ארגנטינה בתקופת חואן פרון

היסטוריה של ארגנטינה ממלחמת העולם השנייה ועד להדחתה של איזבל פרון

כתב: גילי חסקין; ‏‏09 מרץ 2019

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

מאמר זה חולק לשלושה, מסיבות טכניות בלבד.

ראו קודם: תולדותיה של ארגנטינה, מראשיתה ועד למלחמת העולם השנייה.

ראו גם, באתר זה: דרום אמריקה- גאוגרפיה והמלצות לקריאה; הנחיות  לטיול בפטגוניה, טיול לשמורת הקרחונים בדרום הרחוק; אגמים ושוקולד בברילוצ'ה, טיול בבואנוס איירס, טיול בשמורת סרו פיצרוי

להרצאה על טיול בדרום ארגנטינה ודרום צ'ילה

בטיול לארגנטינה, כדאי מעל לעת, לשוחח עם אנשים. לשמוע את המצוקות ואת התקוות שלהן. לא מעט פעמים, הם מרחיקים את עדותם לחואן דומינגו פרון.

נוכחותו המיתית של פרון מלווה בארגנטינה בנוסטלגיה על ימים יפים יותר, ימים בהם ארגנטינה חשה שהיא צועדת בדרך להיות מעצמה.

לאורך המאה ה-19 והשליש הראשון של המאה ה-20, הרבו נוסעים זרים, סוחרים ודיפלומטים, התייחסו לארגנטינה כאל "הענק של דרום אמריקה".  ארץ בעלת עושר טבעי מרשים וספר המצפה רק לכיבוש. ארגנטינה נועדה להפוך לאחת האומות המפוארות בעולם. ב-1942 העריך הכלכלן קולין קלארק (Clark), כי תוך שני עשורים, רמת החיים בארגנטינה,תהיה שנייה רק לארצות הברית[1]. הארגנטינאים האמינו שהשמים הם הגבול. "אלוהים הוא ארגנטינאי" הכריזו בהשתבחות עצמית. האמינו שאירופה שוקעת והעתיד שייך לארגנטינה.

כיצד הכול השתבש? מדוע התדרדרה המדינה המבטיחה הזאת למצב עגום כל כך?

אחת התשובות הנפוצות, גם בקרב היסטוריונים, מפנה אצבע מאשימה לעבר פרון, מדיניותו החברתית והכלכלית חסרת האחריות. רבים אחרים טוענים שאלו לא סיבות מספיקות כדי להסביר את שקיעתה המתמשכת של ארגנטינה. ההיסטוריון דיוויד רוק (Rock), חקר את ההיסטוריה הארגנטינית וכתב ספר חשוב על תולדותיה מאז המאה ה-16. שם הוא מסביר את אופי הכלכלה והחברה הארגנטינאית, כפי שעוצבו בתקופה הקולוניאלית, את השפעת המורשת הספרדית המנוונת, שהמשיכה גם אחרי כינון העצמאות, את התלות הארגנטינאית התלויה בגורמים חיצונים למשך למעלה מ-400 שנה. הוא מצביע על משברים כלכליים חריפים שארגנטינה עברה במאה ה-17 ובמאה ה-19, מבלי שמשהו ימקד את הגורמים להם באישיות פוליטית, דמגוגית ככל שתהיה[2]. העובדה שמאשימים את פרון בהתדרדרות שהחלה משנות ה40 של המאה ה-20 ואילך, רק מעצימה את המיתוס הכרוך בו

הפרוניזם הוא אחת התופעות החשובות והמרתקות בתולדות ארגנטינה. מאז הקמתה של הרפובליקה של הפלטה. הפרוניזם אינו פרק סגור וחתום בהיסטוריה הארגנטינאית. כך למשל, מי שהגיע לבחירות שהתקיימו בארגנטינה ב-1983,לאחר השיבה לדמוקרטיה, נתקל במאות דיוקנאות של פרון ורעייתו אוויטה, פזורים ברחבי בואנוס איירס. גם הנשיא קרלוס מנם, נהג להשתמש ברטוריקה ולעתים גם בפרקטיקה פופוליסטית, מבית מדרשו של פרון.

המיתוס של פרון עדיין קיים בשכבות מסוימות. אני זוכר את עצמי צופה בתחרות אגרוף במשקל תרנגול; תחרות בינלאומית בין ארגנטינה לפנמה, שהתקיימה בפרבר של בואנוס איירס. הצופים היו כמעט כולם גברים. בני מעמד בינוני נמוך. בשלב מסויים עמד הקהל על רגליו , כאיש אחד. מאות גברים הרימו את ידם הימנית וזעקו במלוא הגרון: "הי פרון…".

המיתוס, כמיתוס, אינו זקוק להוכחה. העבר הפרוניסטי אינו כפי שמתארים אותו חסידיו,אבל כפי שהסביר יעקב רז :"מיתוסים הם שילוב ייחודי שבין תיאור של המציאות הפנימית והחיצונית, על סתירותיה ומורכבותיה, לבין הציור הבידיוני של מציאות אידאליסטית" את אלו קשה להוכיח באמצעות מסמכים היסטוריים. לכן, באופן אירוני, גם שוברי המיתוס, מאוששים אותו למעשה"[3]. כזהו כנראה הוא המיתוס של פרון ואוויטה. גם אחרי מותם הם המשיכו להצית את הדימיון. הם עוררו ויכוחים. אנשים צטטו אותם ונשבעו בשמם. היתה להם יכולת לעמוד מול אנשים ולשכנע אותם בלהט נבואי, שהם שליחים של גורל, של אלוהים ושל רעיון. יחד עם זאת, היתה להם גם היכולת להיות מעל החוק המוסרי המקובל. היתה להם יכולת לבצע, את מה שבני זמנם לא יכלו או לא העזו.

ההיסטוריוגרפיה של הפרוניזם נגועה במידה רבה בהטייה פוליטית. הפרוניזם פיצל את החברה הארגנטינאית לשני מחנות יריבים. עבור מעמד הפועלים, סימל הפרוניזם, שיפור אמיתי בתנאי החיים. הוא אפשר את שילובים במערכת הפוליטית והעניק להם ביטחון וגאווה. עבור מרבית האינטלקטואלים, היה הפרוניזם ניסיון טראומטי. הפרוניזם לא עלה בקנה אחד עם הדימוי העצמי שלהם כארגנטינאים. במילים אחרות, הם חשו ש"גנבו להם את המדינה". הסתבר להם כי לא רק  שהם איבדו את השליטה על התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתרחשו במדינה, אלא שנבצר מהם להבין את אלו. הפרוניזם נתפש בעיני רבים כסטיה, אפילו כטירוף, שלא ניתן להסבירו בכלים הגיוניים[4].

מרבית החיבורים ההיסטוריים שנכתבו אודות פרון והפרוניזם, היו אפולוגטיקה לפרון ושיר הלל למנהיגותו הכריזמטית, או כתבי האשמה שהודיעו את "פשעי הרודן". אלה גם אלה, שימשו בדרך כלל ככלי נשק, במאבקים פוליטיים מאוחרים יותר.

ראשיתה של התקופה במלחמת העולם השנייה. רשמית, ארגנטינה, שהייתה חצויה בין ימין לשמאל, נותרה ניטרלית בלחימה; הציבור בכללו היה חלוק בנאמנותו בין מדינות הציר ובעלות הברית כאשר תושבים רבים בחרו צד על פי המשטר במדינות המקור שלהם, כאשר באופן טבעי עיקר התומכים בהצטרפות אל מדינות הציר היו יוצאי איטליה וגרמניה.

בהתאם לגישה זו, סירבה ארגנטינה (כמו צ'ילה), בוועידת המדינות האמריקאיות, שנתקיימה בריו דה ז'נרו (ינואר 1942), לנתק את יחסיה עם מדינות הציר. הניטרליות הארגנטינאית היתה תוצאה של הקשר הכלכלי והתרבותי המסורתי עם אירופה ושל הסתייגויותיה המסורתיות מן השאיפות ההגמונאליות של ארצות הברית ביבשת אמריקה. ייתר על כן, הבריטים חשדו כי ארגנטינה מסייעת לאניות המלחמה הגרמניות ששייטו במימי האוקיינוס האטלנטי הדרומי (סיפור ספינת המלחמה הגרמנית הגראף-שפיי).[5] למרות זאת, זכתה ארגנטינה להלוואה מארה"ב, והדבר הביא לעליית כוחם של הרדיקלים והסוציאליסטים בבחירות של  1942.

בשנות מלחמת העולם השניה נהנתה ארגנטינה משגשוג שכמותו לא נודע בחצי הכדור הדרומי, (למעט אוסטרליה). לאורך תקופת המלחמה, התוצרת החקלאית של ארגנטינה היתה מבוקשת מאד והיא ניצלה את עליית מחירי המזון על מנת למכור בשר ודגנים ברווחים גדולים לכל הצדדים המעורבים בלחימה.

הנשיא הארגנטיאי השמרן, רמון קסטיז'ו (Castillo) המשיך התעקש לשמור על ניטרליות הן כהמשך למדיניות שאימץ הנשיא איריגוז'ין במלחמת העולם הראשונה וגם משום שהקולות הלאומנים שהדהדו יותר ויותר בארגנטינה ולאחר פרוץ המלחמה, חדרו לשורות הקצונה.

באמצע 1942 התארגנה "קבוצת הקצינים המאוחדים" ((Grupo Oficiales  Unidos ) ששמה לה למטרה לבסס את אחיזת חבריה בצמתי הפיקוד ולהבטיח את המשך היחסים הדיפלומטיים והמסחריים עם גרמניה ואיטליה. בקבוצת קצינים זו בלט חואן דומינגו פרון (Juan Domingo Perón), ששב לארגנטינה לאחר השתלמות בת שנתיים באיטליה והתרשם מניצחונותיו של היטלר בראשית המלחמה. הוא וחבריו הלאומנים שללו את צורת הממשל הדמוקרטי. ססמתם היתה "ממשלה, סדר, אחדות" (gobierno, orden, unidad). הם הסתייגו מהאוליגרכיה הוותיקה, שהיתה מקורבת לאנגליה ובמקביל הפגינו עוינות כלפי ארגוני הפועלים שנטו לשמאל.

מרבית מדינות אמריקה הלטינית, למעט ארגטינה וצ'ילה, צדדו בבנות הברית. בראשית 1942 נטשה גם צ'ילה את מדיניותה הנייטרלית והצטרפה לשאר מדינות היבשת. ארגנטינה נותרה בבדידות לא מזהרת, כשהיא דבקה בעקשנות בעמדתה.  באותה שנה עלתה דרישה מחוגים שמרניים, לערוך משאל עם, שייקבע את מדיניות החוץ של ארגנטינה.

נציגי האינטרסים השמרניים, בסיוע קציני צבא, עשו יד אחת וב- ב-4 ביוני 1943 מנעו בהפיכה צבאית, בראשות חוסה ראמירס ((Ramirez ,את הכרעת גורלה של ארגנטינה במשאל עם בקשר למלחמה כנגד היטלר. הממסד הצבאי כולו התקומם נגד ממשלת קסטיז'ו, שפעולותיה התאפיינו בהונאה, שחיתות ושוחד, תוך הבעת תמיכה במוסדות החוקיים של הרפובליקה.

אנשי המפלגה הרדיקלית – מפלגת מרכז שייצגה את מעמד הביניים – סברו כי הצבא יכונן ממשלה זמנית, שתסלול את הדרך במהירות, לעריכת בחירות דמוקרטיות וחופשיות. מקבלי ההחלטות בוושינגטון, קיבלו תחילה את ההפיכה בברכה. הם האמינו שהצבא, שיזדקק מן הסתם לנשק אמריקאי, יקבל את מנהיגותה של ארצות הברית, ינטשו את הניטרליות הארגנטינאית ויכריזו על תמיכה בארצות הברית[6]. מהר מאד התברר שאנשי הצבא התכוונו להחזיק ברסן השלטון זמו רב ולהתמיד במדיניות הניטרלית שקיימו הנשיאים של ארגנטינה, החל מפרוץ המלחמה ב-1939.

ראמירס פנה יותר ויותר אל גרמניה ואפילו תבוסת איטליה במלחמה לא שינתה את עמדתו. פרון, שהיה בדרגת אל"מ, התמנה לתת שר המלחמה, כשהממונה עליו, היה למעשה בובה. באוקטובר הוסיף לסמכויותיו גם את תפקיד ראש לשכת העבודה והרווחה, תפקיד שהעמיד אותו בקשר רצוף, עם המנהיגים של ארגוני הפועלים. משני מוקדי כוח אלה הרחיב את השפעתו בצבא, וכן בקרב הפועלים.

הקצונה שלטה בעזרת צווים, נאסרה פעילותן של כול המפלגות, הוטלה צנזורה חמורה על העיתונות, הרדיו, והקלנוע. עיתונים "קומוניסטיים", ובכללם עיתונים יהודיים, נסגרו. כמו כן, היה השלטון הצבאי נגוע באנטי פמיניזם בוטה. נשים במשרות ממשלתיות, שיש בהן סמכות, סולקו מתפקידיהן. מכייון שארה"ב סירבה לספק לה נשק, כל עוד לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה, החלה ארגנטינה לייצר תותחים כבדים, מכונות ירייה ואפילו טנקים.

לקראת סוף שנת 1942, שכנע רוזוולט את נשיא ברזיל, ז'טוליו וורגאס (Getúlio Dorneles Vargas), להכריז מלחמה על גרמניה. כתוצאה מכך קיבלה ברזיל, המתחרה של ארגנטינה על כתר המנהיגות באמריקה הלטינית, נשק מארה"ב. דבר שעורר כעס ודאגות בחוגי הצבא.

ראו באתר זה: תולדות ברזיל

השתלטות פרון (1943-1946)

לאחר לחצים כבדים, גלויים וסמויים ולאחר שהתבררה תמונת המצב באירופה, הכריז הגנרל רמירס ב-26 בינואר 1944, על ניתוק הקשרים עם גרמניה ויפן. "כניעתו" עוררה זעם בקרב הקצונה. הוא הודח כעבור חודש ומשרת הנשיא הועברה לגנרל אדלמירו פארל  (Farrell). אך האישיות החזקה והקובעת היה פרון שהתבסס בתפקיד שר המלחמה, וביולי 1944 התמנה לסגן הנשיא. כעת הידק את קשריו עם ארגוני הפועלים. פועלי ארגנטינה חשו לראשונה שיש להם נציג בממשלה. הוא העניק להם העלאות שכר, חופשות בשכר, קרנות פנסיה, פיצוי על תאונות עבודה וסיוע בדיור. דיוקנה של הממשלה הצבאית החדשה היה הרבה יותר ריאקציונרי וימני. שר הפנים החדש היה הגנרל לואיס פרלינחר (Perlinger);  פרו גרמני, שהתייחס לפוליטיקאים, לליברלים וכמובן לקומוניסטים, כאל "אויבי המולדת", אותם יש לחסל. לתפקיד שר המשפטים מונה גוסטאבו מארטינז סוביירה (Martinez Zuviria), שהיה קתולי ולאומן קיצון. קודם לכם פירסם רומנים בפסבדונים "הוגו וואסט", שנודעו באופיים האנטישמי הבוטה[7]. צעדי דיכוי ננקטו כנגד האופוזיציה על כל גווניה. מאות מרצים סולקו מהאוניברסיטאות. ארגוניה סטודנטים פוזרו, והוחרפה הצנזורה על אמצעי התקשורת.  ב-31 בדצמבר פוזרו כל המפלגות הפוליטיות והונהגו שיעורי דת קתולית, כחובה, בכל בתי הספר הממלכתיים. צוו זה כונן ברית בין אנשי הצבא שבשלטון לבין הכמורה.

רוב מדינות העולם סרבו להכיר בממשלה החדשה. ארצות הברית הכריזה חרם דיפלומטי עליה והוציאה מבואנוס איירס את שגרירותה. מדינות רבות הלכו בעקבותיה. דבר שהרים את קרנו של פרון, כמרים דגל אי התלות של ארגנטינה. מזכיר המדינה האמריקאי, קורדל האל (Hull), האשים את ממשלת ארגנטינה במתן מקלט לנאצים שנמלטו לאירופה ובשאיפות התפשטות על חשבון שכנותיה[8].

חואן דומינגו פרון פרון נולד ב- 1895  למשפחת איכרים בלובוס, עיירה קטנה במחוז בואנוס איירס, לאב ממוצא אירי ולאם מסטיסית (בת להורים ממוצא מעורב אירופי – ילידי).

בגיל 16 החל את לימודיו בבית ספר צבאי ולאחר שסיים אותם כקצין, התקדם במהירות בסולם הדרגות. אלוף סקי וסייף. גבר יפה תואר. מבריק בחשיבותו ובחזותו. בקי בסוציולוגיה, פסאודו-אינטלקטואל, מהסוג שהיה נפוץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1930 כשהיה בדרגת סרן, השתתף בהפיכה שהפילה את הנשיא איריגויין.  בין השנים 1939 ל-1941 שרת פרון באיטליה הפשיסטית כנספח צבאי, מה שאפשר לו להכיר מקרוב את משטרו של בניטו מוסוליני ולרחוש לו אהדה.

פרון ניחן בקסם אישי רב, בקול נפלא ובכשרון לגיבוב דברים אידיאולוגי. דרכו של פרון ממחישה את הזהות הבסיסית בין השאיפה לעצמה המרכסיסטית וזו הפשיסטית. הוא נטל לסירוגין משיטות לנין, מוסוליני, היטלר, פראנקו וסטאלין. עד פרון רמס הממסד הצבאי את האיגודים. פרון תפס כי בפריסת חסותו על תנועת העבודה, יגבש לו תמיכה המונית, ואכן בהיותו שר העבודה נטל את האיגודים לידיו. עד אז שוחדו ראשי האיגודים, אישית. פרון שיחד את תנועת העבודה כולה[9].

באותו זמן דאג פרון לצורכי הפועלים הפשוטים, שקיבלו משכורות טובות. הוא תמך בדרישותיהם לתנאי עבודה טובים יותר ומשך אותם לצדו. מנהיגי הפועלים שהתקשו לקבל את העובדה שקצין צבא הוא הפועל מספר אחת, סולקו מן הדרך[10].

בינואר 1944, פגש פרון את אווה דוארטה (Duarte). הוא היה אלמן בן 48 והיא כוכבת אופרות סבון רדיופונית, בת 24.  דוארטה נולדה במאי 1919 בעיירה לוס טולדוס שבפמפס. היא הייתה אחת מחמשת ילדיהם הבלתי חוקיים של טבחית לא נשואה וחוואי נשוי,  וגדלה בעיירה חונין הסמוכה. מוצאה הנחות והתנכרות משפחת אביה טיפחו בה כבר מילדות שאיפה עזה לטפס בסולם החברתי, בצד טינה יוקדת לבורגנות ולמעמד הביניים, שלימים תרמו לעיצוב חייה והשקפת עולמה.

היא הייתה יפהפייה בהירת שיער, חכמה ושאפתנית מאוד. בגיל 15 עזבה את העיירה והגיעה לבואנוס איירס כבת לווייתו של מוזיקאי נודד. בעיר הבירה של ארגנטינה קשרה קשרים ופיתחה קריירה של שחקנית בינונית על הבמה ובאופרות סבון רדיופוניות. תוך שימוש מושכל באישיותה החזקה, שאפתנותה ומיניותה העזה טיפסה במעלה הסולם החברתי והפכה להיות שחקנית מוכרת ומנהלת תחנת רדיו. נאמר עליה שפילסה את דרכה בעולם הבידור באמצעות קפיצה ממיטתו של גבר אחד למיטתו של גבר אחר[11]. פרון ואויטה עם השנים הפכו לבני זוג, אך לא נישאו. דבר שהיה מקובל בחברה הארגנטינאית, אך העובדה שפרון יצא עמה בגלוי, עוררה ביקורת רבה.

הודות ליצוא חומרי גלם לארה"ב ובריטניה הוטב המצב הכלכלי של ארגנטינה ופרון הכפיל את גודל הצבא. בנובמבר 1944 הורה על חינוך צבאי החל מגיל 12. אולם פרון, שהיה האיש החזק של המשטר, שינה את התבטאויותיו, במקום להכריז על הצורך בארגנטינה חזקה, מוכנה למלחמה, קרא לצדק חברתי. בינתיים נחלקה האוכלוסייה בין פרוניסטים לאנטיפרוניסטים. בפרון צדדו הנשיא פארל, רוב קציני הצבא, המשטרה, הפועלים וההמונים בכללם. מתנגדיו היו בעלי האחוזות והתעשיינים. הם ארגנו הפגנות ענק כנגדו והממשלה הגיבה במאסרים המוניים, כולל של אישים ידועי שם, קצינים גבוהים וסטודנטים.

בינתיים, התקרבה המלחמה באירופה לסיומה.

וועידת צ'אפולטפק (Chapultepec) במרס 1945, דרשה מארגנטינה להצטרף למלחמה כנגד גרמניה ויפן וארגנטינה עשתה זאת רק כאשר הניצחון היה מובטח . בתגובה, הכירה ארצות הברית בממשלתו של פארל, אבל דרשה גם את הפסקת המשטר הצבאי ואת קיומן של בחירות.

עם תום המלחמה נהנה האוצר הארגנטינאי מעודפים עצומים של זהב ומטבע חוץ. שגשוג זה היה מלווה בעליות שכר לרמות מערב-אירופאיות. ארגנטינה צברה יתרות מטבע של למעלה מ- 1 מיליארד דולר. אילו נוצל הכסף לפיתוח ענפי הפלדה, הנפט ותחליפי יצוא אחרים, היה סיכוי שארגנטינה תשיג בשנות ה-50 צמיחה דינמית עם עצמאות כלכלית. תחת זאת נפלה ארגנטינה קורבן לצמד הרעות-החולות של אמריקה הלטינית – מיליטריזם ופוליטיקה .

פרון, שהושפע ממה שלמד מהשלטון הפשיסטי של מוסוליני, פעל במודל זה בארגנטינה. הוא התמקד בפעילותו בשליטה באיגודי עובדים, ביצירת אוירה של תקוה בקרב ההמונים ומתן הבטחות לשיפור כלכלי חברתי, בהופעות  בעצרות  המוניות ושליטה בעיתונים. במארס ואפריל התקיימו בארגנטינה, הפגנות ענק בעד חידוש הדמוקרטיה. מוקדי ההתנגדות לפרון היו המפלגות השונות- מהשמרנים ועד הקומוניסטים- אשר הוצאו מחוץ למשחק הפוליטי[12]. מוקד התנגדות נוסף היו האוניברסיטאות. פרופסורים וסטודנטים רבים, ראו בממשלה הצבאית משטר "נאצי-פשיסטי", בעוד שהשלטונות ראו במוסדות להשכלה גבוהה, "קינים של חתרנות קומוניסטית"[13]. מוקד התנגדות נוסף הורכב מאנשי עסקים ובעלי מפעלים. באמצע יוני 1945, פרסמו יותר מ-300 ארגונים, שייצגו אינטרסים כלכליים שונים, מנשר פומבי, ובו גינוי למדיניות של פרון. גם בעלי מקצוע חופשיים רבים הצטרפו לביקורת על השלטון, המצר את חופש הביטוי וחירויות האזרח. ההתנגדות האזרחית גיבלה גיבוי רועם משגרירה החדש של ארצות הברית בארגנטינה, ספרויל באדן (Spruille Braden). זה הגיע לארגנטינה באמצע מאי, התחבר לאופוזיציה ונשא נאומים פומביים, תוך הפרה בוטה של כללי ההתנהגות הדיפלומטית.

מסוכנת יותר, מבחינתו של פרון, היתה התנגדות שצבר בשורות הצבא. אחת הדמויות הבולטות היה הגנרל אדוארדו אוואלוס (Avalos), מפקד הבסיס הצבאי החשוב קמפו דה מאז'ו (Campo de Mayo) שבפרברי בואנוס איירס. החונטה הצבאית, חשה מאוימת מהפופולריות הגוברת שלו בקרב ההמונים. חלקם הושפעו מקבוצות ההתנגדות האזרחית. ב-19 בספטמבר התרחשה הפגנת הכוח המרשימה ביותר של האופוזיציה. יותר מרבע מיליון ארגנטינאים, מרביתם משכבות הביניים, השתתפו ב"מצעד החוקה והחירות" (Marcha de la Constitucion Y la Libertad), שקרא לשים קץ לממשלת פרון-פארל.

טרם עזיבתו את תפקידיו השונים, ביקש פרון מן הנשיא לתת נאום פרידה בפני פועלים במזכירות העבודה והרווחה. פארל הסכים, ואף אישר את שידורו של הנאום ברדיו. פרון ניצל את הנאום כדי לעורר בקרב הפועלים חשש שכל ההישגים הסוציאליים בהם זכו בשנתיים האחרונות, ירדו לטימיון. קציני הצבא חשו כי הולכו שולל ותבעו את מאסרו של פרון. ב-13 באוקטובר הוא נעצר ונכלא, ללא משפט. אלא שהמתנגדים לא שיערו את היקף התמיכה שפרון זכה לה. מעמד הפועלים הועמד עתה במבחן והוא עבר אותו בהצלחה. הרחקתו של פרון ממרכז הזירה הפוליטית, הביאה לכניסה מסיבית של מעמד הפועלים, לאותה זירה, בארוע שזכה למעמד מיתולוגי – ה-17 באוקטובר. פועלים רבים חששו שמנהלי המפעלים ינצלו את המצב הפוליטי החדש ויסיגו לאחור את זכויות הפועלים. האיגודים המקצועיים הכריזו על שביתות. הפועלים בחגורה התעשייתית שסביב הבירה בואנוס איירס, לא המתינו להחלטות האיגודים. בעידודם של מנהיגים מקומיים עזבו אלפי פועלים את מקום עבודתם כבר בשעות הבקר של ה-17 באוקטובר והחלו עושים את דרכם אל "הבית הוורוד" (Casa Rosada), מקום העבודה המרכזי של נשיאי ארגנטינה, בתביעה לשחרר את פרון.

הגנרל אוולוס, שר המלחמה ושר הפנים, נמנע מדיכוי ההמונים. אולי משום שחשש שחיילים ושוטרים רבים יסרבו לפקודה כזאת. משטרת בואנוס איירס לא מנעה מן ההמונים תומכי פרון להשתלט על רחובות הפרברים התעשייתיים של הבירה בשעות הבקר של ה-17 באוקטובר. גם המשטרה הפדרלית לא התאמצה להקשות עליהם את ההגעה לכיכר "דה מאיו", במרכז בואנוס איירס.

בערים אחרות הפגינו הפועלים מול מוסדות שסימלו בעיניהם את התרבות השלטת, שדחקה אותם לשוליים לאורך תקופה ארוכה. הם השליכו אבנים למערכת העיתון "אל דייה" (El Dia), לעבר האוניברסיטה של לה פלטה ולעבר מעונו של הרקטור. ההמון רגם באבנים את מועדוני האוליגרכיה המקומית, הוצאות ספרים, חנויות אופנה ובנקים. המפגינים צעקו: "נעלי בד- כן; ספרים – לא". או "פחות תרבות ויותר עבודה". הם קראו בשמו של פרון ושרו את ההמנון הלאומי. למרות מקרים בודדים של ביזת חנויות, התקפה על בתים פרטיים וניפוץ פנסי רחוב, היתה זו מחאה שקטה שבעיקרה היה רצונם של הפועלים לזכות בדריסת רגל במרכז הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של ארגנטינה, שעד אז היה סגור בפניהם. תמיכתו של מעמד הפועלים בפרון לא היתה אפוא רק פעולה של הגנה על אינטרסים כלכליים וחברתיים, אלא קריאת תיגר על הדפוסים המקובלים של היררכיה חברתית.

כאשר המוני הפועלים צבאו על רחובות העיר בואנוס איירס, ובעיקר בכיכר מאי (Plaza de Mayo) הם שכשכו את רגליהם במימי המזרקות והסירו את חולצותיהם, על מנת להקל מעט את החום. בעקבות אירועים אלו החלו בני האליטה לכנות את תומכיו של פרון בזלזול בשם "חסרי החולצות" (descamisaderos). במהלך רטורי אופייני לפופוליזם, אימצו הפרוניסטים את הביטוי המזלזל ונשאו אותו בגאווה. פרון, ואוויטה בת זוגו, התייחסו לתומכיהם בשם זה כגילוי חיבה, ובמהלך המירוץ לנשיאות של שנת 1945, תר פרון את ארגנטינה ברכבת, אותה כינה "חסרת החולצה"[14].

מכול מקום, ההפגנות והמחאה הביאו לבסוף לשחרורו ופארל הודיע על קיום בחירות בחודש פברואר 1946. "מהפכת אוקטובר" זו יצרה את הקשר המיוחד בין מעמד הפועלים הארגנטינאי לבין פרון, אשר החזיק מעמד שלושים שנה לפחות, עד למותו של פרון ביולי 1974.  מדי שנה, יהיה ה-17 באוקטובר, ליום חג, שכונה "יום הנאמנות".

פרון התפטר מהצבא, כדי שיוכל להתמודד. כך למעשה השתחרר מהתלות שלו בצמרת הצבא ובנה לעצמו מקור כוח עצמאי[15]. בנאומים שנשא בכל חלקי הארץ, הופיע פרון כלוחם ההמונים כנגד העשירים וכשומר עצמאות ארגנטינה כנגד ארה"ב. תנועתו "מפלגת העבודה" (Partido Laborista), קיבלה את תמיכת ארגוני הפועלים. כבר בתחילה, השתלבו במפלגה, גם פורשים מן הרדיקלים, אישים שזוהו עם חוגים לאומניים, מקורבים לכנסיה ופוליטיקאים שמרנים מן הפרובינציות. לצד הבטחות לרפורמות חברתיות וכלכליות ורטוריקה שהדגישה את הקתוליות כדבק המלכד של האומה הארגנטינאית, נשאה מערכת הבחירות אופי לאומני מובהק. כמה ימים טרם הבחירות, פרסמה מחלקת המדינה של ארצות הברית, בהובלתו של ספרויל בראדן, מסמך שנשא את השם "התייעצות עם הרפובליקות האמריקאיות באשר למצב בארגנטינה"[16] (למרות שבפועל לא היתה התייעצות כזאת).  מסמך זה, שכונה "הספר הכחול" הכיל תעודות שהעידו על קשריו של פרון עם גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם. העיתונות הארגנטינאית, שברובה היתה עויינת לפרון, הקדישה ל"ספר הכחול", מקום נרחב יותר מלכול אירוע אחר מאז תום מלחמת העולם השנייה. אך במקום שהדבר יסיייע למפלגת "האיחוד הדמוקרטי" שהתמודדה מולו, הדבר עזר דווקא לפרון. הוא האשים את ארצות הברית בהתערבות בענייניה הפנימיים של ארגנטינה. הוא פנה אל הציבור בקריאה להחליט את מי הם מעדיפים : "בראדן או פרון".

לאהובתו אוויטה דוארטה (1919-1952) היה תפקיד מרכזי בארגון הפגנות תומכיו. בבחירות שהתקיימו ב- 24 בפברואר 1946, זכה פרון ברוב מכריע. הוא חבר לנשיא ומפלגתו קיבלה רוב מוחלט בשני בתי הקונרגרס.

עם כניסתו לתפקיד, הוא הכריז על תכנית חומש, שתפתח את התעשייה ותממן עבודות ציבוריות בקנה מידה גדול. המדיניות שלו כנשיא היתה המשך ישיר של הקו שבו הוא נקט כבר קודם לכן בתפקידיו הקודמים ואת הדוגמה שנטל  מהתנועה הפשיסטית באיטליה. הוא חתר באופן אגרסיבי להענקת כוח פוליטי וכלכלי למעמד העובד, כאשר השליטה בכוח זה מרוכזת בידיו. הוא הרחיב מאוד את מספרם של העובדים המאוגדים. הוא יזם מפעלים של דאגה לעובד, שמומנו פעמים רבות מכספים שהוא אילץ את ראשי ההון במדינה "לתרום", מפעלים אשר היו ממוקדים בדרך כלל ביצירת הד ציבורי והעלאת הפופולריות שלו יותר מאשר יצירת בסיס חברתי וכלכלי בר קיימא לאורך זמן. הוא המשיך להופיע בעצרות המוניות ובכלי התקשורת, כשהוא מיטיב לסחוף אחריו את הקהל.

שלטונו של פרון נשא לכאורה אופי דמוקרטי, אך למעשה היה רודני. מיד בעלותו לשלטון, סילק את מתנגדיו מהרשות השיפוטית, המנגנון הממשלתי והאוניברסיטאות. פרון הגביל את פעולתן של מפלגות האופוזיציה, הטיל פיקוח על מוסדות החינוך והחרים עיתונאים שהתנגדו לו. הוא שלט בעיקר בעזרת הצבא, המשטרה, מפלגתו והאיגודים המקצועיים. למרות שנקט באמצעי דיכוי, המוני העם נשארו נאמנים לו. הם העריצוהו וכינוהו "המנהיג". הוא הציג את משטרו כדרך-ביניים, בין אינדוודואליזם לשיתוף, ובין קפיטליזם לקומוניזם. את שיטתו כינה פרון 'שלטון הצדק- jusyticialismo  , היינו, משטר של צדק חברתי. למעשה היה זה ראשון ה"איזמים" המזויפים של מה שעתיד להיות "העולם השלישי" .

כאיש צבא שאהד את המשטר הפשיסטי בגרמניה, הוא ייסד לאחר תום המלחמה נתיב בריחה, כדי לעודד פושעי מלחמה נאצים להימלט מהעמדה לדין ולהגר לארגנטינה. כאיש צבא הוא ראה במשפטי נירנברג עלבון לכבוד הצבאי וכנשיא לאומני הוא רצה בהגירתם לארגנטינה של מדענים, מהנדסי תעופה ומומחי גרעין, כדי  לפעול בתעשיות הצבאיות של ארגנטינה. באופן זה נמלטו לארגנטינה אדולף אייכמן ויוזף מנגלה.

בדצמבר 1945 נשא לאישה את אווה דוארטה (Duarte) ובכך הניח את דעת הכנסייה. היא ליוותה אותו במסעותיו בפנים הארץ; הצטרפה אליו לפגישות פוליטיות ואף הופיעה בפני עצרות נשים. אווה, שהיתה דמות כריזמטית, השתתפה בפעילות התקשורתית שלו, כאשר היא נואמת בעצרות ומצטלמת כשהיא מעניקה מזון וכסף לעניים וחונכת מוסדות ציבור לרווחת המעמדות הנמוכים שבהם הייתה מרוכזת התמיכה בו.

אווה גם סייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו, ומתוקף כך גם נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון. ואף הקימה וניהלה את "קרן אווה פרון", קרן רווחה לנזקקים אשר חילק, בין היתר, נעלים ומשחקים לילדים נזקקים. דבר שהעלה את קרנה של אווה בעיני הציבור בארגנטינה.

היא עזרה לבעלה לצבור כוח פוליטי בקרב הפועלים וקבוצות נשים. אוויטה, שהיתה פמיניסטית לוחמת ונערצת על ידי הפועלים, שסייעה לו בפעילות סוציאלית, הנהיגה זכות בחירה לנשים ב-1947 ונחשבה למנהיגת נשות ארגנטינה. דומה ואין עוד דמות בהיסטוריה הארגנטינאית, שעוררה איבה רבה כל כך מצד אחד והערצה כה גדולה מהצד השני, כמו אוויטה פרון. עבור חסידיה היא היתה האשה שהקריבה את חייה למען שיפור חייהם של פועלים, נשים, ילדים וקבוצות חלשות אחרות בארצה. עבור אויביה היא היתה שחקנית בינונית ושאפתנית, חסרת השכלה, ומונעת על ידי רגשי נקמה. כל עניינה – כך נטען- היה בצבירת עושר ועוצמה. שלל הספרים והמאמרים שהתפרסמו ועדיין מתפרסמים אודותיה, מלמדים על העניין הרב שהיא ממשיכה לעורר בארגנטינה ועל המחלוקת שנמשכת סביב דמותה[17].

פרון ורעייתו שלטו בארגנטינה, כשהם נישאים על גלי ההערצה המתפרצת של ההמונים. הסגידה למנהיג הובעה בעוז באמצעי התקשורת ואף בטקסים בבתי הספר. שופטים שהתנגדו לפרון סולקו. תמיכה בפרוניזם היתה לתנאי קבלה למינוי מורים במוסדות החינוך, לרבות באוניברסיטאות. במקביל המשיכה לפעול המשטרה הצבאית שפרון קיבל בירושה מהמשטר הצבאי ואף שכלל אותה.

ב-1948 השתלטו נאמני פרון על ארגון העל של פועלי ארגנטינה ושם המפלגה הוסב ממפלגת העבודה" ל"מפלגה הפרוניסטית". הוא גילה הבנה לצורכי הפועלים ואף תמיך בשביתת הענק של פועלי הנמל ב-1947. חוץ מן הפועלים, תמכו בו גם הלאומנים, הצבא והכמורה.

.

במדיניות החוץ דגל פרון בדרך הביניים, בין המזרח למערב. היו לו קשרים הדוקים עם המדינות הקומוניסטיות ועם הזמן, שופרו היחסים עם ארה"ב. הוא קיבל ממנה סיוע כספי וב- 1947 חתמה ארגנטינה בריו דה ז'נרו, על החוזה הבין אמריקאי להגנה משותפת של חצי הכדור המערבי.

פרון שאף להוביל את ארגנטינה לעמדת מנהיגות באמריקה הלטינית. הבין שלשם כך עליו לפתח תעשייה. כדי לפתח תעשייה, ללא השקעות חוץ, יש צורך בהתערבות נמרצת מצד הממשלה בחיים הכלכליים של המדינה. בחוקה חדשה, שנכנסה לתוקף במארס 1949, הוכנסו סעיפים שאפשרו התערבות גדולה של המדינה בחיים הכלכליים. הוא דאג לתיעוש מהיר, מימן עבודות ציבוריות ומפעלי פיתוח. לשם כך היה צורך בתשתית תחבורה, הרחבת מערכות החינוך והבריאות ועוד. עלות התכנית הוערכה ב- 1.6 מיליארד דולר. יבוא החומרים והמכונות, שהיו נחוצים להגשמת תכנית החומש גרמו לאינפלציה גבוהה ולצניחת ערך הפזו. לכן נחתמו חוזים לחילופי סחורות עם ארצות רבות. בשם הסוציאליזם והלאומנות, מוטט פרון את הכלכלה.

כבר ב-1946 הוא הלאים את הבנק המרכזי וכך קיבלה הממשלה פיקוח על המערכת הבנקאית כולה. באותה שנה רכש פרון את חברת הטלפונים הארצית, שהיתה בבעלות אמריקאית; ב-1948 הולאמה חברת הרכבות הגדולה שהיתה בבעלות משקיעים בריטיים.

כך הולאמו מערכות התקשורת, הגאז, החשמל והדייג, התובלה האווירית, תעשיית הפלדה וענף הביטוח. הוא הקים סוכנות ממלכתית ליצוא. למעשה את כל מערכת היצוא החקלאי הפך למונופול של המדינה. הוא יצר ממשל גדול ומדינת סעד בחבילה אחת. הוא דאג להעלאת רמת החיים ולשירותי הרווחה של השכבות הנמוכות. ההוצאה לשירותים ציבוריים, כחלק מן התל"ג, עלתה בחמש שנים מ-% 19.5 ל-% 29.5 הוא לא הציג סולם קדימויות. הוא הבטיח להמונים את הכול ומייד. להלכה אמנם קיבלו. לפועלים ניתנו 13 משכורות חודשיות לשנת עבודה, חופשות חג בתשלום והטבות סוציאליות ברמה סקנדינבית.

האופוזיציה לפרון התרכזה בחוגי המעמד העליון והמעמד הבינוני הגבוה. אך בשל השליטה הפרוניסטית בקונגרס, כוחם של המתנגדים היה מוגבל. מבחינתו של פרון, עוד מקור לסיכון, היה הקצונה בצבא, שממנה יצאו אלה שניסו להפילו ב-1945. למרות שפרון מילא את שורות הצבא בנאמניו, עמדתו העצמאית של הצבא באה לידי ביטוי ביחסו לאוויטה, שעלייתה לעמדת מנהיגות, לוותה באי שביעות רצון מצד הצבא.

על פי החוק הארגנטינאי היה עליו לפרוש לאחר כהונה אחת כנשיא, אך ב-1949 פרון הביא לאישור תיקון לחוקה שאפשר לו להתמודד בפעם השנייה, והוא זכה בבחירות ב-1951. יחד עם זאת, מצבו של המשטר לא היה כבעבר. מאז 1948 חלה נסיגה בכלכלה. המחירים שקיבלה ארגנטינה, בשוק הבינלאומי, תמורות דגים ובשר, צנחו. פרון נאלץ להקפיא את השכר, כדי למנוע לחצים אינפלציוניים, דבר שגרר שביתות.

נשיאותו השנייה של פרון נפתחה בנסיבות של שפל כלכלי, שהצריכו הנהגת משטר צנע. הוא כילה את יתרות המטבע של המדינה ומוטט את מאזן התשלומים. מקץ שנה נחתה על הארץ מכת בצורת והמשבר פרץ אל פני השטח. בתקופה זו החלה התמיכה בו לשקוע. עימותים שלו עם הכנסייה שנהנתה מהשפעה רבה על הרוב הקתולי של אוכלוסיית המדינה, בעיות ממשל וניהול שהופיעו לנוכח ההתנהלות הפופוליסטית אך הבלתי יעילה שלו, וידיעות שהחלו להתפשט אודות השחיתות שלו ושל המקורבים אליו: אוצר המדינה, שנהנה מעודפי מטבע חוץ וזהב בכמויות אדירות בסוף מלחמת העולם השנייה, החל לסבול מגרעון עקב הוצאות עצומות על מפעלים שנועדו להביא תמיכת אנשי השכבות הנמוכות אך שהיו חסרי בסיס כלכלי, ועקב גנבות בממדים אדירים של כספים שהופקדו מחוץ לגבולות המדינה בידיו ובידי מקורבים לו.

בראותו כיצד נעלמת התמיכה בו, פנה פרון מדמגוגיה כלכלית לעריצות פוליטית. הוא מחץ את בית המשפט העליון ונטל לידיו את תחנת השידור. העיתונות הליברלית שהיתה עוד מקור להתנגדות למשטר, היתה צריכה להתמודד עם איומי הממשלה, ששלטה הן בפועלי הדפוס והן באספקת הנייר.   ב-1951 לא הותרה יותר הפצת העיתון הוותיק והיוקרתי "לה פרנסה" (La Prensa). גדול עיתוני אמריקה הלטינית. הוא נסגר לאחר שפרסם ביקורת על המשטר. בעקבות הפגנת מחאה של העובדים, התחדשה הוצאתו כעיתון פרוניסטי לכול דבר. הסופר הלאומי של ארגנטינה, חורחה לואיס בורחס (Borges), שהודח על ידי פרון מתפקידו כמנהל הספריה העירונית של בואנוס איירס ומונה, במקום זאת, כמפקח על העופות והלולים בעיר, חיבר בתקופת שלטונו של פרון סיפור בשם "החגיגה של המפלצת" (Fiesta del monstrui) , כששמו מדבר בעד עצמו. לאחר נפילתו של פרון פרסם בורחס מאמר בשם "האשלייה הקומית" ובו תקף את שנות הדיכוי והאיוולת, ואת התעמולה שהפיץ המשטר, בסגנון של "רומן למשרתות"[18]. עבור אינטלקטואלים רבים, נתפש הפרוניזם כפתלוגיה, כשבר מוחלט ברצף ההתפתחות ההיסטורית של המדינה. בדומה לאופן שגרמנים רבים ראו את הרייך השלישי לאחר תבוסתו במלחמת העולם השניה. יחד עם זאת, היו לא מעט אינטלקטואלים, כמו למשל, הסופר ארנסטו סבטו (Sabato), הגם שהתנגדו לפרון ולדרכו, הבינו שעבור ארגנטינאים רבים, היה פרון דווקא מקור לתקווה. בספרון שפרסם לאחר נפילת פרון, בשם"הדיוקן האחר של הפרוניזם", הבין שפשוטי עם רבים ביכו את הליכתו של פרון[19].

ההתנגדות למשטרו גברה, ובעת אחד מנאומיו בפני ההמונים בבואנוס איירס, הוטלה פצצה. פרון האשים את האופוזיציה. ההמון העלה באש את מועדון בעלי האחוזות השמרניים ואת בית העם של המפלגה הסוציאליסטית. אולם בכך התלכדה האופוזיציה נגדו. מותה של אווה ממחלת הסרטן ב- 1952 נטל מן המשטר אישיות שהיתה נערצת על הפועלים. שנתיים לאחר מכן יצאה גם הכנסייה נגדו, בגלל תכניתו להתיר גירושין ולאשר רשמית את קיומם של בתי בושת. סכסוך נוסף פרץ על רקע סירובה של הכנסייה להכריז על אוויטה כעל קדושה, לאחר מותה. פרון האשים את הכנסיה בחתירה תחת משטרו וב- 1955 נאסרו כששים כמרים באשמת ביזוי הנשיא.

לאחר שפרצה מרידה ביוני 1955 ודוכאה בו ביום (בעיקר בגלל חוסר תיאום וארגון), האשים פרון את הכנסייה, וההמון המוסת העלה באש 300 כנסיות ובזזן; ביניהן  שתי המפוארות בארגנטינה כולה, סאן פרנסיצקו וסנטו דומינגו. זה הגדיש את הסאה.

באוגוסט, לאחר שנכשל בניסיונו לפייס את התנגדות, נשא פרון נאום נזעם בפני ההמונים. אם בעבר קרא לפועלים להותיר את ניהול הפוליטיקה בידיו ("לכו מן הבית לעבודה ומן העבודה לבית"), עתה עודד את תומכיו לפעולה ואיים על יריביו ש"על כל אחד מאיתנו [שייפול], יפלו חמישה מהם". רטוריקה זו, שהטיפה לאלימות, רק הגבירה את העוינות כלפיו בקרב שורות הצבא.

הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונארדי (Lonardi) הדיחה את חואן פרון ב-1955. ב-20 בספטמבר קיבל פרון מקלט בביתו של שגריר פרגוואי, משם עבר לספינה פרגוואית, שעגנה בנמל בואנוס איירס, לגלות ממושכת. בסופו של דבר התיישב בספרד שהייתה אז תחת שלטונו של פרנקו. גם בגלות, הוא נותר פופולרי מאוד בקרב ההמונים בארגנטינה.

הגדרת הדיקטטורה באמריקה הלטינית היא סובייקטיבית. חואן פרון שנבחר באופן  חוקי לנשיאות ארגנטינה ב-1946 ושוב ב-1951, נתפס על ידי הבורגנות האגררית ועל ידי המפלגות המסורתיות כדיקטטור, למרות הצורה הליגאלית בה נבחר. חוסר הלגיטימיות שלו, מקורו דווקא ביומרותיו להיות שליט של העם ושל רוב האוכלוסייה, ובעיקר בצורת שלטונו, שהיו בה הרבה סממנים של דיקטטורה, כגון רדיפת האופוזיציה וחוסר האפשרות לפיקוח מצד הפרלמנט, שנוטרל לחלוטין. כאשר ביקש פרון להאריך את תקופת שלטונו מעבר ל-1951 ושינה לשם כך את החוקה, נתפסה פעולה זו על ידי מתנגדיו, כאקט שהגדיש את הסאה ושחשף סופית את אופיו הדיקטטורי של משטרו.

יש לציין, כי למרות שיוחסה לפרון אנטישמיות, יחסיו עם הקהילה היהודית בארגנטינה היו טובים ומוסדרים. עלייתו לשלטון עוררה חשש בקרב ביהודים, בגלל קשריו עם הפשיסטים בארגנטינה ובאירופה. אבל לאחר שבחוקת  1949 נכנס חוק שאסר על אפליה גזעית, ופרון דיבר בזכותה של מדינת ישראל הצעירה, נמוגו חששותיהם. הוקם ארגון פרוניסטי, שטיפל ביחסים בין המשטר ליהודים ולא היו התפרצויות אנטישמיות.

ארגנטינה אחרי פרון

בעשורים הבאים ידעה ארגטינה שנים רבות של שלטון רודני שהתחלף בשלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. ברקע לכך הלכה וגברה הפופולריות של פרון ששהה באותן שנים בספרד ושכניסתו לארגנטינה נאסרה על ידי השלטון.

הגנרל אדוארדו לונארדי, שהיה קתולי לאומן, נכנס כמנצח לבואנוס איירס, בספטמבר 1955 והכריז "ללא מנצחים וללא מנוצחים" לונדרי ביקש לפייס את החברה הארגנטינאית השסועה וקיווה לכונן מחדש ברית בין הכוחות המזויינים, הכנסיה ומעמד הפועלים. משום כך ניסה להכליל בממשלתו גם אישים שהיו מזוהים בעבר עם הפרוניזם. אלא שמדיניותו של לורנדי נתפשה על ידי מגזרים מסויימים בצבא ובמיוחד בחיל הים, כפשרנית מדי כלפי המשטר המודח. לורנדי נתפש ביניהם כאנטי פרוניסט מתון מדי. הם תבעו צעדים תקיפים יותר כלפי הקונפדרציה של האיגודים המקצועיים. לפיכך אולץ לפנות את מקומו ב-13 בנובמבר. הנשיא פדרו אראמבורו (Pedro Eugenio Aramburu) גמר אומר לעקור מן השורש כל זכר לפרוניזם. החוקה הסוציאליסטית בוטלה ובמקומה הונהגה מחדש חוקת 1853. משרדי הממשלה, האיגודים המקצועיים, מערכת החינוך ברמותיה השונות ובתי המשפט טוהרו מכול האנשים שהיו מזוהים עם הפרוניזם. כל אזכור של המילים "פרוניזם" או "חוסטיציאליזם" הוצאו מחוץ לחוק. כאשר בקשו העיתונים לכתוב על פרון, הם השתמשו במונח "העריץ הנמלט". ארמבורו נהג בחומרה כלפי שובתים וב- 1956 פרץ מרד פרוניסטי, שדוכא מיד. 26 קציני צבא הוצאו להורג. מעשה ללא תקדים. אולם צעדים אלו לא הביאו לדה פרוניזציה של מעמד הפועלים, אלא דווקא לפריחה מחדש של הפרולטריון. תוך זמן קצר החלה תנועת התנגדות ספונטנית ה"רסיסטציה" (), מושג שהתייחס למחתרת האנטי- נאצית בצרפת הכבושה וביקש להבהיר את יחסם של הפרוניסטים למשטר החדש כאל "כובש זר".

בבחירות 1958 לא העמיד עצמו אראמבורו לבחירה וארתורו פרונדיסי  ,(Arturo Frondisi) מועמד הרדיקלים, עלה לשלטון, בתמיכת הפרוניסטים, ברוב מוחץ. מעשהו הראשון היה העלאת שכר ב-% 60 וחנינה של מרבית המורדים. מעשה שלווה בשיבה מגלות של מנהיגי איגודים מקצועיים, וחזרתם לעמדות מנהיגות. פרונדיסי אפשר לפרוניסטים לחזור לזירה הפוליטית. דבר שעלה לו בנשיאותו. בלחץ הצבא נאלץ הנשיא להתערב בתוצאות הבחירות, שביתות פרוניסטיות והשתלטות של הצבא.

הבעיה המרכזית של ארגנטינה בראשית שנות ה-60 היתה הקצנה פוליטית, ועלייה גדולה בשימוש באלימות. הדבר בא לידי ביטוי במאסרים  שרירותיים, עינויים בחקירות, צנזורה כבדה על סרטים ועיתונים.

ב- 1960 נתפס אדולף אייכמן, דבר שגרר סכסוך דיפלומטי בין ישראל לארגנטינה והתפרצויות אנטישמיות ברחבי המדינה. בתגובה, הכריזה הקהילה היהודית, בסוף יוני 1962, על יום שבתון כללי של כל בתי העסק היהודיים; לשבתון הצטרפו לא יהודים רבים. בראש הארגונים האנטישמיים עמד ארגון "טאקוארה" הפשיסטי, שחבריו היו צעירים בני המעמד העליון, ששילבו לאומנות ואנטישמיות, יחד עם שנאה יוקדת לארצות הברית. ארגון אנטישמי אחר היה 'האיחוד האזרחי הלאומי', שגילה נטיות ניאו נאציות. (ב- 1963 הוצאו ארגונים אלו אל מחוץ לחוק). בבחירות  1962 קיבלו הפרוניסטים למעלה משליש מן הקולות.

נפילתו של פרון הותירה חלל מדיני. יורשיו לא הצליחו לחזור אל אותו ממשל מזערי שקדם לפרון , שאפשר לארגנטינה להיעשות עשירה. יותר מדי השקעות אינטרסים נוצרו: מנגנון ממשלתי ענק וטפילי, איגודים מקצועיים חזקים מדי, צבא אדיר של עובדי ציבור. כמו בדיאטה, מתברר כי ניתן לממשל להתרחב, אך כמעט אי אפשר לשוב ולכווצו. עשור השנים שבא אחר כך עמד בסימן שאלת היחס לפרוניסטים. הצבא התנגד בעקשנות לשתף את הפרוניסטים בשלטון, למרות שהמשיכו להיות כוח חזק ביותר, שנהנה מתמיכת הפועלים המאורגנים. הם שמרו על נאמנותם למנהיג הגולה.

ב- 1964, בעת שלטונו של הנשיא ארתורו איליה (Arturo Illia), ניסה פרון לשוב ממקום גלותו בספרד, אך עם הגיעו לברזיל, נעצר שם ונשלח חזרה. הנשיא איליה ביטל את הסכמי הנפט שחתם קודמו עם חברות אמריקאיות ובקש להדגיש את עצמאות ארגנטינה גם בעניינים כלכליים. החשש מפני עליית הפרוניסטים והקומוניסטים וכן תלונות על שחיתויות, שימש עילה עבור מפקדי הצבא להדיח את איליה בהפיכה צבאית ב-1966, בראשות הגנרל חואן אונגנייה (Juan Carlos Onganía). המפלגות ובתי הנבחרים פוזרו מושלי המדינות הודחו ושופטי בית המשפט הוחלפו.  המדיניות הכלכלית של אונגנייה נחלה הצלחה. הוא פיחת את הפסו בשיעור ניכר וחיזק את הכלכלה על ידי גיוס משקיעים זרים.  אולם הסטודנטים זעמו על התערבות הצבא בנעשה בקמפוסים ועל צמצום ההשקעה באוניברסיטאות. גם חלק מפועלי התעשייה התמרמרו על התנהלותו השרירותית של אונגנייה. במאי 1969 החלהו מהומות סטודנטים ופועלים בעיר קורדובה, בעוד שהצבא והמשטרה הזרימו כוחות לדיכויין. המהומות התפשטו לערים נוספות.  הצבא מיהר להכריז שמדובר במהומות בהשראה קובנית, אם כי שיתוף הםעולה בין סטודנטים לפועלים הזכיר דווקא את המהומות בפריז ב-1969 ובמקסיקו, שנה קודם לכן. ב-1970, לאחר ארבע שנות שלטון וסכסוכים פומביים עם פרונדיסי, הודח הגנרל אונגניה, וכעבור שנה הודח גם יורשו. גנרל לנוסה החזיק מעמד קצת יותר משנתיים.

חזרת פרון

למרות זאת,  מורשת פרון  נותרה עמידה. ב- 1968 נשבע ראש הכת הצבאית גנרל אלחנדרו לנוסה (Alejandro Lanusse,), כי "אם האיש הזה יציב את רגלו על האדמה הזאת, אחד משנינו, הוא או אני, יצטרך לנוס על נפשו".

בשל המתיחות הנמשכת בין הצבא לבין הפועלים והסטודנטים, החליט הצבא להנהיג דמוקרטיזציה מתונה. בתקופה זו עשו הפרוניסטים יד אחת עם שאר המפלגות, בדרישה לקיים בחירות, אך בו בזמן, החלו בארגון יחידות מיוחדות, משום שפרון לא רצה להעניק תמיכה רשמית לאנשי גרילה עירוניים ולהיות מואשם בחתרנות.

הממשלה הצבאית נקלעה למשבר, מחמת אי יכולתה לגבש נוסחה פוליטית הולמת לטיפול במצב. העם השתוקק לפרון, בהנחה שתהיה בידו הסמכות לשים קץ לאלימות. במאי 1973, חמש שנים לאחר שלנוסה הכריז את הכרזתו הדרמטית, נערכו (בארגונו) הבחירות החופשיות הראשונות מאז 1951 ונבחר אזרח – הקטור קמפורה  ,(Campora) שהיה פרוניסט מובהק. כעבור שבעה שבועות חזר פרון מגלות. יש לציין כי למרות 18 שנותיו בגלות, נשאר עָמו פרוניסט כאשר שב ב-20 ביוני  1973, יחד עמו חזרה אשתו השלישית, מריה איזבלה (מרטינז).  למעלה ממיליון איש קיבלו את פניו, בנמל התעופה  Ezeiza. כמה טרוריסטים יימנים קיצוניים, שהסתוו מאחורי במת הנאום של פרון, ירו לעבר ה" Montoneros", חברי תנועת הנוער הפרוניסטית . לפחות 13 נהרגו ומאות נפצעו באירוע שכונה "טבח אזייזה"[20].

איזבלה  נולדה בעיר לה ריוחה שבצפון ארגנטינה, והכירה את חואן פרון בתקופת גלותו בפרגוואי. באותה תקופה הייתה רקדנית במועדון לילה, והוא היה נשיא מודח, גולה, ואלמן. ב-1960 עברה עם פרון לספרד, וב-1961 נישאו תחת לחץ השלטונות הספרדיים, שלא ראו בעין יפה את מגוריו המשותפים של פרון עם בחורה צעירה. פרון היה מנוע מלחזור לארגנטינה, ולכן משהחל לגלות מחדש מעורבות בפוליטיקה הארגנטינית שימשה עבורו שליחה ובלדרית בין ספרד לדרום אמריקה. ב-1973 שוכנע פרון להציב מחדש את מועמדותו לנשיאות ארגנטינה והוא החליט לרוץ לנשיאות עם איסבל כסגניתו, למרות שחסרה כל ניסיון פוליטי או שאיפות בתחום. היא הייתה אישיות שונה לחלוטין מאשתו הקודמת אוויטה, שניסיונה להציב את עצמה כמועמדת לסגן-נשיא 22 שנה קודם לכן נבלם בתקיפות על ידי ראשי הצבא.

בבחירות לנשיאות בספטמבר 1973 , זכה פרון ב-60% מהקולות ואשתו איסבל פרון נבחרה לסגן הנשיא. אולם היה זה ניצחון מר. ניתן להגדיר את חזרתו, בגיל 79, כ-"ניצחון התקווה על הניסיון". כל מנהיג, ולו הכריזמטי והמוכשר ביותר,היה מתקשה להתמודד עם חולייה של החברה הארגנטינאית של אמצע שנות ה-70. פרון הזקן והחולה, וודאי שלא היה מסוגל לכך. יעקב צור, שגרירה הראשון של ישראל בארגנטינה, עמד ב-1973 בראש משלחת ישראלית שנפגשה עם פרון במדריד,ערב שובו לבואנוס איירס. הוא תיאר איש הנראה זקן הרבה מכפי גילו.

פרון יזם תכנית כלכלית בת שלש שנים, כשבמרכזה הקפאת מחירים, הגדלת הייצור, הגדלת ההוצאות הממשלתיות ותיקונים בשכר הפועלים והפקידים. כהונה זאת של פרון כבר לא נהנתה מפופולריות כפי שהיה בכהונה הראשונה. הגיל השפיע על הכריזמטיות שלו, הוא לא נהנה עוד מתמיכה אוטומטית של האיגודים והגנרלים והקושי התגבר עקב הקשיים הכלכליים שאתם הוא לא התמודד בהצלחה. הוא תומרן על ידי קבוצה של אנשים שהקיפה אותו. בקיץ 1974 מת פרון מהתקף לב והותיר אחריו מדינה ששקעה במהירות לאנרכיה ואלימות.

משטר צבאי

לאחר מותו של פרון, שקעה המדינה בכמעט מלחמת אזרחים, בין השמאל והימין, תוך כניסת המדינה למערבולת של תנועות גרילה ברחובות הערים השתוללה תנועת ה'מונטונרו ,(Montoneros)  שהיתה פלג שמאלי של המפלגה הפרוניסטית ובאזור טוקומן פעל 'צבא העם המהפכני   .(Ejercito Revulocionario Popular – erp) בעיה נוספת היתה האינפלציה שעלתה ב- 1975 ל-% 335 . בשלב מסוים הגיעה ל-% 50 לחודש (!)

איסבלה פרון  הפכה להיות הנשיאה הראשונה בהיסטוריה העולמית.

גם תקופת נשיאותה היתה קצרה. איזבלה לא הייתה כריזמטית כמו אויטה המנוחה. היא  התקשתה לשלוט בקבוצות הכוח הנדרשות בפוליטיקה הארגנטינית – הצבא וארגוני הפועלים, וב-1976 הופלה בהפיכה צבאית עקובה מדם. במשך חמש שנים הוחזקה במעצר בית, וב-1981 נשלחה לגלות במדריד. שם הדהימה את העולם באורח חיים אקסטרווגנטי בסגנון אימלדה מרכוס.  ב-1983, אישר לה הנשיא של ראול אלפונסין, לשוב לארגנטינה ,אך העדיפה להמשיך להתגורר במקום גלותה בספרד.

בנובמבר 2006 נדרשה פרון להתייצב, יחד עם פוליטיקאים פרוניסטים נוספים, בפני בית משפט בארגנטינה, למסירת עדות הנוגעת למעורבותה בהיעלמותם של אזרחים בתקופת נשיאותה. פרון הואשמה באחריות להיעלמותם ורציחתם של מאות אנשים. משלא התייצבה, הוצאה בקשה לאינטרפול למעצרה והסגרתה לארגנטינה אך לאחר שנעצרה ונשפטה, קבע  בית המשפט הספרדי שהעברות בהן הואשמה אינן בגדר פשע נגד האנושות, ולפיכך חלה עליהן התיישנות.

המהפכה הפרוניסטית היתה אסון. באווירת התסכול והייאוש פרחה הדמגוגיה. הפתרון הקל היה להאשים את ארה"ב. פרון נותר מופת רב השפעה. האיש שהעניק לארצו עצמאות מה"יינקים". כישלונו הכלכלי נשכח. הצלחתו הפוליטית היתה נושא לחיקוי.

להמשך קריאה  :    תולדות ארגנטינה אחרי פרון בתקופה המודרנית

הערות

[1] Colin Clark, The Economist of 1960, London, 1924

[2] David Rock,Argentina 1516-1987, From  Spanish Colonization to Alfonsin, Berkely 1987,

[3] יעקב רז, פרון והמיתוס", בתוך: רענן ריין, פופוליזם וכריזמה: ארגנטינה הפרוניסטית, 1943-1955, הוצאת"מודן", תל אביב 1988 (להלן: פופוליזם וכריזמה" עמ' 5-7

[4] פופוליזם וכריזמה, עמ' 9-15

[5] . אדמירל גרף שפיי (Admiral Graf Spee) הייתה אחת האוניות המפורסמות ביותר במלחמה, פרסום שזכתה לו לאחר המרדף המקיף שערך הצי המלכותי הבריטי בעקבותיה, וקרב נהר לה פלטה שבו נלחמה נגד שלוש סיירות בריטיות. בעקבות הקרב, החליט קפטן האונייה להטביע אותה, מכיוון שחש שהגיע למצב אבוד.

[6] Josef S. Tulchin, Argentina and United States, Boston, 1990

[7] פופוליזם וכריזמה, עמ' 23

[8] Ell Hull, The Memoris, New York, 1948, Vol II pp 100-101

[9] תולדות הזמן המודרני…

[10] תת ייבשת בטלטלה…

[11] פופוליזם וכריזמה, עמ' 74.

[12] Felix Luna, El 45, Buenos Aires, 1984

[13] אסתי ריין, "המאבק על השליטה באוניברסיטאות בארגנטינה הפרוניסטית", זמנים, מס' 58 (אביב 1997), עמ' 48-59

[14] למעשה, כונתה הרכבת "חסר החולצה" (El Descamisado), משום שבספרדית המילה "רכבת" (el tren) היא זכרית, ולא נקבית כבעברית.

[15] ויקיפדיה

[16] US Department of State, Consulation Among the American Republics, with Respect of the Argentine Situation, Washington D. C. 1946

[17] Navarro, Marysa. 1977. The Case of Eva Perón. Women and National Development: The Complexities of Change 3(1). pp. 229-240

[18] Jorge Luis Borges, "Le Ilulision Comique", Sur, No. 237, (Nov.-Dec. 1955), PP/ 9-10 תודה למיוריאל על התרגום

[19] Erensto Sabato, El Otro rostro del peronismi, Buenos Aires, 1956

[20] Felipe Pigna, Los Mitos de la Historia Argentina, 3, 2006, ed. Planeta, p