ארגנטינה – סרו פיצרוי שבלב פטגוניה

כתבה מקוצרת התפרסמה גם באתר האינטרנט של YNET

בדרום הרחוק של אמריקה הדרומית, באזור בו נפגשים הרי האנדים עם המדבר הצחיח של פטגוניה, שוכנים להם שני אגמים:  לאגו ארגֶנטינוֹ המפורסם ולאגו וְיֶידֽמָה שמצפון לו.  אלו אגמים רחבים בחופיהם המזרחיים, המדבריים, וצרים ומפותלים בשוליהם המערביים, הנושקים לאנדים.  מצפון ומדרום לאגמים הללו, ישנם אתרי טבע נהדרים.  הידוע שבהם הוא הקרחון המתרסק בשאון, פֶּריטוֹ מוֹרֶנוֹ.  מוכרים פחות הם אגם אוֹנֶלי וקרחון אוּפְּסָלָה.  שמורת  הקרחונים, "לוֹס גְלאסיארֶס", שבלבה ניצב הצוק האדיר סֶרוֹ פיצְרוֹי (Cerro Fizroy), היא לדעתי המרשימה שבהם.  שמורת הקרחונים ממחישה את החוויה הפטגונית במלוא עוזה.  שהרי הקסם הפטגוני איננו רק ההרים המושלגים, הצוקים הנישאים והקרחונים הכחולים, אלא דווקא הקרבה שלהם אל המדבר.  החוויה הפטגונית נובעת קודם כל מהשילוב הפנטסטי של הנופים החדגוניים ביותר, עם אלו הנשגבים ביותר.

לא מדויק.  המדבר הפטגוני הוא אמנם משעמם לעתים, אולם אפשר למצוא בו עניין.  השממה שלו נקרעת לפתע על ידי פסים כחולים, סוריאליסטיים כמעט, של נהרות המזרימים מי שלגים בתוך הים הצהוב שסביבם.  המדבר הפטגוני הוא הרבה מעבר למישורים צחיחים: הוא גם עדרי גוָונָקוֹ, החולפים בסערה, נְיָינְדוּ, הדומה להפליא לבת יענה, להקה של טינָאמוּ, מארָה פחדנית הנראית כשילוב של כלב עם ארנבת, ארמדיליו משוריין, שועל אדמוני ועוד יצורים חיים המעניקים חיות לציה הקרה.

פה ושם, ניתן לעצור בבית קפה קטן, אליו מתנקזים טיפוסים אותם אפשר למצוא רק במערבונים. אלו הגָאוּצ'וֹס, הבוקרים המקומיים, מהדורה מקומית קשוחה של ה"קאובויס" האמריקאים, שמרבית חייהם עוברים על גב סוסים.  לפעמים אפילו מתפתחת שיחה מעניינת.  ובכל זאת, אין דבר מרגש יותר מאשר להרים את הראש המנומנם לאחר נסיעה מתישה אפופת אבק, ולראות פתאום את הרי האנדים מזדקרים לשחקים במלוא יופיים.

פיצרוי אינו "עוד מקום".  אינו עוד אתר, או עוד שמורת טבע. הוא גם לא עוד מקום מרהיב, מאלו שפטגוניה התברכה בהם. פיצרוי הוא יעד, הוא חלום שעל ברכיו גדלים ומתחנכים מטפסי הרים מכל העולם.  סרו פיצרוי, הבולט למרחוק ביופיו, משמש כסמל הפרובינציה הארגנטינאית הדרומית סָנְטָה קְרוּז.  זהו צוק גמלוני, המתנשא בהדר מעל סביבתו ומיתמר לגובה של כאלפיים מטרים , ושכמותו אפשר למצוא רק במקום אחד ויחיד בעולם – כאן.

פיצרוי היה הקפטן של "ביגל", אניית המחקר שהפליגה בשליחות הוד מלכותו (ושאליה צורף גם צ'ארלס דרווין).  פיצרוי היה ידוע כאדם שמרן, קודר, בעל נטיות אובדניות, שדרווין צורף אליו כדי להפיג את בדידותו.  מספרים שפיצרוי איחל למלווהו הצעיר והליברלי, שבסוף המסע ייגמל מהשטויות ויבין שרק אלוהים אחראי לבריאה.

צוק  אחר באותה שמורה הוא סרו טורה (Cerro Torre), הצוק התלול ביותר בתבל,  אשר שיפועו החד ומזג האוויר הסוער שבסביבה, הופכים את הטיפוס עליו, לקשה ביותר עלי אדמות.

יש לי רומן ארוך עם המקום הזה.  כמעט סיפור של אהבה נכזבת.  קראתי עליו לראשונה בחוברת מרופטת שכתב מטייל בדימוס בשם שאולי לב.  דיילת שפגשתי במיאמי ביץ' נתנה לי להציץ בחוברת לרגע.  הוא הזכיר את המקום בהתפעלות רבה ואני הזדרזתי לרשום אותו ביומן.   מרבית המטיילים שפגשנו בדרך לא שמעו עליו בכלל.  לעופר, שטייל איתי מספר חודשים, הוא לא נראה כלל חשוב, אפילו לא ליוסי, שהיה טייל מושבע.  לאחר שגל המטיילים נע במהירות צפונה לעבר הקרנבל בברזיל ונשארתי לבדי כציפור מיותמת, פניתי להגשמתו של החלום.  פיצרוי.

לא היה לי מזל עם המקום הזה, המרוחק כל כך, המעונן כל כך.  בפעם הראשונה נסעתי מאכסניית הנוער שבפורטו נטלס, בדרומה של צ'ילה, עם צמד בחורים, אמריקאי וברזילאי, שממנו את טיולם על ידי הסעות של מטיילים.  הם הציעו לי הסעה ברכבם עד לשמורה, במחיר של $30, סכום עצום במושגים של אז.  בימים ההם לא היה נהוג בקרב התרמילאים לשלם תמורת נסיעות.  נזכרתי ברוחות השורקות, בסופות החול, בצמתים השוממים, ושילמתי.  ניסיתי לעניין מטיילים נוספים, אבל אז, בראשית 1981, רק מעטים שמעו על המקום.  עם ההגעה לקָלָפָטֶה, בירת המחוז – אם אפשר לכנות כך את המקום הזה, שאז, ב-1980 דמה ל"חור עלוב" – החליטו שני נהגי לחכות לנוסעים נוספים, ומשלא הצליחו שלחו אותי לדרכי, עם הכסף, אך ללא פיתרון.  בשעת לילה פגשתי נהג שברולט כחול, שבעת שתיית כוס בירה הצהיר שקיים סיכוי שייסע לפיצרוי וייקח אותי איתו.  את הבוקר פתחתי בחיפושים נרחבים.  קלפטה ב-1981 היתה בגודל של קיבוץ ממוצע, אך ברגע שמחפשים נהג שברולט בעיירה ארגנטינית היא הופכת לכרך.  כאילו להכעיס צצו מאות שברולטים שנראים אותו דבר ועשרות נהגים שנראים ככפיליו של ידידי החדש מאמש.  כאשר מצאתי סוף סוף את הברנש ונפלתי על צווארו כאחיו לנשק, התברר לי שאיננו נוסע.

עוד יום עבר באפס מעשה.  עוד יומיים.  והנה, כמו מן השמים, נתקלתי בדרכי במדריך תיירים שהסכים לקחת אותי, עם קבוצה של נשים קשישות מבואנוס איירס, שלא הסתירו את התפעלותן מעורי השחום.  לדבריהן לא נתקלו מעולם ביהודי בעל צבע עור כשלי.  לאחר שההתעניינות האנתרופולוגית שככה, שקענו בנוף הכל כך חדגוני של המדבר הפטגוני, שלא הסגיר את הדרמה שאמורה להתחולל עם ההגעה לשמורה.

הגענו למקום.  אכזבה. הצוקים המובטחים לא נראו.  חומת עננים כיסתה את ההרים, שביום יפה ניתן להבחין בהם ממרחק של מאה וחמישים ק"מ, ורק מצגת שקופיות שהקרין פדרו, בעל  האכסניה הבודדה שהיתה במקום, רמזה על יופיים של ההרים.  ביום המחרת השמים התבהרו מעט.  לא ממש.  צוקים מחודדים בצבצו מעבר לשמיכת העננים.  יצאתי לבדי, בשביל ארוך, אל מול קרחון וויידמה (Viedma).  גם כאן, כמו בקרחון פריטו מורנו, מתרסקת חומת הקרח אל האגם.  גושי קרח אימתניים ממש נופלים בחבטה אל המים, סילונות מים ניתזים, גלים מעגליים מתפשטים ממקום הנפילה וגלי ענק מתנפצים אל הקרחון.  השמש שיחקה במחבואים בין העננים, כמות האור השתנתה מרגע לרגע והעניקה לקרחון מראה שהשתנה עם האור.  ההנאה כאן איננה רק חזותית. לא רק העיניים לבדן.  גם האוזניים לוקחות חלק בחגיגה: חוש השמיעה יוצא אף הוא נשכר.  עצמתי את עיני והאזנתי לקולות הנפץ של הקרחונים בנופלם.  לפני מספר ימים, בקרחון המפורסם, פריטו מורנו, ניצבתי יחד עם עוד עשרות תיירים, ואילו כאן אני לבדי.  אני והקרחון.  אני והאגם.

לאחר שחזרתי, נטפל אלי איש החֶנְדָרְמֶרְיָה (Gendarmeria) – משטרת הגבולות, שהיו ידועים בעוינותם לתרמילאים בכלל ולישראלים בפרט.  היו אלו ימי השלטון הצבאי הידוע לשמצה.  שנה קודם לכן נאסרו ארבעה תרמילאים ישראלים והוכו קשות, עד שהודו שהם מרגלים ואז הוכו עוד יותר.  אלמלא התערבותה של הקהילה היהודית, שהשתדלה אצל סגן השר מטק'ה ציפרורי, שהגיע לביקור מקצועי, הם היו נותרים בכלא עוד זמן רב.  זה לא מקום אידיאלי לבדיחות.  השוטר, שמינה את עצמו לפקח, הודיע לי באדנות שאסור לי ללכת רגלית לבדי ומכיוון שכך, עלי לעזוב את המקום.

בפעם הבאה, נסעתי לשם עם קווין.

גם הפעם, ההגעה לפיצרוי היתה ממש מבצע.  האפשרות היחידה היתה בטרמפים.  נסענו עד פונדק קטן בצד הדרך, ש'קפה בגדד' נראה לעומתו כ'ריבולי' הפריזאי.  התיישבנו מולו והמתנו בסבלנות לרכב נוסף.  השעות נקפו, היום נטה לערוב ולא נותר לנו אלא לישון על הרצפה, באחד מחדריו המוזנחים של הפונדק, בתקווה ליום מוצלח יותר.  ביום שלמחרת ב-10.30 בבוקר, היה אמור לעבור אוטובוס של תיירים.  קווין, המשוגע לדבר, שהוא בין היתר גם צלם מקצועי, הלך לצלם את הנוף.  באופן בלתי צפוי הופיע האוטובוס בשעה 9.00, שעה וחצי לפני הזמן.  חששתי להפסיד טרמפ באזור שומם כל כך ורצתי בבהלה לכיוון גבעות החול, כדי לחפש את קווין.  בינתיים, בעודי רץ וקורא לו בין הגבעות, זיהה קווין את האוטובוס, אץ אליו במהירות, וכשהגיע אליו מתנשף והתברר לו שאני איננו, יצא לחפש אותי…

אוטובוס נוסף לא הגיע.  כל אחד מאתנו זעם בשקט על סכלותו והמשכנו להמתין.  כך עבר לו יום ועוד יום, בחוץ נשבה רוח קרה ואנו העברנו את הזמן בתורנות שמירה.  אחד מבשל קפה או משוחח עם בעל הפונדק הזקן והשני עולה ל"עמדת השמירה", מתעטף בכל הבגדים של שנינו וממתין ברוח הקרה לנהג נדיב.  בעל הפונדק התגלה כטיפוס בלתי יציב, שהקור והבדידות רופפו מספר ברגים בקודקודו.  מדי בוקר היה מזמין אותנו לסעוד עמו, כשהוא מדגיש שאנו אורחיו; בצהרים היה משנה את טעמו ומבקש תשלום עבור ארוחת הבוקר.  לאחר שסירבנו בנימוס מוּצ'ילֶרי, היה כועס, נפרד מאיתנו בחרי אף ובערב מזמין אותנו שוב, הפעם לארוחת ערב, כדי לדרוש שוב תשלום, למחרת בבוקר…

הפונדק היה שומם ומוזנח.  מפעם לפעם עצרה משאית שנסעה בכביש המדברי שמספרו 40, או טנדר השייך לאחד החוואים, שבאו לבקר את עדרי הצאן שלהם.  אחד הביקורים הפחות סימפטיים, היה של חיילי הח'נדרמריה, ששתו וסעדו באדנות, מבלי שהציעו כלל לשלם.

בבוקרו של היום החמישי להמתנה, הודעתי לקווין שאסע בכל כלי רכב שיגיע, ולא חשוב לי בכלל לאיזה כיוון.  אפילו חזרה לקלפטה.  קווין לעומת זאת, היה נחוש החלטה להגיע, ובכך עודד אותי וחיזק את רוחי.

היה לי ברור שחייב לקרות משהו.  לפתע נזכרתי בפתגם עתיק של חז"ל ואותו לימדתי גם את קווין: "משנה מקום משנה מזל".  ייתכן וזהו המקום הטוב ביותר, הסברתי לקווין בלהט, מגייס לעזרתי את המקורות, אך מכיוון ש"התייבשנו" פה ארבעה ימים תמימים, יש להחליף אותו.  לא חלפה שעה ארוכה ובמקום הופיע טנדר, ונהגו, בעל אסטנסיה (Estancia, היינו – חוות ענק מרוחקת, הציע לנו להצטרף אליו  אל חוותו.  "לאן"? שאלתי אותו בחשדנות.  "מה זה חשוב?", השיב לי, "כל מקום הינו טוב יותר מהמקום הזה".

נסענו עמו מערבה, לכיוון ההרים המושלגים, שמדרום ללגו וויידמה, במקום לנסוע לשמורת פיצרוי הנמצאת מצפונו.  לאחר כשעתיים של נסיעה, הגענו לנחל שוצף. בעל הטנדר לא היסס, אלא עבר בתוך המים, שכיסו את מרביתו.  נסענו על קוו רכס, כשאנו צופים במראה הנוגע ללב של אגם וויידמה.  מדבר ישר, שטוח, שומם וצהוב.  בתווך, אגם בצבע כחול-ירקרק נהדר ובו גלים שמעלים באוושתם קצף לבן.  לאחר שעה נוספת של נסיעה בנוף המרטיט הגענו לאסטנסיה, שם פגשנו מספר טיפוסים, שלא היה ברור כיצד נקלעו לחור המבודד הזה.  אחד מהם נראה אנגלי, וניכר עליו שאיננו עובד ב"וועד למען החייל" או ב"ארגון אמהות עובדות".  לשאלתנו הסקרנית ענה בקצרה:  "איט איז א לונג סטורי".  נזכרתי בספרו של ברוס צ'טווין, 'בפטגוניה', ובגיבוריו המפוקפקים ולא נותר לי אלא לדמיין.  לאחר ארוחה דשנה, פרשנו שקי שינה על מזרונים שהציעו לנו, מלאי סקרנות מהצפוי לנו.

ביום המחרת, יצאנו בהנחייתם בהליכה מהירה מערבה, לכיוון ההרים.  טיפסנו על גבעות שהלכו וגבהו, כשאנו נאבקים ברוח השורקת.  כל מטר היה מלחמה של ממש.  בשלב מסוים שככה הרוח והצלחנו להזדקף מעט.  במקום מסוים, שסומן על ידי עובדי האסטנסיה ברוגם אבנים, פנה השביל, טיפס ועלה, גלש במדרון, והביא אותנו למוֹרֶנָה, היינו, שפך שדחף לכאן הקרחון וממנו נשקף נוף מרהיב אל מפרץ דמוי תעלה, ששולח אגם וויידמה פנימה אל בינות להרים.  המפרץ הזה, שנראה כידית זעירה של מחבת, מכונה "קָנָל", היינו – תעלה, והתגלה כמקום אטרקטיבי להפליא.  בצדו השני של המפרץ הזדקרו צוקים וקרחונים, שנראו מרחוק ככתר מלכות.  הלאה משם הזדקר לו קרחון צחור וכל הבקעה בתווך, בינינו לבין האגם ובינו לבין הקרחון, היתה קלועה בצמה מרהיבה של יובלי מים ששזרו לה חוטים כסופים.

עם שובנו לחווה המתינה לנו קערה ובה אומצות בקר, אותן צלינו על תנור החימום.  הכמות לא היתה בעיה.  ביום המחרת, לאחר ארוחת בוקר שהורכבה ממָטֶה ומסטייק, יצאנו שוב לכיוון ההרים והפעם אל אגם כחול להפליא.  המקום מציע מן הסתם אפשרויות נוספות, אך חשנו שמספיק.  יצאנו שוב אל הצומת השומם שעל כביש מספר 40.  "זכור", אמרתי לקווין: "משנה מקום משנה מזל". קווין חייך והתחיל לדקלם:  "צֶ'נְג' יוּר פְּלֶייס, צ'נג' יוּר לָק".

מרגע שהפנמנו זאת השתנו פני הדברים: מבלי להסס, תפסנו טרמפ עם משאית-דלק איטית, עמה הזדחלנו עד לפניה לפיצרוי. זו היתה למעשה התקדמות לשום מקום.  צומת מדברי שומם. הצטלבות של דרכי עפר ותו לא.  ללא מים, ללא מחסה וללא כלום!

הצעתי להמשיך רגלית קדימה, אולי נגיע לאיזו חווה חקלאית שם נוכל להעביר את הלילה.  קווין פקפק בהיגיון שמאחורי הצעד הזה, אך  לאחר רגע נאות להצטרף אליי.  ההליכה היתה קשה. במוּצ'ילוֹת, תרמילי הגב שלנו, ארזנו את כל ציודנו, בתוספת מזון לשלושה שבועות והם היו כבדים להחריד. הכתפיים כאבו ואני חשתי כמשאית, יותר מאשר כמטייל.

לאחר שעות של הליכה מאומצת, עצרנו כדי לתת מנוח לרגליים ולכתפיים הכואבות.  מכאן נתגלה מראה נהדר של הרכס, ממנו בלטו סרו-טורה וסרו פיצרוי.  נותר לנו ללכת שבעים ק"מ מזרחה, על דרך העפר.  התחלתי להרהר ברעיון הנואל לעשות זאת רגלית, עד שלפתע התרחש הנס.  בעוד קווין ואני מתחילים לבכות את היום החמישי שהלך לאיבוד, השתנה המזל.

מרחוק, כפאטה מורגאנה, כחזיון תעתועים בלב המדבר, הגיחו שני ג'יפים מאובקים.  קפצתי נרגש וכמעט חסמתי בפניהם את הדרך.  הם עצרו, נבוכים מעט, לא ערוכים לידידות ולהכרת התודה שהרעפתי עליהם.  קפצנו עליהם בשמחה, כשאנו מודים לנהגים וייתר הנוסעים.  תוך כדי מלמול, בקשנו את רשותם ומבלי להמתין לתשובה העמסנו את התרמילים על הגג, וסיפרנו להם בהתרגשות את הקורות אותנו.  הם היו צרפתים שהגיעו לחופשה קצרה.  כאלו שלא היו עוצרים לטרמפיסטים בשום צומת נורמלי, אך כאן, אפילו הם, לא יכלו להישאר אדישים ולהפקיר אותנו בלב הישימון.

הגענו עם דמדומים.  היה זה מראה קסום של שקיעה נפלאה.  לא ידענו את נפשנו מרוב יופי.  עמק ערבה רחב ידיים, שצורתו U, שזור בעשרות צמות של נחלים.  העמק היפהפה תחום בקיר סלע אימתני ומעבר לו מזדקרים הצוקים המרשימים ביותר של האנדים, השלב האחרון והפראי ביותר של ההתרוממות.  השמיים להטו באדום עז, הסלעים בלטו כסלעים כהים והשלג בהק למרחוק. באור השקיעה נראה המקום קסום עוד יותר.  נטינו את אוהלנו בכר הדשא, כשמראה הצוקים המושלגים הופכים את החניון למלון היפה ביותר אותו הכרנו.  היום שלמחרת היה טיול לסרו-טורה, אחד מאותם ימים המהווים "פסגות" בטיול מוצלח.

ראשית, היה עלינו לחצות נחל שוצף.  הורדנו את בגדינו וחצינו את הנחל בתחתונינו בלבד.  היו אלו המים הקרים ביותר בהם טבלתי אי פעם, ומכיוון שצעדתי יחף, החלקתי על האבנים והתקדמתי אט אט.  רגלי קפאו במהירות, כאבו נורא, ובשלב מסוים לא נשמעו לי יותר. התחלתי להתנודד, איבדתי בהדרגה את שיווי המשקל ועוד רגע הייתי נופל למים.  למזלי, נחלץ קווין לעזרתי, חבק אותי ועזר לי לצאת.  משם התקדמנו בשביל כבוש ונח ולאחר שלוש שעות הגענו לתצפית נהדרת על הצוק הענק סרו-טורה.  קווין היה עסוק בצילום ולפיכך פתחתי בהליכה מהירה עד שמצאתי עצמי צועד לבד מול הוד קדומים, לבד מול טבע נאצל, שהוא יותר חזק מאשר יפה. מראה מסחרר: אגם מאורך, בצבע כחול חלבי, תחוב בין צוקים.  מעל האגם מצוק גרניטי אפור, מעליו קרחון ואצבע אלוהים גרניטית פורצת ממנו. למעלה למעלה – קרחון קטן נוסף, בוהק בלובנו. המצוק שמעל האגם הירוק, התחוב בין מחפורות הסלע.  הכול יחד משאיר רושם כביר שאוצר המילים שלי דל מלתאר אותו.

"כמה צילמת?" שאלתי את קווין.  "שלושה ארבעה", השיב, והתכוון לסרטים… מחר הוא צפוי לצלם מספר דומה – בטיול לסרו פיצרוי.

כאשר ירדנו מהמורנה בחוסר רצון והחלנו להחיש את צעדנו לכיוון המאהל, הצטבעו השמים בצבע וורוד של שקיעה, שהפך את המראה ליפה עוד יותר.  נורא בהודו.  אלוהי זו המילה.  סמוך למאהל הבחנו בשתי נשים צעירות, שפסעו לעברנו בצעד נמרץ. בפניו של קווין נמתח חיוך מהוסס, שהתרחב במהירות והנה הוא צועק:

"אלן!"

הבחורה שממול רצה לקראתו בזרועות פשוטות וזועקת בשמחה:

"קווין!"

היו אלה אלן, אחותו של קווין, וונדי, חברתה הטובה, אחיות רחמניות במקצוען, צועדות מושבעות, שנטלו חופשה מהחיים ובאו לטייל ברגל בהרי האנדים.  הן נטו את אוהלן סמוך לשלנו ותוך רגע ישבנו ליד המדורה, כשאנו מספרים להן בפרוטרוט את עלילותינו, עד שהרעב החל לנקר והבנות קראו לנו להכין עמן את ארוחת הערב.

 יום המחרת אמור היה להיפתח בהליכה רגלית אל סרו פיצרוי עצמו, אולם אנשי משטרת הגבולות חשבו אחרת.

אינני זוכר אם אכלנו ומה.  עברו מאז עשרים וחמש שנים, אך אני זוכר היטב את קולו המתכתי של הבריח שנדרך באחת, את אורו המסנוור של הזרקור שכוון לפנינו ואת קולו הקר והנחוש של הקצין, המצווה עלינו לקום ומיד.  היו אלה ימי שלטון הגנרלים בארגנטינה, שנודע כעוין תרמילאים,  במיוחד ישראלים.  ה'חֶנְדָרְמֶריָה', משטרת הגבולות, נחשבה עוינת במיוחד, אולי על רקע שמועות שישראל מחמשת את שכנתה ויריבתה צ'ילה (ואכן מכרנו בתקופה זו נשק – גם לצ'ילה וגם לארגנטינה),  אולי על רקע שמועות שה'מוּצ'ילֶרוֹס' הם מרגלים או סוחרי קרקעות עבור המדינה הציונית העתידה לקום כאן, ואולי אפילו בשל אידיאולוגיה אנטישמית.

לא עזרו ההסברים, לא סייעו התחנונים.  כעבור שעה קלה מצאנו עצמנו מיטלטלים ארבע וחצי שעות, בדרך חתחתים, בקור מקפיא, אל תחנת המשטרה בקלפטה, עיירת המחוז.  זה היה המפגש הראשון שלי עם השררה.  מתברר שהם מחפשים את חסקין גלעד, החשוד בריגול, בשל חצייתו את הגבול, בדרכו לצ'ילה וממנה, מספר פעמים מוגזם לדעת אותו קצין.

הבנות שוחררו באותו ערב וקווין למחרת בבוקר.  אני, כמרגל הראשי, עברתי חקירות ממושכות בתחנת המשטרה, שכללו רחרוח של קופסאות המזון שלי, בחינה של יומני ותמיהה מדוע איננו כתוב ספרדית, ועוד קושיות חסרות פשר.  הרעיון שמדינת ישראל תשלח מרגל שהספרדית שבפיו משובשת וקומתו בולטת מעל כולם, נראה לי מופרך יותר מזה של הבדיחה על המרגל האמריקאי השחור שנשלח לרוסיה.  אך לצבא הגיון משלו.  שלא כמו ארבעה מטיילים ישראלים שנעצרו שנה קודם לכן ואף נחבטו בידי השוטרים, קיבלתי יחס הוגן.  השאלות היו מטופשות, בערך כמו החשד, עד שהושלכתי משם, פשוטו כמשמעו, מחוסר עניין.

אפיזודה מחויכת שזכורה לי מאותו אירוע, היתה דווקא בלילה השני, הלילה הראשון שלי לבדי, כאשר החיילים המשועממים שהופקדו לשמור עלי, ניסו לבדוק אם אפשרי, על אף ממדי הענקיים, להכניסני לצינוק, כך סתם, לשם השעשוע.  היה ברור לי שאני חייב להמר על הכל, אחרת כבודי יהיה מרמס.  הצלחתי לאסוף את שארית הכוח שנותרה בי ולמרות תחושת האימה, מלאתי את חזי אוויר ודרשתי לשוחח עם הקצין.  אני זוכר אותו כמו היום: מוצק, קצוץ שיער, כחול עיניים ושמו בּיֶין.

 "ראה," אמרתי לו אז, מסווה בקושי את הרעד בקולי, "אני רוצה לדבר אתך כקצין אל קצין…"

 "ובכן," שאל ביין בסקרנות.  לכסנתי מבטי אל החיילים ובחזרה אליו והוא הורה להם לצאת מיד מן החדר.  "אינך חוקר כאן עבריין.  אתה עוסק בנושא חשוב, ביטחוני, בעל משמעות בילטראלית.  דע לך שאינני נחשב פושע, כי אם עציר פוליטי."

הוא חייך בחשיבות עצמית ואני, מעודד, הוספתי בשאלה, כמעט בנימת תוכחה:

"האם תרצה שהחיילים והקצינים שהיו תחת פיקודי, יראו כיצד חייליך נותנים לי פקודות?"

הוא חייך בהבנה והורה לחייליו שלא לפנות אליי בכלל, אלא רק לענות במקרה שאפנה אליהם. שלושת ימי המעצר האחרים עברו בחשש שהלך ופחת וכאשר יצאתי לחופשי סוף סוף, המתינו לי בחוץ קווין והבנות.

בפעם ההיא ויתרתי.  לא שבתי עוד לצוקים.  המתנתי עוד חמש שנים, עד ששוב הגעתי לפיצרוי, שוב לאותה שמורה, שוב לאותה אכסניה.

פני המקום השתנו לבלי היכר.  ב-1985 נוסד כאן יישוב בשם אל צ'לטן, שנוסד ב- 1985, ומאכלס כ- 200 אנשים כל השנה, ויש בו הרגשה רעננה של מקום בטבע: בתים עם גגות פח, מסעדות עץ ומקומות לינה עשויים לבנים לאורכו של עמק קטנטן.  ממש מעל העיר, מזדקרות פסגות סרו טורה ופיצרוי, שבינתיים נתנו את ההשראה לסמל של חברת הבגדים של פטגוניה.

המדריכה המקומית היפה שהתלוותה אלינו, מרסדס, היתה ילדה קטנה ביום בו גורשנו מפיצרוי וכיום נערה בת 17.  שוב החצייה המוכרת של הנהר, שוב ההליכה אל מול הרכס, שוב הצוקים המתגלים מעל לאופק.  אנו הולכים שעה נוספת ומגיעים למרגלות מורנה ענקית.  חומר בלית של קרחון.  עצרנו לפוש במחנה מאולתר שהקימו מטפסים והחלנו להעפיל במשעול התלול.  שעה ארוכה של טיפוס, הריאות עובדות בקצב עז, הברכיים רועדות ולאחר כשעה מאומצת, נגלה לעינינו אחד המראות המופלאים ביותר עלי אדמות – לָאגוּנָּה דֶה לוֹס טְרֶס, 'אגם השלושה', שצורתו עגולה וצבעו כחול עמוק.  זה היה חזיון מסחרר ממש.  אגם מקסים שמעליו מתנשא הר הדבשת פיצרוי.  מתחתינו, למרגלות קיר אימתני של גרניט, נמתח אגם ארוך, צבעו ירקרק והוא נקרא לגונה סוּסְיָה, היינו, האגם המלוכלך, על שם המינרלים שהעניקו למים את צבעם העכור כביכול, לעומת הכחול העז של האגם שמעליו.  מטיילי החלו בירידה לכיוון המחסה למטיילים, ואני נשארתי עוד קצת, כדי לשאוף מהחיזיון הנדיר של היפה בהרי העולם.

כמו בפעם ההיא, שש שנים קודם לכן, גם עתה נצטבעו הצוקים בצבע אדום לוהט של שקיעה.

בבוקרו של יום המחרת, יצאתי מהאכסניה, עטוף במעילי, כוס קפה על השולחן למולי, צלוחית חמאה, צלוחית של ריבת חלב וסלסלת לחמניות שחממה עבורי אלחנדרה, המנהלת המיתולוגית של הפונדק.  השמים כבר האפירו וקרן אור צבעה לפתע את ראשיהם של סרו טורה וסרו פיצרוי, באור יקרות של שחר.  אט אט הואר הרכס, אך למרבית ההפתעה, לא באור צהבהב רגיל של בקר אלא בצבע כתום זוהר, שהמקומיים קוראים לו "קולור דה סלמון", היינו צבע הסלמון.

המטיילים שהחלו להתעורר, הצטרפו אלי אט אט והתבוננו בעיניים קרועות לרווחה בחזיון הנדיר. הפסגות הזוהרות מול העמק הכהה העניקו לכל תחושה שמיימית של בריאת העולם.  בשלב מסוים, חיללתי את תחושת הקודש ופניתי להעמסת המזוודות.  לאחר שאחרון המטיילים הגיע, פנתה אליי אלחנדרה בהתרגשות ובקשה מאיתנו שלא לצאת.  "מדוע"? שאלתי בתימהון.  "קולור דה סלמון", הגיבה בהתרגשות והצביעה על השמים.  "נו?" שאלתי בחוסר הסכמה.  מָלָה סְוֶורטה, השיבה בהתרגשות, היינו, מזל רע.  ניסיתי למלמל משהו על ארוחת צהרים שממתינה לנו בעיירה ריו גייגוס, ואלחנדרה הזדרזה להבטיח לנו ארוחת צהרים מעשה ידיה, על חשבונה, לבל נפגע חלילה במזלו של המקום.  כמובן שוויתרתי.  כמובן שטיילנו.  כמובן ששילמתי.

רק אחר כך התברר לי שמדי שנה זוכים המקומיים רק לארבעה ימים מוארים כאלו בממוצע, ארבעה ימים של צבע הסלמון עם שחר.  בימים ההם, שהמקום עדיין נקרא אל צָ'אלְטֶן, היו בני הטהואלצ'ה המקומיים, נוהגים לצאת אל ההר ולהקריב לו קורבנות.  הילידים אינם קיימים עוד; איש מהחוואים החיים בשטח לא פגש אותם, אבל המסורת עדיין חיה.

המקום גדל מאז.  קיים שרות אוטובוס תדיר מקלפטה אל פיצרוי.  את הנהר חוצים בעזרת כבל מתכת ואפשר לצאת לסיור מאורגן המטפס על קרחון טורה עצמו.  ראשית מטפסים על מדף קרח שחור מבלית, ולאחר שנועלים את הקרמפונים, מסמרי הקרח, מטפסים עוד למעלה ואז נפרש ים לבן וסדוק, מחורץ בצבעים של כחול עמוק ומלא במי קרחונים.  עוברים בזהירות מעל הסדקים ואז, בעזרתם של המדריכים, מהדקים את ציוד הטיפוס ומקבלים הדרכה בסיסית על טיפוס קירות קרח בעזרת גרזן וחבלים. השטח הלבן כולל בעצם ארבעה קרחונים נפרדים, שמתמזגים יחדיו לנהר אחד קפוא, תוך שהם רועמים במפולות בלתי נראות. הקרח נסדק, משמיע קולות נפץ ורועד תחת נעלי הקרח.  חוויה בלתי נשכחת!!!!