי וחיסלו אותו. זה היה הקרב האחרון במלחמת ששת הימים. לולא המבצע המוטס, מחצית מרמת הגולן הייתה נשארת בידי הסורים". (ההדגשה שלי, ג"ח).

בין לבין, שימש מט גם כמפקד גדוד 50 של הנח"ל המוצנח, כמפקד חטיבה 80, מפקד על בסיסי הדרכה כאילו או אחרים,  מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף בצה"ל ונשיא ביתה דין הצבאי לערעורים.

דני מט, עומד, שלישי מימין

דני מט היה מלחמת העצמאות, דני מט היה מבצע קדש, הוא היה מלחמת ששת הימים  ובעיקר, הוא היה הצנחנים. כמו רפול, מוטה ודוידי ז"ל, הוא היה אחת האסוציאציות לאלו שכונו פעם "הכומתות האדומות". לא פחות מה"עוזי", הירכית וכנפי הצניחה. כאשר שלח צה"ל את צנחניו להר הצופים, מוסווים כשוטרים, שוטטו החיילים במדים הכחולים של המשטרה, מאושרים מכך שהם מסדרים את כול העולם. עד שמפקד כוח האו"ם הביט בדני והפטיר ביובש: "לא ידעתי שצה"ל החליף את המדים"….

הודות לתפקידו במלחמת יום הכיפורים, ייקבע שמו בכותל המזרח של תקומת ישראל. הוא פיקד אז על חטיבת המילואים של הצנחנים 247. הוא זה שהוביל את כוח הצליחה אל הגדה המערבית של תעלת סואץ. הצעד שהכריע את המלחמה. היה זה אולי רגע השיא של חייו. הפיקוד העליון של צה"ל והצמרת המדינית של מדינת ישראל עצרה את נשימתה כאשר דני מט הכריז במערכת הקשר את המילה "אקפולקו"; מילת הקוד לכוח שבפיקודו , אשר צלח את התעלה והפך את פניה של המלחמה האיומה ההיא. לימים סיפר: "מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת".

הקרב לא תם כמובן עם הצליחה. הקשה מכול עוד המתין ללוחמים. באתר האינטרנט של צה"ל נכתב: " במגמה להרחיב את המאחז בגדה המערבית, נאבקו כוחות אוגדת שרון, ביניהם חטיבת הצנחנים של דני מט, בסדרת קרבות מתמשכת ומתישה, במגמה להדוף את האויב… "הקשה שבקרבות היה הקרב שבסמוך לכפר סרפאום, מצפון לאגם המר וממערב לתעלת סואץ. הפיקוד המצרי הקצה לקרב זה את מרב הכוחות שיכול היה לרכז, כדי לבלום ולחסל את כח צה"ל. חטיבת הצנחנים של מט, יחד עם טנקים מחטיבת שריון, לחמו ברציפות וניהלו קרבות קשים מול אויב שריכז לגזרת הלחימה את כל כוחותיו. בקרבות אלה הסתכמו אבדותינו ב-140 חללים ו-80 פצועים, רבים מהם מפקדים". המבצע הזה והקרבות הקשים שאחריו הפכו את מלחמת יום הכיפורים מביזיון גדול לניצחון גדול לא פחות.

אכן, חיילים לא שמעו את קולו הרך מקלטות סדוקות והאזרחים לא התגלגלו מצחוק נוכח תפקידיו בטלוויזיה ובתיאטרון, אבל אלפי לוחמים שמעו אותו בקשר, ביודעם שיוביל אותם לחוף מבטחים. מאות מהם שמעו אותו באוזניהם, צועק "אחרי".

שר הביטחון, משה "בוגי" יעלון היטב להגדיר, כאשר אמר: "דני מט היה עבורי ועבור רבים מבני דורי סמל, לוחם, מפקד ואדם שהשתייך לדור הנפילים של ישראל….המפגשים עימו לא היו רק נוסטלגיים, אלא רקיע שלם של היסטוריה, של תרומה אדירה למדינה, של רעות ואנושיות יוצאות דופן. אין בליבי ספק – דני היה שותף לעיצובו של צה"ל כפי שאנו מכירים אותו כיום, לבניית מורשתו ולאתוס שעל פיו פועלים המפקדים גם בימים אלו".

ב-1982, לאחר פרישתו מצה"ל כיהן כנציב קבילות החיילים במשך כעשור ואחר כך כיהן כ-15 שניה כראש קרן לב"י. הוא עמד זקוף וגאה, שיער זקנו עשוי בקפידה, חובש כומתה אדומה. מייצג את הישראליות במיטבה. זו שרצינו להיות.

אני מאמין שביטויי האבל ההמוניים הם גם ביטוי של רחשי לב אותנטיים וגם תוצאות פועלם של מעצבי דעת קהל. האם לא היה ראוי, מיד לאחר שאלוף במילואים דניאל מט, נקרא לישיבה של מעלה, להשמיע ברדיו שירים המספרים על תחנות חייו… האם לא היה ראוי שראש הממשלה, שהספיד ביגון כה רב את איינשטיין וריבלין יתייצב מול ארונו של מט ויספר על המשמעות הגדולה שלו בחייו? האם לא צריך להיות תואם בין תרומתו של אדם לחברה ולמדינה לבין הממד שמעניקים לאבל?

האם לא ראוי שתכניות הרדיו ישביתו את פעילותם לכמה שעות, רק כדי לספר על אדם שרבים כל כך חייבים לו את חייהם?

תסכימו איתי או לא, לגבי איינשטיין וריבלין, אבל ראויה יותר מדקה של דומיה לזכרו של גיבור ישראל.